חיים מוקדמים וחינוך
הספרייה שלך היא גן העדן שלך. דזידריוס ארסמוס מרוטרדם (Desiderius Erasmus Roterodamus) היה פילוסוף הולנדי ומלומד נוצרי שנחשב לאחד מגדולי המלומדים של תקופת הרנסאנס הצפוני. ככומר קתולי, ארסמוס היה דמות חשובה במחקר הקלאסי וכתב בסגנון לטיני טהור. בקרב הומניסטים הוא זכה לכינוי "נסיך ההומניסטים", וכונה "תפארת הכתר של ההומניסטים הנוצרים". תוך שימוש בטכניקות הומניסטיות לעבודה על טקסטים, הוא הכין מהדורות לטיניות ויווניות חדשות וחשובות של הברית החדשה, אשר העלו שאלות שהיו בעלות השפעה על הרפורמציה הפרוטסטנטית והקונטרה-רפורמציה הקתולית. הוא גם כתב את "על הבחירה החופשית", "שבחי הסכלות", "מדריך לחייל הנוצרי", "על נימוסי ילדים", "קופיה: יסודות הסגנון העשיר", "יוליוס מודר" ויצירות רבות אחרות.
ארסמוס חי על רקע הרפורמציה הדתית האירופית המתגברת. בעוד שהיה ביקורתי כלפי השחיתויות בתוך הכנסייה הקתולית וקרא לרפורמה, הוא בכל זאת שמר על מרחק מלותר, הנרי השמיני וז'אן קלווין והמשיך להכיר בסמכות האפיפיור, תוך שהוא מדגיש דרך אמצע עם כבוד עמוק לאמונה מסורתית, אדיקות וחסד, ודוחה את הדגש של לותר על אמונה בלבד. ארסמוס נותר חבר בכנסייה הקתולית כל חייו, כשהוא מחויב לרפורמה בכנסייה ובשחיתויות של אנשי הדת שלה מבפנים. הוא גם דבק בדוקטרינת הסינרגיזם, שחלק מהרפורמטורים הקלוויניסטים דחו לטובת דוקטרינת המונרגיזם. גישת "דרך האמצע" (via media) שלו אכזבה, ואף הכעיסה, מלומדים בשני המחנות.
ארסמוס מת בפתאומיות בבזל בשנת 1536 בעודו מתכונן לחזור לבראבנט ונקבר במינסטר של בזל, הקתדרלה לשעבר של העיר. פסל ברונזה של ארסמוס הוקם בשנת 1622 בעיר הולדתו, והחליף יצירה מוקדמת יותר מאבן. חיים מוקדמים: דזידריוס ארסמוס מדווח כי נולד ברוטרדם ב-28 באוקטובר בסוף שנות ה-60 של המאה ה-15. הוא נקרא על שם הקדוש ארסמוס מפורמיה, שאביו של ארסמוס, ג'רארד, חיבב באופן אישי. אגדה מהמאה ה-17 גורסת כי ארסמוס נקרא בתחילה גירט גירטס (Geert Geerts), או גרהרד גרהרדס (Gerhard Gerhards) או גריט גריטס (Gerrit Gerritsz), אך אין לכך בסיס. תמונה מעץ ידועה מציינת: Goudæ conceptus, Roterodami natus, בלטינית: "הוגה בגאודה, נולד ברוטרדם". על פי מאמר של ההיסטוריון רנייר סנוי (1478–1537), ארסמוס נולד בגאודה. השנה המדויקת של לידתו שנויה במחלוקת, אך רובם מסכימים שהייתה ב-1466.
ראיות המאשרות את שנת לידתו של ארסמוס ב-1466 ניתן למצוא במילותיו שלו: חמש עשרה מתוך עשרים ושלוש הצהרות שנתן לגבי גילו מצביעות על 1466. הוא הוטבל בשם "ארסמוס" על שם הקדוש בעל שם זה. למרות שהיה מזוהה קשר הדוק עם רוטרדם, הוא חי שם רק ארבע שנים, ומעולם לא חזר לשם לאחר מכן. מידע על משפחתו וחייו המוקדמים מגיע בעיקר מאזכורים מעורפלים בכתביו. הוריו לא היו נשואים כחוק. אביו, ג'רארד, היה כומר קתולי וסגן כומר בגאודה. מעט ידוע על אמו, אם כי שמה הידוע היה מרגרטה רוג'ריוס (Margaretha Rogerius), צורה לטינית של שם המשפחה ההולנדי רוטגרס (Rutgers), והיא הייתה בתו של רופא מזבנברגן. ייתכן שהיא הייתה סוכנת הבית של ג'רארד. למרות שנולד מחוץ לנישואין, ארסמוס טופל על ידי הוריו עד למותם המוקדם מהמגפה ב-1483.
דבר זה חיזק את תפיסתו לגבי מוצאו ככתם והטיל צל על נעוריו. ארסמוס קיבל את החינוך הגבוה ביותר שהיה זמין לצעיר בימיו, בסדרה של בתי ספר מנזריים או חצי-מנזריים. בגיל תשע, הוא ואחיו הבכור פיטר נשלחו לאחד מבתי הספר הלטיניים הטובים ביותר בהולנד, הממוקם בדבנטר ובבעלות אנשי הדת של כנסיית סנט לבווין (Lebuïnuskerk), אם כי ביוגרפיות מוקדמות יותר טוענות שזה היה בית ספר שנוהל על ידי "אחי החיים המשותפים". במהלך שהותו שם, תוכנית הלימודים חודשה על ידי מנהל בית הספר, אלכסנדר הגיוס. לראשונה אי פעם באירופה, יוונית נלמדה ברמה נמוכה יותר מאוניברסיטה, וכאן הוא החל ללמוד אותה. הוא גם למד שם את החשיבות של מערכת יחסים אישית עם אלוהים, אך נמנע מהכללים הקשים והשיטות המחמירות של האחים הדתיים והמחנכים.
