תומאס הקווינסאי
תומאס הקווינסאי (באנגלית: Thomas Aquinas; באיטלקית: Tommaso d'Aquino, מילולית: 'תומאס מאקוינו'; סביבות 1225 – 7 במרץ 1274) היה נזיר וכומר דומיניקני איטלקי, תאולוג ופילוסוף. הוא נחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של התאולוגיה הקתולית והפילוסופיה המערבית. הוא אבי אסכולת מחשבה (המאגדת תאולוגיה ופילוסופיה יחד) הידועה כתומיזם.
כתומך בתאולוגיה טבעית, טען תומאס שאלוהים הוא מקור אור התבונה הטבעית ואור האמונה. הוא אימץ מספר רעיונות שהעלה אריסטו וביקש לסנתז את הפילוסופיה האריסטוטלית עם עקרונות הנצרות. בין רעיונותיו הידועים ביותר נמנים חמשת הדרכים להוכחת קיומו של האל, אתיקת המידות שלו ותאולוגיית הסקרמנטים שלו. בנוסף להשפעתו העצומה על המחשבה הקתולית, פילוסופיה זו השפיעה על אתיקת המידות המודרנית, האסתטיקה ותורת ההכרה.
יצירתו הידועה ביותר של תומאס היא "סמה תאולוגיקה" (Summa Theologica או Summa Theologiae, 1265–1274) שלא הושלמה, והיא מדריך מקיף לתאולוגיה של הכנסייה הקתולית. גוף יצירתו כולל גם את "שאלות שנויות במחלוקת על האמת" (1256–1259), "סמה נגד הגויים" (1259–1265), ופירושים רבים על כתבי הקודש הנוצריים ועל אריסטו. הוא ידוע גם בהמנוני האוכריסטיה שלו, המהווים חלק מליטורגיית הכנסייה. בשנת 1323, כמעט 50 שנה לאחר מותו, הוכרז תומאס כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן העשרים ושניים.
תומאס תואר כ"ההוגה המשפיעים ביותר בתקופת ימי הביניים" ונחשב באופן כללי לאחד התאולוגים והפילוסופים הגדולים ביותר של הכנסייה הקתולית. כאחד מ-38 מורי הכנסייה, הוא ידוע בשמות תואר רבים, בהם "המורה המלאכי" (Doctor Angelicus), "המורה האוניברסלי" (Doctor Communis), ו"מורה האנושות" (Doctor Humanitatis).
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים (1225–1244)
תומאס הקווינסאי נולד ככל הנראה בטירת המשפחה برוקאצ'קה (Roccasecca), ליד אקוינו, שנשלטה באותה עת על ידי ממלכת סיציליה (באזור לאציו המודרני באיטליה), בסביבות 1225. הוא נולד לענף החזק ביותר של משפחת ד'אקוינו, ואביו, לנדולף השישי מאקוינו, אדון רוקאצ'קה, היה אציל (miles) בשירותו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואדם בעל אמצעים. אמו של תומאס, תאודורה גאלוצ'ו, רוזנת תאנו, השתייכה לענף רוסי של משפחת קראצ'ולו הנאפוליטנית. אביו של תומאס היה ממוצא לומברדי, בעוד שאמו הייתה ממוצא נורמני.
אחיו של לנדולף, סיניבאלד, היה אב המנזר של מונטה קאסינו, המנזר הבנדיקטיני העתיק ביותר. תומאס היה הצעיר מבין תשעה ילדים. בעוד שאחיו פנו כולם לקריירה צבאית, המשפחה ייעדה אותו ללכת בעקבות דודו אל תפקיד אב המנזר; זה היה במסלול הקריירה הרגיל עבור בן זקונים של האצולה הדרום-איטלקית.
בגיל חמש החל תומאס את השכלתו המוקדמת במונטה קאסינו. לאחר שהעימות הצבאי בין פרידריך השני לאפיפיור גרגורי התשיעי גלש אל תוך המנזר בתחילת 1239, לנדולף ותאודורה רשמו את תומאס לסטודיום גנרלה בנפולי (הידוע כיום כאוניברסיטת נפולי פדריקו השני). שם, מורו באריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה ומוזיקה היה פטרוס דה איברניה. לפי הביוגרф שלו גוליילמו טוקו, מרטין מדאציה היה מורו לדקדוק ולוֹגיקה. באוניברסיטה זו נחשף תומאס ככל הנראה לאריסטו, אבן רושד ומיימונידס, שכולם השפיעו על הפילוסופיה התאולוגית שלו. פטר מאירלנד לימד את כתביו המתורגמים לאחרונה של אריסטו בפירושו של הפילוסוף האנדלוסי אבן רושד. במהלך לימודיו בנפולי, תומאס הגיע גם תחת השפעתו של ג'ון מסן ג'וליאן, דרשן דומיניקני בנפולי, שהיה חלק מהמאמץ הפעיל של המסדר הדומיניקני לגייס חסידים אדוקים.
