תומאס בבינגטון מקולי

תומאס בבינגטון מקולי

תומאס בבינגטון מקולי, הברון מקולי ה-1 (Thomas Babington Macaulay; 25 באוקטובר 1800 – 28 בדצמבר 1859) היה היסטוריון, משורר ופוליטיקאי מהמפלגה הוויגית (Whig) הבריטית, אשר כיהן כמזכיר המלחמה בין השנים 1839–1841, וכגזבר הכללי (Paymaster General) בין השנים 1846–1848. הוא ידוע בעיקר בשל ספרו "תולדות אנגליה" (The History of England), דוגמה מכוננת להיסטוריוגרפיה הוויגית, אשר ביטאה את אמונתו של מקולי בבלתי-נמנעות של הקידמה החברתית-פוליטית וזכתה להערכה רחבה בשל סגנון הכתיבה שלה. היסטוריונים ויגים, ובהם מקולי, תמכו בעמדת אנשי הפרלמנט (Roundheads) במלחמת האזרחים האנגלית בשנים 1642–1651.

מקולי מילא גם תפקיד משמעותי בעיצוב מדיניות החינוך של הודו.

חיים מוקדמים

מקולי נולד ברוטלי טמפל (Rothley Temple) שבלסטרשייר ב-25 באוקטובר 1800, בנם של זקארי מקולי (Zachary Macaulay), היילנדר סקוטי שהפך למושל קולוניאלי ופעיל לביטול העבדות, וסלינה מילס (Selina Mills) מבריסטול, תלמידתו לשעבר של האנה מור (Hannah More). הם קראו לילדם הבכור על שם דודו תומאס בבינגטון, בעל אדמות ופוליטיקאי מלסטרשייר, שנישא לאחותו של זקארי, ג'ין. מקולי הצעיר נחשב לעילוי; מסופר שכפעוט, בעודו מביט מהחלון ממיטתו על ארובותיו של מפעל מקומי, שאל את אביו אם העשן מגיע מאש הגיהנום.

הוא התחנך בבית ספר פרטי בהרטפורדשייר, ולאחר מכן בטריניטי קולג', קיימברידג', שם זכה בפרסים אחדים, כולל מדליית הזהב של הקנצלר ביוני 1821, ושם פרסם ב-1825 מסה בולטת על מילטון ב"אדינבורו ריוויו" (Edinburgh Review). מקולי לא למד ספרות קלאסית בתקופתו בקיימברידג', אם כי עשה זאת לאחר מכן כששהה בהודו. במכתביו הוא מתאר את קריאתו ב"אינאיס" (Aeneid) בעת שהיה במלוורן ב-1851, ומציין כי שירת ורגיליוס ריגשה אותו עד דמעות. הוא לימד את עצמו גרמנית, הולנדית וספרדית, ודיבר צרפתית שוטפת. הוא למד משפטים וב-1826 הוסמך לעריכת דין, לפני שהחל להתעניין יותר בקריירה פוליטית. מקולי, ב"אדינבורו ריוויו" ב-1827, ובסדרת מכתבים אנונימיים ל"מורנינג כרוניקל" (The Morning Chronicle), מתח ביקורת על ניתוח עבודת הכפייה שערך מומחה משרד המושבות הבריטי, קולונל תומאס מודי (Thomas Moody). אביו הוויגי האוונגליסטי של מקולי, זקארי מקולי, ששאף ל"מעמד איכרים שחור חופשי" ולא לשוויון לאפריקאים, מתח גם הוא ביקורת ב"אנטי-סלייברי ריפורטר" (Anti-Slavery Reporter) על טענותיו של מודי.

מקולי, שלא נישא ולא הוליד ילדים, נחשד כמי שהתאהב במריה קיניירד (Maria Kinnaird), שהייתה בת חסותו העשירה של ריצ'רד "קונברסיישן" שארפ (Richard 'Conversation' Sharp). מערכות היחסים הרגשיות החזקות ביותר של מקולי היו עם אחיותיו הצעירות: מרגרט, שנפטרה בעודו בהודו, והאנה, שלבתה מרגרט, שאותה כינה "באבא" (Baba), היה קשור גם הוא.