חינוכו שם הסתיים כאשר המגפה פקדה את העיר בסביבות 1483, ואמו, שעברה לשם כדי לספק בית לבניה, מתה מהזיהום. הסמכה וחוויה מנזרית: ככל הנראה בשנת 1487, עוני אילץ את ארסמוס לחיים מוקדשים כקנון סדיר של אוגוסטינוס הקדוש במנזר סטיין, בדרום הולנד. הוא נדר שם נדרים בסוף 1488 והוסמך לכמורה הקתולית ב-25 באפריל 1492. נאמר שהוא מעולם לא נראה כמי שעבד באופן פעיל ככומר במשך זמן רב, ושחיתויות מסוימות במסדרים דתיים היו בין המטרות העיקריות של קריאותיו המאוחרות לרפורמה בכנסייה מבפנים. בזמן שהיה בסטיין, ארסמוס התאהב בקנון עמית, סרוואטיוס רוג'רוס, וכתב סדרה של מכתבים נלהבים שבהם כינה את רוג'רוס "חצי מנשמתי", וכתב כי "חיזרתי אחריך גם באומללות וגם ללא הרף".
התכתבות זו עומדת בניגוד חד לגישה המרוחקת והמאופקת הרבה יותר שהפגין בחייו המאוחרים. מאוחר יותר, בזמן שלימד בפריז, הוא פוטר בפתאומיות על ידי האפוטרופוס של תומאס גריי. יש שראו בכך עדות לרומן אסור. עם זאת, לא הוגשה נגדו שום האשמה אישית במהלך חייו, והוא השתדל בחייו המאוחרים להתרחק מהפרקים המוקדמים הללו על ידי גינוי מעשי סדום ביצירותיו, ושבח התשוקה המינית בנישואין בין גברים לנשים. זמן קצר לאחר הסמכתו לכמורה, הוא קיבל את ההזדמנות לעזוב את המנזר כאשר הוצע לו תפקיד מזכיר לבישוף של קמברה, הנרי מברגן, בשל מיומנותו הרבה בלטינית והמוניטין שלו כאיש ספר.
כדי לאפשר לו לקבל את התפקיד, הוא קיבל פטור זמני מנדריו הדתיים על רקע בריאות לקויה ואהבת לימודים הומניסטיים, אם כי נותר כומר. האפיפיור ליאו העשירי הפך מאוחר יותר את הפטור לקבוע, זכות משמעותית באותה תקופה. חינוך ומלגה: בשנת 1495, בהסכמת הבישוף הנרי ועם מלגה, יצא ארסמוס ללמוד באוניברסיטת פריז בקולז' דה מונטגו, מרכז של להט רפורמטורי, תחת הדרכתו של הסגפן יאן סטנדונק, שעל חומרתו התלונן. האוניברסיטה הייתה אז המושב העיקרי של הלמידה הסכולסטית אך כבר החלה להיות תחת השפעת ההומניזם של הרנסאנס. לדוגמה, ארסמוס הפך לחבר קרוב של הומניסט איטלקי, פובליו פאוסטו אנדרליני, משורר ו"פרופסור לאנושיות" בפריז.
המרכזים העיקריים של פעילותו של ארסמוס היו פריז, לובן בדוכסות בראבנט (כיום בבלגיה), אנגליה ובזל; אך הוא מעולם לא השתייך בחוזקה לאף אחד מהמקומות הללו. בשנת 1499 הוא הוזמן לאנגליה על ידי ויליאם בלאונט, הברון הרביעי ממאונטג'וי, שהציע ללוות אותו בטיולו לאנגליה. על פי תומאס פן, ארסמוס היה "תמיד רגיש לקסמיהם של גברים צעירים מושכים, בעלי קשרים טובים ועשירים". זמנו באנגליה היה פורה ביצירת חברויות לכל החיים עם מנהיגי המחשבה האנגלית בימי המלך הנרי השמיני: ג'ון קולט, תומאס מור, ג'ון פישר, תומאס לינאקר וויליאם גרוסין. באוניברסיטת קיימברידג', הוא היה פרופסור לתיאולוגיה של ליידי מרגרט והייתה לו האפשרות לבלות את שארית חייו כפרופסור אנגלי. הוא שהה בקווינס קולג', קיימברידג', מ-1510 עד 1515.
חדריו היו בגרם המדרגות "I" של החצר הישנה, והוא שנא כידוע בירה אנגלית ומזג אוויר אנגלי. חזה מאת הילדו קרופ (1950) בגאודה, שם בילה ארסמוס את נעוריו. ארסמוס סבל מבריאות לקויה והתלונן שקווינס לא יכולה לספק לו מספיק יין הגון (יין היה התרופה של הרנסאנס לאבנים בדרכי המרה, מהן סבל ארסמוס). עד תחילת המאה ה-20, בקווינס קולג' נהגו להחזיק חולץ פקקים שנטען כי הוא "חולץ הפקקים של ארסמוס", שהיה באורך שליש מטר; גם כיום לקולג' עדיין יש את מה שהם מכנים "הכיסא של ארסמוס". כיום לקווינס קולג' יש גם בניין ארסמוס וחדר ארסמוס. מורשתו מסומנת עבור מי שהתלונן במרירות על היעדר הנוחות והמותרות אליהם היה רגיל.
מכיוון שקווינס היה מוסד בעל נטייה הומניסטית יוצאת דופן במאה ה-16, הספרייה הישנה של קווינס קולג' עדיין מאכלסת מהדורות ראשונות רבות של פרסומי ארסמוס, שרבות מהן נרכשו במהלך אותה תקופה על ידי ירושה או רכישה, כולל תרגום הברית החדשה של ארסמוס, החתום על ידי חברו והרפורמטור הדתי הפולני יאן לאסקי. חברו של ארסמוס, הקנצלר ג'ון פישר, היה נשיא קווינס קולג' מ-1505 עד 1508. ידידותו עם פישר היא הסיבה שבחר להישאר בקווינס בזמן שהרצה ביוונית באוניברסיטה. במהלך ביקורו הראשון באנגליה ב-1499, הוא לימד באוניברסיטת אוקספורד. ארסמוס התרשם במיוחד מהוראת התנ"ך של ג'ון קולט, שנקט סגנון הדומה יותר לאבות הכנסייה מאשר לסכולסטיקנים.
דבר זה הניע אותו, עם שובו מאנגליה, לשלוט בשפה היוונית, מה שיאפשר לו ללמוד תיאולוגיה ברמה עמוקה יותר ולהכין מהדורה חדשה של תרגום התנ"ך של הירונימוס מסוף המאה ה-14. בהזדמנות אחת הוא כתב לקולט: איני יכול לומר לך, קולט היקר, כמה אני ממהר, עם כל המפרשים פרושים, לספרות הקודש. כמה אני סולד מכל מה שמעכב אותי, או מאט אותי. למרות מחסור כרוני בכסף, הוא הצליח ללמוד יוונית על ידי לימוד אינטנסיבי של יום ולילה במשך שלוש שנים, תוך שהוא מתחנן ללא הרף במכתבים שחבריו ישלחו לו ספרים וכסף למורים. גילוי הערות הברית החדשה של לורנצו ואלה ב-1506 עודד את ארסמוס להמשיך בלימוד הברית החדשה.