בגיל תשע-עשרה החליט תומאס להצטרף למסדר הדומיניקני. עם זאת, שינוי הלב שלו לא הריץ את משפחתו. בניסיון למנוע את התערבותה של תאודורה בבחירתו של תומאס, תכננו הדומיניקנים להעביר את תומאס לרומא, ומרומא לפריז. אולם, בדרכו לרומא, לפי הוראותיה של תאודורה, אחיו תפסו אותו בעת ששתה ממעיין והחזירו אותו להוריו בטירת מונטה סאן ג'ובאני קמפאנו.
תומאס הוחזק כאסير במשך קרוב לשנה בטירות המשפחה במונטה סאן ג'ובאני וברוקאצ'קה בניסיון למנוע ממנו ללבוש את הגלימה הדומיניקנית ולדחוף אותו לוותר על שאיפתו החדשה. שיקולים פוליטיים מנעו מהאפיפיור להורות על שחרורו של תומאס, מה שהאריך את מעצרו. תומאס העביר את תקופת הניסיון הזו בחינוך אחיותיו ובתקשורת עם חברי המסדר הדומיניקני.
בני המשפחה נואשו מלנסות להניא את תומאס, שהמשיך להיות נחוש להצטרף לדומיניקנים. בשלב מסוים, שניים מאחיו בחרו לשכור זונה שתפתה אותו, ככל הנראה משום שפתוי מיני עשוי להניא אותו מחיי פרישות. על פי הרשומות הרשמיות של קנוניזציה שלו, תומאס גירש אותה כשהוא מנופף בבולי עץ בוער – שעליו חקק צלב על הקיר – ונפל לאקסטזה מיסטית; שני מלאכים הופיעו לפניו בשנתו ואמרו: "הנה, אנו חוגרים אותך בפקודת אלוהים באבנט הצניעות, אשר מעתה ואילך לעולם לא יע도 לסכנה. מה שכוח אנושי אינו יכול להשיג, ניתן לך כעת כמתנה שמימית." כל ימיו חבש תומאס אבנט המייצג פרישות מושלמת. עם מותו הוא ניתן למנזר העתיק של ורצ'י בפיימונטה, וכיום הוא נמצא בקיירי, ליד טורינו.
עד שנת 1244, בראותה שכל ניסיונותיה להניא את תומאס נכשלו, ביקשה תאודורה להציל את כבוד המשפחה, ודאגה שתומאס יברח בלילה דרך חלון. לדעתה, בריחה סודית מהמעצר הייתה מזיקה פחות מאשר כניעה פתוחה לדומיניקנים. תומאס נשלח תחילה לנפולי ולאחר מכן לרומא לפגוש את יוהאנס פון וילדסהאוזן, ראש המסדר הדומיניקני.
### פריז, קלן, אלברטוס מגנוס והרגנסיות הפריזאית הראשונה (1245–1259)
בשנת 1245 נשלח תומאס ללמוד בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת פריז, שם פגש ככל הנראה את המלומד הדומיניקני אלברטוס מגנוס, שהחזיק אז בקתדרה לתאולוגיה בקולג' סנט ג'יימס בפריז. כאשר אלברטוס נשלח על ידי ממוניו ללמד בסטודיום גנרלה החדש בקלן, בשנת 1248, תומאס הלך בעקבותיו, ודחה את הצעתו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי למנותו לאב מנזר מונטה קאסינו כדומיניקני. אלברטוס מינה אז את תומאס, שסירב בעל כורחו, למגיסטר סטודנטיום (Magister studentium). מכיוון שתומאס היה שקט ולא דיבר הרבה, כמה מחבריו ללימודים חשבו שהוא איטי. אך אלברטוס קרא בנבואה: "אתם קוראים לו השור האילם [bos mutus], אך בהוראתו הוא יפיק יום אחד גערה כזו שתישמע בכל העולם".
תומאס לימד בקלן כפרופסור מתחיל, הדריך סטודנטים על ספרי הברית הישנה וכתב את Expositio super Isaiam ad litteram (פירוש מילولي על ישעיהו), Postilla super Ieremiam (פירוש על ירמיהו), ו-Postilla super Threnos (פירוש על איכה). בשנת 1252 חזר לפריז כדי ללמוד לקראת תואר שני בתאולוגיה. הוא הרצה על התנ"ך כפרופסור מתחיל, ועם היותו בגרות סנטיארום (בקלוראט על הסנטנס) הקדיש את שלוש שנות לימודיו האחרונות לפירוש על הסנטנס של פטרוס לומברדוס. בראשון מבין ארבעת הסינתזות התאולוגיות שלו, חיבר תומאס פירוש עצום על הסנטנס שכותרתו Scriptum super libros Sententiarium (פירוש על הסנטנס). בנוסף לכתביו כמאסטר, הוא כתב את De ente et essentia (על ההוויה והמהות) עבור עמיתיו הדומיניקנים בפריז.
