ז'אן-מישל ז'אר

ז'אן-מישל ז'אר: האיש שמילא את השמיים בסינתיסייזרים

שלושה וחצי מיליון בני אדם הגיעו למוסקבה בשנת 1997 כדי לשמוע צרפתי מנגן בסינתיסייזרים אל תוך שמי הלילה, וזה אפילו לא היה הקהל הגדול ביותר שלו. ז'אן-מישל ז'אר לא המציא את המוזיקה האלקטרונית, אך הוא עשה משהו שכמעט אף אחד אחר לא הצליח לעשות: הוא לקח ז'אנר שנבנה בחדרי שינה ובאולפנים והוכיח שהוא יכול למלא כיכר עיר, כשהוא שובר את שיאי גינס (Guinness World Records) על כמות קהל בהופעות לא פעם אחת, אלא שוב ושוב, בשלוש יבשות, בהפרשי עשורים.

בנו של לוחם התנגדות

ז'אר נולד בשם ז'אן-מישל אנדרה ז'אר בליון, צרפת. אביו היה מלחין הסרטים מוריס ז'אר (Maurice Jarre), הידוע בעיקר בזכות הלחנת הפסקולים לסרטים לורנס איש ערב ודוקטור ז'יוואגו; אמו, פרסֶט פז'ו (Francette Pejot), הייתה חברה בתנועת ההתנגדות הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, חוויה שז'אר אמר שעיצבה את הנטייה שלו להתייחס לאמנים כאל עדים ולא כאל בדרנים. הוריו נפרדו כשהיה צעיר, וז'אר גדל במידה רבה בנפרד מאביו המפורסם, ריחוק שעליו דיבר בכנות. יש לו אחות למחצה מבוגרת, סטפני, ואח למחצה מבוגר, התסריטאי קווין ז'אר.

בניית כלי נגינה מאפס

החינוך המוזיקלי של ז'אר עבר דרך קבוצת המחקר המוזיקלי (Groupe de Recherches Musicales) של פייר שפר (Pierre Schaeffer), האולפן בפריז שהיה חלוץ במוזיקה קונקרטית, שם הוא ספג טכניקות אוונגרדיות של מלחינים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (Karlheinz Stockhausen) לצד קבוצה שונה מאוד של השפעות — הציירים המופשטים ג'קסון פולוק ופייר סולאז', והסרט 2001: אודיסיאה בחלל של סטנלי קובריק. הוא תיאר את הלחנת המוזיקה האלקטרונית כדומה ל"ציור מופשט", ובמקום אחר השווה את התהליך שלו לבישול, קריצה למעמדה של ליון כבירה הקולינרית של צרפת. מה שעלה מתערובת זו לא היה ניסיונות אקדמיים אלא משהו שנבנה עבור קהל המונים: מוזיקה מלודית, אטמוספרית ומבוססת סינתיסייזר שנועדה להישמע בחוץ, בהיקף נרחב, תחת כיפת השמיים.

אוקסיג'ן ופריצת הדרך למיינסטרים

גישה זו התגבשה בשנת 1976 עם האלבום Oxygène (אוקסיג'ן), אלבום סינתיסייזר אינסטרומנטלי לחלוטין שהוקלט ברובו באמצעות ציוד ביתי פשוט. הוא נמכר בכ-12 מיליון עותקים והפך, לפי רוב הדיווחים, לתקליט הצרפתי הנמכר ביותר בכל הזמנים, והוא ביסס את הסגנון הייחודי של ז'אר: נופי סאונד אלקטרוניים עשירים וקולנועיים ללא שירה וללא צורך בה. הוא המשיך עם האלבומים Équinoxe (1978), לאחר מכן Magnetic Fields (1981), הניסוי המכוון של עותק יחיד שלא נועד למכירה Music for Supermarkets (1983), ו-Revolutions (1988), בבנותו קטלוג ומוניטין כמלחין הרציני המצליח ביותר מבחינה מסחרית במוזיקה האלקטרונית, עם מכירות עולמיות שבסופו של דבר הגיעו לעשרות מיליונים.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

מילוי כיכרות ערים

המקום שבו ז'אר הבדיל את עצמו מכל מוזיקאי אלקטרוני אחר בתקופתו היה בהופעות חיות, בהיקף שאף אחד בז'אנר לא ניסה. בשנת 1979 הוא ערך קונצרט חינם בכיכר הקונקורד בפריז שמשך יותר ממיליון צופים, באותה עת שיא לקהל בהופעה. בשנת 1986 הוא הופיע ביוסטון לרגל חגיגות 150 שנה לעיר ויום השנה ה-25 לנאס"א, הופעה ששימשה גם כטקס זיכרון לצוות מעבורת החלל צ'לנג'ר ומשכה כמעט 1.5 מיליון בני אדם — עדיין, לפי מדדים מסוימים, הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, גדול יותר מוודסטוק. הוא חזר לקנה מידה מונומנטלי בפירמידות הגדולות של גיזה בשנת 1999, ואז, בשנת 1997, קבע את השיא הגדול ביותר שלו: כ-3.5 מיליון בני אדם במוסקבה לרגל יום השנה ה-850 לעיר. כל הופעה שילבה את המוזיקה שלו עם תצוגות לייזר משוכללות, אנימציית תלת-מימד מוקרנת, ובהדרגה, מיקרו-מצלמות שצילמו את ידיו ואת כלי הנגינה שלו כדי שהקהל יוכל לראות בדיוק מהיכן מגיע כל צליל — דה-מיסטיפיקציה מכוונת של כלי שרוב המאזינים עדיין שייכו לטריקים באולפן ולא להופעה חיה.