ארסמוס העדיף לחיות את חייו של מלומד עצמאי ועשה מאמץ מודע להימנע מכל פעולה או קשרים רשמיים שעלולים לעכב את חופש האינטלקט והביטוי הספרותי שלו. לאורך חייו, הוצעו לו תפקידי כבוד ורווח באקדמיה אך הוא דחה את כולם, והעדיף את התגמולים הלא ודאיים אך המספיקים של פעילות ספרותית עצמאית. הוא אכן סייע לחברו ג'ון קולט על ידי כתיבת ספרי לימוד ביוונית והשגת אנשי צוות לבית הספר סנט פול שהוקם לאחרונה. מ-1506 עד 1509, הוא היה באיטליה: ב-1506 הוא סיים תואר דוקטור לתיאולוגיה מאוניברסיטת טורינו, ובילה חלק מהזמן כמגיה בבית ההוצאה לאור של אלדוס מנוטיוס בוונציה.
על פי מכתביו, הוא היה קשור לפילוסוף הטבע הוונציאני, ג'וליו קמילו, אך מלבד זאת היה לו קשר פחות פעיל עם מלומדים איטלקים ממה שהיה ניתן לצפות. דיוקן של דזידריוס ארסמוס מאת אלברכט דירר, 1526, חרוט בנירנברג, גרמניה. מגוריו בלובן, שם הרצה באוניברסיטה, חשפו את ארסמוס לביקורת רבה מצד אותם סגפנים, אקדמאים ואנשי דת העוינים את עקרונות הרפורמה הספרותית והדתית ואת הנורמות הרופפות של חסידי הרנסאנס להם הקדיש את חייו. בשנת 1517, הוא תמך בהקמת ה-Collegium Trilingue באוניברסיטה, על ידי חברו הירונימוס ואן בוסליידן, ללימוד עברית, לטינית ויוונית – לפי המודל של מכללת שלוש השפות באוניברסיטת אלקלה.
עם זאת, בתחושה שהיעדר האמפתיה ששרר בלובן באותה תקופה היה למעשה צורה של רדיפה נפשית, הוא חיפש מקלט בבזל, שם תחת חסות האירוח השוויצרי יכול היה לבטא את עצמו בחופשיות. מעריצים מכל קצוות אירופה ביקרו אותו שם והוא היה מוקף בחברים מסורים, בעיקר בפיתוח קשר מתמשך עם המוציא לאור הגדול יוהאן פרובן. רק כאשר שלט בלטינית החל לבטא את עצמו בנושאים עכשוויים מרכזיים בספרות ובדת. הוא הרגיש קרוא להשתמש בלמידתו בטיהור הדוקטרינה על ידי חזרה למסמכים ההיסטוריים ולשפות המקור של כתבי הקודש. הוא ניסה לשחרר את שיטות המלגה מהנוקשות והפורמליזם של מסורות ימי הביניים, אך לא היה מרוצה מכך.
המרד שלו נגד צורות מסוימות של נזירות נוצרית וסכולסטיקה לא התבסס על ספקות לגבי אמיתות הדוקטרינה, ולא מעוינות לארגון הכנסייה עצמו, ולא מדחיית פרישות או אורח חיים מנזרי. הוא ראה את עצמו כמטיף לצדק על ידי פנייה לתבונה, המיושמת בכנות וללא פחד מהמגיסטריום. הוא תמיד התכוון להישאר נאמן לדוקטרינה הקתולית ולכן היה משוכנע שהוא יכול לבקר בכנות כמעט את כולם ואת הכל. מרוחק מהתחייבויות מסבכות, ארסמוס היה מרכז התנועה הספרותית של זמנו, בהתכתבות עם יותר מחמש מאות אנשים בעולמות הפוליטיקה והמחשבה.
מחקר דתי והברית החדשה
התנ"ך הרב-לשוני של ספרד והברית החדשה היוונית של ארסמוס: התרגום הראשון. בשנת 1502, בספרד, הקרדינל פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס הקים צוות של מתרגמים ספרדים כדי ליצור אוסף של התנ"ך בארבע שפות: יוונית, עברית, ארמית ולטינית. מתרגמים ליוונית הוזמנו מיוון עצמה ועבדו בשיתוף פעולה הדוק עם לטיניסטים. הצוות של הקרדינל סיסנרוס השלים והדפיס את הברית החדשה המלאה, כולל התרגום ליוונית, ב-1514. כדי לעשות זאת הם פיתחו סוגים ספציפיים להדפסת יוונית. סיסנרוס הודיע לארסמוס על העבודות המתבצעות בספרד ואולי שלח לו גרסה מודפסת של הברית החדשה. עם זאת, הצוות הספרדי רצה שהתנ"ך כולו ישוחרר כיצירה אחת ופרש מהפרסום. פסל של ארסמוס ברוטרדם. הוא נוצר על ידי הנדריק דה קייזר ב-1622, והחליף פסל אבן מ-1557.
המידע והעיכוב אפשרו לארסמוס לבקש "זכות פרסום" של ארבע שנים עבור הברית החדשה היוונית כדי להבטיח שעבודתו תפורסם ראשונה. הוא השיג זאת ב-1516 גם מהאפיפיור ליאו העשירי, לו הקדיש את עבודתו, וגם מהקיסר מקסימיליאן הראשון. הברית החדשה היוונית של ארסמוס פורסמה ראשונה, ב-1516, מה שאילץ את הצוות הספרדי של סיסנרוס להמתין עד 1520 כדי לפרסם את התנ"ך הרב-לשוני קומפלוטנסיה שלהם. קשה לומר אם לפעולותיו של ארסמוס הייתה השפעה על עיכוב פרסום ה-Complutensian Polyglot, מה שגרם לצוות הספרדי לקחת יותר זמן, או אם לא היה לכך הבדל בפרפקציוניזם שלהם. העותק הספרדי אושר לפרסום על ידי האפיפיור ב-1520; עם זאת, הוא לא שוחרר עד 1522 בשל התעקשות הצוות על בדיקה ועריכה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רק חמש עשרה טעויות נמצאו בכל ששת הכרכים וארבע השפות של התנ"ך של סיסנרוס, מספר נמוך בצורה יוצאת דופן לאותה תקופה. הפחד שהם יפרסמו ראשונים, עם זאת, השפיע על עבודתו של ארסמוס, והאיץ בו להדפסה וגרם לו לוותר על עריכה. התוצאה הייתה מספר רב של טעויות תרגום, טעויות תמלול ושגיאות הקלדה, שדרשו הדפסת מהדורות נוספות (ראו "פרסום"). תרגום ארסמוס: ארסמוס עבד במשך שנים על שני פרויקטים: איסוף טקסטים יווניים וברית חדשה לטינית חדשה. ב-1512, הוא החל את עבודתו על הברית החדשה הלטינית הזו. הוא אסף את כל כתבי היד של הוולגטה שיכול היה למצוא כדי ליצור מהדורה ביקורתית. לאחר מכן הוא ליטש את השפה.