בשנת 1255, יחד עם הקדוש בונבנטורה, היה מעורב בסכסוך בין המאסטרים החילוניים למאסטרים של המסדרים הקבצניים, כאשר הראשונים חלקו על הזכות ללמד באוניברסיטת פריז. להגנת הקבצנים, כתב הקדוש תומאס את החוברת Contra impugnantes Dei cultum et religionem (נגד אלה שערערו על חיי הדת ועבודת האל).
בתחילת 1256, מונה תומאס בהתערבות ישירה של האפיפיור אלכסנדר הרביעי למאסטר רגنت בתאולוגיה בפריז, ואחת מיצירותיו הראשונות עם כניסתו לתפקיד זה הייתה Contra impugnantes Dei cultum et religionem (נגד התוקפים את עבודת האלוהים והדת), הגנה על המסדרים הקבצניים, שהותקפו על ידי ויליאם מסנט-אמור. במהלך כהונתו בין השנים 1256 ל-1259, כתב תומאס יצירות רבות, ביניהן: Quaestiones Disputatae de Veritate (שאלות שנויות במחלוקת על האמת), אוסף של עשרים ותשע שאלות שנויות במחלוקת על היבטים של אמונה והמצב האנושי שהוכנו עבור עימותי האוניברסיטה הציבוריים שעליהם ניהל במשך התענית ועת הציפייה; Quaestiones quodlibetales (שאלות לפי בחירה), אוסף תשובותיו לשאלות de quodlibet שהוצגו בפניו על ידי הקהל האקדמי; וגם Expositio super librum Boethii De trinitate (פירוש על ספר בואתיוס על השילוש) ו-Expositio super librum Boethii De hebdomadibus (פירוש על ספר בואתיוס על השבועות), פירושים על יצירותיו של הפילוסוף הרומאי בן המאה השישית בואתיוס. עד סוף תקופת הרגנסיות שלו, עבד תומאס על אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר, סמה נגד הגויים.
מ-1252 עד 1257 חי ועבד תומאס עם הקדוש בונבנטורה מבגנורג'ו, שהפך לחבר נפשו. שניהם לימדו תאולוגיה באוניברסיטת פריז. הם חלקו על תפקידם של האמונה והתאולוגיה ביחס לתבונה הטבעית.
במהלך תקופה זו כתב תומאס את De ente et essentia ואת ה-Scriptum super sententias, הסמה הראשונה שלו. יחד עם הקדוש בונבנטורה, הוא שימש גם כיועץ אישי של הקדוש לואי התשיעי מצרפת. לדברי אנג'לו ולצדה, O.P., היה זה במהלך תקופה זו שתומאס פגש את האפיפיור לעתיד קלמנס הרביעי, שהיה גם יעץ למלך וצרפתי, כמו האפיפיור אורבנוס הרביעי.
### נפולי, אורבייט, רומא (1259–1268)
בשנת 1259 השלים תומאס את הרגנסיות הראשונה שלו בסטודיום גנרלה ועזב את פריז כדי שאחרים במסדרו יוכלו לצבור ניסיון הוראה זה. הוא חזר לנפולי שם מונה לדרשן כללי על ידי הפרק המחוזי ב-29 בספטמבר 1260. בספטמבר 1261 נקרא לאורבייט כמרצה קוונטואלי, שם היה אחראי על ההכשרה הפסטורלית של הנזירים שלא יכלו להשתתף בסטודיום גנרלה. באורבייט, השלים תומאס את סמה נגד הגויים, כתב את Catena aurea (שרשרת הזהב), והפיק יצירות עבור האפיפיור אורבנוס הרביעי כגון הליטורגיה לחג קורפוס כריסטי שנוצר זה עתה ואת Contra errores graecorum (נגד שגיאות היוונים). כמה מההמנונים שכתב תומאס לחג קורפוס כריסטי מושרים עד היום, כגון ה-Pange lingua (ששתי הבתים האחרונים שלו הם ה-Tantum ergo המפורסם), וה-Panis angelicus. מחקר מודרני אישר שתומאס אכן היה המחבר של טקסטים אלה, נקודה שחלקם חלקו עליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בפברואר 1265 זימן האפיפיור הנבחר קלמנס הרביעי את תומאס לרומא כדי שישמש כתאולוג אפיפיורי. באותה שנה, הורה לו הפרק הדומיניקני של אנאני ללמד בסטודיום קוונטואלה במנזר הרומאי סנטה סבינה, שנוסד ב-1222. הסטודיום בסנטה סבינה הפך כעת לניסוי עבור הדומיניקנים, הסטודיום הפרובינציאלי הראשון של המסדר, בית ספר ביניים בין הסטודיום קוונטואלה לסטודיום גנרלה. לפני כן, הפרובינציה הרומית לא הציעה שום השכלה מתخصصة מכל סוג שהוא, לא אמנויות ולא פילוסופיה; רק בתי ספר מנזריים פשוטים, עם קורסי הבסיס שלהם בתאולוגיה לנזירים תושבים, פעלו בטוסקנה ובדרום במהלך העשורים הראשונים לחיי המסדר. הסטודיום הפרובינציאלי החדש בסנטה סבינה נועד להיות בית ספר מתקדם יותר לפרובינציה. טולומאו דה לוקה, שותף וביוגרף מוקדם של תומאס, מספר לנו שבסטודיום סנטה סבינה לימד תומאס את מגוון הנושאים הפילוסופיים המלא, הן מוסריים והן טבעיים.