שיתוף פעולה בעשורים המאוחרים

בשנות ה-2010 הרחיב ז'אר שוב את תחומי העניין שלו עם פרויקט שני הכרכים Electronica (2015–2016), סדרת אלבומים שיתופיים שזיווגה אותו עם אמנים מגוונים כמו פיט טאונסנד (Pete Townshend), סינדי לאופר (Cyndi Lauper), ואדוארד סנודן (Edward Snowden), חושף השחיתויות של ה-NSA, שתרם לרצועה "Exit". ז'אר הסביר את הבחירה בחיבור הפעולה המצפונית של סנודן ישירות לעבודת ההתנגדות של אמו בזמן המלחמה, וכינה את חושפי השחיתויות "גיבורים" בראיונות. שיתופי הפעולה הדגישו קו עקבי במחשבתו: המוזיקה האלקטרונית, עבור ז'אר, מעולם לא נועדה להיות ז'אנר פרטי או מבודד, אלא ז'אנר ציבורי, שנבנה כדי להשתף עם זרים במספרים עצומים.

נישואים ומשפחה

חייו האישיים של ז'אר התנהלו במקביל לרגעים הגדולים בקריירה שלו. הוא נישא לשחקנית שרלוט רמפלינג (Charlotte Rampling) ב-1976; בנם דייוויד, שנולד ב-1977, הפך לקוסם. מאוחר יותר נולדה לו בת, אמילי, שנולדה ב-1976 עם פלור גילארד. לאחר שנישואיו לרמפלינג הסתיימו ב-1996, הוא נישא לשחקנית אן פאריו (Anne Parillaud) ב-2005 (התגרשו ב-2010), ובמאי 2019 נישא למנהלת הטכנולוגיה לי גונג (Li Gong). הוא היה בעבר מאורס גם לשחקנית איזבל אג'אני (Isabelle Adjani).

כבוד והוקרה

צרפת העניקה לז'אר את תואר אביר לגיון הכבוד בשנת 1995, והוא כיהן יותר מחמש-עשרה שנים כשגריר רצון טוב של אונסק"ו, תוך שימוש בבמה כדי לקדם מטרות סביבתיות ותרבותיות הקשורות לאותם אינסטינקטים של קהל המונים ומרחבים פתוחים שהגדירו את הופעותיו. כהוקרה שרק קומץ מוזיקאים מקבלים, כוכב לכת מינורי — 4422 Jarre — נקרא על שמו.

מדוע ז'אן-מישל מכונה גאון

הטענה לגאונות המיוחסת לז'אר נשענת פחות על המצאה מלודית ויותר על תובנה מבנית ספציפית: שהמוזיקה האלקטרונית, שהייתה אז מוגבלת ברובה לאולפנים ומועדונים קטנים, יכולה לגדול לממדים של חגיגה לאומית מבלי לאבד את זהותה. עמיתיו ומבקריו נותנים לו קרדיט על כך שדמיין את הסאונד כספקטקל לפני כמעט כל אחד אחר בז'אנר — הוא התייחס למערכת הסינתיסייזרים כפי שלהקת אצטדיונים מתייחסת לפירוטכניקה, והתייחס לכיכר עיר כפי שמלחינים אחרים התייחסו לאולם קונצרטים. התיאור שלו את שיטת העבודה שלו — "ציור מופשט", "בישול" — מצביע על גישה אינטואיטיבית וחושית ולא על גישה תיאורטית; הוא התאמן בתוך האולפן האוונגרדי הרציני של פייר שפר אך בחר בקנה מידה פופוליסטי על פני קפדנות אקדמית, החלטה שכמה מבקרים פירשו כנסיגה מחדשנות אמיתית לעבר ראוותנות. טיעון הנגד הכן הוא אמיתי: הפשטות המלודית של Oxygène וההסתמכות של ז'אר על מופע ויזואלי גררו האשמות שהמוזיקה שלו היא יותר אווירה מאשר תוכן, מהונדסת להמונים ולא להאזנה קרובה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא הישג קנה המידה עצמו — ארבעה שיאי גינס על כמות קהל בהופעות, שנקבעו לאורך שלושה עשורים שונים ושלוש יבשות שונות, אינם טענה לגבי גאונות אלא עובדה על קהל שאף אחד אחר במוזיקה האלקטרונית לא השתווה אליו.

מורשת

השפעתו של ז'אר עוברת דרך כמעט כל אמן מוזיקה אלקטרונית שהלך בעקבותיו לאצטדיונים ולפסטיבלים — החל מפסטיבלי הריקודים המובלים על ידי די-ג'ייז של שנות ה-2000 ועד למופעי זירות ממוקדי-ויזואליה של אמנים אלקטרוניים עכשוויים, התבנית של שילוב סינתיסייזרים עם מופע המונים חוזרת עד לכיכר הקונקורד ב-1979. Oxygène נשאר נקודת ייחוס למלחיני אמביינט ואלקטרוניקה כמעט חמישים שנה לאחר צאתו, וז'אר, שעדיין מופיע ומקליט לקראת סוף שנות השבעים לחייו, ממשיך להיות הדמות שמוזיקאים אלקטרוניים מצביעים עליה כשהם מסבירים כיצד הז'אנר שלהם נמלט מחדר השינה ומצא קהל של מיליונים.