חיים מוקדמים והשפעות
אל תקלקל את מה שיש לך על ידי השתוקקות למה שאין לך; זכור שמה שיש לך כעת היה פעם בין הדברים שרק קיווית להם. אפיקורוס היה פילוסוף והוגה דעות יווני עתיק שייסד את האפיקוראיות, אסכולה פילוסופית בעלת השפעה רבה. הוא נולד באי היווני סאמוס להורים אתונאים. בהשפעת דמוקריטוס, אריסטיפוס, פירון, ואולי הציניקנים, הוא יצא נגד האפלטוניות של זמנו והקים את אסכולתו שלו, הידועה בשם "הגן", באתונה. אפיקורוס ותלמידיו היו ידועים באכילת ארוחות פשוטות ובדיון במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. הוא התיר בגלוי לנשים להצטרף לבית הספר כעניין של מדיניות. אפיקורוס כתב לפי הדיווחים מעל 300 חיבורים בנושאים שונים, אך הרוב המכריע של כתביו אבד.
תורות ופילוסופיה
רק שלושה מכתביו – האיגרות למנויקאוס, לפיתוקלס ולהרודוטוס – ושני אוספי ציטוטים – "הדוקטרינות העיקריות" ו"אמרות הוותיקן" – שרדו בשלמותם, לצד כמה שברים מכתביו האחרים. רוב הידע על תורתו מגיע ממחברים מאוחרים יותר, בפרט הביוגרף דיוגנס לארטיוס, המשורר הרומי האפיקוראי לוקרטיוס והפילוסוף האפיקוראי פילודמוס, וכן מדיווחים עוינים אך מדויקים במידה רבה של הפילוסוף הספקן הפירוני סקסטוס אמפיריקוס, והספקן האקדמי והמדינאי קיקרו. עבור אפיקורוס, מטרת הפילוסופיה הייתה לעזור לאנשים להשיג חיים מאושרים ושלווים המאופיינים ב"אטרקסיה" (שלוות נפש וחופש מפחד) וב"אפוניה" (היעדר כאב). הוא דגל בכך שאנשים מסוגלים בצורה הטובה ביותר לעסוק בפילוסופיה על ידי חיים של הסתפקות במועט מוקפים בחברים.
הוא לימד ששורש כל הנוירוזה האנושית הוא הכחשת המוות והנטייה של בני אדם להניח שהמוות יהיה נורא וכואב, דבר שלטענתו גורם לחרדה מיותרת, התנהגויות אנוכיות של הגנה עצמית וצביעות. לפי אפיקורוס, המוות הוא סופם של הגוף ושל הנפש כאחד ולכן אין לחשוש ממנו. אפיקורוס לימד שאף על פי שהאלים קיימים, אין להם מעורבות בענייני בני האדם. הוא לימד שאנשים צריכים להתנהג בצורה אתית לא בגלל שהאלים מענישים או מתגמלים אנשים על מעשיהם, אלא בגלל שהתנהגות לא מוסרית תכביד עליהם ברגשות אשם ותמנע מהם להשיג אטרקסיה. בדומה לאריסטו, אפיקורוס היה אמפיריציסט, כלומר הוא האמין שהחושים הם המקור האמין היחיד לידע על העולם. הוא שאב חלק ניכר מהפיזיקה והקוסמולוגיה שלו מהפילוסוף המוקדם יותר דמוקריטוס (בערך 460–370 לפנה"ס).
בדומה לדמוקריטוס, אפיקורוס לימד שהיקום הוא אינסופי ונצחי וכי כל החומר מורכב מחלקיקים זעירים ובלתי נראים הידועים כאטומים. כל האירועים בעולם הטבע הם בסופו של דבר תוצאה של אטומים הנעים ומקיימים אינטראקציה בחלל ריק. אפיקורוס סטה מדמוקריטוס בכך שהציע את הרעיון של "סטיית" האטומים, הגורסת כי אטומים עשויים לסטות ממסלולם הצפוי, ובכך מאפשרת לבני אדם להחזיק בבחירה חופשית ביקום דטרמיניסטי אחרת. אף שהיו פופולריות, תורות האפיקוראיות היו שנויות במחלוקת מראשיתן. האפיקוראיות הגיעה לשיא הפופולריות שלה במהלך השנים האחרונות של הרפובליקה הרומית. היא דעכה בעת העתיקה המאוחרת, כשהיא נתונה לעוינות מצד הנצרות המוקדמת. לאורך ימי הביניים נזכר אפיקורוס באופן פופולרי, אם כי לא מדויק, כפטרון של שיכורים, הוללים וזללנים.
תורתו הפכה בהדרגה לידועה יותר במאה ה-15 עם גילוי מחדש של טקסטים חשובים, אך רעיונותיו לא הפכו למקובלים עד המאה ה-17, כאשר הכומר הקתולי הצרפתי פייר גסנדי החיה גרסה מתוקנת שלהם, שקודמה על ידי כותבים אחרים, בהם וולטר צ'רלטון ורוברט בויל. השפעתו גדלה במידה ניכרת במהלך ואחרי עידן הנאורות, והשפיעה עמוקות על רעיונותיהם של הוגים מרכזיים, בהם ג'ון לוק, תומאס ג'פרסון, ג'רמי בנת'ם וקרל מרקס. חיים, חינוך והשפעות: אפיקורוס נולד במושבה האתונאית באי האגאי סאמוס בפברואר 341 לפנה"ס. הוריו, ניאוקלס וכאריסטרטה, היו שניהם ילידי אתונה, ואביו היה אזרח אתונאי. אפיקורוס גדל במהלך השנים האחרונות של התקופה הקלאסית היוונית.
אפלטון מת שבע שנים לפני שאפיקורוס נולד, ואפיקורוס היה בן שבע כאשר אלכסנדר הגדול חצה את ההלספונטוס לפרס. כילד, אפיקורוס קיבל חינוך יווני עתיק טיפוסי. ככזה, לפי נורמן ונטוורת' דוויט, "לא ייתכן שהוא היה חומק מהכשרה אפלטונית בגיאומטריה, דיאלקטיקה ורטוריקה". אפיקורוס ידוע כמי שלמד בהדרכתו של אפלטוניסט מסאמוס בשם פמפילוס, כנראה במשך כארבע שנים. האיגרת למנויקאוס ושברים ששרדו מכתביו האחרים מרמזים בבירור שהייתה לו הכשרה נרחבת ברטוריקה. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, פרדיקס גירש את המתיישבים האתונאים מסאמוס לקולופון, על חופי מה שהיא כיום טורקיה. לאחר סיום שירותו הצבאי, אפיקורוס הצטרף למשפחתו שם.
