חיים מוקדמים ורקע
הזמן הוא משחק שמשחקים ילדים ביופי. הרקליטוס מאפסוס (Heraclitus of Ephesus) היה פילוסוף יווני עתיק, קדם-סוקרטי, יוני, יליד העיר אפסוס, שהייתה אז חלק מהאימפריה הפרסית. הערכתו למשחקי מילים וביטויים אורקוליים, כמו גם אלמנטים פרדוקסליים בפילוסופיה שלו, הקנו לו את הכינוי "החשוך" מהעת העתיקה. הוא כתב חיבור יחיד, "על הטבע", שרק שברים ממנו שרדו, מה שהגביר את העמימות הקשורה לחייו ולפילוסופיה שלו. דבריו המסתוריים של הרקליטוס היו נושא לפרשנויות רבות.
הוא נתפס כ"מוניסט חומרי או פילוסוף של תהליכים; קוסמולוג מדעי, מטאפיזיקאי והוגה דתי; אמפיריציסט, רציונליסט, מיסטיקן; הוגה קונבנציונלי ומהפכן; מפתח לוגיקה – מי ששלל את חוק הסתירה; הפילוסוף האמיתי הראשון ואובסקורנטיסט אנטי-אינטלקטואלי. הרקליטוס היה ממוצא מכובד אך זנח את חיי הפריבילגיה לטובת חיים בודדים כפילוסוף. מעט מאוד ידוע על חייו המוקדמים ועל השכלתו; הוא החשיב את עצמו כאוטודידקט וחלוץ של חוכמה. הוא נחשב למיזנתרופ שסבל מדיכאון ונודע כ"פילוסוף הבוכה", בניגוד לדמוקריטוס, שנודע כ"פילוסוף הצוחק". הרקליטוס האמין שהעולם פועל בהתאם ללוגוס (Logos) – מילולית, "מילה", "היגיון" או "חשבון" – ושהוא עשוי בסופו של דבר מאש.
פילוסופיה של זרימה וניגודים
הוא האמין גם באחדות הניגודים ובהרמוניה בעולם. הוא התפרסם בעיקר בשל התעקשותו על שינוי תמידי – הידוע בפילוסופיה כ"זרימה" או "התהוות" – כמאפיין המרכזי של העולם; רעיון שהביע באמרה המפורסמת, "אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", או בביטוי פנטה ריי (panta rhei) "הכל זורם". היבט זה של הפילוסופיה שלו עומד בניגוד לזה של פרמנידס, שהאמין ב"הוויה" ובטבעו הסטטי של היקום. גם הרקליטוס וגם פרמנידס השפיעו על אפלטון ואולי על כל הפילוסופיה המערבית. המקור העיקרי לחייו של הרקליטוס הוא הדוקסוגרף דיוגנס לארטיוס; הסופר צ'ארלס קאהן הטיל ספק בתקפות הדיווח של לארטיוס כ"אוסף של אנקדוטות הלניסטיות, שרובן מפוברקות בבירור על בסיס הצהרות בשברים ששרדו".
הקשר היסטורי וקריירה
הסיפורים על הרקליטוס עשויים להיות מומצאים כדי להמחיש את אופיו כפי שהוסק מכתביו. היסטוריונים אינם בטוחים לגבי התאריכים שבהם פעל הרקליטוס. דיוגנס לארטיוס קבע שהרקליטוס פרח באולימפיאדה ה-69 בין 504 ל-501 לפנה"ס. רוב ההיסטוריונים מאמינים שהרקליטוס היה מבוגר מפרמנידס, שדעותיו מהוות תגובה ביקורתית לאלו של הרקליטוס, אם כי ייתכן גם ההפך וזה נותר נושא לוויכוח. הרקליטוס מתייחס לדמויות מבוגרות יותר כמו פיתגורס ושותק לגבי פרמנידס, שאולי מתייחס להרקליטוס. לידה: הרקליטוס נולד למשפחה אריסטוקרטית כ-535 לפנה"ס באפסוס (כיום אפס, טורקיה) באימפריה הפרסית. תאריכי לידתו ומותו מבוססים על תוחלת חיים של 60 שנה, הגיל שבו אומר דיוגנס לארטיוס שהוא מת, כאשר תקופת פריחתו באמצע.
אביו של הרקליטוס נקרא בלוסון או הראקון. דיוגנס לארטיוס אומר שהרקליטוס ויתר על המלוכה (basileia) לטובת אחיו וסטראבון מאשר שהייתה משפחת מלוכה באפסוס שירדה מהמייסד היוני אנדרוקלוס; לפי סטראבון, משפחה זו שמרה על תאריה ויכלה לשבת בכיסא הראשי במשחקים, לצד פריבילגיות אחרות. היקף סמכויות המלך אינו ידוע; אפסוס הייתה חלק מהאימפריה הפרסית מאז 547 לפנה"ס ונשלטה על ידי מושל סטרפ שנשאר דמות מרוחקת: כורש הגדול אפשר ליונים אוטונומיה ניכרת. ילדות: דיוגנס לארטיוס אומר שהרקליטוס נהג לשחק בעצמות עם צעירים במקדש הגדול של ארטמיס – הארטמיסיון, אחד המקדשים הגדולים של המאה ה-6 לפנה"ס ואחד משבעת פלאי העולם העתיק.
כשנתבקש להתחיל לחוקק חוקים, הוא סירב, באומרו שהחוקה (politeia) היא ponêra, מה שיכול להעיד על כך שהיא הייתה שגויה מיסודה או שהוא החשיב אותה כמייגעת. שני מכתבים ששרדו בין הרקליטוס לדריווש הראשון, המצוטטים על ידי דיוגנס לארטיוס, הם זיופים מאוחרים. הרקליטוס לא חיבב את פיתגורס. לארטיוס אומר שהרקליטוס היה "מופלא" מילדותו. לדברי לארטיוס, סוטיון אמר שהרקליטוס היה "שומע" של קסנופנס, מה שלדברי לארטיוס סותר את הצהרתו של הרקליטוס שהוא לימד את עצמו על ידי חקירה עצמית. ברנט מציין: "קסנופנס עזב את איוניה לפני שהרקליטוס נולד". לארטיוס אומר שכילד, הרקליטוס אמר שהוא "לא יודע כלום" אך מאוחר יותר טען שהוא "יודע הכל". הוא "לא שמע איש" אלא "חקר את עצמו".