הודו (1834–1838)

בשנת 1830 קיבל מקולי את הזמנת המרקיז מלנסדאון (Marquess of Lansdowne) להיות חבר פרלמנט מטעם המחוז המצומצם של קאלן (Calne). נאומו הראשון בפרלמנט דגל בביטול המגבלות האזרחיות על היהודים בממלכה המאוחדת. נאומיו הבאים של מקולי לטובת רפורמה פרלמנטרית זכו לשבחים. הוא הפך לחבר פרלמנט עבור לידס בעקבות חקיקת חוק הרפורמה של 1832 ב-1833, שצמצם את ייצוגה של קאלן משני חברי פרלמנט לאחד, והעניק ללידס, שלא הייתה מיוצגת קודם לכן, שני חברי פרלמנט. מקולי נותר אסיר תודה לפטרונו לשעבר, לנסדאון, שנותר ידידו.

מקולי היה מזכיר מועצת הפיקוח תחת הלורד גריי (Lord Grey) מ-1832 עד שב-1833 נזקק, בשל עוניו של אביו, למשרה רווחית יותר מזו הלא-מתוגמלת של חבר פרלמנט, ממנה התפטר לאחר העברת חוק ממשלת הודו (1833) כדי לקבל מינוי כחבר המשפטי הראשון של מועצת המושל הכללי. בשנת 1834 נסע מקולי להודו, שם כיהן במועצה העליונה בין 1834 ל-1838. ה"מזכר על החינוך ההודי" שלו מפברואר 1835 היה אחראי בעיקר להחדרת החינוך המוסדי המערבי להודו.

מקולי המליץ על החדרת השפה האנגלית כשפה הרשמית להוראת השכלה תיכונית בכל בתי הספר שבהם לא הייתה קיימת לפני כן, ועל הכשרת הודים דוברי אנגלית כמורים. במזכר שלו, הוא דחק בלורד ויליאם בנטינק (Lord William Bentinck), המושל הכללי דאז, לבצע רפורמה בחינוך התיכוני בקווים תועלתניים כדי לספק "למידה מועילה", ביטוי שהיה עבורו נרדף לתרבות המערבית. לא הייתה מסורת של חינוך תיכוני בשפות מקומיות; המוסדות שנתמכו על ידי חברת הודו המזרחית לימדו בסנסקריט או בפרסית. לפיכך, טען, "עלינו לחנך עם שלא ניתן כעת לחנכו באמצעות שפת האם שלו. עלינו ללמד אותם שפה זרה כלשהי". מקולי טען כי סנסקריט ופרסית אינן נגישות יותר מאנגלית לדוברי השפות ההודיות המקומיות, וכי טקסטים קיימים בסנסקריט ובפרסית הם בעלי ערך מועט ל"למידה מועילה". באחד הקטעים הפחות ארסיים של המזכר הוא כתב:

> אין לי ידע לא בסנסקריט ולא בערבית. אך עשיתי כמיטב יכולתי כדי לגבש הערכה נכונה לערכן. קראתי תרגומים של היצירות הערביות והסנסקריטיות המפורסמות ביותר. שוחחתי כאן ובבית עם אנשים המצטיינים בבקיאותם בלשונות המזרח. אני מוכן בהחלט לקבל את הלמידה האוריינטלית לפי הערכת האוריינטליסטים עצמם. מעולם לא מצאתי ביניהם איש שיכול להכחיש שמדף יחיד של ספרייה אירופית טובה שווה יותר מכל הספרות הילידית של הודו וערב.

הוא הוסיף וטען:

> ספק רב אם יחלקו על כך, אני מניח, שתחום הספרות שבו הסופרים המזרחיים ניצבים בדרגה הגבוהה ביותר הוא השירה. ובוודאי שמעולם לא פגשתי אוריינטליסט שהעז לטעון שניתן להשוות את השירה הערבית והסנסקריטית לזו של האומות האירופיות הגדולות. אך כאשר אנו עוברים מיצירות דמיון ליצירות שבהן מתועדות עובדות ונחקרים עקרונות כלליים, עליונותם של האירופים הופכת לבלתי ניתנת למדידה לחלוטין. אני מאמין שאין זו הגזמה לומר שכל המידע ההיסטורי שנאסף מכל הספרים שנכתבו בשפה הסנסקריטית הוא בעל ערך פחות ממה שניתן למצוא בקיצורים העלובים ביותר המשמשים בבתי ספר מכינים באנגליה. בכל ענף של פילוסופיה פיזית או מוסרית, המיקום היחסי של שתי האומות הוא כמעט זהה.