הוא למד אצל נאוסופאנס, שעקב אחר תורתו של דמוקריטוס, ומאוחר יותר אצל פירון, שאת דרך חייו העריץ אפיקורוס מאוד. הקצאת משרות מפתח וסאטראפיות בעקבות חלוקת בבל בשנת 323 לפנה"ס לאחר מותו של אלכסנדר הגדול. תורתו של אפיקורוס הושפעה רבות מזו של פילוסופים קודמים, בפרט דמוקריטוס. עם זאת, אפיקורוס נבדל מקודמיו בכמה נקודות מפתח של דטרמיניזם והכחיש בתוקף שהושפע מפילוסופים קודמים כלשהם, אותם גינה כ"מבולבלים". במקום זאת, הוא התעקש שהוא "למד את עצמו". לפי דוויט, תורתו של אפיקורוס מראה גם השפעות מהאסכולה הפילוסופית העכשווית של הציניקנים.
הפילוסוף הציני דיוגנס מסינופה היה עדיין בחיים כאשר אפיקורוס היה באתונה לצורך הכשרתו הצבאית הנדרשת, וייתכן שהם נפגשו. תלמידו של דיוגנס, קראטס מתבאי (בערך 365 – 285 לפנה"ס), היה בן זמנו הקרוב של אפיקורוס. אפיקורוס הסכים עם החיפוש של הציניקנים אחר כנות, אך דחה את "חוצפתם וגסותם", ולימד במקום זאת שכנות חייבת להיות משולבת עם אדיבות וטוב לב. אפיקורוס חלק דעה זו עם בן זמנו, המחזאי הקומי מנאנדרוס. האיגרת למנויקאוס של אפיקורוס, אולי חיבור מוקדם שלו, כתובה בסגנון רהוט הדומה לזה של הרטוריקן האתונאי איסוקרטס (436–338 לפנה"ס), אך בחיבוריו המאוחרים יותר נראה שאימץ את הסגנון היבש והאינטלקטואלי של המתמטיקאי אוקלידס.
האפיסטמולוגיה של אפיקורוס חבה חוב לא מוצהר לכתביו המאוחרים של אריסטו (384–322 לפנה"ס), שדחה את הרעיון האפלטוני של תבונה היפוסטטית והסתמך במקום זאת על הטבע ועל ראיות אמפיריות לידע על היקום. במהלך שנותיו המעצבות של אפיקורוס, הידע היווני על שאר העולם התרחב במהירות בשל ההלניזציה של המזרח הקרוב ועליית הממלכות ההלניסטיות. הפילוסופיה של אפיקורוס הייתה כתוצאה מכך אוניברסלית יותר בהשקפתה מזו של קודמיו, שכן היא התחשבה בעמים לא-יוונים כמו גם ביוונים. ייתכן שהייתה לו גישה לכתבים שאבדו כעת של ההיסטוריון והאתנוגרף מגסתנס, שכתב במהלך שלטונו של סלאוקוס הראשון ניקטור (שלט 305–281 לפנה"ס). קריירת הוראה: במהלך חייו של אפיקורוס, האפלטוניות הייתה הפילוסופיה הדומיננטית בהשכלה הגבוהה.
התנגדותו של אפיקורוס לאפלטוניות היוותה חלק גדול מהגותו. למעלה ממחצית מ-40 ה"דוקטרינות העיקריות" של האפיקוראיות הן סתירות ישירות לאפלטוניות. בסביבות שנת 311 לפנה"ס, כשהיה בן 30 לערך, החל אפיקורוס ללמד במיטילנה. בסביבות זמן זה, זנון מקיטיון, מייסד הסטואיציזם, הגיע לאתונה בגיל 21 לערך, אך זנון לא החל ללמד את מה שיהפוך לסטואיציזם במשך 20 שנה נוספות. אף שטקסטים מאוחרים יותר, כגון כתביו של הנואם הרומי מהמאה הראשונה לפנה"ס קיקרו, מתארים את האפיקוראיות והסטואיציזם כיריבים, נראה שיריבות זו צצה רק לאחר מותו של אפיקורוס. פסל שיש המתאר את אפיקורוס יושב על כס מלכות. תורתו של אפיקורוס עוררה סכסוך במיטילנה והוא נאלץ לעזוב. לאחר מכן הקים בית ספר בלמפסקוס לפני שחזר לאתונה בערך בשנת 306 לפנה"ס, שם נשאר עד מותו.
שם הקים את "הגן" (κῆπος), בית ספר שנקרא על שם הגן שהיה בבעלותו וששימש כמקום המפגש של בית הספר, בערך באמצע הדרך בין מיקומיהם של שני בתי ספר אחרים לפילוסופיה, הסטואה והאקדמיה. הגן היה יותר מסתם בית ספר; הוא היה "קהילה של מתרגלים בעלי דעות דומות ושואפים לדרך חיים מסוימת". החברים העיקריים היו הרמארכוס, המממן אידומנאוס, לאונטאוס ואשתו תמיסטה, הסאטיריקן קולוטס, המתמטיקאי פוליאנוס מלמפסקוס ומטרודורוס מלמפסקוס, המפיץ המפורסם ביותר של האפיקוראיות. בית ספרו היה הראשון מבין בתי הספר הפילוסופיים היווניים העתיקים שהודה בנשים ככלל ולא כיוצא מן הכלל, והביוגרפיה של אפיקורוס מאת דיוגנס לארטיוס מונה תלמידות כגון לאונטיון וניקידיון.
כתובת על השער ל"גן" מתועדת על ידי סנקה הצעיר באיגרת XXI של "מכתבים מוסריים ללוציליוס": "זר, כאן תעשה טוב אם תתעכב; כאן הטוב העליון שלנו הוא הנאה." לפי דיסקין קליי, אפיקורוס עצמו קבע מנהג לחגוג את יום הולדתו מדי שנה בארוחות משותפות, בהתאם למעמדו כ"גיבור מייסד" (heros ktistes) של הגן. הוא ציווה בצוואתו על סעודות זיכרון שנתיות לעצמו באותו תאריך, ה-10 בחודש גמליון. קהילות אפיקוראיות המשיכו במסורת זו, כשהן מתייחסות לאפיקורוס כאל "מושיען" (soter) שלהן וחוגגות אותו כגיבור. פולחן הגיבורים של אפיקורוס עשוי היה לפעול כדת אזרחית מסוג "גן". עם זאת, נראה שראיות ברורות לפולחן גיבורים אפיקוראי, כמו גם הפולחן עצמו, נקברו תחת משקלה של פרשנות פילוסופית פוסט-מורטמית. אפיקורוס מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים ידועים.