דעות על האנושות והחברה
מיזנתרופיה: דיוגנס לארטיוס מספר שלהרקליטוס הייתה דעה גרועה על ענייני האנושות, וקבע: "התעלומות הנחגגות בקרב בני אדם הן תעלומות טמאות". טימון מפליוס מכונה כמי שכינה אותו "מגדף המון". הרקליטוס לא פחד להיות קונטרריאן, ואמר בהזדמנות אחת: "גופות ראויות יותר להשלכה מאשר זבל". הרקליטוס (עם פניו ובסגנונו של מיכלאנג'לו) יושב בנפרד מהפילוסופים האחרים ב"אסכולת אתונה" של רפאל. הרקליטוס לא היה תומך בשוויון, והביע את התנגדותו באמירה: "אחד הוא עשרת אלפים עבורי, אם הוא הטוב ביותר". הוא נחשב בדרך כלל למתנגד לדמוקרטיה, אם כי האמין ש"לכל בני האדם יש תביעה להכרה עצמית וחשיבה נכונה" ו"החשיבה משותפת לכולם".
הרקליטוס הדגיש את חוסר המודעות של האנושות; הוא טען את הדעה: "הערים יש להם עולם משותף אחד, אך הישנים פונים כל אחד לעולם משלו". הוא גם הצהיר: "בשומעם הם אינם מבינים, כמו החרשים. עליהם מעידה האמרה: 'נוכחים, הם נעדרים'". הוא גם משווה את הבורות של האדם הממוצע לכלבים: "גם כלבים נובחים על מה שאינם מכירים". הוא מייעץ: "אל לנו לשער השערות באקראי על הדברים החשובים ביותר" ואמר "טיפש מתרגש מכל מילה". הרקליטוס ביקר את הסיודוס, פיתגורס, קסנופנס והקטאיוס על חוסר הבנה למרות מעמדם המשכיל, ויש לו את הבוז הרב ביותר לפיתגורס. לדברי הרקליטוס: "אנשים האוהבים חוכמה חייבים להיות חוקרים של דברים רבים מאוד אכן". הוא גם הצהיר: "הידע של האנשים המפורסמים ביותר, שהם שומרים עליו, הוא רק דעה".
בין האישים הבולטים שביקר נמצאים הומרוס וארכילוכוס, ששניהם חשב שראויים למלקות. האדם היחיד בעל שם שהוא משבח הוא ביאס מפריאנה, אחד משבעת חכמי יוון הידוע במקסימה "רוב האנשים רעים"; זה ניכר מהערתו של הרקליטוס: "כי איזו מחשבה או חוכמה יש להם? הם עוקבים אחרי המשוררים ולוקחים את ההמון כמורה שלהם, לא יודעים ש'הרבים רעים והמעטים טובים'". "רוב האנשים רעים" – ביאס מפריאנה. הרקליטוס שנא את האתונאים ואת בני אפסוס עמיתיו, ואיחל לאחרונים עושר כעונש על דרכיהם הרעות.
מוות ויצירות ששרדו
האפסים, הוא האמין, "יעשו טוב אם יסיימו את חייהם, כל גבר בוגר שבהם, וישאירו את העיר לנערים חסרי זקן, שכן הם גירשו את הרמודורוס, האדם הראוי ביותר מביניהם, באומרם: 'לא נרצה איש שיהיה הראוי ביותר מבינינו; או אם יש כזה, שילך למקום אחר ויתרועע עם אחרים'". לדברי לארטיוס, זה הגיע לשיאו במיזנתרופיה: "לבסוף, הוא הפך לשונא אדם (מיזנתרופ) ונדד בהרים, ניזון מעשב ועשבי תיבול". מחלה ומוות: חייו של הרקליטוס כפילוסוף נקטעו על ידי מיימת (בצקת), שעבורה הרופאים שהתייעץ איתם לא הצליחו לרשום תרופה.
לארטיוס מפרט כמה סיפורים על מותו של הרקליטוס; בשתי גרסאות, הוא נרפא מהמיימת ומת ממחלה אחרת; בתיאור אחר, הוא "קבר את עצמו ברפת, מצפה שהלחות המזיקה תישאב ממנו על ידי חום הזבל", בעוד אחר אומר שהוא טיפל בעצמו בתחליב של זבל פרות ואחרי יום שכב בשמש, הוא מת ונקבר בשוק. לדברי ניתס מקיזיקוס, הוא נטרף על ידי כלבים לאחר שמרח את עצמו בזבל. הרקליטוס מת ממיימת לאחר 478 לפנה"ס. לדברי ברנט: הרקליטוס אמר (שבר 68) שזה מוות לנשמות להפוך למים; ואנו למדים בהתאם שהוא מת ממיימת. הוא אמר (שבר 114) שהאפסים צריכים להשאיר את עירם לילדיהם, ו(שבר 79) שהזמן היה ילד שמשחק בדמקה.
לכן נאמר לנו שהוא סירב לקחת חלק בחיים הציבוריים, והלך לשחק עם הילדים במקדש ארטמיס. הוא אמר (שבר 85) שגופות ראויות יותר להשלכה מאשר זבל; ואנו למדים שהוא כיסה את עצמו בזבל כשנתקף במיימת. לבסוף, נאמר שהוא התווכח באריכות עם רופאיו בגלל שבר 58. לסיפורים אלו ראו Diog.ix. 3–5. על הטבע: הרקליטוס ידוע כמי שהפיק יצירה אחת, "על הטבע", על פפירוס. לדברי דיוגנס לארטיוס, הרקליטוס הפקיד את ספרו כהקדשה בארטמיסיון. כמו אצל שאר הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, רק שברים מכתביו שרדו בציטוטים של מחברים אחרים; במקרה של הרקליטוס, ישנם יותר מ-100 ציטוטים כאלה. אלו מקוטלגים באמצעות מערכת המספור של דילס-קראנץ.
לארטיוס גם מציין שיצירתו של הרקליטוס הייתה "חיבור רציף... אך חולקה לשלושה דיונים, אחד על היקום, אחר על פוליטיקה, ושלישי על תיאולוגיה". הוא לא אומר אם הרקליטוס או אדם אחר חילקו אותם כך. תאופרסטוס אומר בדיוגנס לארטיוס ש"חלקים מיצירתו הם תערובת מוזרה". ברנט לא חושב שליצירה היה כותרת: הרקליטוס הפקיד את ספרו בארטמיסיון. שורות הפתיחה של היצירה ידועות, מה שמוכיח שהיא הייתה יצירה רציפה. אריסטו מצטט חלק משורת הפתיחה ב"רטוריקה" כדי להתוות את הקושי בפיסוק הרקליטוס ללא דו-משמעות; הוא התווכח אם "לנצח" חל על "להיות" או על "להוכיח". סקסטוס אמפיריקוס ב"נגד המתמטיקאים" מצטט את כל הקטע: על לוגוס זה בהיותו לנצח, בני אדם מוכיחים שהם חסרי הבנה, גם לפני שהם שומעים וגם ברגע ששמעו אותו.