הוא הכריז, "זה רק הוגן שפאולוס יפנה לרומאים בלטינית טובה במקצת." בשלבים המוקדמים של הפרויקט, הוא מעולם לא הזכיר טקסט יווני: מוחי כל כך נרגש מהמחשבה על תיקון הטקסט של הירונימוס, עם הערות, שאני נראה לעצמי בהשראת אל כלשהו. כבר כמעט סיימתי לתקן אותו על ידי איסוף מספר רב של כתבי יד עתיקים, ואני עושה זאת על חשבוני האישי העצום. בעוד שכוונותיו לפרסום תרגום לטיני חדש ברורות, פחות ברור מדוע כלל את הטקסט היווני. למרות שיש המשערים שהוא התכוון להפיק טקסט יווני ביקורתי או שהוא רצה להקדים את ה-Complutensian Polyglot בדפוס, אין ראיות התומכות בכך.
הוא כתב, "נותרה הברית החדשה שתורגמה על ידי, עם היוונית מול, והערות עליה על ידי." הוא הוכיח עוד יותר את הסיבה להכללת הטקסט היווני כאשר הגן על עבודתו: אבל דבר אחד העובדות זועקות, וזה יכול להיות ברור, כפי שאומרים, אפילו לאדם עיוור, שלעתים קרובות דרך מגושמותו או חוסר תשומת לבו של המתרגם היוונית תורגמה בצורה שגויה; לעתים קרובות הקריאה האמיתית והאותנטית הושחתה על ידי סופרים בורים, מה שאנו רואים קורה בכל יום, או שונתה על ידי סופרים שהם חצי-מלומדים וחצי-ישנים. אז הוא כלל את הטקסט היווני כדי לאפשר לקוראים מוסמכים לאמת את איכות הגרסה הלטינית שלו.
אך על ידי קריאת המוצר הסופי תחילה Novum Instrumentum omne ("כל התורה החדשה") ומאוחר יותר Novum Testamentum omne ("כל הברית החדשה") הוא גם ציין בבירור שהוא מחשיב טקסט שבו הגרסאות היווניות והלטיניות ניתנות להשוואה באופן עקבי כליבה החיונית של מסורת הברית החדשה של הכנסייה. תרומה: במובן מסוים לגיטימי לומר שארסמוס "סנכרן" או "איחד" את המסורות היווניות והלטיניות של הברית החדשה על ידי הפקת תרגום מעודכן של שניהם בו-זמנית. מכיוון ששניהם חלק מהמסורת הקנונית, הוא בבירור מצא לנכון להבטיח ששניהם אכן קיימים באותו תוכן. במינוח מודרני, הוא הפך את שתי המסורות ל"תואמות".
דבר זה ניכר בבירור מהעובדה שהטקסט היווני שלו אינו רק הבסיס לתרגום הלטיני שלו, אלא גם להפך: ישנם מקרים רבים שבהם הוא עורך את הטקסט היווני כדי לשקף את הגרסה הלטינית שלו. לדוגמה, מכיוון שששת הפסוקים האחרונים של חזון יוחנן היו חסרים מכתב היד היווני שלו, ארסמוס תרגם את הטקסט של הוולגטה בחזרה ליוונית. ארסמוס גם תרגם את הטקסט הלטיני ליוונית בכל מקום שבו מצא שהטקסט היווני והפרשנויות הנלוות היו מעורבבים, או שפשוט העדיף את הקריאה של הוולגטה על פני הטקסט היווני. פרסום ומהדורות: ארסמוס אמר שזה "הוץ לדפוס במקום להיערך", מה שהביא למספר טעויות תמלול. לאחר השוואת הכתבים שיכול היה למצוא, ארסמוס כתב תיקונים בין השורות של כתבי היד שבהם השתמש, ביניהם Minuscule 2, ושלח אותם כהגהות לפרובן.
מאמצו החפוז פורסם על ידי חברו יוהאן פרובן מבזל ב-1516 ומשם הפך לברית החדשה היוונית הראשונה שפורסמה, ה-Novum Instrumentum omne, diligenter ab Erasmo Rot. Recognitum et Emendatum. ארסמוס השתמש בכמה מקורות כתבי יד יווניים מכיוון שלא הייתה לו גישה לכתב יד שלם אחד. רוב כתבי היד היו, עם זאת, כתבי יד יווניים מאוחרים של המשפחה הטקסטואלית הביזנטית וארסמוס השתמש בכתב היד העתיק ביותר הכי פחות מכיוון ש"הוא פחד מהטקסט הלא יציב כביכול שלו". הוא גם התעלם מכתבי יד עתיקים וטובים בהרבה שעמדו לרשותו. במהדורה השנייה של 1519, המונח המוכר יותר Testamentum שימש במקום Instrumentum. מהדורה זו שימשה את מרטין לותר בתרגומו הגרמני לתנ"ך, שנכתב עבור אנשים שלא יכלו להבין לטינית. יחד, המהדורות הראשונה והשנייה מכרו 3,300 עותקים.
לשם השוואה, רק 600 עותקים של ה-Complutensian Polyglot הודפסו אי פעם. הטקסטים של המהדורה הראשונה והשנייה לא כללו את הפסוק 1 יוחנן 5:7–8 שנודע כ-Comma Johanneum. ארסמוס לא הצליח למצוא את הפסוקים הללו באף כתב יד יווני, אך אחד סופק לו במהלך הפקת המהדורה השלישית. הכנסייה הקתולית קבעה שה-Comma Johanneum פתוח למחלוקת ב-2 ביוני 1927, והוא נכלל לעיתים רחוקות בתרגומים מלומדים מודרניים. דף תודה חרוט ופורסם על ידי יוהנס פרובן, 1516. המהדורה השלישית של 1522 שימשה כנראה את טינדייל עבור הברית החדשה האנגלית הראשונה (וורמס, 1526) והייתה הבסיס למהדורת רוברט סטפנוס מ-1550 ששימשה את מתרגמי תנ"ך ז'נבה וגרסת המלך ג'יימס של התנ"ך האנגלי.