מוות ובית הספר "הגן"
סביר להניח שהוא היה צמחוני. מוות: דיוגנס לארטיוס מתעד כי לפי יורשו של אפיקורוס, הרמארכוס, אפיקורוס מת מוות איטי וכואב בשנת 270 לפנה"ס בגיל 72 מחסימת אבנים בדרכי השתן שלו. למרות הכאב העצום, אומרים שאפיקורוס נשאר עליז והמשיך ללמד עד הסוף המר. תובנות אפשריות על מותו של אפיקורוס עשויות להיות מוצעות על ידי האיגרת הקצרה ביותר לאידומנאוס, הכלולה על ידי דיוגנס לארטיוס בספר X של "חייהם ודעותיהם של פילוסופים בולטים". האותנטיות של מכתב זה אינה ודאית וייתכן שמדובר בזיוף אפיקוראי מאוחר יותר שנועד לצייר דיוקן מעורר הערצה של הפילוסוף כדי להתמודד עם המספר הרב של איגרות מזויפות בשמו של אפיקורוס המתארות אותו בצורה לא מחמיאה. כתבתי לך את המכתב הזה ביום מאושר עבורי, שהוא גם היום האחרון בחיי.
כי הותקפתי על ידי חוסר יכולת כואב להטיל שתן, וגם דיזנטריה, כה אלימה ששום דבר לא יכול להתווסף לאלימות ייסוריי. אבל עליזות רוחי, הנובעת מהזיכרון של כל התבוננותי הפילוסופית, מאזנת את כל הייסורים הללו. ואני מתחנן בפניך לדאוג לילדיו של מטרודורוס, באופן הראוי למסירות שהפגין הצעיר כלפיי, וכלפי הפילוסופיה. אם אותנטי, מכתב זה יתמוך במסורת שאפיקורוס היה מסוגל להישאר עליז עד הסוף, אפילו בעיצומו של סבלו. זה גם יצביע על כך שהוא שמר על דאגה מיוחדת לרווחתם של ילדים. תורות, אפיסטמולוגיה: לאפיקורוס ולחסידיו הייתה אפיסטמולוגיה מפותחת היטב, שהתפתחה כתוצאה מהיריבות שלהם עם בתי ספר פילוסופיים אחרים.
אפיסטמולוגיה ואתיקה
אפיקורוס כתב חיבור שכותרתו "קאנון" (Κανών), או "כלל", שבו הסביר את שיטות החקירה ותורת הידע שלו. ספר זה, לעומת זאת, לא שרד, וגם לא שום טקסט אחר שמסביר באופן מלא וברור את האפיסטמולוגיה האפיקוראית, מה שמותיר רק אזכורים של אפיסטמולוגיה זו על ידי מספר מחברים כדי לשחזר אותה. אפיקורוס היה אמפיריציסט נלהב; הוא האמין שהחושים הם המקורות האמינים היחידים למידע על העולם. הוא דחה את הרעיון האפלטוני של "תבונה" כמקור אמין לידע על העולם בנפרד מהחושים והתנגד בתוקף לפירונים ולספקנים האקדמיים, שלא רק הטילו ספק ביכולתם של החושים לספק ידע מדויק על העולם, אלא גם בשאלה האם בכלל אפשר לדעת משהו על העולם.
אפיקורוס טען שהחושים לעולם אינם מטעים בני אדם, אלא שהחושים יכולים להתפרש לא נכון. אפיקורוס החזיק בדעה שמטרת כל הידע היא לסייע לבני אדם בהשגת אטרקסיה. הוא לימד שידע נלמד דרך חוויות ולא מולד, וכי קבלת האמת הבסיסית של הדברים שאדם תופס חיונית לבריאותו המוסרית והרוחנית. באיגרת לפיתוקלס, הוא קובע: "אם אדם נלחם בראיות הברורות של חושיו, הוא לעולם לא יוכל לחלוק בשלווה אמיתית." אפיקורוס ראה בתחושות בטן את הסמכות העליונה בענייני מוסר והחזיק בדעה שבין אם אדם מרגיש שפעולה היא נכונה או לא נכונה, זהו מדריך משכנע הרבה יותר לכך אם הפעולה הזו באמת נכונה או לא מאשר מקסימות מופשטות, כללים אתיים מקודדים בקפדנות, או אפילו התבונה עצמה.
איור משנת 1885 של פסל ברונזה קטן של אפיקורוס מהרקולנאום. אפיקורוס התיר שכל הצהרה שאינה מנוגדת ישירות לתפיסה האנושית יש לה אפשרות להיות נכונה. עם זאת, כל דבר המנוגד לניסיונו של אדם יכול להיפסל כשקרי. אפיקוראים השתמשו לעתים קרובות באנלוגיות לניסיון יומיומי כדי לתמוך בטיעון שלהם על מה שנקרא "בלתי נתפסים", שכללו כל דבר שבני אדם אינם יכולים לתפוס, כגון תנועת אטומים. בהתאם לעיקרון זה של אי-סתירה, האפיקוראים האמינו שלאירועים בעולם הטבע עשויות להיות סיבות מרובות שכולן אפשריות וסבירות באותה מידה.
לוקרטיוס כותב ב"על טבע הדברים", כפי שתורגם על ידי ויליאם אלרי לאונרד: ישנם, חוץ מזה, כמה דברים שאין זה מספיק לציין סיבה אחת בלבד – אלא כמה, שאחת מהן תהיה האמת: הנה, אם היית מבחין מרחוק בגופה של אדם, ראוי לציין את כל סיבות המוות, כדי שסיבת מותו תוכל להירשם: כי הוכח שייתכן שלא מת מפלדה, מקור, או אפילו מרעל או מחלה, ובכל זאת משהו מסוג זה קרה לו, אנו יודעים – וכך עלינו לומר את אותו הדבר במקרים שונים. אפיקורוס העדיף מאוד הסברים נטורליסטיים על פני תיאולוגיים. באיגרת לפיתוקלס, הוא מציע ארבעה הסברים טבעיים אפשריים שונים לרעם, שישה הסברים טבעיים אפשריים שונים לברק, שלושה לשלג, שלושה לשביטים, שניים לקשתות בענן, שניים לרעידות אדמה, וכן הלאה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אף על פי שכל ההסברים הללו ידועים כיום כשגויים, הם היו צעד חשוב בהיסטוריה של המדע, מכיוון שאפיקורוס ניסה להסביר תופעות טבע באמצעות הסברים טבעיים, במקום להזדקק להמצאת סיפורים משוכללים על אלים וגיבורים מיתיים. אתיקה: אפיקורוס היה הדוניסט, כלומר הוא לימד שמה שמהנה הוא טוב מוסרית ומה שכואב הוא רע מוסרית. הוא הגדיר באופן אידיוסינקרטי "הנאה" כהיעדר סבל ולימד שכל בני האדם צריכים לשאוף להשיג את מצב ה"אטרקסיה", שפירושו "חוסר דאגה", מצב שבו האדם חופשי לחלוטין מכל כאב או סבל. הוא טען שרוב הסבל שבני אדם חווים נגרם על ידי פחדים לא רציונליים ממוות, גמול אלוהי ועונש בחיים שלאחר המוות.
