ז'אן מסליה
ז'אן מסליה (צרפתית: [melje]; גם מלייה; 15 ביוני 1664 - 17 ביוני 1729) היה כומר קתולי צרפתי (אב) שנתגלה לאחר מותו כי חיבר מאמף פילוסופי באורך ספר המקדם אתאיזם וחומריות. הטקסט, שתואר על ידי המחבר כ"צוואה" שלו לקהילתו, מבקר ומגנה את כל הדתות.
חיים
ז'אן מסליה נולד במזרני (Mazerny) בארדן לז'ראר מסליה ולסימפוריין בריידי, שעבדו שניהם בתעשיית הטקסטיל. הוא החל ללמוד לטינית מכומר שכונה ב-1678 ובסופו של דבר הצטרף לסמינר; מאוחר יותר טען, בהקדמה לצוואתו, כי עשה זאת כדי לשמח את הוריו. בסיום לימודיו, הוא קיבל על עצמו את הכמות וב-7 בינואר 1689 הפך לכומר באטרפיני.
מלבד ויכוח ציבורי אחד עם האציל המקומי אנטואן דה טואיי על יחסו של האדון איכרים, מסליה היה לכל דבר ועניין רגיל ובלתי מרשים. עם זאת, הוא ננזף פעמיים על ידי רשויות כנסייהיה על שהעסיק נשים צעירות באופן בלתי הולם, והאתאיסט והביוגרף של מסליה, מישל אונפרה, מציע כי היה מעורב איתן מינית. "בסתר ובצנעה, הכומר היה צריך להתנסות בשמחת האהבה החופשית שהוא תמך בה בכתביו," כותב אונפרה. הוא גם ננזף על ידי הארכיבישוף שלו על שהאשים את האדון המקומי בגניבה מהעניים בדרשה. מסליה טען כי חי כמעוט ותרם כל פנקס קטן לעניים.
כאשר מסליה מת באטרפיני, נמצאו בביתו שלוש עותקים של כתב יד בן 633 עמודים בפורמט אוקטבו, בו הכומר הכפרי מגנה את הדת המאורגנת כ"טירת אוויר בלבד" ואת התאולוגיה כ"בורות בלבד של סיבות טבעיות שהפכה למערכת".
טקסט הצוואה
בצוואתו, מסליה דחה לא רק את האל של הנצרות המסורתית, אלא גם את האל הכללי של הדת הטבעית של הדאיסטים. עבור מסליה, קיום הרוע היה בלתי תואם לרעיון של אל טוב וחכם. הוא הכחיש כי ניתן להפיק ערך רוחני מסבל, והשתמש בטיעון של הדאיסטים מתוך עיצוב נגד האל, על ידי הצגת הרוע שהוא התיר בעולם זה. בעיניו, הדתות היו בדיות שקודמו על ידי האליטה השלטת; בעוד שהנוצרים הראשונים היו מופת בשיתוף הסחורות שלהם, הנצרות הפכ� זמן רב לפני כן לעידוד קבלת הסבל וכניעה לעריצות כפי שנהגו מלכי צרפת: אי הצדק הוסבר כרצון של ישות כל-ידענית. אף אחד מהטיעונים שמסליה השתמש בהם נגד קיום האל לא היה מקורי. למעשה, הוא שאב אותם מספרים שנכתבו על ידי תאולוגים אורתודוקסים בוויכוח בין הישועים, הקרטזיאנים והינסניסטים. חוסר היכולת שלהם להסכים על הוכחה לקיום האל נלקח על ידי מסליה כסיבה טובה לא להניח שיש עילות משconvincing לאמונה באל.
הפילוסופיה של מסליה הייתה של אתאיסט. הוא גם הכחיש את קיום הנשמה ודחה את הרעיון של רצון חופשי. בפרק V, הכומר כותב, "אם האל בלתי נתפס לאדם, נראה הגיוני שלעולם לא לחשוב עליו כלל". מסליה מתאר מאוחר יותר את האל כ"כימרה" וטוען כי ההנחה של קיום האל אינה תנאי מוקדם למוסר. למעשה, הוא מסיק כי "בין אם קיים אל או לא ... חובותיהם המוסריות של בני האדם יהיו תמיד אותם דברים כל עוד הם מחזיקים בטבעם הטבעי שלהם". בפרקים XXXIII ו-XXXIV, מסליה אתגר את בריאות הנפש של ישו על ידי הצגת הרמז כי ישו "היה בעצם משוגע, אדם שאינו שפוי, פנאטיק" (étoit véritablement un fou, un insensé, un fanatique).