ארסמוס פרסם מהדורה רביעית ב-1527 המכילה עמודות מקבילות של יוונית, וולגטה לטינית וטקסטים לטיניים של ארסמוס. במהדורה זו ארסמוס סיפק גם את הטקסט היווני של ששת הפסוקים האחרונים של חזון יוחנן שאותם תרגם מלטינית בחזרה ליוונית במהדורתו הראשונה מה-Biblia Complutensis של הקרדינל חימנס. בשנת 1535 פרסם ארסמוס את המהדורה החמישית והאחרונה שהשמיטה את עמודת הוולגטה הלטינית אך הייתה דומה אחרת למהדורה הרביעית. גרסאות מאוחרות יותר של הברית החדשה היוונית על ידי אחרים, אך מבוססות על הברית החדשה היוונית של ארסמוס, נודעו כ-Textus Receptus. ארסמוס הקדיש את עבודתו לאפיפיור ליאו העשירי כפטרון של למידה וראה בעבודה זו את שירותו העיקרי למען הנצרות. מיד לאחר מכן, הוא החל בפרסום ה-Paraphrases of the New Testament שלו, הצגה פופולרית של תוכן הספרים השונים.
סכסוך עם הרפורמציה
אלה, כמו כל כתביו, פורסמו בלטינית אך תורגמו במהירות לשפות אחרות בעידודו. ארסמוס, בתפקידו כעורך הומניסטי, ייעץ למדפיסים גדולים כמו אלדוס מנוטיוס אילו כתבי יד לפרסם. התחלות הפרוטסטנטיות: ניסיונות לחוסר משוא פנים במחלוקת. הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה בשנה שלאחר פרסום מהדורתו של הברית החדשה היוונית (1516) ובחנה את אופיו של ארסמוס. הנושאים בין הכנסייה הקתולית לבין התנועה הדתית הצומחת שנודעה מאוחר יותר כפרוטסטנטיות, הפכו לברורים כל כך שמעטים יכלו להימלט מהזימון להצטרף לוויכוח. ארסמוס, בשיא תהילתו הספרותית, נקרא בהכרח לנקוט עמדה, אך מפלגתיות הייתה זרה לטבעו ולהרגליו.
למרות כל הביקורת שלו על שחיתות אנשי הדת והשחיתויות בתוך הכנסייה הקתולית, שנמשכה שנים וגם כוונה כלפי רבות מהדוקטרינות הבסיסיות של הכנסייה, ארסמוס נמנע מתנועת הרפורמציה יחד עם ענפיה הרדיקליים והריאקציונריים ביותר, ולא צידד באף צד. העולם צחק מהסאטירה שלו, אך מעטים הפריעו לפעילויותיו. הוא האמין שעבודתו עד כה זכתה לשבחים מהמוחות הטובים ביותר וגם מהכוחות הדומיננטיים בעולם הדתי. ארסמוס לא בנה גוף גדול של תומכים עם מכתביו. הוא בחר לכתוב ביוונית ובלטינית, שפות המלומדים. הביקורות שלו הגיעו לקהל אליטיסטי אך קטן.
אי-הסכמה עם לותר: "בחירה חופשית אינה קיימת", על פי לותר במכתבו De Servo Arbitrio לארסמוס (שתורגם לגרמנית על ידי יוסטוס יונאס, 1526), בכך שהחטא הופך את בני האדם לבלתי מסוגלים לחלוטין להביא את עצמם לאלוהים. בציון הביקורת של לותר על הכנסייה הקתולית, ארסמוס תיאר אותו כ"חצוצרה אדירה של אמת הבשורה" תוך הסכמה, "ברור שרבות מהרפורמות שלותר קורא להן נחוצות בדחיפות." היה לו כבוד רב ללותר, ולותר דיבר בהערצה על הלמידה העליונה של ארסמוס. לותר קיווה לשיתוף הפעולה שלו בעבודה שנראתה רק כתוצאה הטבעית של שלו. בהתכתבות המוקדמת שלהם, לותר הביע הערצה בלתי מוגבלת לכל מה שארסמוס עשה למען נצרות בריאה וסבירה ודחק בו להצטרף למפלגה הלותרנית.
ארסמוס סירב להתחייב, בטענה שפעולה כזו תסכן את מעמדו כמנהיג בתנועה למען מלגה טהורה, אותה ראה כמטרתו בחיים. רק כמלומד עצמאי יכול היה לקוות להשפיע על רפורמת הדת. כאשר ארסמוס היסס לתמוך בו, לותר הישיר הפך לכועס שארסמוס נמנע מהאחריות בשל פחדנות או חוסר מטרה. עם זאת, כל היסוס מצד ארסמוס נבע, לא מחוסר אומץ או שכנוע, אלא מדאגה לגבי אי-הסדר והאלימות הגוברים של תנועת הרפורמה. לפיליפ מלנכתון ב-1524 הוא כתב: איני יודע דבר על הכנסייה שלך; לכל הפחות היא מכילה אנשים שאני חושש שיהפכו את כל המערכת וידחפו את הנסיכים להשתמש בכוח כדי לרסן אנשים טובים ורעים כאחד.
הבשורה, דבר אלוהים, אמונה, ישו ורוח הקודש – המילים הללו תמיד על שפתיהם; תסתכל על חייהם והם מדברים שפה אחרת לגמרי. שוב, ב-1529, הוא כותב "איגרת נגד אלה שמתפארים בשקר שהם אוונגליסטים" לולטוריוס ניוקומוס ג'רארדוס גלדנהוור. כאן ארסמוס מתלונן על הדוקטרינות והמוסר של הרפורמטורים: אתם מצהירים במרירות נגד המותרות של כמרים, השאפתנות של בישופים, העריצות של האפיפיור הרומי, והפטפוט של הסופיסטים; נגד תפילותינו, צומותינו ומיסותינו; ואתם לא מסתפקים בקיצוץ השחיתויות שעשויות להיות בדברים האלה, אלא חייבים לבטל אותן לחלוטין. ... תסתכלו סביב על הדור ה'אוונגליסטי' הזה, ותבחינו אם ביניהם ניתן פחות חופש למותרות, תאווה או תאוות בצע, מאשר בין אלה שאתם כל כך מתעבים.