בזמן שהותו בסטודיום הפרובינציאלי סנטה סבינה, החל תומאס את יצירתו המפורסמת ביותר, סמה תאולוגיקה, שאותה הגדיר כמתאימה במיוחד לתלמידים מתחילים: "מכיוון שמורה האמת הקתולית צריך לא רק ללמד את המומחים, אלא שייך לו גם להדריך מתחילים. כפי שאומר השליח בקורינתים א' ג':1–2, כתינוקות במשיח, נתתי לכם חלב לשתות, לא בשר, כוונתנו המוצעת ביצירה זו היא להעביר את אותם דברים השייכים לדת הנוצרית באופן המתאים להוראת מתחילים." בזמן שהותו שם כתב גם מגוון יצירות אחרות כמו Compendium Theologiae הבלתי גמור שלו ו-Responsio ad fr. Ioannem Vercellensem de articulis 108 sumptis ex opere Petri de Tarentasia (תשובה לאח יוחנן מורצ'י לגבי 108 מאמרים שנלקחו מעבודתו של פטר מתרנטייז).
בתפקידו כראש הסטודיום, ערך תומאס סדרה של דיונים חשובים על כוחו של האל, אותם כינס בחיבורו De potentia. ניקולס ברונאצ'י היה בין תלמידיו של תומאס בסטודיום הפרובינציאלי בסנטה סבינה ובהמשך בסטודיום גנרלה בפריז. בנובמבר 1268 היה עם תומאס ועם שותפו ומזכירו רג'ינלד מפייפרנו כשיצאו מוויטרבו בדרכם לפריז כדי להתחיל את שנת הלימודים. תלמיד נוסף של תומאס בסטודיום הפרובינציאלי בסנטה סבינה היה המבורך תומאסלו דה פרוג'ה.
תומאס נשאר בסטודיום בסנטה סבינה משנת 1265 ועד שנקרא בחזרה לפריז ב-1268 לרגנסיות הוראה שנייה. עם עזיבתו לפריז ב-1268 וחלף הזמן, חולקו הפעילויות הפדגוגיות של הסטודיום הפרובינציאלי בסנטה סבינה בין שני קמפוסים. מנזר חדש של המסדר בכנסיית סנטה מריה סופרה מינרבה החל ב-1255 כקהילה לנשים מומרות אך גדל במהירות בגודלו ובחשיבותו לאחר שנמסר לנזירים הדומיניקנים ב-1275. בשנת 1288 הועבר מרכיב התאולוגיה של תכנית הלימודים המחוזית להכשרת הנזירים מהסטודיום הפרובינציאלי בסנטה סבינה לסטודיום קוונטואלה בסנטה מריה סופרה מינרבה, ששמו שונה לסטודיום פרטיקולריס תאולוגיה. סטודיום זה הפך במאה ה-16 לקולג' של סנט תומאס (בלטינית: Collegium Divi Thomæ). במאה ה-20 הועבר הקולג' למנזר הקדושים דומיניק וסיקסטוס והפך לאוניברסיטה האפיפיורית של הקדוש תומאס הקווינסאי (המכונה האנג'ליקום).
### הרגנסיות הפריזאית השנייה והסוערת (1269–1272)
בשנת 1268 מינה המסדר הדומיניקני את תומאס למאסטר רגنت באוניברסיטת פריז בפעם השנייה, תפקיד בו החזיק עד תחילת 1272. חלק מהסיבה לשיבוץ מחדש פתאומי זה נבעה כנראה מעלייתם של "האברואיזם" או "האריסטוטליזם הרדיקלי" באוניברסיטאות. מגמה אקדמית זו לא הייתה רק שנויה במחלוקת, אלא רבים חשבו שתומאס עצמו עשוי לעקוב אחר אבן רושד, שכן גם תומאס הסתמך רבות על אריסטו. בתגובה וכדי להבחין בין עמדותיו לשגיאות נתפסות אלו, כתב תומאס שתי יצירות, באחת מהן De unitate intellectus, contra Averroistas (על אחדות השכל, נגד האברואיסטים) בה הוא נוזף באברואיזם כבלתי תואם את הדוקטרינה הנוצרית. כמו כן במהלך הרגנסיות השנייה שלו, סיים את החלק השני של הסמה וכתב את De virtutibus (על המידות) ואת De aeternitate mundi, contra murmurantes (על נצחיות העולם, נגד המלנכולים), כאשר האחרון עסק בהתחלה הבלתי נגמרת השנויה במחלוקת של אברואיזם ואריסטו.
