אוגוסטינוס מהיפו: החוטא שהמציא את ההתבוננות הפנימית
בילדותו הוא גנב אגסים ממטע של שכן, לא משום שהיה רעב – היו לו פירות טובים יותר בבית – אלא, כפי שכתב מאוחר יותר, בשל הריגוש שבעשיית הרע לשם הרע. רוב כותבי האוטוביוגרפיות היו משמיטים אנקדוטה זו כזניחה מכדי שתהיה בעלת חשיבות. אוגוסטינוס מהיפו (Augustine of Hippo) בנה סביבה תאולוגיה שלמה של חטא, ובכך כתב את וידויים (Confessions), ספר שנחשב במידה רחבה לאוטוביוגרפיה הראשונה במסורת המערבית – הרגע שבו אדם החליט שחייו הפנימיים, על כל קטנוניותם ובלבולם, ראויים לבחינה רצינית לא פחות מתנועת הכוכבים או ממהות האלוהים.
ילד ברברי שרצה להיות רומאי
אוגוסטינוס נולד ב-13 בנובמבר, 354, בתגאסט (Thagaste), בפרובינקיה הרומית נומידיה – סוק אהראס המודרנית שבאלג'יריה – לאב פגאני, פטריקיאוס (Patricius), שהמיר דתו לנצרות רק על ערש דווי, ולאם נוצרייה אדוקה, מוניקה (Monica), שהשפעתה עליו לא פסקה מעולם. המשפחה הייתה ממוצא ברברי אך רומנית לחלוטין, והתגאתה בלטינית שלה עד כדי כך שלא דיברה בשפה אחרת בבית. בגיל אחת-עשרה, כשנשלח ללמוד במדאורוס (Madaurus), למד אוגוסטינוס ספרות לטינית ונחשף לפילוסופיה פגאנית; בגיל שבע-עשרה, במימון פטרון בשם רומניאנוס (Romanianus), עבר לקרתגו כדי ללמוד רטוריקה, הוליד בן, אדאודטוס (Adeodatus), מאישה שאיתה חי למעלה מחמש-עשרה שנה ללא נישואין, וקרא את הורטנסיוס (Hortensius) של קיקרו – טקסט שאבד כיום, ואשר אוגוסטינוס זקף לזכותו את הצתת רעבונו לכל אורך חייו לאמת על פני ראוותנות רטורית.
תשע שנים כמניכאי
אוגוסטינוס בילה כמעט תשע שנים כחבר בכת המניכאים, אם כי תמיד רק בדרגה הנמוכה ביותר, כ"מאזין" (auditor) ולא כחבר מלא, כשהוא נמשך לטענת הכת להסביר את הרוע באופן רציונלי ולא דרך הדוקטרינה של חטא קדמון, שיהפוך מאוחר יותר למרכזי בתאולוגיה הנוצרית שלו עצמו. לאחר שפגישה עם הבישוף המניכאי פאוסטוס ממילב (Faustus of Mileve) לא הצליחה לענות על שאלותיו הקשות ביותר, הוא התפכח ונטה לכיוון הספקנות של האקדמיה החדשה, בעודו מבסס עצמו כמורה מקצועי לרטוריקה – תחילה בתגאסט, אחר כך במשך תשע שנים בקרתגו, לאחר מכן לתקופה קצרה ברומא, ולבסוף, בשנת 384, בקתדרה היוקרתית ביותר לרטוריקה בעולם דובר הלטינית: מילאנו, מקום מושבו של החצר הקיסרית המערבית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קול בגן
במילאנו הושפע אוגוסטינוס מהבישוף אמברוזיוס (Ambrose), שאת דרשותיו החל לשמוע בתחילה רק כדי ללמוד טכניקה, אך בהדרגה החל להתייחס אליהן כאמת. המרתו, על פי עדותו המפורסמת בוידויים, התרחשה בגן בסוף אוגוסט 386: כששמע קול שירה של ילד חוזר על "טול ולקה" (קח וקרא), פתח באופן אקראי טקסט של איגרות פאולוס (Paul) ונחת על פסוק מאיגרת אל הרומיים שהכה בו בעוצמה פתאומית ומוחלטת. אמברוזיוס הטביל את אוגוסטינוס ואת בנו אדאודטוס יחד בערב חג הפסחא באפריל 387. אמו מוניקה מתה באוסטיה זמן קצר לאחר מכן, בעת שהתכוננו להפליג הביתה לאפריקה, ואדאודטוס עצמו מת זמן לא רב לאחר חזרתם – אוגוסטינוס, בתחילת שנות השלושים לחייו, נטש בתוך שנתיים את הקריירה שלו, קבר את אמו ואת בנו, ובנה מחדש את כל זהותו האינטלקטואלית סביב אמונה דתית אחת.