הראו לי אדם אחד שעל ידי אותה בשורה הוחזר משיכרון לפיכחון, מזעם ותשוקה לענווה, מתאוות בצע לנדיבות, מגידופים לדיבור טוב, מפריצות לצניעות. אני אראה לכם רבים שהפכו גרועים יותר על ידי מעקב אחריה. ... התפילות החגיגיות של הכנסייה מבוטלות, אך כעת יש רבים מאוד שלעולם אינם מתפללים כלל. ... מעולם לא נכנסתי לאסיפות שלהם, אבל לפעמים ראיתי אותם חוזרים מהדרשות שלהם, פניהם של כולם מציגים זעם, ואכזריות נפלאה, כאילו הם מונעים על ידי הרוח הרעה. ... מי ראה אי פעם באסיפות שלהם מישהו מהם מזיל דמעות, מכה על חזהו, או מתאבל על חטאיו? ... וידוי לכומר מבוטל, אך מעטים מאוד מתוודים כעת לאלוהים. ... הם ברחו מהיהדות כדי שיהפכו לאפיקורסים.
מלבד הכשלים המוסריים הנתפסים הללו של הרפורמטורים, ארסמוס גם חשש מכל שינוי בדוקטרינה, תוך ציטוט ההיסטוריה הארוכה של הכנסייה כחומה נגד חדשנות. בספר הראשון של ה-Hyperaspistes שלו הוא מציב את העניין בבוטות ללותר: אנו עוסקים בזה: האם מוח יציב יעזוב את הדעה שהועברה על ידי כל כך הרבה אנשים מפורסמים בקדושה ובניסים, יעזוב את החלטות הכנסייה, ויפקיד את נשמותינו לאמונתו של מישהו כמוך שצץ בדיוק עכשיו עם כמה חסידים, למרות שהאנשים המובילים בעדר שלך אינם מסכימים איתך או בינם לבין עצמם – אכן למרות שאתה אפילו לא מסכים עם עצמך, שכן באותה טענה אתה אומר דבר אחד בהתחלה ומשהו אחר מאוחר יותר, חוזר בך ממה שאמרת קודם.
בהמשך תוכחתו ללותר – וללא ספק נרתע מהרעיון שאין "פרשנות טהורה לכתבי הקודש בשום מקום מלבד בוויטנברג" – ארסמוס נוגע בנקודה חשובה נוספת של המחלוקת: אתה מתנה שלא נבקש או נקבל דבר מלבד כתבי הקודש, אך אתה עושה זאת בצורה שדורשת שנתיר לך להיות הפרשן היחיד שלה, תוך ויתור על כל האחרים. כך הניצחון יהיה שלך אם נאפשר לך להיות לא הדייל אלא האדון של כתבי הקודש. למרות שביקש להישאר נייטרלי בתוקף במחלוקות דוקטרינריות, כל צד האשים אותו בצידוד בצד השני, אולי בגלל הנייטרליות שלו. זה לא היה מחוסר נאמנות לאף צד אלא רצון לנאמנות לשניהם: אני מתעב מחלוקת כי היא הולכת גם נגד תורתו של ישו וגם נגד נטייה סודית של הטבע.
אני מפקפק בכך שניתן לדכא את שני הצדדים במחלוקת ללא אובדן חמור. בקטכיזם שלו שכותרתו "הסבר על תפילת השליחים" (1533), ארסמוס נקט עמדה נגד תורתו של לותר על ידי אישור המסורת הקדושה הלא כתובה כמקור התגלות תקף בדיוק כמו התנ"ך, על ידי מניית הספרים הדאוטרוקנוניים בקאנון התנ"ך ועל ידי הכרה בשבעה סקרמנטים. הוא כינה "מגדפים" כל מי שהטיל ספק בבתוליה הנצחיים של מרים. עם זאת, הוא תמך בגישה חילונית לתנ"ך. במכתב לניקולאוס פון אמסדורף, לותר התנגד לקטכיזם של ארסמוס וכינה את ארסמוס "צפע", "שקרן" ו"הפה והאיבר ממש של השטן". לגבי הרפורמציה, ארסמוס הואשם על ידי הנזירים בכך ש: הכין את הדרך והיה אחראי למרטין לותר. ארסמוס, הם אמרו, הטיל את הביצה, ולותר דגר עליה.
הוויכוח על הבחירה החופשית
ארסמוס דחה בפיקחות את ההאשמה, בטענה שלותר דגר על ציפור אחרת לגמרי. בחירה חופשית: פעמיים במהלך הדיון הגדול, הוא הרשה לעצמו להיכנס לתחום המחלוקת הדוקטרינרית, תחום זר גם לטבעו וגם לפרקטיקה הקודמת שלו. אחד הנושאים בהם עסק היה בחירה חופשית, שאלה מכרעת. ב-De libero arbitrio diatribe sive collatio שלו (1524), הוא לועג להשקפה הלותרנית על בחירה חופשית. הוא מניח את שני הצדדים של הטיעון ללא משוא פנים. ה-"Diatribe" לא עודד שום פעולה מוגדרת; זה היה הכשרון שלו לארסמיאנים והפגם שלו בעיני הלותרנים. בתגובה, לותר כתב את De servo arbitrio ("על עבדות הרצון", 1525), שתוקף את ה-"Diatribe" ואת ארסמוס עצמו, עד כדי טענה שארסמוס אינו נוצרי. ארסמוס הגיב ב-Hyperaspistes ארוך בשני חלקים (1526–27).
במחלוקת זו ארסמוס נותן להבין שהוא היה רוצה לתבוע יותר עבור בחירה חופשית ממה שפאולוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש נראים כמאפשרים על פי הפרשנות של לותר. עבור ארסמוס הנקודה המהותית היא שלבני אדם יש חופש בחירה. המסקנות אליהן הגיע ארסמוס התבססו על מערך גדול של רשויות בולטות, כולל, מהתקופה הפטריסטית, אוריגנס, יוחנן כריסוסטומוס, אמברוזיוס, הירונימוס ואוגוסטינוס, בנוסף למחברים סכולסטיים מובילים רבים, כגון תומאס אקווינס ודונס סקוטוס. תוכן יצירותיו של ארסמוס עסק גם במחשבה מאוחרת על מצב השאלה, כולל נקודות המבט של אסכולת ה-via moderna ושל לורנצו ואלה, שאת רעיונותיו דחה. ארסמוס מאת הולביין. הלובר, פריז.