לפיכך, החל משנת הלימודים השישית ואילך, ההוראה צריכה להיות בלמידה אירופית, כאשר אנגלית היא שפת ההוראה. הדבר ייצור מעמד של הודים אנגליזציים שישמשו כמתווכים תרבותיים בין הבריטים להודים; יצירת מעמד כזה הייתה הכרחית לפני כל רפורמה בחינוך המקומי. הוא הצהיר:

> אני מרגיש עמם שבלתי אפשרי עבורנו, באמצעים המוגבלים שלנו, לנסות לחנך את גוף העם. עלינו כרגע לעשות כמיטב יכולתנו כדי ליצור מעמד שעשוי לשמש כמתורגמנים בינינו לבין המיליונים שאנו מושלים בהם; מעמד של אנשים, הודים בדם ובצבע, אך אנגלים בטעם, בדעות, במוסר ובאינטלקט. למעמד זה אנו יכולים להשאיר את המלאכה לעדן את הניבים המקומיים של המדינה, להעשיר ניבים אלו במונחים של מדע השאולים מהמינוח המערבי, ולהפוך אותם בהדרגה לכלי רכב מתאימים להעברת ידע להמון העם.

דעותיו של מקולי תאמו במידה רבה את אלו של בנטינק, וחוק החינוך האנגלי של בנטינק משנת 1835 תאם מקרוב את המלצותיו של מקולי (בשנת 1836, לבית ספר בשם לה מרטינייר (La Martinière), שנוסד על ידי מייג'ור גנרל קלוד מרטין (Claude Martin), היה אחד מבתיו שנקרא על שמו), אך המושלים הכלליים הבאים נקטו גישה מפייסת יותר כלפי החינוך ההודי הקיים.

שנותיו האחרונות בהודו הוקדשו ליצירת קוד פלילי, כחבר המוביל בוועדה למשפטים. בעקבות המרד ההודי של 1857, הצעת החוק הפלילי של מקולי נחקקה. הקוד הפלילי ההודי של 1860 לווה בקוד סדר הדין הפלילי של 1872 ובקוד סדר הדין האזרחי של 1908. הקוד הפלילי ההודי היווה השראה לעמיתים ברוב המושבות הבריטיות האחרות, ועד היום רבים מחוקים אלו עדיין בתוקף במקומות רחוקים זה מזה כפקיסטן, מלזיה, מיאנמר, בנגלדש, סרי לנקה, ניגריה וזימבבואה, וכן בהודו עצמה עד לאחרונה. זה כולל את סעיף 377 של הקוד הפלילי ההודי, שנותר הבסיס לחוקים המפלילים הומוסקסואליות במספר מדינות חבר העמים הבריטי.

בתרבות ההודית, המונח "ילדי מקולי" (Macaulay's Children) משמש לעיתים להתייחסות לאנשים ממוצא הודי המאמצים את התרבות המערבית כסגנון חיים, או מפגינים עמדות המושפעות מהקולוניאליזם ("מקוליזם") – ביטויים המשמשים בזלזול, עם משמעות של חוסר נאמנות למדינתו ולמורשתו של האדם. בהודו העצמאית, הרעיון של מקולי על משימת הציביליזציה שימש דליטים (Dalits), ובפרט את הניאו-ליברליסט צ'אנדרה בהאן פראסאד (Chandra Bhan Prasad), כ"ניכוס יצירתי להעצמה עצמית", המבוסס על ההשקפה שהקהילה הדליטית הועצמה על ידי שלילת התרבות ההינדית על ידי מקולי והתמיכה בחינוך בסגנון מערבי בהודו.

דומניקו לוסורדו (Domenico Losurdo) מציין כי "מקולי הודה שהמתיישבים האנגלים בהודו התנהגו כמו ספרטנים מול הלוטים (helots): אנו עוסקים ב'גזע של ריבונים' או ב'מעמד ריבוני', המפעיל כוח מוחלט על 'צמיתיו'." לוסורדו ציין כי דבר זה לא עורר שום ספקות אצל מקולי לגבי זכותה של בריטניה לנהל את מושבותיה בצורה אוטוקרטית; למשל, בעוד שמקולי תיאר את הממשל של המושל הכללי של הודו וורן הייסטינגס (Warren Hastings) כדספוטי כל כך ש"כל העוולות של מדכאים קודמים, אסיאתים ואירופאים, נראו כברכה", הוא (הייסטינגס) ראוי ל"הערצה רבה" ולדרגה בין "האנשים המדהימים ביותר בהיסטוריה שלנו" על כך ש"הציל את אנגליה ואת הציביליזציה".