באיגרת למנויקאוס, אפיקורוס מסביר שאנשים מחפשים עושר וכוח בגלל הפחדים הללו, מתוך אמונה שהחזקת יותר כסף, יוקרה או השפעה פוליטית תציל אותם מהמוות. הוא, לעומת זאת, טוען שהמוות הוא סוף הקיום, שהסיפורים המפחידים על עונש בחיים שלאחר המוות הם אמונות טפלות מגוחכות, ושהמוות הוא לכן דבר שאין לחשוש ממנו. הוא כותב באיגרת למנויקאוס: "התרגל להאמין שהמוות אינו כלום עבורנו, שכן טוב ורע מרמזים על תחושה, והמוות הוא שלילה של כל תחושה;...
המוות, אם כן, הנורא מכל הרעות, אינו כלום עבורנו, שכן כאשר אנחנו קיימים, המוות אינו כאן, וכאשר המוות כאן, אנחנו איננו." מדוקטרינה זו צמחה הכתובת האפיקוראית על המצבות: Non fui, fui, non-sum, non-curo ("לא הייתי; הייתי; אינני; לא אכפת לי"), החקוקה על מצבות חסידיו ונראית על מצבות עתיקות רבות של האימפריה הרומית. ציטוט זה משמש לעתים קרובות כיום בהלוויות הומניסטיות. ה"טטרפרמקוס" מציג סיכום של הנקודות העיקריות של האתיקה האפיקוראית: אל תפחד מהאל, אל תדאג מהמוות, מה שטוב קל להשגה, מה שנורא קל לשאת. אף על פי שאפיקורוס נתפס בטעות כדוגל במרדף משתולל אחר הנאה, הוא למעשה טען שאדם יכול להיות מאושר וחופשי מסבל רק על ידי חיים בחוכמה, בפיכחון ובמוסריות.
הוא הסתייג בתוקף מחושניות גולמית ומוגזמת והזהיר שאדם חייב לקחת בחשבון האם תוצאות מעשיו יגרמו לסבל, וכתב: "החיים המהנים אינם מיוצרים על ידי רצף של הוללות ושתייה, ולא על ידי הנאה מנערים ומנשים, ולא על ידי דגים ושאר הפריטים בתפריט יקר, אלא על ידי חשיבה מפוכחת." הוא גם כתב שחתיכת גבינה טובה אחת יכולה להיות מהנה באותה מידה כמו משתה שלם. יתרה מכך, אפיקורוס לימד ש"לא ניתן לחיות בהנאה מבלי לחיות בצורה הגיונית, אצילית וצודקת", מכיוון שאדם העוסק במעשי חוסר יושר או אי-צדק יהיה "עמוס בצרות" בגלל מצפונו האשם ויחיה בפחד מתמיד שמעשיו הרעים יתגלו על ידי אחרים.
אדם שהוא אדיב וצודק כלפי אחרים, לעומת זאת, לא יפחד ויהיה בעל סיכוי גבוה יותר להשיג אטרקסיה. אפיקורוס הבחין בין שני סוגים שונים של הנאה: הנאות "דינמיות" (κατὰ κίνησιν ἡδοναί) והנאות "סטטיות" (καταστηματικαὶ ἡδοναί). הנאות "דינמיות" מתרחשות כאשר אדם נמצא בתהליך של סיפוק תשוקה וכרוכות בגירוי פעיל של החושים. לאחר שהתשוקות סופקו (למשל, כאשר אדם שבע לאחר אכילה), ההנאה נעלמת במהירות והסבל של הרצון למלא את התשוקה שוב חוזר. עבור אפיקורוס, הנאות סטטיות הן ההנאות הטובות ביותר מכיוון שהנאות דינמיות תמיד קשורות לכאב. לאפיקורוס הייתה דעה נמוכה על מין ונישואין, והוא ראה בשניהם בעלי ערך מפוקפק. במקום זאת, הוא טען שידידויות אפלטוניות חיוניות לחיים מאושרים.
אחת ה"דוקטרינות העיקריות" קובעת: "מבין הדברים שהחוכמה רוכשת עבור אושר החיים בכללותם, הגדול מכולם הוא החזקה בחברות." הוא גם לימד שהפילוסופיה עצמה היא הנאה לעסוק בה. אחד הציטוטים מאפיקורוס המתועדים ב"אמרות הוותיקן" מצהיר: "בעיסוקים אחרים, הפרי שהושג בעמל רב מגיע בסוף. אבל בפילוסופיה, התענוג צועד בקצב עם הידע. זה לא אחרי השיעור שההנאה מגיעה: למידה והנאה קורים בו-זמנית." תבליט שיש מהמאה הראשונה או השנייה המראה את העבריין המיתי איקסיון מעונה על גלגל לוהט מסתובב בטרטרוס. אפיקורוס מבחין בין שלושה סוגי תשוקות: טבעיות והכרחיות, טבעיות אך לא הכרחיות, וריקות וחסרות תועלת. תשוקות טבעיות והכרחיות כוללות את התשוקות לאוכל ומחסה.