סכסוכים עם כמה פרנציסקנים חשובים הפכו את הרגנסיות השנייה שלו להרבה יותר קשה וסוערת מהראשונה. שנה לפני שתומאס נטל מחדש את הרגנסיות בדיוני פריז של 1266–67, המאסטר הפרנציסקני ויליאם מבגליון האשים את תומאס בעידוד אברואיסטים, כשהוא כנראה סופר אותו כאחד "המנהגים העיוורים של העיוורים". פילוסוף הדת אלאונור סטומפ אומרת: "כמו כן נטען באופן משכנע שתומאס הקווינסאי De aeternitate mundi כוון במיוחד נגד עמיתו הפרנציסקני בתאולוגיה, ג'ון פקאם."
תומאס היה מוטרד עמוקות מהתפשטות האברואיזם וכעס כשגילה שסיגר מברבנט מלמד פרשנויות אברואיסטיות של אריסטו לסטודנטים פריזאיים. ב-10 בדצמבר 1270, בישוף פריז, אטיין טמפייה, הוציא צו המגנה שלושה עשר היפותזות אריסטוטליות ואברואיסטיות ככופרות ומנדה כל מי שהמשיך לתמוך בהן. רבים בקהילה הכנסייתית, המכונים אוגוסטיניאנים, חששו שהחדרה זו של אריסטוטליזם ואברואיזם קיצוני יותר עלולה איכשהו לזהם את טוהרת האמונה הנוצרית. במה שנראה כניסיון לבלום את הפחד הגובר מהחשיבה האריסטוטלית, ערך תומאס סדרה של דיונים בין 1270 ל-1272: De virtutibus in communi (על מידות בכלל), De virtutibus cardinalibus (על המידות הקרדינליות), ו-De spe (על התקווה).
### קריירה מאוחרת, הפסקת כתיבה ומוות (1272–1274)
בשנת 1272 לקח תומאס חופשה מאוניברסיטת פריז כאשר הדומיניקנים ממחוז הולדתם קראו לו להקים סטודיום גנרלה היכן שרצה ולאייש אותו כרצונו. הוא בחר להקים את המוסד בנפולי ועבר לשם כדי לקבל את תפקידו כמורה רגנט. הוא לקח את זמנו בנפולי כדי לעבוד על החלק השלישי של הסמה בזמן שהרצה על נושאים דתיים שונים. הוא גם דרש בפני בני נפולי בכל יום בתענית של 1273. דרשות אלו על עשרת הדברות, אני מאמין (הסימבול הניקי), אבינו שבשמים ושלום מרים היו פופולריות מאוד.
תומאס הואשם באופן מסורתי ביכולת לרחף וכן בכך שהיו לו חוויות מיסטיות שונות. לדוגמה, ג. ק. צ'סטרטון כתב כי "חוויותיו כללו מקרים מתועדים היטב של ריחוף באקסטזה; והבתולה המבורכת הופיעה לפניו, מנחמת אותו בחדשות הטובות שלעולם לא יהיה בישופ." מקובל מסורתית שבהזדמנות אחת, בשנת 1273, במנזר הדומיניקני של נפולי בקפלת סנט ניקולס, לאחר תפילת השחר (Matins), השהה תומאס ודווח על ידי המשמש דומניק מקסרט שהוא מרחף בתפילה עם דמעות מול איقונית של ישו הצלוב. ישו כביכול אמר: "כתבת היטב עליי, תומאס. איזה שכר תבקש עבור עמלך?" תומאס אמר כי השיב: "דבר מלבדך, אדוני."
ב-6 בדצמבר 1273, חוויה מיستית נוספת דווחה כמתרחשת. בזמן שתומאס חגג את המיסה, הוא חווה כביכול אקסטזה ארוכה באופן יוצא דופן. בשל מה שראה, הוא נטש את שגרתו וסרב בהמשך להכתיב לסוציוס שלו רג'ינלד מפייפרנו. כאשר רג'ינלד התחנן בפניו לחזור לעבודה, תומאס ענה: "רג'ינלד, איני יכול, משום שכל מה שכתבתי נראה לי כמו קש." כתוצאה מכך, הסמה תאולוגיקה נותרה לא גמורה. מה בדיוק עורר את שינוי ההתנהגות של תומאס מאמינים חלק שחווה איזה שהוא סוג של חוויה על-טבעית של אלוהים. לאחר שנשכב במיטתו, עם זאת, הוא אכן התאושש מעט בכוחו.