ככל שהתגובה הפופולרית ללותר צברה תאוצה, החלו להופיע ההפרעות החברתיות, שארסמוס חשש מהן ולותר התנער מהן, כולל מלחמת האיכרים הגרמנית, הפרעות האנבפטיסטים בגרמניה ובארצות השפלה, איקונוקלאזם ורדיקליזציה של איכרים ברחבי אירופה. אם אלו היו התוצאות של הרפורמה, הוא היה אסיר תודה על כך שנשאר מחוץ לה. ובכל זאת הוא הואשם במרירות רבה יותר בכך שהתחיל את כל ה"טרגדיה" כפי שהקתולים כינו את הפרוטסטנטיות. כאשר העיר בזל אימצה בהחלט את הרפורמציה ב-1529, ארסמוס ויתר על מגוריו שם והתיישב בעיר הקיסרית פרייבורג אים ברייסגאו. סובלנות דתית: יצירות מסוימות של ארסמוס הניחו יסוד לסובלנות דתית ואקומניזם.
לדוגמה, ב-De libero arbitrio, בהתנגדות לדעות מסוימות של מרטין לותר, ציין ארסמוס שמתדיינים דתיים צריכים להיות מתונים בשפתם, "מכיוון שבדרך זו האמת, שלעיתים קרובות הולכת לאיבוד בתוך יותר מדי ויכוחים, עשויה להיתפס בצורה בטוחה יותר." גארי רמר כותב, "כמו קיקרו, ארסמוס מסיק שהאמת מקודמת על ידי מערכת יחסים הרמונית יותר בין בני שיח." למרות שארסמוס לא התנגד לקונטרה-רפורמציה הקתולית ולענישת כופרים, במקרים בודדים הוא בדרך כלל טען למתינות ונגד עונש מוות. הוא כתב, "עדיף לרפא אדם חולה מאשר להרוג אותו." סקרמנטים: מבחן הרפורמציה היה דוקטרינת הסקרמנטים, והנקודה המכרעת של שאלה זו הייתה שמירת האוכריסטיה.
שנים מאוחרות ומוות
בשנת 1530, פרסם ארסמוס מהדורה חדשה של המסה האורתודוקסית של אלגרוס נגד הכופר ברנגר מטור במאה האחת-עשרה. הוא הוסיף הקדשה, המאשרת את אמונתו במציאות גופו של ישו לאחר ההקדשה באוכריסטיה, המכונה בדרך כלל טרנסובסטנציאציה. הסקרמנטריאנים, בראשות אקולמפדיוס מבזל, היו, כפי שאומר ארסמוס, מצטטים אותו כמי שמחזיק בדעות דומות לשלהם כדי לנסות לתבוע אותו לתנועה הפלגנית וה"שגויה" שלהם. מוות: כאשר כוחו החל להיחלש, הוא החליט לקבל הזמנה מהמלכה מרי מהונגריה, עוצרת הולנד, לעבור מפרייבורג לבראבנט. עם זאת, במהלך הכנות למעבר ב-1536, הוא מת בפתאומיות מהתקף דיזנטריה במהלך ביקור בבזל.
הוא נותר נאמן לרשויות האפיפיור ברומא, אך לא הייתה לו הזדמנות לקבל את הטקסים האחרונים של הכנסייה הקתולית; הדיווחים על מותו אינם מציינים אם ביקש כומר או לא. על פי יאן ואן הרווארדן, זה עקבי עם השקפתו שסימנים חיצוניים אינם חשובים; מה שחשוב הוא מערכת היחסים הישירה של המאמין עם אלוהים, אותה ציין "כפי שהכנסייה מאמינה". עם זאת, הרווארדן מציין ש"הוא לא דחה את הטקסים והסקרמנטים על הסף אלא טען שאדם גוסס יכול להשיג מצב של ישועה ללא הטקסים הכוהניים, בתנאי שאמונתו ורוחו מכוונים לאלוהים." הוא נקבר בטקס רב רושם במינסטר של בזל, הקתדרלה לשעבר שם. מילותיו האחרונות, כפי שתועדו על ידי חברו ביאטוס רנאנוס, היו ככל הנראה "אלוהים היקר" (בהולנדית: Lieve God).
כתבים ופילוסופיה
פסל ברונזה שלו הוקם בעיר הולדתו ב-1622, והחליף יצירה מוקדמת יותר מאבן. כתבים: ארסמוס כתב גם על נושאי כנסייה וגם על נושאים בעלי עניין אנושי כללי. עד שנות ה-30 של המאה ה-16, כתביו של ארסמוס היוו 10 עד 20 אחוז מכל מכירות הספרים באירופה. הוא נזקף לזכותו טביעת הפתגם, "בארץ העיוורים, האדם בעל העין האחת הוא מלך." בשיתוף פעולה עם פובליו פאוסטו אנדרליני, הוא יצר אוסף פראמיאוגרפי של פתגמים ואמרות לטיניות, המכונה בדרך כלל Adagia. ארסמוס נזקף בדרך כלל גם לזכותו מקור הביטוי "תיבת פנדורה", הנובע מטעות בתרגומו של פנדורה של הסיודוס שבו בלבל בין pithos (כד אחסון) ל-pyxis (קופסה).
כתביו הרציניים יותר מתחילים מוקדם עם ה-Enchiridion militis Christiani, "מדריך לחייל הנוצרי" (1503) – שתורגם לאנגלית כמה שנים לאחר מכן על ידי ויליאם טינדייל הצעיר. תרגום מילולי יותר של enchiridion – "פגיון" – הושווה ל"המקבילה הרוחנית של האולר השוויצרי המודרני." ביצירה קצרה זו, ארסמוס מתווה את ההשקפות על החיים הנוצריים הרגילים, אותן היה אמור לבלות את שארית ימיו בפירוט. הרוע העיקרי של היום, הוא אומר, הוא פורמליזם – ביצוע התנועות של המסורת ללא הבנת הבסיס שלהן בתורתו של ישו. צורות יכולות ללמד את הנשמה כיצד לסגוד לאלוהים, או שהן עשויות להסתיר או לכבות את הרוח.