כי, למרות שכל הדברים קורים בהתאם ללוגוס זה, הם כמו חסרי ניסיון החווים מילים ומעשים כפי שאני מסביר כשאני מבחין בכל דבר לפי טבעו ומראה כיצד הוא. אנשים אחרים אינם מודעים למה שהם עושים כשהם ערים בדיוק כפי שהם שוכחים מה הם עושים כשהם ישנים. הרקליטים: פילוסופים מאוחרים רבים בתקופה זו מתייחסים ל"על הטבע". צ'ארלס קאהן קובע: "עד זמנם של פלוטארכוס וקלמנס, אם לא מאוחר יותר, הספר הקטן של הרקליטוס היה זמין בצורתו המקורית לכל קורא שבחר לחפש אותו". לארטיוס מעיר על חשיבות הטקסט, וקובע: "הספר רכש תהילה כזו שהוא הוליד פרטיזנים של הפילוסופיה שלו שנקראו הרקליטים". פילוסופים בולטים המזוהים כיום כהרקליטים כוללים את קראטילוס ואנטיסתנס – לא להתבלבל עם הציניקן.
אפיון עתיק: החשוך. בזמן כלשהו בעת העתיקה, הרקליטוס רכש את הכינוי "החשוך"; מפורש בדרך כלל כמשמעות שאמירותיו – המכילות פרדוקסים תכופים, מטפורות וביטויים ראשוניים – קשות להבנה. הרקליט מאת לוקה ג'ורדנו. על פי "המטאפיזיקה" של אריסטו, הרקליטוס שלל את חוק הסתירה ללא הסבר. אריסטו החשיב זאת כעקרון הבסיסי ביותר מכל העקרונות. לדברי דיוגנס לארטיוס, טימון מפליוס כינה את הרקליטוס "החידתי" (αἰνικτής; ainiktēs), באומרו שהרקליטוס כתב את ספרו "באופן לא ברור למדי" (asaphesteron); לדברי טימון, זה נועד לאפשר רק ל"מסוגלים" לנסות זאת. הרקליטוס כתב: "האדון שהאורקל בדלפי שייך לו אינו מדבר ואינו מסתיר את משמעותו, אלא נותן סימן".
בזמנו של קיקרו, כינוי זה הפך ל"האפל" (ὁ Σκοτεινός; ho Skoteinós) שכן הוא דיבר nimis obscurē, "באופן חשוך מדי", בנוגע לטבע ועשה זאת בכוונה כדי שלא יובן; התרגום האנגלי המקובל של הנ"ל, לעומת זאת, עוקב אחר הצורה הלטינית, "החשוך". הפילוסוף הבוכה: מסורת מאוחרת התייחסה להרקליטוס כ"פילוסוף הבוכה", בניגוד לדמוקריטוס, הידוע כ"פילוסוף הצוחק"; אמירה זו מתייחסת בדרך כלל לתגובתם לטיפשות האנושות. לארטיוס מייחס את התיאוריה שהרקליטוס לא השלים חלק מיצירותיו בגלל מלנכוליה לתאופרסטוס, אם כי בזמנו של תאופרסטוס, המילה "מלנכוליה" ציינה אימפולסיביות.
אם סטובאיוס כותב נכון, בתחילת המאה ה-1, סוטיון כבר שילב את שני האנשים בצמד הפילוסופים הבוכה והצוחק; "בין החכמים, במקום כעס, הרקליטוס נתפס בדמעות, דמוקריטוס בצחוק". הרקליטוס: הדעה מובעת גם על ידי הסאטיריקן יובנאליס, שכתב: "הראשונה בתפילות, הידועה ביותר בכל המקדשים, היא בעיקר לעושר... כשרואים זאת אז האם אינך משבח את החכם האחד דמוקריטוס על צחוקו... ואת המאסטר של האסכולה האחרת הרקליטוס על דמעותיו?". המוטיב אומץ גם על ידי לוקיאנוס מסאמוסאטה ב"מכירת האמונות" שלו, שבו הצמד נמכר יחד כמוצר משלים במכירה פומבית סאטירית של פילוסופים. פילוסופיה: המיקוד של הפילוסופיה של הרקליטוס בשינוי נקרא בדרך כלל "התהוות", שניתן להשוות למושג "הוויה" של פרמנידס.
נושאים בפילוסופיה: לוגוס ואש
מסיבה זו, הרקליטוס ופרמנידס נחשבים בדרך כלל לשניים ממייסדי האונטולוגיה וסוגיית האחד והרבים, ובכך הם מרכזיים בהיסטוריה של הפילוסופיה והמטאפיזיקה המערבית. לדיוגנס לארטיוס יש קטע המסכם את הפילוסופיה של הרקליטוס, וקובע: "כל הדברים נוצרים על ידי קונפליקט של ניגודים, וסכום הדברים (τὰ ὅλα; ta hola) 'השלם' זורם כמו נחל". לוגוס: המשמעות של לוגוס (λόγος) כפופה לפרשנות; הגדרות כוללות "מילה", "חשבון", "עקרון", "תוכנית", "נוסחה", "מידה", "פרופורציה" ו"חישוב". למרות שהרקליטוס "משחק במכוון על המשמעויות השונות של לוגוס", אין עדות לכך שהשתמש בו באופן שהיה שונה משמעותית מזה שבו השתמשו דוברי יוונית בני זמנו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דעתו של אדוארד זלר על הלוגוס ההרקליטי קבעה: לוגוס לדעתי [של זלר], מתייחס אכן בעיקר לדיון, אך גם לתוכן הדיון, האמת המובעת בו; בלבול וזיהוי של רעיונות שונים, מאוחדים וכלולים לכאורה במילה אחת, מה שלא אמור להפתיע אותנו בהרקליטוס. הוא [הרקליטוס] אומר: "דיון זה (תיאוריית העולם המונחת ביצירתו) אינו מוכר על ידי בני אדם, למרות שהוא קיים תמיד (כלומר,
זה שתמיד קיים, מכיל את הסדר הנצחי של הדברים, את האמת הנצחית), כי למרות שכל מה שקורה קורה בהתאם לו (ובכך אמיתותו מאושרת על ידי כל העובדות באופן אוניברסלי) בני אדם מתנהגים כאילו מעולם לא היה להם ניסיון איתו, כאשר מילים או דברים מציגים את עצמם בפניהם, כפי שאני מייצג כאן" (כאשר הדעות המובאות כאן מוצגות להם על ידי הוראה או על ידי תפיסותיהם שלהם). הסטואים המאוחרים הבינו את הלוגוס כ"החשבון השולט בכל"; היפוליטוס, אב כנסייה במאה ה-3 לספירה, זיהה זאת כמשמעות ה"דבר האלוהי" הנוצרי, כגון ביוחנן א':1, "בראשית היה הדבר (לוגוס) והדבר היה אלוהים".