אלה קלות לסיפוק, קשות למיגור, מביאות הנאה כשהן מסופקות, ומוגבלות באופן טבעי. חריגה מגבולות אלו מייצרת תשוקות מיותרות, כגון התשוקה למזונות יוקרה. אף על פי שאוכל הוא הכרחי, אוכל יוקרה אינו הכרחי. בהתאם לכך, אפיקורוס דוגל בחיים של מתינות הדוניסטית על ידי הפחתת התשוקה, ובכך ביטול האומללות הנגרמת על ידי תשוקות שלא מולאו. תשוקות ריקות כוללות תשוקות לכוח, עושר ותהילה. אלה קשות לסיפוק מכיוון שלא משנה כמה אדם מקבל, הוא תמיד יכול לרצות יותר. תשוקות אלו מוחדרות על ידי החברה ועל ידי אמונות שגויות לגבי מה שאנחנו צריכים. הן אינן טבעיות ויש להימנע מהן. תורתו של אפיקורוס הוכנסה לפילוסופיה ולפרקטיקה הרפואית על ידי הרופא האפיקוראי אסקלפיאדס מביתניה, שהיה הרופא הראשון שהכניס את הרפואה היוונית לרומא.
פיזיקה ותיאולוגיה
אסקלפיאדס הציג את הטיפול הידידותי, האמפתי, הנעים ונטול הכאב בחולים. הוא דגל בטיפול אנושי בהפרעות נפשיות, שחרר אנשים חולי נפש מכליאה וטיפל בהם בטיפול טבעי, כגון תזונה ועיסויים. תורתו מודרנית להפליא; לכן אסקלפיאדס נחשב לרופא חלוץ בפסיכותרפיה, פיזיותרפיה ורפואה מולקולרית. פיזיקה: אפיקורוס כותב באיגרת להרודוטוס ש"שום דבר לעולם לא עולה מתוך הלא-קיים", מה שמצביע על כך שלכל האירועים יש סיבות, ללא קשר לשאלה אם סיבות אלו ידועות או לא ידועות.
באופן דומה, הוא גם כותב ששום דבר לעולם לא עובר לתוך האין, מכיוון ש"אם אובייקט שעובר מטווח הראייה שלנו היה מושמד לחלוטין, הכל בעולם היה נכחד, שכן מה שאליו דברים התפזרו היה הופך ללא-קיים." לכן הוא קובע: "מכלול הדברים היה תמיד בדיוק כפי שהוא כיום ותמיד יישאר אותו הדבר מכיוון שאין דבר שאליו הוא יכול להשתנות, שכן אין דבר מחוץ למכלול שיכול לחדור ולחולל שינוי." בדומה לדמוקריטוס לפניו, אפיקורוס לימד שכל החומר עשוי לחלוטין מחלקיקים זעירים הנקראים "אטומים" (יוונית: ἄτομος; atomos, שפירושו "בלתי ניתן לחלוקה").
עבור אפיקורוס וחסידיו, קיומם של אטומים היה עניין של תצפית אמפירית; חסידו המסור של אפיקורוס, המשורר הרומי לוקרטיוס, מצטט ב"על טבע הדברים" את השחיקה ההדרגתית של טבעות מענידה, פסלים מנשיקות, אבנים מטיפות מים, וכבישים מהליכה עליהם כראיה לקיומם של אטומים כחלקיקים זעירים ובלתי נתפסים. פרסקו רומי מהמאה הראשונה לספירה מפומפיי, המציג את ההקרבה האנושית המיתית של איפיגניה, בתו של אגממנון. גם בדומה לדמוקריטוס, אפיקורוס היה מטריאליסט שלימד שהדברים היחידים שקיימים הם אטומים וריק. ריק מתרחש בכל מקום שבו אין אטומים. אפיקורוס וחסידיו האמינו שאטומים וריק הם שניהם אינסופיים ושהיקום הוא לכן חסר גבולות.
ב"על טבע הדברים", לוקרטיוס טוען טענה זו באמצעות הדוגמה של אדם הזורק כידון לעבר הגבול התיאורטי של יקום סופי. הוא קובע שהכידון חייב לעבור את קצה היקום, ובמקרה זה הוא אינו באמת גבול, או שהוא חייב להיחסם על ידי משהו ולהימנע מלהמשיך במסלולו, אך אם זה קורה, אזי האובייקט החוסם אותו חייב להיות מחוץ לגבולות היקום. כתוצאה מאמונה זו שהיקום ומספר האטומים בו הם אינסופיים, אפיקורוס והאפיקוראים האמינו שחייבים להיות גם אינסוף עולמות בתוך היקום. אפיקורוס לימד שתנועת האטומים היא קבועה, נצחית, וללא התחלה או סוף. הוא החזיק בדעה שישנם שני סוגי תנועה: תנועת אטומים ותנועת אובייקטים גלויים. שני סוגי התנועה הם אמיתיים ולא אשלייתיים.
דמוקריטוס תיאר אטומים לא רק כנעים לנצח, אלא גם כעפים לנצח בחלל, מתנגשים, מתמזגים ונפרדים זה מזה לפי הצורך. בסטייה נדירה מהפיזיקה של דמוקריטוס, אפיקורוס הציב את הרעיון של "סטיית" אטומים (παρέγκλισις parénklisis; לטינית: clinamen), אחד הרעיונות המקוריים הידועים ביותר שלו. לפי רעיון זה, אטומים, כשהם נעים בחלל, עשויים לסטות מעט מהמסלול שהיו צפויים לעקוב אחריו בדרך כלל. הסיבה של אפיקורוס להצגת דוקטרינה זו הייתה מכיוון שהוא רצה לשמר את המושגים של בחירה חופשית ואחריות אתית תוך שמירה על המודל הפיזי הדטרמיניסטי של אטומיזם.
לוקרטיוס מתאר זאת באומרו: "זוהי הסטייה הקלה הזו של גופים ראשוניים, בזמנים ובמקומות לא מוגדרים, שמונעת מהנפש ככזו לחוות כפייה פנימית בעשיית כל מה שהיא עושה ומלהיות מאולצת לסבול ולהתענות כמו אסיר בשלשלאות." אפיקורוס היה הראשון לטעון לחופש אנושי כתוצאה מהאי-דטרמיניזם הבסיסי בתנועת האטומים. זה הוביל כמה פילוסופים לחשוב שעבור אפיקורוס, בחירה חופשית נגרמה ישירות על ידי מקריות. ב"על טבע הדברים" שלו, נראה שלוקרטיוס מציע זאת בקטע הידוע ביותר על עמדתו של אפיקורוס. באיגרת למנויקאוס, לעומת זאת, אפיקורוס עוקב אחר אריסטו ומזהה בבירור שלוש סיבות אפשריות: "דברים מסוימים קורים מתוך הכרח, אחרים במקרה, אחרים באמצעות הסוכנות שלנו." אריסטו אמר שדברים מסוימים "תלויים בנו" (eph'hemin).