בשנת 1274 זימן האפיפיור גרגורי העשירי את תומאס להשתתף במועצת ליון השנייה. המועצה אמורה הייתה להיפתח ב-1 במאי 1274, והיה זה ניסיונו של גרגורי לנסות לרפא את הסכיזמה הגדולה של 1054, שחילקה את הכנסייה הקתולית במערב מהכנסייה האורתודอกית המזרחית. בפגישה, עבודתו של תומאס עבור האפיפיור אורבנוס הרביעי בנוגע ליוונים, Contra errores graecorum, הייתה אמורה להיות מוצגת. אולם, בדרכו למוועצה, רוכב על חמור לאורך הדרך האפית, הוא פגע בראשו בענף של עץ שנפל וחלה קשות שוב. הוא לווה במהירות למונטה קאסינו כדי להחלים. לאחר שנח במשך זמן מה, יצא שוב אולם נעצר במנזר צסטרציאני פוסאנובה לאחר שחלה שוב. הנזירים טיפלו בו במשך מספר ימים, וכאשר קיבל את הוויאטיקום (טקס הפרידה האחרון) התפלל: "כתבתי ולימדתי הרבה על גוף קדוש זה, ועל שאר הסקרמנטים באמונה של המשיח, ועל הכנסייה הרומית הקדושה, שאל תיקונה אני חושף ומכפיע את כל מה שכתבתי."
תומאס מת ב-7 במרץ 1274 בזמן שנתן פירוש על שיר השירים. מוצע שהוא מת מהשפעות של שטף דם תת-עכבישי כרוני שנגרם ממכות שחטף בראשו מספר שבועות לפני מותו.
מורשת, הערצה וקבלה מודרנית
### גינוי 1277
בשנת 1277, אטיין טמפייה, אותו בישוף של פריז שהוציא את גינוי 1270, הוציא גינוי נוסף ונרחב יותר. מטרה אחת של גינוי זה הייתה להבהיר שכוחו המוחלט של אלוהים התעלה על כל עקרונות לוגיים שאריסטו או אבן רושד עשויים להניח עליו. באופן ספציפי יותר, הוא כלל רשימה של 219 טענות, כולל עשרים טענות תומיסטיות, שהבישוף קבע כי הן מפרות את כל-יכולתו של אלוהים. הכללת הטענות התומיסטיות פגעה קשות במוניטין של תומאס במשך שנים רבות.
### קנוניזציה
עד שנות ה-1300, התאולוגיה של תומאס החלה את עלייתה ליוקרה. בקומדיה האלוהית (הושלמה בסביבות 1321), דנטה אליגיירי רואה את נשמתו המפוארת של תומאס בשמי השמש יחד עם שאר המופתים הגדולים של החוכמה הדתית. דנטה טוען שתומאס מת בהרעלה, בהוראת שארל מאנז'ו; ג'ובאני וילאני מצטט אמונה זו, והאנונימוס הפלורנטיני מתאר את הפשע ומניעיו. אך ההיסטוריון לודוביקו אנטוניו מוראטורי משחזר את הדיווח של אחד מחבריו של תומאס, וגרסה זו של הסיפור אינה נותנת רמז למעשה זדון.
כאשר סניגור השטן בתהליך הקנוניזציה שלו התנגד שלא היו ניסים, ענה אחד הקרדינלים, "Tot miraculis, quot articulis" – "ישנם ניסים רבים [בחייו] כמו מאמרים [בסמה תאולוגיקה שלו]". חמישים שנה לאחר מותו של תומאס, ב-18 ביולי 1323, הכריז האפיפיור יוחנן העשרים ושניים, כשהוא יושב באביניון, על תומאס כקדוש.
מנזר בנפולי, איטליה, ליד קתדרלת נפולי, מציא תא שבו לכאורה חי. שרידיו הועברו מפוסאנובה לכנסיית היקובינים בטולוז, צרפת, ב-28 בינואר 1369. בין 1789 ל-1974 הם הוחזקו בבזיליקת סן-סרנן. בשנת 1974 הם הוחזרו לכנסיית היקובינים, שם הם נשארו מאז ועד היום.
כאשר הוכרז כקדוש, יום החג שלו הוכנס ללוח השנה הרומי הכללי לחגיגה ב-7 במרץ, יום מותו. מכיוון שתאריך זה חל בדרך כלל בתקופת התענית, התיקון משנת 1969 של לוח השנה הזיז את הזיכרון שלו ל-28 בינואר, תאריך העברת שרידיו לכנסיית היקובינים בטולוז.
תומאס הקווינסאי זוכה לכבוד עם יום חג בכנסיות מסוימות של הקהילה האנגליקנית עם פסטיבל קטן ב-28 בינואר.
הכנסייה הקתולית מכבדת את תומאס הקווינסאי כקדוש ורואה בו מורה למופת עבור הלומדים לכהונה. בעת המודרנית, תחת הנחיות אפיפיוריות, לימוד יצירותיו שימש במשך זמן רב כליבה של תכנית הלימודים הנדרשת למי שמבקש הסמכה ככומר או דיאקון, וכן עבור הלומדים בהכשרה דתית ועבור סטודנטים אחרים בדיסציפלינות הקדושות (פילוסופיה, תאולוגיה קתולית, היסטוריה של הכנסייה, ליטורגיה ודין קאנוני).