ג'ון ברנט ראה את הקשר בין הלוגוס ההרקליטי ללוגוס היוחנני ככוזב, באומרו: "לדוקטרינה היוחננית של הלוגוס אין שום קשר להרקליטוס או לשום דבר בכלל בפילוסופיה היוונית, אלא מגיעה מספרות החוכמה העברית". הרעיונות של הרקליטוס על הלוגוס מובעים בשלושה שברים ידועים אך מסתוריים, שאחד מהם קובע: "מסיבה זו יש לעקוב אחר מה שמשותף. אך למרות שהלוגוס משותף, רוב האנשים חיים כאילו הייתה להם הבנה פרטית משלהם (phronēsis)". נראה שהוא אומר שהלוגוס הוא עובדה ציבורית כמו טענה או נוסחה, אם כי הוא לא היה מחשיב עובדות אלו כאובייקטים מופשטים או דברים לא מוחשיים. ציטוט אחד יכול אפילו להיקרא כהצהרה נגד העלאת טיעונים אד הומינם: "לא להקשיב לי אלא ללוגוס...".
אש: כמו המילטים לפניו, תאלס עם מים, אנקסימנדרוס עם אפירון, ואנכסימנס עם אוויר, הרקליטוס החשיב את האש כארכה (arche), האלמנט הבסיסי ביותר שהוליד את האלמנטים האחרים, אולי בגלל שאנשים חיים הם חמים. נורמן מלכרט פירש את השימוש של הרקליטוס ב"אש" באופן מטפורי במקום לוגוס כמקור לכל הדברים. אחרים רואים זאת כמטפורה לשינוי, כמו להבה רוקדת ומהבהבת. משוער גם שזה מראה על השפעת הזורואסטריות הפרסית עם מושג ה-Atar שלה. לדברי הרקליטוס, "עולם זה, שהוא זהה לכולם, לא עשה אף אחד מהאלים או בני האדם. אלא הוא תמיד היה ויהיה: אש חיה לנצח, עם מידות שלה נדלקות, ומידות נכבות". ציטוט זה הוא השימוש המוקדם ביותר ב-kosmos בכל טקסט יווני ששרד.
הוא גם הצהיר: "כל הדברים הם חליפין לאש, ואש לכל הדברים, בדיוק כמו סחורות לזהב וזהב לסחורות" ו"הרעם המנווט את מהלך כל הדברים". על השימוש של הרקליטוס באש כחומר ראשוני חדש, ברנט כותב: אחדות הניגודים. בתגובה לכאורה לאנקסימנדרוס, הרקליטוס האמין גם באחדות הניגודים. הוא אפיין את כל הישויות הקיימות על ידי זוגות של תכונות מנוגדות. לדברי הרקליטוס, "בני תמותה הם אלים ובני אלמוות הם בני תמותה, האחד חי את מותם של האחרים ומת את חייהם של האחרים". זה מתפרש כמשמעות שבני אדם הם אלים בני תמותה ואלים הם בני אדם בני אלמוות. הוא גם השווה באופן דומה שינה למוות: "אדם מדליק אור לעצמו בלילה, כשהוא מת אך חי.
מטאפיזיקה של אחדות ומלחמה
הישן, שראייתו כבתה, נדלק מהמתים; זה שער נדלק מהישן" ו"כל הדברים שאנו רואים כשאנו ערים הם מוות, בדיוק כפי שכל מה שאנו רואים בשינה הוא שינה". מריבה היא צדק: באיחוד זה של ניגודים, של יצירה והרס כאחד, הרקליטוס כינה את התהליכים המנוגדים ἔρις (eris), "מריבה", ומשער שהמצב היציב לכאורה, δίκη (dikê), "צדק", הוא הרמוניה שלו. אנקסימנדרוס תיאר זאת כאי-צדק. אריסטו אמר שהרקליטוס לא חיבב את הומרוס כי הוא איחל שהמריבה תעזוב את העולם, מה שעבור הרקליטוס היה הורס את העולם; "לא תהיה הרמוניה ללא תווים גבוהים ונמוכים, ולא חיות ללא זכר ונקבה, שהם ניגודים".
האחד והרבים: על תורתו של הרקליטוס על האחד והרבים, ברנט כותב: "האמת שהרקליטוס הכריז עליה הייתה שהעולם הוא בבת אחת אחד ורבים, וזה בדיוק 'המתח ההפוך' של הניגודים המהווה את אחדות האחד. זו אותה מסקנה כמו של פיתגורס, אם כי היא מנוסחת בדרך אחרת". ברנט גם כותב על הבנתו של אפלטון את הרקליטוס: לפי אפלטון, אם כן, הרקליטוס לימד שהמציאות הייתה בבת אחת רבים ואחד. זה לא נועד כעקרון לוגי. הזהות שהרקליטוס מסביר כמורכבת מהבדל היא בדיוק זו של החומר הראשוני בכל גילוייו. זהות זו כבר מומשה על ידי המילטים, אך הם מצאו קושי בהבדל.
אנקסימנדרוס התייחס למריבת הניגודים כ"אי-צדק", ומה שהרקליטוס הציב לעצמו להראות היה ש, להיפך, זה היה הצדק הגבוה ביותר (שבר 62). הרמוניה: במטפורה ואחד השימושים המוקדמים ביותר של כוח בהיסטוריה של הפילוסופיה, הרקליטוס משווה את איחוד הניגודים לקשת מתוחה או נבל המוחזק בצורה על ידי שיווי משקל של מתח המיתר: "יש הרמוניה בכיפוף לאחור (παλίντροπος; palintropos) כמו במקרה של הקשת והנבל". הוא טוען שזה מראה משהו אמיתי אך בלתי נראה על המציאות; "הרמוניה נסתרת טובה יותר מגלוי". הוא גם ציין "שמה של הקשת הוא חיים, למרות שעבודתה היא מוות", משחק מילים על כך שגם קשת וגם חיים הם אותה מילה כפי שנכתבה – biós; עדות נוספת ליצירה כתובה ורציפה. על אחדות הניגודים, ברנט אומר: "מריבת הניגודים" היא באמת "כיוונון" (armonia).