אפיקורוס הסכים, ואמר שדווקא לדברים אחרונים אלו נלווים באופן טבעי שבח וגנאי. עבור אפיקורוס, ה"סטייה" של האטומים פשוט הביסה את הדטרמיניזם כדי להשאיר מקום לסוכנות אוטונומית. תיאולוגיה: באיגרת למנויקאוס, סיכום של תורתו המוסרית והתיאולוגית שלו, העצה הראשונה שאפיקורוס עצמו נותן לתלמידו היא: "ראשית, האמן שאלוהים הוא חיה בלתי ניתנת להשמדה ומבורכת, בהתאם לתפיסה הכללית של אלוהים המוחזקת בדרך כלל, ואל תייחס לאלוהים שום דבר זר לאי-ניתנות להשמדה שלו או דוחה למבורכות שלו." אפיקורוס טען שהוא וחסידיו ידעו שהאלים קיימים מכיוון ש"הידע שלנו עליהם הוא עניין של תפיסה ברורה ומובחנת", כלומר שאנשים יכולים לחוש אמפירית בנוכחותם.
הוא לא התכוון שאנשים יכולים לראות את האלים כאובייקטים פיזיים, אלא שהם יכולים לראות חזיונות של האלים שנשלחו מהאזורים המרוחקים של החלל הבין-כוכבי שבו הם באמת שוכנים. לפי ג'ורג' ק. סטרודאך, אפיקורוס יכול היה בקלות לוותר על האלים לחלוטין מבלי לשנות במידה רבה את השקפת עולמו המטריאליסטית, אך האלים עדיין ממלאים תפקיד חשוב אחד בתיאולוגיה של אפיקורוס כפרגונים של סגולה מוסרית שיש לחקות ולהעריץ. הגרסה המפורסמת ביותר של בעיית הרוע מיוחסת לאפיקורוס על ידי דייוויד יום (בתמונה), שהסתמך על ייחוס שלה אליו על ידי האפולוגטיקן הנוצרי לקטנטיוס. אפיקורוס דחה את ההשקפה היוונית המקובלת על האלים כיצורים אנתרופומורפיים שהלכו על פני האדמה כמו אנשים רגילים, הולידו צאצאים לא חוקיים עם בני תמותה, וניהלו סכסוכים אישיים.
במקום זאת, הוא לימד שהאלים הם מושלמים מוסרית, אך יצורים מנותקים וחסרי תנועה החיים באזורים המרוחקים של החלל הבין-כוכבי. בהתאם לתורות אלו, אפיקורוס דחה בתוקף את הרעיון שאלוהויות היו מעורבות בענייני בני האדם בכל דרך שהיא. אפיקורוס טען שהאלים הם כה מושלמים ומרוחקים מהעולם עד שהם אינם מסוגלים להקשיב לתפילות או תחינות או לעשות כמעט שום דבר מלבד התבוננות בשלמותם שלהם. באיגרת להרודוטוס, הוא מכחיש במפורש שלאלים יש שליטה כלשהי על תופעות טבע, בטענה שזה יסתור את טבעם הבסיסי, שהוא מושלם, מכיוון שכל סוג של מעורבות עולמית יכתים את שלמותם.
הוא הוסיף והזהיר שהאמונה שהאלים שולטים בתופעות טבע רק תטעה אנשים להאמין בהשקפה האמונית שהאלים מענישים בני אדם על עוולות, מה שרק מחדיר פחד ומונע מאנשים להשיג אטרקסיה. אפיקורוס עצמו מבקר את הדת הפופולרית הן באיגרת למנויקאוס והן באיגרת להרודוטוס, אך בטון מאופק ומתון. אפיקוראים מאוחרים יותר עקבו בעיקר אחר אותם רעיונות כמו אפיקורוס, האמינו בקיומם של האלים, אך דחו בתוקף את הרעיון של השגחה אלוהית. הביקורות שלהם על הדת הפופולרית, לעומת זאת, הן לעתים קרובות פחות עדינות מאלו של אפיקורוס עצמו. האיגרת לפיתוקלס, שנכתבה על ידי אפיקוראי מאוחר יותר, היא מזלזלת ומלאת בוז כלפי הדת הפופולרית, וחסידו המסור של אפיקורוס, המשורר הרומי לוקרטיוס (בערך 99 לפנה"ס – 55 לפנה"ס), תקף בלהט את הדת הפופולרית בפואמה הפילוסופית שלו "על טבע הדברים".
בפואמה זו, לוקרטיוס מצהיר שפרקטיקות דתיות פופולריות לא רק שאינן מחדירות סגולה, אלא גורמות ל"מעשים רעים הן מרושעים והן חסרי אלוהים", תוך ציטוט ההקרבה המיתית של איפיגניה כדוגמה. לוקרטיוס טוען שבריאה אלוהית והשגחה הן לא הגיוניות, לא בגלל שהאלים אינם קיימים, אלא בגלל שמושגים אלו אינם תואמים את העקרונות האפיקוראיים של אי-ניתנות להשמדה ומבורכות של האלים. הפילוסוף הספקן הפירוני המאוחר יותר סקסטוס אמפיריקוס (בערך 160 – 210 לספירה) דחה את תורת האפיקוראים במיוחד מכיוון שהוא ראה בהם "דוגמטיקנים" תיאולוגיים. פרדוקס אפיקורוס: הפרדוקס האפיקוראי או החידה של אפיקורוס או הטרילמה של אפיקורוס היא גרסה של בעיית הרוע.
לקטנטיוס מייחס טרילמה זו לאפיקורוס ב"על זעם האלוהים", 13, 20-21: אלוהים, הוא אומר, או שהוא רוצה להסיר רעות, ואינו מסוגל; או שהוא מסוגל, ואינו רוצה; או שהוא לא רוצה ולא מסוגל, או שהוא גם רוצה וגם מסוגל. אם הוא רוצה ואינו מסוגל, הוא חלש, מה שאינו תואם את אופיו של אלוהים; אם הוא מסוגל ואינו רוצה, הוא קנאי, מה שסותר באותה מידה את אלוהים; אם הוא לא רוצה ולא מסוגל, הוא גם קנאי וגם חלש, ולכן אינו אלוהים; אם הוא גם רוצה וגם מסוגל, מה שמתאים רק לאלוהים, מאיזה מקור אם כן הן הרעות? או מדוע הוא אינו מסיר אותן? ב"דיאלוגים על דת טבעית" (1779), דייוויד יום מייחס גם הוא את הטיעון לאפיקורוס: שאלותיו הישנות של אפיקורוס עדיין לא נענו. האם הוא רוצה למנוע רוע, אך אינו מסוגל? אז הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך אינו רוצה? אז הוא זדוני.