בישוף של עיר מחוז, מחבר התודעה המערבית
אוגוסטינוס הוסמך לכמורה בהיפו רגיוס (Hippo Regius) בשנת 391 ומונה לבישוף שם בסביבות 395, תפקיד בו החזיק עד מותו. הוא הטיף כעשרת אלפים דרשות במהלך הקריירה שלו, מתוכן שרדו כחמש מאות, שלעיתים קרובות נרשמו על ידי סטנוגרפים כפי שדיבר באופן מאולתר במשך למעלה משעה בכל פעם. ממושב מחוז זה בצפון אפריקה כתב את היצירות שיגדירו את המחשבה הנוצרית המערבית במשך חמש-עשרה המאות הבאות: וידויים (397–398), האוטוביוגרפיה האינטרוספקטיבית שלו; עיר האלוהים (The City of God), שנכתבה תחת ההלם של ביזת רומא על ידי הוויזיגותים בשנת 410 כדי לטעון שהקהילה הנוצרית האמיתית היא עיר רוחנית ולא העיר הרומית הקורסת; ועל השילוש (On the Trinity), הדיון השיטתי שלו בדוקטרינה הנוצרית. נגד הדונאטיסטים, כת צפון-אפריקאית מחמירה ששללה את תוקפם של טקסים שבוצעו על ידי כמרים בעלי מוסר מפוקפק, פיתח אוגוסטינוס את דוקטרינת ה-ex opere operato – שתוקף הסקרמנט נשען על סמכותו של ישו וצורתו התקינה, לא על קדושתו האישית של הכומר – עיקרון שעדיין מהווה יסוד בתאולוגיה הסקרמנטלית הקתולית. נגד פלאגיוס (Pelagius), שטען כי לבני אדם יש מספיק יכולת טבעית לבחור בטוב ללא עזרה אלוהית, עמד אוגוסטינוס על תלותה המוחלטת של האנושות בחסד שלא נרכש בזכות, עמדה שהקנתה לו את התואר "דוקטור החסד" (Doctor Gratiae), והחדירה למחשבה הנוצרית את הרעיון שחטאו של אדם הוריש לכל צאצאיו אשמה וגם השלכות.