מכאן נובע שחוכמה אינה ידע של דברים רבים, אלא תפיסת האחדות הבסיסית של הניגודים הלוחמים. שזו באמת הייתה המחשבה הבסיסית של הרקליטוס מצוין על ידי פילון. הוא אומר: "כי מה שעשוי משני הניגודים הוא אחד; וכאשר האחד מחולק, הניגודים נחשפים. האם זה לא בדיוק מה שהיוונים אומרים שהרקליטוס הגדול והמהולל שלהם הציב בחזית הפילוסופיה שלו כסיכום של הכל, והתפאר בו כתגלית חדשה?". מלחמה: הרקליטוס ידוע כפילוסוף הראשון שאפיין מלחמה כאירוע חיובי, וכתב "כל חיה מונעת למרעה על ידי מכות". הוא גם כתב: עלינו לדעת שמלחמה משותפת לכולם ומריבה היא צדק, וכל הדברים נוצרים דרך מריבה בהכרח.
— DK B80, מתוך אוריגנס, נגד קלסוס 6.42. מלחמה היא אבי הכל ומלך הכל; ואת חלקם הוא מראה כאלים, אחרים כבני אדם, חלקם הוא הופך לעבדים, אחרים לבני חורין. — DK B53, מתוך היפוליטוס, הפרכת כל הכפירות 9.9.4. אלים ובני אדם מכבדים את אלה שנהרגו בקרב. — DK B24, מתוך קלמנס, סטרומטה 4.16.1. העם חייב להילחם על חוקו כמו על חומותיו. — DK B44, מתוך לארטיוס, חיי פילוסופים, 9.2. הדרך למעלה היא הדרך למטה: הרקליטוס אמר גם: "הדרך למעלה והדרך למטה היא אחת ואותה אחת" ו"בכתיבה, המסלול שנלקח, ישר ועקום, הוא אחד ואותו אחד". ניתן לפרש זאת בכמה דרכים. פרשנות אחת היא שזה מראה על המוניזם שלו, אם כי דיאלקטי. הרקליטוס האמין: "לא להקשיב לי אלא ללוגוס, חכם להסכים שכל הדברים הם אחד". הוא גם אמר: האחד עשוי מכל הדברים, וכל הדברים נובעים מהאחד.
— DK B10, מתוך אריסטו, על העולם 5 396b20. הסיודוס הוא המורה של רוב האנשים. אנשים חושבים שהוא ידע דברים רבים מאוד, אדם שלא ידע יום או לילה! הם אחד. — DK B57, מתוך היפוליטוס, הפרכת כל הכפירות 9.10.2. בנוגע למעגל ההתחלה והסוף משותפים. — DK B103, מתוך פורפיריוס, הערות על הומרוס, על איליאדה 24.200. התיאוריה של הרקליטוס ממחישה גם את הטבע המחזורי של המציאות והטרנספורמציה, והחלפה של אלמנט אחד באחר; "סיבובי אש". זו עשויה להיות "הרמוניה נסתרת" נוספת והיא עקבית יותר עם פלורליזם מאשר מוניזם. לדברי הרקליטוס: מות האש הוא לידת האוויר, ומות האוויר הוא לידת המים. — DK B76, מתוך מקסימוס מצור, 41.4. כי זה מוות לנשמות להפוך למים, ומוות למים להפוך לאדמה. אך מים באים מאדמה; וממים, נשמה.
— DK B36, מתוך קלמנס, סטרומטה 6.17.2. דברים קרים הופכים לחמים, ומה שחם מתקרר; מה שרטוב מתייבש, והיבש מורטב. — DK B126, מתוך יוחנן צצס, הערות על האיליאדה עמ' 126. וזה אותו דבר בתוכנו שהוא חי ומת, ער וישן, צעיר וזקן; הראשונים מוסטים והופכים לאחרונים, והאחרונים בתורם מוסטים והופכים לראשונים. — DK B88, מתוך פסאודו-פלוטארכוס, נחמה לאפולוניוס 106E. רעיון זה פורש גם כדגילה ברלטיביזם. טוב ורע הם אחד. — DK B58, מתוך היפוליטוס, הפרכת כל הכפירות 9.10.6. חמורים מעדיפים קש על זהב. — DK B9, מתוך אריסטו, אתיקה לניקומאכוס 10.5 1176a7. הים הוא המים הטהורים ביותר והטמאים ביותר. דגים יכולים לשתות אותו וזה טוב להם, עבורי הוא בלתי ניתן לשתייה והרסני.
— DK B61, מתוך היפוליטוס, הפרכת כל הכפירות 9.10.5. התהוות: היבט מרכזי בפילוסופיה ההרקליטית הוא ההכרה בטבע המשתנה של אובייקטים עם זרימת הזמן. כלומר, הרקליטוס זיהה ארעיות הנקראת זרימה או "התהוות" – בניגוד ל"הוויה" של פרמנידס, שבה שום דבר לעולם לא פשוט "הווה" אלא רק תמיד "הופך" למשהו אחר. לדברי פלוטינוס, הרקליטוס נראה כמי שאומר, באופן פרדוקסלי, ששינוי הוא מה שמאחד דברים, ומצביע על רעיונותיו על אחדות הניגודים והציטוטים "אפילו הקיקאון מתפרק אם לא בוחשים אותו" ו"בשינויו הוא נח". פנטה ריי (panta rhei) "הכל זורם": הרקליטוס זוכה גם בביטוי פנטה ריי (πάντα ῥεῖ); "הכל זורם". אפוריזם מפורסם זה המשמש לאפיון מחשבתו מגיע מהניאופלטוניסט סימפליקיוס מקיליקיה, ומ"קראטילוס" של אפלטון.