האם הוא גם מסוגל וגם רוצה? מאין אם כן הרוע? אין כתבים קיימים של אפיקורוס המכילים טיעון זה. עם זאת, הרוב המכריע של כתבי אפיקורוס אבד וייתכן שצורה כלשהי של טיעון זה הייתה עשויה להימצא בחיבורו האבוד "על האלים", שדיוגנס לארטיוס מתאר כאחד מחיבוריו הגדולים ביותר. אם אפיקורוס אכן העלה צורה כלשהי של טיעון זה, זה לא היה טיעון נגד קיומן של אלוהויות, אלא טיעון נגד השגחה אלוהית. כתביו הקיימים של אפיקורוס מדגימים שהוא אכן האמין בקיומן של אלוהויות. יתרה מכך, הדת הייתה חלק כה בלתי נפרד מחיי היומיום ביוון במהלך התקופה ההלניסטית המוקדמת, שספק אם מישהו בתקופה ההלניסטית יכול היה להיות אתאיסט במובן המודרני של המילה.
פוליטיקה וטקסטים ששרדו
במקום זאת, המילה היוונית ἄθεος (átheos), שפירושה "ללא אלוהים", שימשה כמונח של התעללות, לא כניסיון לתאר את אמונותיו של אדם. פוליטיקה: אפיקורוס קידם תיאוריה חדשנית של צדק כחוזה חברתי. צדק, אמר אפיקורוס, הוא הסכם לא להזיק ולא להינזק, ואנחנו צריכים שיהיה לנו חוזה כזה כדי ליהנות במלואו מהיתרונות של חיים משותפים בחברה מסודרת היטב. חוקים ועונשים נחוצים כדי להחזיק בקו את הטיפשים המוטעים שאחרת היו מפרים את החוזה. אבל האדם החכם רואה את התועלת שבצדק, ובגלל תשוקותיו המוגבלות, אין לו צורך לעסוק בהתנהגות האסורה על פי החוקים בכל מקרה. חוקים שמועילים לקידום האושר הם צודקים, אך אלו שאינם מועילים אינם צודקים. דוקטרינות עיקריות 31–40.
אפיקורוס, כרוניקה של נירנברג: אפיקורוס הרתיע מהשתתפות בפוליטיקה, שכן עשיית כן מובילה להפרעה ולחיפוש סטטוס. הוא דגל במקום זאת באי-משיכת תשומת לב לעצמו. עיקרון זה מתומצת על ידי הביטוי lathe biōsas (λάθε βιώσας), שפירושו "חיה באלמוניות", "עבור את החיים מבלי למשוך תשומת לב לעצמך", כלומר, חיה מבלי לרדוף אחרי תהילה או עושר או כוח, אלא באנונימיות, נהנה מדברים קטנים כמו אוכל, חברת חברים, וכו'. פלוטארכוס הרחיב על נושא זה במאמרו "האם האמירה 'חיה באלמוניות' נכונה?" (Εἰ καλῶς εἴρηται τὸ λάθε βιώσας, An recte dictum sit latenter esse vivendum 1128c; השווה פלביוס פילוסרטוס, Vita Apollonii 8.28.12). עבודות: אפיקורוס היה סופר פורה ביותר. לפי דיוגנס לארטיוס, הוא כתב כ-300 חיבורים בנושאים מגוונים.
יותר כתבים מקוריים של אפיקורוס שרדו עד ימינו מאשר של כל פילוסוף יווני הלניסטי אחר. עם זאת, הרוב המכריע של כל מה שכתב אבד כעת ורוב מה שידוע על תורתו של אפיקורוס מגיע מכתבי חסידיו המאוחרים יותר, בפרט המשורר הרומי לוקרטיוס. העבודות המלאות היחידות ששרדו מאת אפיקורוס הן שלוש איגרות ארוכות יחסית, המצוטטות במלואן בספר X של "חייהם ודעותיהם של פילוסופים בולטים" של דיוגנס לארטיוס, ושתי קבוצות של ציטוטים: ה"דוקטרינות העיקריות" (Κύριαι Δόξαι), שנשמרות באופן דומה באמצעות ציטוט על ידי דיוגנס לארטיוס, ו"אמרות הוותיקן", שנשמרו בכתב יד מספריית הוותיקן שהתגלה לראשונה בשנת 1888.
באיגרת להרודוטוס ובאיגרת לפיתוקלס, אפיקורוס מסכם את הפילוסופיה שלו על הטבע, ובאיגרת למנויקאוס, הוא מסכם את תורתו המוסרית. שברים רבים של החיבור האבוד בן 37 הכרכים של אפיקורוס "על הטבע" נמצאו בין שברי הפפירוס החרוכים בווילה של הפפירוסים בהרקולנאום. חוקרים החלו לראשונה לנסות לפענח ולפצח מגילות אלו בשנת 1800, אך המאמצים הם מייגעים ועדיין נמשכים. לפי דיוגנס לארטיוס 10.27-9, העבודות העיקריות של אפיקורוס כוללות: מורשת, אפיקוראיות עתיקה: האפיקוראיות הייתה פופולרית ביותר מראשיתה. דיוגנס לארטיוס מתעד שמספר האפיקוראים ברחבי העולם עלה על אוכלוסיות של ערים שלמות.
קבלה היסטורית ומורשת
עם זאת, אפיקורוס לא זכה להערצה אוניברסלית, ובמהלך חייו הוא הושמץ כליצן בור ונהנתן אגואיסט. הוא נותר הפילוסוף שהיה בו-זמנית הנערץ והמתועב ביותר בים התיכון במשך כמעט חמשת המאות הבאות. האפיקוראיות התפשטה במהירות מעבר ליבשת יוון בכל רחבי עולם הים התיכון. עד המאה הראשונה לפנה"ס, היא ביססה דריסת רגל חזקה באיטליה. הנואם הרומי קיקרו (106 – 43 לפנה"ס), שתיעב את האתיקה האפיקוראית, קונן: "האפיקוראים כבשו את איטליה בסערה." הרוב המכריע של המקורות היווניים והרומיים ששרדו הם שליליים בתוקף כלפי האפיקוראיות, ולפי פמלה גורדון, הם מתארים באופן שגרתי את אפיקורוס עצמו כ"מפלצתי או מגוחך".