בבחינתו את סכנות הפורמליזם, ארסמוס דן בנזירות, סגידה לקדושים, מלחמה, רוח המעמדות והחולשות של ה"חברה". ה-Enchiridion דומה יותר לדרשה מאשר לסאטירה. איתו ארסמוס קרא תיגר על הנחות מקובלות, וצייר את אנשי הדת כמחנכים שצריכים לחלוק את אוצר הידע שלהם עם ההדיוטות. הוא הדגיש משמעת רוחנית אישית וקרא לרפורמה שאותה אפיין כחזרה קולקטיבית לאבות ולכתבי הקודש. חשוב מכך, הוא הילל את קריאת כתבי הקודש כחיונית בגלל כוחה לשנות ולהניע לעבר אהבה. בדומה ל"אחי החיים המשותפים", הוא כתב שהברית החדשה היא חוק ישו שאנשים נקראים לציית לו ושישו הוא הדוגמה שהם נקראים לחקות.
ציור שוליים של סכלות מאת הנס הולביין במהדורה הראשונה של "שבחי הסכלות" של ארסמוס, 1515. על פי ארנסט בארקר, "מלבד עבודתו על הברית החדשה, ארסמוס עמל גם, ואף במרץ רב יותר, על האבות המוקדמים. ... בין אבות הכנסייה הלטיניים הוא ערך את יצירותיהם של הירונימוס הקדוש, הילאריוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש; בין היוונים הוא עבד על אירנאיוס, אוריגנס וכריסוסטומוס." ארסמוס כתב גם על לוחם החופש והמורד הפריזי האגדי פיר ג'רלוף דוניה (Greate Pier), אם כי לעיתים קרובות יותר בביקורת מאשר בשבח מעלליו. ארסמוס ראה בו אדם עמום ואכזרי שהעדיף כוח פיזי על פני חוכמה. אחת מיצירותיו הידועות ביותר של ארסמוס, בהשראת De triumpho stultitiae שנכתבה על ידי ההומניסט האיטלקי פאוסטינו פריסאולי, היא "שבחי הסכלות", שפורסמה תחת הכותרת הכפולה Moriae encomium (יוונית, לטינית) ו-Laus stultitiae (לטינית).
התקפה סאטירית על אמונות טפלות ומסורות אחרות של החברה האירופית בכלל והכנסייה המערבית בפרט, היא נכתבה ב-1509, פורסמה ב-1511, והוקדשה לסר תומאס מור, ששמו מהווה משחק מילים בכותרת. ה-Institutio principis Christiani או "חינוך נסיך נוצרי" (בזל, 1516) נכתב כעצה למלך הצעיר צ'ארלס מספרד (לימים צ'ארלס החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). ארסמוס מיישם את העקרונות הכלליים של כבוד וכנות על התפקידים המיוחדים של הנסיך, אותו הוא מייצג לאורך כל הדרך כמשרת העם. "חינוך" פורסם ב-1516, שלוש שנים לאחר כתיבת "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי; השוואה בין השניים ראויה לציון. מקיאוולי הצהיר שכדי לשמור על שליטה בכוח פוליטי, בטוח יותר לנסיך להיות מפוחד מאשר אהוב.
ארסמוס העדיף שהנסיך יהיה אהוב, והציע בחום חינוך מקיף כדי למשול בצדק ובנדיבות ולהימנע מלהפוך למקור של דיכוי. כתוצאה מפעילויות הרפורמה שלו, ארסמוס מצא את עצמו מסוכסך עם שתי המפלגות הגדולות. שנותיו האחרונות היו מרירות בשל מחלוקות עם אנשים כלפיהם חש אהדה. בולט ביניהם היה אולריך פון הוטן, גאון מבריק אך לא יציב שהשליך את עצמו למטרה הלותרנית והצהיר שארסמוס, אם היה לו ניצוץ של כנות, היה עושה את אותו הדבר. בתשובתו ב-1523, Spongia adversus aspergines Hutteni, ארסמוס מפגין את מיומנותו בסמנטיקה. הוא מאשים את הוטן בפרשנות שגויה של דבריו על רפורמה וחוזר על נחישותו לעולם לא להיפרד מהכנסייה.
כתביו של ארסמוס מציגים דאגה מתמשכת לשפה, וב-1525 הוא הקדיש מסה שלמה לנושא, Lingua. יצירה זו וכמה מיצירותיו האחרות נאמר כי סיפקו נקודת מוצא לפילוסופיה של השפה, אם כי ארסמוס לא הפיק מערכת מפורטת לחלוטין. ה-Ciceronianus יצא ב-1528, ותקף את סגנון הלטינית שהתבסס אך ורק ובפנאטיות על כתבי קיקרו. אטיין דולה כתב תגובה בשם Erasmianus ב-1535. יצירתו הגדולה האחרונה של ארסמוס, שפורסמה בשנה שבה מת, היא ה-Ecclesiastes או "מטיף הבשורה" (בזל, 1536), מדריך מסיבי למטיפים של כאלף עמודים.
למרות שקצת מסורבל מכיוון שארסמוס לא הצליח לערוך אותו כראוי בזקנתו, הוא בדרכים מסוימות השיא של כל הלמידה הספרותית והתיאולוגית של ארסמוס, ומציע למטיפים פוטנציאליים עצות כמעט על כל היבט אפשרי של ייעודם עם התייחסות עשירה בצורה יוצאת דופן למקורות קלאסיים ומקראיים. Sileni Alcibiadis (1515): ה-Sileni Alcibiadis של ארסמוס הוא אחת ההערכות הישירות ביותר שלו לצורך ברפורמה בכנסייה. יוהאן פרובן פרסם אותו תחילה בתוך מהדורה מתוקנת של ה-Adagia ב-1515, ולאחר מכן כיצירה עצמאית ב-1517. מסה זו הושוותה לדרשת הכינוס של ג'ון קולט, אם כי הסגנונות שונים.
Sileni היא צורת הרבים הלטינית של Silenus, יצור הקשור לעיתים קרובות לאל היין הרומי באכוס ומיוצג באמנות ציורית כחוגגים שיכורים ועליזים, רכובים על חמורים, שרים, רוקדים, מנגנים בחלילים וכו'. אלקיביאדס היה פוליטיקאי יווני במאה ה-5 לפנה"ס וגנרל במלחמה הפלופונסית; הוא מופיע כאן יותר כדמות שנכתבה לתוך כמה מהדיאלוגים של אפלטון – פלייבוי צעיר ומושחת שסוקרטס מנסה לשכנע.