המילה rhei "לזרום" כפי שבראולוגיה וקשורה אטימולוגית לריאה (Rhea) לפי "קראטילוס" של אפלטון. על תורתו של הרקליטוס על זרימה, ברנט כותב: הנהר. הפילוסופיה של הרקליטוס סוכמה באמרה; "אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", אם כי, למרבה האירוניה, ניסוח מדויק זה אינו מתועד בשפתו שלו. אפוריזם זה יכול לעמוד בניגוד לאמירתו של פרמנידס; "מה שהווה, הווה, ומה שאינו הווה לא יכול להיות". הרקליטוס השתמש במטפורת הנהר יותר מפעם אחת: "מים חדשים תמיד זורמים על אלה שנכנסים לאותם נהרות" ו"אנו נכנסים ולא נכנסים לאותם נהרות. אנו הווים ואיננו הווים". אפסוס בחוף אסיה הקטנה, מקום הולדתו של הרקליטוס. הרעיון מוזכר פעמיים ב"קראטילוס" של אפלטון; במקום "זרימה" אפלטון משתמש ב-chōrei (χῶρος; chōros); "לשנות מקום".
לדברי אפלטון: "כל הישויות נעות ושום דבר לא נשאר דומם" ו"הכל משתנה ושום דבר לא נשאר דומם... ו... אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נחל". סימפליקיוס מתייחס לכך כך: "הפילוסופים הטבעיים שעוקבים אחרי הרקליטוס, בהתחשב בזרימה המתמדת של היצירה ובעובדה שכל הדברים הגשמיים נוצרים ועוזבים ולעולם לא באמת הווים כפי שאמר טימאיוס גם, טוענים שכל הדברים תמיד בזרימה ושלא ניתן להיכנס פעמיים לאותו נהר". לדברי אריסטו, קראטילוס עשה צעד מעבר לדוקטרינה של המאסטר שלו ואמר שלא ניתן להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. הקלאסיקן והפילוסוף הגרמני קארל-מרטין דיץ מפרש שבר זה כאינדיקציה של הרקליטוס, לעולם כקבוע יציב; "לא תמצא שום דבר, שבו הנהר נשאר קבוע...
קוסמולוגיה ונשמת האדם
רק העובדה, שיש אפיק נהר מסוים, שיש מקור ושפך וכו' היא משהו, שנשאר זהה. וזה... המושג של נהר". השמש: הרקליטוס ביטא את רעיון הזרימה שלו באומרו שהשמש חדשה בכל יום, במקום לחשוב שאותה שמש תזרח מחר. אלוהים והנשמה: ב"אלוהים", הרקליטוס אינו מתכוון לאלוהות יחידה כ-primum movens "מניע ראשון" של כל הדברים או אלוהים כבורא, היקום הוא נצחי; הוא התכוון לאלוהי בניגוד לאנושי, לבן האלמוות בניגוד לבן התמותה ולמחזורי בניגוד לחולף. עבורו, זה כנראה מדויק יותר לדבר על "האלוהי" ולא על "אלוהים". הרקליטוס מבחין בין חוקים אנושיים לחוק אלוהי (τοῦ θείου; tou theiou) מילולית '"של אלוהים"'. הוא אמר שגם אלוהים וגם אש הם "חוסר ושובע".
בנוסף לראיית האש כחומר הבסיסי ביותר, הוא מציג את האש כקוסמוס האלוהי; אש היא חומר ומניע לשינוי, והיא פעילה בשינוי דברים אחרים. הרקליטוס מתאר זאת כ"שיפוט והרשעה של כל הדברים". שיפוט כאן הוא מילולית krinein (κρίνειν); "להפריד". בעת העתיקה, זה פורש כמשמעות שבסופו של דבר כל הדברים יצרכו על ידי אש, דוקטרינה הנקראת אקפירוזיס (ecpyrosis). היפוליטוס רואה בקטע התייחסות לשיפוט אלוהי ולגיהינום; הוא מסיר את התחושה האנושית של צדק ממושג האלוהים שלו: "עבור אלוהים כל הדברים הוגנים וטובים וצודקים, אך אנשים מחזיקים חלק מהדברים כלא נכונים וחלק כנכונים". הרקליטוס מאת הנדריק טר ברוגן. לדברי הרקליטוס, למנהג של אלוהים יש חוכמה אך למנהג אנושי אין.
חוכמה היא "לדעת את המחשבה שעל פיה כל הדברים מנווטים דרך כל הדברים", מה שלא חייב לרמוז שאנשים הם או יכולים להיות חכמים. רק זאוס חכם. במידה מסוימת, הרקליטוס נראה בעמדה של מיסטיקן הדוחק באנשים לעקוב אחר תוכנית האל ללא מושג רב מה זה עשוי להיות. יש נימה של ייאוש; "היקום היפה ביותר (κάλλιστος κόσμος; kállistos kósmos) הוא רק ערימת זבל (σάρμα; sárma) מילולית '"פסולת"' שנערמה (κεχυμένον; kechuménon) "נשפכה" באקראי (εἰκῇ; eikê) "ללא מטרה"". ברטראנד ראסל מציג את הרקליטוס כמיסטיקן ב"מיסטיקה ולוגיקה" שלו. לדברי הרקליטוס, ישנה קלות דעת של ילד גם באדם וגם באלוהים; הוא כתב, "הנצח הוא ילד המזיז דלפקים במשחק; הכוח המלכותי הוא של ילד".
ניטשה אמר שציטוט זה אומר; "וכמו שהילד והאמן משחקים, כך גם משחקת האש החיה לנצח, היא בונה והורסת, בתמימות – כזה הוא המשחק שהנצח משחק עם עצמו". הרקליטוס גם הצהיר "דעות אנושיות הן צעצועים של ילדים" ו"אדם נקרא תינוק על ידי אלוהים, בדיוק כפי שילד על ידי אדם". הרקליטוס גם מציין, "אל לנו לפעול ולדבר כמו ילדים של הורינו", מה שמרקוס אורליוס פירש כמשמעות שלא צריך פשוט לקבל את מה שאחרים מאמינים. שבר מפפירוס דרבני: הרקליטוס החשיב את הנשמה כתערובת של אש ומים, ושאש היא החלק האצילי של הנשמה ומים הם החלק הלא אצילי. נשמה צריכה לכן לשאוף להפוך למלאה יותר באש ופחות מלאה במים: נשמה "יבשה" הייתה הטובה ביותר.