רומאים רבים בפרט נקטו עמדה שלילית כלפי האפיקוראיות, וראו בדגילה שלה במרדף אחר "הנאה" (voluptas) כנוגדת את האידיאל הרומי של "סגולה גברית" (virtus). הרומאים לכן סטריאוטיפו לעתים קרובות את אפיקורוס וחסידיו כחלשים ונשיים. מבקרים בולטים של הפילוסופיה שלו כוללים מחברים בולטים כגון הסטואיקן הרומי סנקה הצעיר (בערך 4 לפנה"ס – 65 לספירה) והפילוסוף האמצעי היווני פלוטארכוס (בערך 46 – 120 לספירה), ששניהם לעגו לסטריאוטיפים אלו כבלתי מוסריים ובלתי מכובדים. גורדון מאפיינת את הרטוריקה האנטי-אפיקוראית כ"כבדה" ומייצגת באופן שגוי את תורתו בפועל של אפיקורוס עד כדי כך שלעתים הם נתפסים כ"קומיים". ב"על החיים המאושרים" שלו, סנקה קובע ש"הכת של אפיקורוס..."
יש לה מוניטין רע, ובכל זאת היא לא ראויה לו." ומשווה אותה ל"אדם בשמלה: צניעותך נשארת, גבריותך לא נפגעה, גופך לא נכנע מינית, אבל בידך יש תוף." פסל חזה של אפיקורוס נשען על תלמידו מטרודורוס במוזיאון הלובר: האפיקוראיות הייתה אסכולה פילוסופית שמרנית להפליא; אף על פי שחסידיו המאוחרים של אפיקורוס אכן הרחיבו על הפילוסופיה שלו, הם שמרו בדוגמטיות על מה שהוא עצמו לימד במקור מבלי לשנות אותו. אפיקוראים ומעריצי האפיקוראיות העריצו את אפיקורוס עצמו כמורה גדול לאתיקה, מושיע, ואפילו אל. דמותו נענדה על טבעות אצבע, דיוקנאות שלו הוצגו בחדרי מגורים, וחסידים עשירים העריצו דמויות שלו בפיסול שיש.
מעריציו העריצו את אמרותיו כאורקלים אלוהיים, נשאו עמם עותקים של כתביו, והוקירו עותקים של מכתביו כמו מכתבי שליח. ביום העשרים לכל חודש, מעריצי תורתו היו מבצעים טקס חגיגי כדי לכבד את זכרו. במקביל, מתנגדי תורתו גינו אותו בלהט ובהתמדה. עם זאת, במאות הראשונה והשנייה לספירה, האפיקוראיות החלה בהדרגה לדעוך מכיוון שלא הצליחה להתחרות בסטואיציזם, שהייתה לה מערכת אתית שתאמה יותר את הערכים הרומיים המסורתיים. האפיקוראיות סבלה גם מדעיכה בעקבות הנצרות, שהתרחבה גם היא במהירות ברחבי האימפריה הרומית.
מכל בתי הספר הפילוסופיים היווניים, האפיקוראיות הייתה זו שהייתה הכי פחות תואמת לתורות הנוצריות החדשות, מכיוון שהאפיקוראים האמינו שהנפש היא בת תמותה, הכחישו את קיומם של חיים שלאחר המוות, הכחישו שלאלים יש תפקיד פעיל בחיי האדם, ודגלו בהנאה כמטרה העליונה של הקיום האנושי. ככאלה, כותבים נוצרים כגון יוסטינוס מרטיר (בערך 100–165 לספירה), אתנאגורס מאתונה (בערך 133–190), טרטוליאנוס (בערך 155–240), וקלמנס מאלכסנדריה (בערך 150–215), ארנוביוס (מת בערך 330), ולקטנטיוס כולם הצביעו עליה לביקורת הארסית ביותר. למרות זאת, דוויט טוען שהאפיקוראיות והנצרות חולקות שפה משותפת רבה, ומכנה את האפיקוראיות "הפילוסופיה המיסיונרית הראשונה" ו"פילוסופיית העולם הראשונה".
הן האפיקוראיות והן הנצרות שמו דגש חזק על חשיבות האהבה והסליחה ותיאורים נוצריים מוקדמים של ישו דומים לעתים קרובות לתיאורים אפיקוראיים של אפיקורוס. דוויט טוען שהאפיקוראיות, במובנים רבים, עזרה לסלול את הדרך להתפשטות הנצרות על ידי "עזרה לגשר על הפער בין אינטלקטואליזם יווני לדרך חיים דתית" ו"לשלוח את מה שניתן לכנות דת של אנושיות." ימי הביניים: עד תחילת המאה החמישית לספירה, האפיקוראיות הייתה כמעט נכחדת. אב הכנסייה הנוצרי אוגוסטינוס מהיפו (354–430 לספירה) הכריז: "אפרה כה קר עד שלא ניתן להצית ממנו אפילו ניצוץ אחד." בעוד שניתן היה להתאים בקלות את רעיונותיהם של אפלטון ואריסטו כדי להתאים להשקפת עולם נוצרית, רעיונותיו של אפיקורוס לא היו ניתנים להתאמה בקלות כזו.
ככזה, בעוד שאפלטון ואריסטו נהנו ממקום מיוחס בפילוסופיה הנוצרית לאורך ימי הביניים, אפיקורוס לא זכה להערכה כזו. מידע על תורתו של אפיקורוס היה זמין, דרך "על טבע הדברים" של לוקרטיוס, ציטוטים ממנו שנמצאו בדקדוקים לטיניים של ימי הביניים ובפלורילגיה, ואנציקלופדיות, כגון "אטימולוגיות" של איזידור מסביליה (המאה השביעית) ו"על היקום" של רבאנוס מאורוס (המאה התשיעית), אך יש מעט ראיות לכך שתורות אלו נלמדו או הובנו באופן שיטתי. דנטה אליגיירי פוגש את אפיקורוס ב"תופת" שלו במעגל השישי של הגיהינום, שם הוא וחסידיו כלואים בארונות קבורה בוערים על כך שהאמינו שהנפש מתה עם הגוף, מוצג כאן באיור מאת גוסטב דורה.
במהלך ימי הביניים, אפיקורוס נזכר על ידי המשכילים כפילוסוף, אך הוא הופיע לעתים קרובות בתרבות הפופולרית כשומר סף של "גן התענוגות", "בעל המטבח, הפונדק ובית הבושת." הוא מופיע בדמות זו במרטיאן