### חזרה לחיים הציבוריים הבריטיים (1838–1857)

כשחזר לבריטניה ב-1838, הוא הפך שוב לחבר פרלמנט באדינבורו בשנה שלאחר מכן. הוא מונה למזכיר המלחמה ב-1839 על ידי הלורד מלבורן (Lord Melbourne) והושבע למועצה המלכותית באותה שנה. בשנת 1841 התייחס מקולי לנושא חוק זכויות היוצרים. עמדתו של מקולי, לאחר שינויים קלים, הפכה לבסיס של דיני זכויות היוצרים בעולם דובר האנגלית במשך עשורים רבים. מקולי טען כי זכויות יוצרים הן מונופול וככאלה יש להן בדרך כלל השפעות שליליות על החברה. לאחר נפילת ממשלתו של מלבורן ב-1841 הקדיש מקולי זמן רב יותר לעבודה ספרותית, וחזר למשרה כגזבר כללי ב-1846 בממשלו של הלורד ג'ון ראסל (Lord John Russell).

בבחירות של 1847 איבד את מושבו באדינבורו. הוא ייחס את האובדן לכעסם של קנאים דתיים על נאומו בעד הרחבת המענק הממשלתי השנתי למכללת מיינות' (Maynooth College) באירלנד, שהכשירה צעירים לכהונה קתולית; חלק מהצופים ייחסו את אובדנו גם להזנחתו סוגיות מקומיות. ב-1849 הוא נבחר לרקטור אוניברסיטת גלזגו, תפקיד ללא חובות אדמיניסטרטיביות, המוענק לעיתים קרובות על ידי הסטודנטים לאנשים בעלי שם פוליטי או ספרותי. הוא גם קיבל את אזרחות הכבוד של העיר.

בשנת 1852, הציעו בוחרי אדינבורו לבחור בו מחדש לפרלמנט. הוא הסכים בתנאי המפורש שלא יצטרך לנהל מסע בחירות ולא יתחייב לעמדה בנושא פוליטי כלשהו. באופן מדהים, הוא נבחר בתנאים אלו. עקב בריאות לקויה, הוא לעיתים רחוקות הגיע לבית הנבחרים. חולשתו לאחר שסבל מהתקף לב גרמה לו לדחות בכמה חודשים את נאומו להודיה לבוחרי אדינבורו. הוא התפטר ממושבו בינואר 1856. בשנת 1857 הוא הועלה למעמד אצולה כברון מקולי, מרוטלי שבמחוז לסטר, אך לעיתים רחוקות הגיע לבית הלורדים.

### חיים מאוחרים (1857–1859)

מקולי ישב בוועדה להחלטה על הנושאים ההיסטוריים שיוצגו בציור בארמון וסטמינסטר החדש. הצורך לאסוף דיוקנאות אמינים של דמויות בולטות מההיסטוריה עבור פרויקט זה הוביל להקמת הגלריה הלאומית לדיוקנאות (National Portrait Gallery), שהוקמה רשמית ב-2 בדצמבר 1856. מקולי היה בין נאמני המייסדים שלה והוא זכה לכבוד באחד משלושה פסלים בלבד מעל הכניסה הראשית.

במהלך שנותיו המאוחרות בריאותו הפכה את העבודה לקשה יותר עבורו. הוא מת מהתקף לב ב-28 בדצמבר 1859, בגיל 59, כשהוא מותיר את עבודתו העיקרית, "תולדות אנגליה מן העלייה לכס המלוכה של ג'יימס השני" (The History of England from the Accession of James the Second), בלתי גמורה. ב-9 בינואר 1860 הוא נקבר במנזר וסטמינסטר, בפינת המשוררים, ליד פסל של אדיסון. כיוון שלא היו לו ילדים, תואר האצולה שלו פקע עם מותו.