לדברי הרקליטוס, תענוגות עולמיים, כגון שתיית אלכוהול, הפכו את הנשמה ל"לחה", והוא החשיב שליטה בתאוותיו העולמיות של האדם כעיסוק אצילי שמטהר את אש הנשמה. לנשמה יש גם לוגוס המגדיל את עצמו. הוא גם האמין שאנו נושמים את הלוגוס, כפי שאנכסימנס היה אומר, של אוויר והנשמה. הרקליטוס הצהיר; "קשה להילחם בתאוות הלב. כל מה שהיא רוצה להשיג, היא קונה במחיר הנשמה". ציטוט מפורסם של הרקליטוס, Ethos anthropoi daimon "אופיו של אדם הוא גורלו" הוביל לפרשנויות רבות, ועשוי להיות משמעות שמזלו של אדם קשור לאופיו. התרגום של daimon בהקשר זה כמשמעות "גורל" שנוי במחלוקת; לדברי תומאס קוקסי, זה מעניק משמעות רבה לתצפיותיו ומסקנותיו של הרקליטוס על הטבע האנושי בכלל.
בעוד שהתרגום כ"גורל" מקובל בדרך כלל כפי שצ'ארלס קאהן אמר "אופיו של אדם הוא אלוהותו", במקרים מסוימים הוא עשוי להתייחס גם לנשמת הנפטר. החושים: סופרים מסוימים פירשו את הרקליטוס כסוג של פרוטו-אמפיריציסט; דעה זו נתמכת על ידי כמה שברים, כגון "הדברים שניתן לראות, לשמוע וללמוד הם מה שאני מעריך ביותר", "השמש היא בגודל שהיא נראית", ו"רוחב כף רגל אנושית". וו. ק. סי. גאת'רי חולק על פרשנות זו, מצטט "עיניים ואוזניים הם עדים רעים לאנשים שיש להם נשמות ברבריות". הרקליטוס אמר גם, "ראייה מספרת שקרים" ו"הטבע אוהב להסתתר". הוא גם הזהיר מפני שמועות, "עיניים הן עדים טובים יותר מהאוזניים".
השפעה ומורשת
גם לחוש הריח נראה שיש תפקיד בפילוסופיה של הרקליטוס; הוא הצהיר; "אם כל הדברים היו הופכים לעשן, הנחיריים היו מבחינים בהם" ו"נשמות מריחות בהאדס". השפעה: פילוסופיה עתיקה. קדם-סוקרטיים: חסידו המפורסם ביותר של הרקליטוס היה קראטילוס, שאפלטון הציג כנטורליסט לשוני, כזה שמאמין ששמות חייבים לחול באופן טבעי על האובייקטים שלהם. לדברי אריסטו, קראטילוס נקט בדעה שלא ניתן לומר דבר על העולם המשתנה תמיד ו"סיים במחשבה שלא צריך לומר דבר, ורק הניע את אצבעו". קראטילוס אולי חשב ששינוי מתמיד מצדיק ספקנות כי לא ניתן להגדיר דבר שאין לו טבע קבוע. הפילוסופיה הלשונית של המאה ה-20 ראתה עלייה בשיקולים שהועלו על ידי קראטילוס בדיאלוג של אפלטון והציעה את הדוקטרינה הנקראת קראטיליזם.
פרמנידס אולי הגיב להרקליטוס. הפואמה של פרמנידס טוענת ששינוי הוא בלתי אפשרי; הוא אולי התייחס להרקליטוס עם קטעים כגון "המון חסר הבנה, הסבורים שהוא הווה ואינו הווה אותו דבר, וכל הדברים נעים בכיוונים מנוגדים!". הפלורליסטים היו הראשונים לנסות וליישב בין הרקליטוס לפרמנידס. אנכסגורס אולי הושפע מהרקליטוס בסירובו להפריד את הניגודים. כוחות האהבה והשנאה של אמפדוקלס הושפעו כנראה מההרמוניה והמריבה של הרקליטוס. אמפדוקלס זוכה גם בהצגת המושג של ארבעת האלמנטים הקלאסיים, מאחד את תפיסות קודמיו לגבי ארכה: אדמה, אוויר, אש ומים. אפלטון: אפלטון הוא הפילוסוף המפורסם ביותר שניסה ליישב בין הרקליטוס לפרמנידס; דרך אפלטון, שתי דמויות אלו השפיעו על כמעט כל הפילוסופיה המערבית שלאחר מכן.
אפלטון ידע על הרקליטוס דרך קראטילוס וכתב את הדיאלוג בעל אותו שם. אפלטון חשב שדעותיו של הרקליטוס משמעותן שאף ישות לא יכולה לתפוס מצב יחיד בזמן יחיד וטען נגד הרקליטוס כדלקמן: איך יכול להיות דבר אמיתי שלעולם אינו באותו מצב?... כי ברגע שהצופה מתקרב, אז הם הופכים לאחרים... כך שלא ניתן להתקדם בידיעת טבעם או מצבם... אך אם זה שיודע וזה שידוע קיימים תמיד... אז אני לא חושב שהם יכולים להידמות לתהליך או זרימה... אפלטון נראה כמי שהושפע מהרקליטוס במושג שלו על העולם כמשתנה תמיד ובכך חוסר היכולת שלנו להחזיק בידע של פרטים, ועל ידי פרמנידס בצורך בעולם אחר – הממלכה האפלטונית שבה דברים נשארים ללא שינוי ואוניברסלים קיימים כאובייקטים של ידע, הצורות.
ב"משתה", אפלטון נשמע הרבה כמו הרקליטוס: אפילו במהלך התקופה שבה כל יצור חי נאמר שהוא חי ושומר על זהותו – כאדם, למשל, נקרא אותו אדם מילדותו ועד זקנתו – הוא למעשה אינו שומר על אותן תכונות, למרות שהוא נקרא אותו אדם: הוא תמיד הופך לישות חדשה ועובר תהליך של אובדן ותיקון, המשפיע על שערו, בשרו, עצמותיו, דמו וכל גופו. ולא רק גופו, אלא גם נשמתו. אופיו, הרגליו, דעותיו, רצונותיו, תענוגותיו, כאביו ופחדיו של אף אדם אינם נשארים תמיד אותו דבר: חדשים נוצרים וישנים נעלמים. פירוניסטים: פירוניזם היא אסכולה של ספקנות פילוסופית שפרחה בין המאה ה-3 לפנה"ס לערך המאה ה-3 לספירה.