זמן, רצון וגבולות ההתבוננות הפנימית
תרומותיו הפילוסופיות של אוגוסטינוס חורגות אל מעבר לתאולוגיה. בוידויים ובעל בראשית (On Genesis), הוא חקר את טבע הזמן בעוצמה שהאנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מכנה חדשנית באמת, בטענה שרק ההווה באמת קיים, שכן העבר שורד רק בזיכרון והעתיד רק בציפייה – ניתוח שעדיין מצוטט בפילוסופיה של הזמן. הוא התייחס לרצון כאל פקולטה נפרדת מהתבונה או מהתשוקה, וטען ש"אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים כפי שאנחנו בטוחים שאנחנו קיימים", ניסוח שמקדים את ה"אני חושב, משמע אני קיים" (cogito) של דקארט ב-12 מאות, לפני שהפך את אותה פקולטה לאתר הפצע המרכזי של האנושות: חטא קדמון, לפי תיאורו, מותיר אנשים במצב של "חוסר יכולת לא לחטוא", חירותם אמיתית אך משותקת, הדורשת חסד כדי לפעול נכון במקום להתבטל כליל. תיאוריית ההארה שלו על הידע, שנבנתה על הטמעתו העמוקה של הנאופלאטוניזם דרך פלוטינוס (Plotinus) ופורפיריוס (Porphyry), גרסה שהתבונה תופסת אמת מובנת רק משום שאלוהים מאיר אותה, "כפי שהשמש היא גם גלויה לעין וגם מאירה את אובייקטי הראייה" – מסגרת שהוא אימץ מהפילוסופיה הפגאנית תוך התעקשות, בניגוד לנאופלאטוניסטים עצמם, שתווכותו של ישו, ולא המאמץ הפילוסופי בלבד, נחוצה לעליית הנשמה.
מדוע אוגוסטינוס מכונה גאון
הטיעון לגאוניותו של אוגוסטינוס מתועד היטב באופן יוצא דופן משום שהשפעתו ניתנת למעקב, ולא רק מוצהרת: תומאס אקווינס מצטט אותו יותר מכל מחבר אחר בסומה תאולוגיקה (Summa Theologiae), והאנציקלופדיה של סטנפורד מציינת שהוא "הפעיל את ההשפעה העמוקה והמתמשכת ביותר" מבין כל הפילוסופים הנוצרים של העת העתיקה. האיכות האינטלקטואלית הספציפית הכרוכה בכך היא המיזוג שלו בין התבוננות פנימית קפדנית לבין טיעון שיטתי – הפיכת זיכרון אישי של גניבת אגסים לתיאוריה של חטא, ומשבר אמונה פרטי לפילוסופיה של זמן ורצון שעדיין נקראת בקורסים אוניברסיטאיים. זוהי יכולת נדירה לנוע בזריזות בין הפרטני ביותר לכללי המלא. טענת הנגד הכנה היא שאוגוסטינוס לא היה חסין מטעויות או בלתי שנוי במחלוקת אפילו במסורת שלו עצמו: דוקטרינת האשמה המורשת מאדם רוככה מאוחר יותר על ידי מועצות הכנסייה, תמיכתו בכפייה מדינית נגד הדונאטיסטים – עמדה שאימץ בחוסר רצון, מתוך אמונה שהיא תהפוך את המתנגדים ל"פחות מרושעים" בלבד ולא למוסריים באמת – יושבת באי-נוחות לצד המוניטין שלו כתאולוג של חסד ואהבה, ורפורמטורים פרוטסטנטים והכנסייה הקתולית מתווכחים זה מכבר אילו חלקים מגופו העצום, שלעיתים סותר את עצמו, של יצירותיו צריכים להיחשב כסמכותיים.
מורשת
אוגוסטינוס מת ב-28 באוגוסט, 430, במהלך המצור הוונדלי על היפו, ולפי הדיווחים בילה את ימיו האחרונים כשמזמורי התשובה תלויים על קירותיו; הוונדלים שהשמידו את העיר לאחר מכן הותירו את הקתדרלה והספרייה שלו על תילן. הוא הוכרז כקדוש על ידי הכרה עממית ומונה לדוקטור של הכנסייה על ידי האפיפיור בוניפקיוס השמיני בשנת 1298, והוא נותר אחד מארבעת אבות הכנסייה הלטינית הגדולים לצד אמברוזיוס, הירונימוס (Jerome), וגרגוריוס הגדול, וזכה להערצה בקרב המסורות הקתוליות, האורתודוקסיות, הלותרניות והאנגליקניות – עדות לגוף מחשבה כה יסודי שזרמים יריבים בנצרות, מאות שנים לאחר הפיצולים שלהם, עדיין תובעים אותו כשלהם.