### מורה הכנסייה והסכולסטיקה השנייה
האפיפיור פיוס החמישי הכריז על הקדוש תומאס הקווינסאי כמורה הכנסייה ב-15 באפריל 1567 בבולה האפיפיורית Mirabilis Deus, ודירג את חגו עם אלו של ארבעת האבות הלטיניים הגדולים: אמברוז, אוגוסטינוס מהיפו, הירונימוס והאפיפיור גרגורי הראשון. במועצת טרנטו, זכה תומאס בכבוד שסמה תאולוגיקה שלו תונח על המזבח לצד התנ"ך והדקרטלים. הדבר קרה במסגרת מסגרת הזמן ההיסטורית של "הסכולסטיקה השנייה", מגמה במהלך המאות ה-16 וה-17 שראתה עניין מחודש ביצירותיהם של מלומדי המאות ה-12, ה-13 וה-14, למרות ההומניזם כמגמה נגדית. הסכולסטיקה השנייה נתנה דגש מיוחד ליצירותיהם של תומאס ודונס סקוטוס, כאשר יותר פרנציסקנים הלכו אחרי דונס סקוטוס, ויותר דומיניקנים וכרמליטים הלכו אחרי תומאס. "תומיסטים", או אלו שהלכו אחרי תומאס, כללו את פרנסיסקו דה ויטוריה, תומאס קאג'טן, פרנציסקוס פרארינסיס, דומינגו דה סוטו, דומינגו באנייס, ז'ואאו פוינסוט ה-Complutenses ואחרים.
### נאו-סכולסטיקה ותאולוגיה נובלת קתולית
במהלך המאה ה-19, תנועה שנודעה כנאו-סכולסטיקה החייתה את העניין המלומד הקתולי בסכולסטיקה בכלל ובתומאס בפרט, וכן את עבודתם של התומיסטים של הסכולסטיקה השנייה. עבודתו השיטתית של תומאס הוערכה בחלקה כבסיס לטענות נגד פילוסופים מודרניים מוקדמים ותאולוגים "מודרניסטיים". תנועה זו קיבלה תמיכה אפיפיורית ב-Aeterni Patris, האנציקליקה משנת 1879 של האפיפיור ליאו ה-13 שקבעה שתאולוגיית תומאס היא תיאור מוחלט של הדוקטרינה הקתולית. ליאו ה-13 הורה לכמרים לקחת את תורתו של תומאס כבסיס לעמדותיהם התאולוגיות. ליאו גם הורה שכל הסמינריונים והאוניברסיטאות הקתוליות חייבים ללמד את דוקטרינות תומאס, והיכן שתומאס לא דיבר על נושא, המורים "עודדו ללמד מסקנות שהיו מתיישבות עם חשיבתו." בהתייחסו לאפיפיור סיקסטו החמישי, האנציקליקה מזכירה את אקווינס ובונבנטורה כ"מייסדי" התאולוגיה הסכולסטית.
בשנת 1880 הוכרז תומאס כקדוש המגן של כל מוסדות החינוך הקתוליים. בשנת 1879 הקים ליאו ה-13 את האקדמיה האפיפיורית של הקדוש תומאס הקווינסאי, והוציא לפועל את המלצות Aeterni Patris. באופן דומה, ב-Pascendi Dominici gregis, האנציקליקה משנת 1907 של האפיפיור פיוס העשירי, אמר האפיפיור: "...יתנועו הפרופסורים שהם אינם יכולים לשים את הקדוש תומאס בצד, במיוחד בשאלות מטאפיזיות, ללא פגיעה חמורה." ב-1 בספטמבר 1910 פנה פיוס העשירי במכתב Sacrorum Antistitum לכל הבישופים ומורי המסדרים הדתיים, שבו הורה שהפילוסופיה הסכולסטית של תומאס תהיה 'מבוססת כיסוד של לימודים קדושים' עבור אנשי דת צעירים. צו משנת 1914 של פיוס העשירי Postquam sanctissimus נתן אישור וותיקני נוסף ל-24 תזות נאו-סכולסטיות ספציפיות של "הפילוסופיה הקתולית הרשמית" המובנות כשורשיות בתומיזם.
בתגובה לנאו-סכולסטיקה, מלומדים קתולים שהיו אמפתטים יותר למודרניות צברו השפעה במהלך תחילת המאה ה-20 בתנועת התאולוגיה הנובלת (nouvelle théologie, שמשמעותה "תאולוגיה חדשה"). היא הייתה קשורה קשר הדוק לתנועת ressourcement, שמשמעותה "חזרה למקורות", והדהדה את הביטוי ad fontes ששימש את ההומניסטים של הרנסאנס. למרות שהתאולוגיה הנובלת חלקה על הנאו-סכולסטיקה לגבי מודרניות, בטענה שתאולוגיה יכולה ללמוד רבות מפילוסופיה ומדע מודרניים, העניין שלהם גם בלימוד מקורות "ישנים" גרם להם למצוא מכנה משותף בהערכתם לסכולסטים כמו תומאס הקווינסאי. ועידת וותיקן השנייה אימצה בדרך כלל את עמדת תאולוגי התאולוגיה הנובלת, אך חשיבותו של תומאס הייתה נקודת הסכמה. צו הוועידה Optatam Totius (על הכשרת כמרים, במספר 15), הציע פרשנות אותנטית להוראת האפיפיורים על התומיזם, ודרש שההכשרה התאולוגית של כמרים תתבצע עם תומאס הקווינסאי כמורה.