מסליה כתב כי מלכים ודת הם הגורם העיקרי לסבלם של העם הפשוט. בציטוט המפורסם ביותר שלו, מסליה מתייחס לאדם ש"היה רוצה שכל האנשים הגדולים בעולם וכל האצולה ייתלו, ויחנקו במעיים של הכמרים." מסליה מודה כי ההצהרה עלולה להישמע גסה ומזעזעת, אך מציין כי זה מה שהכמרים והאצולה ראויים לו, לא מסיבות של נקמה או שנאה, אלא מאהבת הצדק והאמת. באותה מידה מוכרת גרסתו של דידרו, בשיר Les Éleuthéromanes [fr]: "ועם מעיים של הכומר האחרון בינו את צווארו של המלך האחרון" ("Et des boyaux du dernier prêtre serrons le cou du dernier roi"). במהלך האי-שקט הפוליטי של מאי 1968, הסטודנטים הרדיקליים של ועדת הכיבוש של סורבון ניסחו מחדש את האפיגרמה של מסליה, וקבעו כי "האנושות לא תהיה מאושרת עד שהקפיטליסט האחרון ייתלה במעיים של הביורוקרט האחרון."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסליה תקף גם בחריפות את אי הצדק החברתי ותיאר סוג של פרוטו-קומוניזם כפרי. כל האנשים באזור ישתייכו לקומונה בה העושר יהיה משותף, וכולם יעבדו. הקומונות, שייסודן על אהבה ואחווה, יתאחדו כדי לעזור זה לזה ולשמור על שלום. מתנגד לאכזריות כלפי בעלי חיים, מסליה כתב כי "זהו מעשה אכזרי, ברברי, להרוג, להכות עד אובדן הכרה, ולחתוך את גרון של בעלי חיים, שאינם פוגעים באיש, כפי שאנחנו עושים." הוא ראה בחוסר החמלה והדאגה של הנוצרים לסבלם של בעלי חיים מידי האדם, לפי מתיה ריקאר, הוכחה נוספת ל"אי-קיומו, או לרשעותו, של האל שלהם."
### הקטע של וולטר
מספר תקצירים מעורכים (הידועים כ"קטעים" - extraits) של הצוואה הודפסו והופצו, מקצרים את כתב הי�ד המקורי במספר כרכים ולפעמים מוסיפים חומר שלא נכתב על ידי מסליה. התקצירים היו פופולריים בזכות אורכו וסגנונו המסובך של המקור. וולטר מזכיר לעתים קרובות את מסליה (מכנה אותו "כומר טוב") במכתביו, בהם הוא מספר לבתו "לקרוא ולקרוא שוב" את יצירתו היחידה של מסליה, ואומר כי "כל אדם ישר צריך להיות בעל צוואתו של מסליה בכיסו." הוא תיאר גם את כתיבתו של מסליה כ"בסגנון של סוס עגלה." וולטר פרסם את גרסתו המצונזרת כ-Extraits des sentiments de Jean Meslier (מהדורה ראשונה, 1762). מהדורתו של וולטר שינתה את כיוון טיעוניו של מסליה, או שאבה מקטעים אחרים שעשו זאת, כך שהוא נראה כדאיסט - כמו וולטר - ולא כאתאיסט.
הקטע הבא נמצא בסוף הקטע של וולטר, והובא כהוכחה לטענה כי מסליה לא היה בעצם אתאיסט; עם זאת, הקטע לא מופיע גם במהדורה המלאה של הצוואה מ-1864, שפורסמה באמסטרדם על ידי רודולף צ'ארלס, וגם ביצירות המלאות של מסליה שפורסמו ב-1970–1972.