אחיינו של מקולי, סר ג'ורג' טרווליאן (Sir George Trevelyan), כתב את "חיי ומכתבי" (Life and Letters) דודו. אחיינו מדרגה שנייה היה ההיסטוריון מקיימברידג', ג'. מ. טרווליאן (G. M. Trevelyan).

יצירות ספרותיות

כצעיר חיבר את הבלדות "איברי" (Ivry) ו"הארמדה" (The Armada), שאותן כלל מאוחר יותר כחלק מ"שירי רומא העתיקה" (Lays of Ancient Rome), סדרה של שירים פופולריים מאוד על פרקים הרואיים בהיסטוריה הרומית שאותם החל לחבר בהודו והמשיך ברומא, ופרסם סופית ב-1842. המפורסם שבהם, "הורטיוס" (Horatius), עוסק בגבורתו של הורטיוס קוקלס (Horatius Cocles). הוא מכיל את השורות המצוטטות לעיתים קרובות:

> אז פצח הורטיוס האמיץ, קפטן השער: "לכל אדם עלי אדמות המוות מגיע במוקדם או במאוחר. ואיך יכול אדם למות טוב יותר מאשר בעמידה מול סיכויים מפחידים, עבור אפר אבותיו, ומקדשי אלוהיו?"

המסה שלו, שפורסמה במקור ב"אדינבורו ריוויו", נאספה כ"מסות ביקורתיות והיסטוריות" (Critical and Historical Essays) ב-1843.

היסטוריון

במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19, נטל מקולי על עצמו את עבודתו המפורסמת ביותר, "תולדות אנגליה מן העלייה לכס המלוכה של ג'יימס השני", ופרסם את שני הכרכים הראשונים ב-1848. בתחילה, תכנן להביא את ההיסטוריה שלו עד תקופת מלכותו של ג'ורג' השלישי. לאחר פרסום שני הכרכים הראשונים שלו, תקוותו הייתה להשלים את עבודתו עם מותה של המלכה אן ב-1714.

הכרכים השלישי והרביעי, שהביאו את ההיסטוריה עד שלום רייסווייק (Peace of Ryswick), פורסמו ב-1855. במותו ב-1859 הוא עבד על הכרך החמישי. כרך זה, שהביא את ההיסטוריה עד מותו של ויליאם השלישי, הוכן לפרסום על ידי אחותו, ליידי טרווליאן, לאחר מותו.

כתיבה פוליטית

כתביו הפוליטיים של מקולי מפורסמים בזכות הפרוזה המצלצלת שלהם ובזכות הדגש הביטחוני, לעיתים הדוגמטי, על מודל פרוגרסיבי של ההיסטוריה הבריטית, לפיו המדינה השליכה מעליה את האמונות התפלות, האוטוקרטיה והבלבול כדי ליצור חוקה מאוזנת ותרבות מביטה אל העתיד בשילוב עם חופש אמונה וביטוי. מודל זה של קידמה אנושית כונה הפרשנות הוויגית להיסטוריה. פילוסופיה זו מופיעה בבירור במסות שכתב מקולי עבור ה"אדינבורו ריוויו" ופרסומים אחרים, שנאספו בצורת ספר והיו לרב-מכר מתמיד לאורך המאה ה-19. אך היא משתקפת גם ב"תולדות אנגליה"; הקטעים המרגשים ביותר בעבודה הם אלו המתארים את "המהפכה המהוללת" של 1688.

גישתו של מקולי זכתה לביקורת מצד היסטוריונים מאוחרים יותר בשל חד-צדדיותה והשאננות שבה. קרל מרקס התייחס אליו כאל 'סלפן שיטתי של ההיסטוריה'. נטייתו לראות בהיסטוריה דרמה הובילה אותו להתייחס לדמויות שדעותיהן עמדו בסתירה לשלו כאילו היו נבלים, בעוד דמויות שאישר הוצגו כגיבורים. מקולי טורח רבות, למשל, לזכות את גיבורו הראשי ויליאם השלישי מכל אחריות לטבח גלנקו (Glencoe massacre). וינסטון צ'רצ'יל הקדיש ביוגרפיה בת ארבעה כרכים של הדוכס ממרלבורו כדי להפריך את העלבונות של מקולי כלפי אבותיו, כשהוא מביע תקווה "להדביק את התווית 'שקרן' על זנבות מעילו המעודנים". היסטוריונים מאוחרים יותר הדגישו גם את דעותיו על תרבויות ופילוסופיות לא-אירופיות כגזעניות במפורש, מציינים, למשל, את הערתו ש'מדף יחיד של ספרייה אירופית טובה שווה יותר מכל הספרות הילידית של הודו וערב'.