ב-20 בנובמבר 1974 כתב פאולוס השישי את המכתב השליח Lumen ecclesiae, והזמין את הדומיניקנים לחזור למקור ולגות מחדש את הדוקטרינה האמיתית של תומאס. עם 70 ציטוטים, בעיקר בתחום הליטורגיה הקתולית, תומאס הוא אחד המחברים המצוטטים ביותר בקטכיזם של הכנסייה הקתולית משנת 1997. ההערכה הקתולית הכללית כלפי תומאס נותרה חזקה במאה ה-20, כפי שניתן לראות בשבח שהציע האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר באנציקליקה משנת 1921 Fausto Appetente Die, ובאופן דומה באנציקליקה משנת 1998 של האפיפיור יוחנן פאולוס השני Fides et ratio.
### קבלה והשפעה פילוסופית מודרנית
כמה אתיקאים מודרניים בתוך הכנסייה הקתולית (במיוחד אלאסדייר מקינטייר) ومחוצה לה (במיוחד פיליפה פוט) הגיבו לאחרונה על השימוש האפשרי באתיקת המידות של תומאס כדרך להימנע מתועלתנות או מ"תחושת החובה" הקאנטיאנית (המכונה דאונטולוגיה). דרך עבודתם של פילוסופים מהמאה ה-20 כגון אליזבת אנסקום (במיוחד בספרה Intention), עקרון ההשפעה הכפולה של תומאס במיוחד ותאוריית הפעילות הכוונתית שלו באופן כללי היו משפיעים.
חוקר מדעי המוח הקוגניטיביים וולטר פרימן הציע שהתומיזם הוא המערכת הפילוסופית המסבירה את ההכרה שתואמת ביותר את הנוירודינמיקה.
ספרו של הנרי אדמס Mont Saint Michel and Chartres מסתיים בפרק שיא על תומאס, שבו אדמס מכנה את תומאס "אמן" ובונה אנלוגיה נרחבת בין העיצוב של "הכנסייה האינטלקטואלית" של תומאס לבין זה של הקתדרלות הגותיות של אותה תקופה. ארווין פונופסקי יהדהד מאוחר יותר דעות אלו ב-Gothic Architecture and Scholasticism (1951).
הפילוסוף של המאה ה-20 ברטרנד ראסל ביקר את הפילוסופיה של תומאס. לדעת ראסל, תומאס דוגל בלתי-פריקות הנישואין "על בסיס שהאב שימושי בחינוך הילדים, (א) משום שהוא רציונלי יותר מהאם, (ב) משום שבהיותו חזק יותר, הוא מסוגל יותר להטיל עונש פיזי." אף על פי שגישות מודרניות לחינוך אינן תומכות בדעות אלו, "אף חסיד של הקדוש תומאס לא יפסיק מסיבה זו להאמין במונוגמיה לכל החיים, משום שהסיבות האמיתיות לאמונה אינן אלו הנטענות".
תיאוריות האסתטיקה של תומאס, במיוחד מושג ה-claritas, השפיעו עמוקות על הפרקטיקה הספרותית של הסופר המודרניסטי ג'יימס ג'ויס, שנהג להלל את תומאס כמי שניי לשני רק לאריסטו בין הפילוסופים המערביים. ג'ויס מתייחס לדוקטרינות של תומאס ב-Elementa philosophiae ad mentem D. Thomae Aquinatis doctoris angelici (1898) מאת ג'ירולמו מריה מנצ'יני, פרופסור לתאולוגיה בקולג' דיווי תומא דה אורבה. לדוגמה, Elementa של מנצ'יני מוזכר ב-דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'ויס.
השפעת האסתטיקה של תומאס ניתנת למציאה גם ביצירותיו של הסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו, שכתב מסה על רעיונות אסתטיים אצל תומאס (פורסמה ב-1956 ופורסמה מחדש ב-1988 במהדורה מתוקנת).
### באמנויות
לדברי אלפרדו קטאביאני [it]:
> תכונה הנמצאת לעתים קרובות בדיוקנותיו היא קרן אור על חזהו או כתפו של הקדוש: לעתים קרניים נובעות מספר הסמה הפתוח על חזהו. אך האור המקרין [...] אינו התכונה היחידה: לעתים מופיעה יונה כסמל לרוח הקודש, לפעמים שושן להדגיש את צניעותו או גביע; ולבסוף מודל של כנסייה כמו بلوח הקדושים הדומיניקנים בסקריסטיה של סנטה מריה נובלה בפירנצה.
אקווינס מתואר לעתים קרובות בלבוש דומיניקני עם חגורה המתייחסת לתפילותיו לאלוהים על השתמרותו בבתולים נצחיים. הגביע מתייחס לדוקטרינה שלו על טרנסובסטנציאציה אוכריסטית.