דמות מרכזית אחת באסכולה, איינסידמוס, טענה ביצירה שאבדה כעת שפירוניזם היה דרך לפילוסופיה ההרקליטית מכיוון שניגודים המופיעים כנכונים לגבי אותו דבר מובילים לניגודים שהם נכונים לגבי אותו דבר. הפירוניסטים אמרו שניגודים מופיעים כנכונים לגבי אותו דבר בעוד שההרקליטים עברו מכך לכך שהם אכן נכונים. פילוסוף פירוניסטי מאוחר יותר, סקסטוס אמפיריקוס, לא הסכים, וטען שהופעת ניגודים כנכונים לגבי אותו דבר אינה דוגמה של הפירוניסטים אלא עניין המתרחש לפירוניסטים, לפילוסופים האחרים, ולכל האנושות. סטואים: סטואיציזם הייתה אסכולה פילוסופית שפרחה בין המאה ה-3 לפנה"ס לערך המאה ה-3 לספירה. היא החלה בקרב היוונים והפכה לפילוסופיה מרכזית של האימפריה הרומית לפני שדעכה עם עליית הנצרות במאה ה-3.
פסל אפשרי של היפוליטוס. בעוד שרוב החוקרים מאמינים שלהרקליטוס הייתה השפעה מועטה על הסטואים, לדברי א. א. לונג, לאורך כל תקופתם הארוכה, הסטואים האמינו שהעקרונות העיקריים של הפילוסופיה שלהם נגזרו ממחשבתו של הרקליטוס, "חשיבותו של הרקליטוס לסטואים מאוחרים ניכרת בצורה הברורה ביותר אצל מרקוס אורליוס". קשרים מפורשים של הסטואים המוקדמים ביותר להרקליטוס המראים כיצד הגיעו לפרשנותם חסרים אך ניתן להסיק אותם מהשברים הסטואיים, שלונג מסיק שהם "שינויים של הרקליטוס". השינוי הסטואי של רעיון הלוגוס של הרקליטוס היה משפיע גם על פילוסופים יהודים כגון פילון מאלכסנדריה, שחיבר אותו ל"חוכמה מואנשת" כעקרון היצירתי של אלוהים.
בנושא השינוי הסטואי של הרקליטוס, ברנט כותב: קושי נוסף שעלינו להתמודד איתו הוא שרוב הפרשנים על הרקליטוס המוזכרים בדיוגנס היו סטואים. כעת, הסטואים החזיקו את האפסיונאי בהערצה מיוחדת, וביקשו לפרש אותו ככל האפשר בהתאם למערכת שלהם. יתרה מכך, הם אהבו "להתאים" את דעותיהם של הוגים מוקדמים לשלהם, וזה היה בעל השלכות חמורות. בפרט, התיאוריות הסטואיות של הלוגוס והאקפירוזיס מיוחסות ללא הרף להרקליטוס, והשברים עצמם מזוהמים בשאריות של טרמינולוגיה סטואית. המנון לזאוס: הסטואים התעניינו בטיפול של הרקליטוס באש.
היצירה הסטואית המוקדמת ביותר ששרדה, ההמנון לזאוס של קליאנתיס, יצירה המעבירה מפוליתאיזם פגאני לדתות ופילוסופיות מודרניות, אם כי אינה מתייחסת במפורש להרקליטוס, מאמצת את מה שנראה כגרסה שונה של הלוגוס ההרקליטי. זאוס שולט ביקום עם חוק (nomos), מניף בשמו את "המשרת המזלג", ה"אש" של ה"ברק החי לנצח"; שום דבר מזה אינו שונה מזאוס של הומרוס. לדברי קליאנתיס, זאוס משתמש באש כדי "ליישר את הלוגוס המשותף" שמסתובב (phoitan), "לפקוד", מתערבב עם האורות הגדולים והקטנים (גרמי שמיים); הלוגוס של הרקליטוס היה כעת מבולבל עם ה"נומוס המשותף", שזאוס משתמש בו כדי "להפוך את השגוי (perissa), שמאל או אי-זוגי לימין (artia), ימין או זוגי" ו"לסדר (kosmein) את הלא-מסודר (akosma)".
אבות הכנסייה: אבות הכנסייה היו מנהיגי הכנסייה הנוצרית המוקדמת במהלך חמש מאות שנות קיומה הראשונות, בערך בני זמנו של הסטואיציזם תחת האימפריה הרומית. יצירותיהם של עשרות סופרים במאות עמודים שרדו; כולם הזכירו את הצורה הנוצרית של הלוגוס. הכנסייה הקתולית מצאה לנכון להבחין בין הלוגוס הנוצרי לזה של הרקליטוס כדי להתרחק מפגאנים ולהמיר אותם לנצרות. אבות כנסייה רבים היו פילוסופים שהומרו. היפוליטוס מרומא זיהה את הרקליטוס יחד עם שאר הקדם-סוקרטיים והאקדמאים כמקורות לכפירה. ב"הפרכת כל הכפירות", אחד המקורות הטובים ביותר לציטוטים מהרקליטוס, היפוליטוס אומר; "מהי הטיפשות המגדפת של נואטוס, ושהוא הקדיש את עצמו לעקרונות של הרקליטוס החשוך, לא לאלה של ישו".
היפוליטוס מציג אז ציטוט; "אלוהים (theos) הוא יום ולילה, חורף וקיץ... אך הוא לובש צורות שונות, בדיוק כפי שאש, כשהיא מעורבבת עם תבלינים, נקראת לפי הניחוח של כל אחד". השבר נראה כתומך בפנתאיזם אם נלקח מילולית. הפיזיקאי והפילוסוף הגרמני מקס ברנרד ויינשטיין סיווג את דעתו של היפוליטוס כמבשרת של פנדאיזם. הרקליטוס מ"כרוניקת נירנברג". היפוליטוס מגנה את העמימות שבו; הוא לא יכול היה להאשים את הרקליטוס בכפירה, באומרו; "האם החשוך לא הקדים את נואטוס בבניית מערכת...?" האלוהות הפנתאיסטית לכאורה של הרקליטוס חייבת להיות שווה לאיחוד הניגודים ולכן חייבת להיות גשמית ולא גשמית, אלוהית ולא אלוהית, מתה וחיה, וכו', ואת השילוש ניתן להשיג רק על ידי שינוי צורה אשלייתי.
האפולוגטיקן הנוצרי יוסטינוס מרטיר נקט דעה חיובית יותר על הרקליטוס. ב"אפולוגיה הראשונה" שלו, הוא אמר שגם סוקרטס וגם הרקליטוס היו נוצרים לפני ישו: "אלה שחיו בהיגיון הם נוצרים, למרות שהם נחשבו לאתאיסטים; כפי ש, בקרב היוונים, סוקרטס והרקליטוס, ואנשים כמוהם". פילוסופיה מודרנית: הרקליט