מורשת כהיסטוריון

ההיסטוריון הליברלי לורד אקטון (Lord Acton) קרא את "תולדות אנגליה" של מקולי ארבע פעמים ותיאר את עצמו מאוחר יותר כ"נער בית ספר אנגלי בוסר, מלא עד אפס מקום בפוליטיקה ויגית" אך "לא ויגיזם בלבד, אלא מקולי בפרט שבו הייתי כה מלא." עם זאת, אקטון ימצא מאוחר יותר פגם במקולי. בשנת 1880 סיווג אקטון את מקולי (עם ברק וגלדסטון) כאחד "משלושת הליברלים הגדולים ביותר". בשנת 1883 הוא יעץ למרי גלדסטון:

> המסות הן באמת ראוותניות ושטחיות. הוא לא היה מעל הממוצע בביקורת ספרותית; המאמרים ההודיים שלו לא מחזיקים מים; ושתי הסקירות המפורסמות ביותר שלו, על בייקון ורנקה, מראות את חוסר כשירותו. המסות הן רק קריאה מהנה, ומפתח למחצית מהדעות הקדומות של תקופתנו. אלו הן "תולדות אנגליה" (יחד עם נאום או שניים) שהן נפלאות. הוא לא ידע דבר באופן מכובד לפני המאה השבע-עשרה, הוא לא ידע דבר על היסטוריה זרה, על דת, פילוסופיה, מדע או אמנות. הדיווח שלו על דיונים הוצל על ידי רנקה, הדיווח שלו על עניינים דיפלומטיים, על ידי קלופ. אני משוכנע שהוא לא הוגן בצורה גסה ובזויה. קראו אותו לכן כדי לגלות איך זה שהמבקרים הלא-אוהדים ביותר יכולים לחשוב שהוא כמעט הסופר האנגלי הגדול ביותר...

בשנת 1885, אקטון טען כי:

> לעולם אל לנו לשפוט את איכות ההוראה לפי איכות המורה, או לאפשר לכתמים להסתיר את השמש. זה יהיה לא הוגן, וזה ינשל אותנו מכל מה שהוא גדול וטוב בעולם הזה. הרשו לי להזכיר לכם את מקולי. הוא נותר בעיניי אחד הסופרים והמאסטרים הגדולים ביותר, למרות שאני חושב שהוא בזוי, נתעב ומאוס לחלוטין מסיבות מסוימות שאתם מכירים.

בשנת 1888 כתב אקטון שמקולי "עשה יותר מכל סופר בספרות העולם למען הפצת האמונה הליברלית, והוא לא היה רק האנגלי הגדול ביותר, אלא המייצג ביותר שחי אז".

וו. ס. גילברט (W. S. Gilbert) תיאר את שנונו של מקולי, "שכתב על המלכה אן" כחלק משיר הפטר של קולונל קלוורלי במערכה הראשונה של האופרטה "סבלנות" (Patience) מ-1881. (שורה זו עשויה בהחלט להיות בדיחה על התרברבותו הפסאודו-אינטלקטואלית של הקולונל, שכן רוב הוויקטוריאנים המשכילים ידעו שמקולי לא כתב על המלכה אן; "תולדות אנגליה" מקיפה רק עד מותו של ויליאם השלישי ב-1702, שאחריו מלכה אן.)

"הפרשנות הוויגית להיסטוריה" (1931) של הרברט באטרפילד (Herbert Butterfield) תקפה את ההיסטוריה הוויגית. ההיסטוריון ההולנדי פיטר גייל (Pieter Geyl), שכתב ב-1955, ראה במסות של מקולי "אנגליות באופן בלעדי וחסר סובלנות".

ב-7 בפברואר 1954, לורד מורן (Lord Moran), רופאו של ראש הממשלה, סר וינסטון צ'רצ'יל, רשם ביומנו:

> רנדולף, שכותב ביוגרפיה של הלורד דרבי המנוח עבור לונגמן, הביא לארוחת הצהריים צעיר בשם זה. דבריו עניינו את רה"מ. ... מקולי, המשיך לונגמן, אינו נקרא כיום; אין ביקוש לספריו. רה"מ נהם שהוא מצטער מאוד לשמוע זאת. מקולי היה בעל השפעה רבה בימיו הצעירים.