> אסיים בבקשה מהאל, שנעלב כל כך מכת הזו, לרצות להחזיר אותנו לדת הטבעית, שהנצרות היא אויב מוצהר שלה. לאותה דת פשוטה שהאל הציב בלבבות כל בני האדם, המלמדת אותנו שאנו עושים לאחרים רק מה שאנו רוצים שיעשו לנו. אז היקום יהיה מורכב מאזרחים טובים, אבות צדקים, ילדים כנועים, חברים עדינים. האל נתן לנו את הדת הזו בנתינת ההיגיון. מוטב שפנאטיות לא תעוות אותה! אני מת עם תשוקות אלה יותר מאשר עם תקוות. זו הסיכום המדויק של צוואת הפוליו של ז'אן מסליה. אנחנו יכולים לשפוט כמה כבד העדות של כומר גוסס שמבקש סליחת האל.
ספר נוסף, Good Sense (צרפתית: Le Bon Sens), שפורסם באופן אנונימי ב-1772, יוחס למשך זמן רב למסליה, אך נכתב למעשה על ידי ברון ד'הולבך. הצוואה המלאה של מסליה תורגמה לאנגלית (על ידי מייקל שריב) לראשונה ב-2009.
מורשת
בספרו In Defense of Atheism (2007), הפילוסוף האתאיסט מישל אונפרה מתאר את מסליה כאדם הראשון שכתב טקסט שלם בתמיכה באתאיזם. הוא כותב:
> לראשונה (אבל כמה זמן ייקח לנו להכיר בזה?) בהיסטוריה של הרעיונות, פילוסוף הקדיש ספר שלם לשאלת האתאיזם. הוא הודה בה, הוכיח אותה, טען וציטט, שיתף את קריאתו והרהוריו, וחיפש אישור מתוך התבוננות שלו בעולם היומיום. כותרתו מציבה זאת בבירור: Memoir of the Thoughts and Feelings of Jean Meslier; וכך גם תת-הכותרת: Clear and Evident Demonstrations of the Vanity and Falsity of All the Religions of the World. הספר פורסם ב-1729, לאחר מותו. מסליה השקיע את רוב חייו בעבודה עליו. ההיסטוריה של האתאיזם האמיתי החלה.
לפני שהכריז על מסליה כפילוסוף האתאיסט הראשון, אונפרה שוקל ודוחה את קריסטובאו פריירה, פורטוגזי ולשעבר ישועי שנטש את אמונתו תחת עינויים יפנים ב-1633 והמשיך לכתוב ספר בשם The Deception Revealed. אונפרה מחליט כי פריירה לא היה מועמד טוב כמו מסליה, מכיוון שפריירה המיר את דתו לזן בודהיזם.
התאורטיקן התרבותי הסיטואציוניסט ראול ונייגם שיבח את התנגדותו של מסליה לסמכות ההיררכית, וטען כי "הדוגמאות המלאות האחרונות של כמרים נאמנים אמיתית למקורות המהפכניים של דתם היו ז'אן מסליה וז'אק רו שהסיתו למרד ומהומות". לפי קולין ברואר (2007), שהפיק מחזה על חייו של מסליה,
> היסטוריונים ויכוחים מי היה האתאיסט הראשון הגלוי, הפוסט-קלאסי, אך מסליה היה כנראה הראשון שהציב את שמו על מסמך אתאיסטי בלתי מעורער. שהאירוע החשוב הזה אינו מוכר בעיקר (מסליה היה חסר בסדרות הטלוויזיה האחרונות של ריצ'רד דוקינס וג'ונתן מילר על אתאיזם) נובע בחלקו מוולטר שפרסם ב-1761 "קטע" מעוות באופן גרוע שתיאר את מסליה כדאיסט ודחק לחלוטין את דעותיו האנטי-מלוכניות והפרוטו-קומוניסטיות.
גרסה זו, עם זאת, מתעלמת מהפרסום המוקדם יותר של חיבור פילוסופי בשם De non existentia Dei (על אי-קיומו של האל) על ידי קזימיז' לישצ'ינסקי, שהוצא להורג על אתאיזם בפולין-ליטא ב-1689. החיבור, ממנו שרדו קטעים, הסתיים במילים Ergo non est Deus (לכן אין אל).