צ'רצ'יל כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא "קיבל את כל מה שמקולי כתב כאמת לאמיתה".

ג'ורג' ריצ'רד פוטר (George Richard Potter), פרופסור וראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת שפילד מ-1931 עד 1965, הצהיר "בעידן של מכתבים ארוכים ... המכתבים של מקולי מחזיקים מעמד עם הטובים ביותר". עם זאת, פוטר גם הצהיר:

> למרות כל יכולותיו הלשוניות נראה שהוא מעולם לא ניסה ליצור קשר נפשי אוהד עם העולם הקלאסי או עם אירופה של ימיו. זו הייתה מבודדות שהייתה בלתי חדירה ... אם השקפתו הייתה מבודדת, עם זאת, היא הייתה בטח בריטית ולא אנגלית.

לגבי נחישותו של מקולי לבדוק פיזית את המקומות המוזכרים ב"תולדות אנגליה" שלו, אמר פוטר:

> חלק גדול מהצלחת הפרק השלישי המפורסם של "תולדות אנגליה" שניתן לומר שהציג את חקר ההיסטוריה החברתית, ואפילו ... היסטוריה מקומית, נבע מהידע המקומי האינטנסיבי שנרכש במקום. כתוצאה מכך מדובר בתמונה חיה ומעולה של בריטניה הגדולה במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה ... שום תיאור של השחרור של לונדונדרי בהיסטוריה מרכזית של אנגליה לא היה קיים לפני 1850; לאחר ביקורו שם והנרטיב שנכתב סביבו לא היה צורך בשום דין וחשבון אחר ... סקוטלנד קיבלה את מלוא מעמדה ומאז ועד עכשיו מקובל לומר שההיסטוריה האנגלית אינה מובנת ללא סקוטלנד.

פוטר ציין שמקולי ספג מבקרים רבים, שחלקם העלו כמה נקודות בולטות לגבי הליקויים של "תולדות אנגליה" של מקולי אך הוסיף: "חומרת ודקדקנות הביקורת שאליה הוכפפה "תולדות אנגליה" היא מדד לערכה הקבוע. היא שווה כל גרם של אבק שריפה וכדור שנורה נגדה." פוטר סיכם כי "ברשימה הארוכה של כתיבה היסטורית אנגלית מקלרנדון ועד טרווליאן רק גיבון עלה עליו בביטחון של מוניטין ובוודאות של אלמוות".

פירס ברנדון (Piers Brendon) כתב שמקולי הוא "היריב הבריטי היחיד לגיבון." בשנת 1972 כתב ג'. ר. ווסטרן (J. R. Western) כי: "למרות גילה ופגמיה, "תולדות אנגליה" של מקולי טרם הוחלפה על ידי היסטוריה מודרנית רחבת היקף של התקופה." בשנת 1974 הצהיר ג'. פ. קניון (J. P. Kenyon) כי: "כפי שלעיתים קרובות קורה, מקולי צדק לחלוטין."

וו. א. ספק (W. A. Speck) כתב ב-1980 כי סיבה לכך ש"תולדות אנגליה" של מקולי "עדיין מעוררת כבוד היא שהיא התבססה על כמות אדירה של מחקר". ספק הצהיר:

> המוניטין של מקולי כהיסטוריון מעולם לא התאושש לחלוטין מהגינוי שקיבל במשתמע במתקפה ההרסנית של הרברט באטרפילד על "הפרשנות הוויגית להיסטוריה". למרות שמעולם לא צוטט בשמו, אין ספק שמקולי עונה על ההאשמות שהועלו נגד היסטוריונים ויגים, ובמיוחד שהם חוקרים את העבר בהתייחס להווה, מסווגים אנשים בעבר ככאלה שקידמו את הקידמה וכאלה שעיכבו אותה, ושופטים אותם בהתאם.

לדברי ספק:

> [מקולי לעיתים קרובות מדי] מכחיש לעבר את תוקפו שלו, ומתייחס אליו כאל פרלוד גרידא לתקופתו שלו. זה בולט במיוחד בפרק השלישי של "תולדות אנגליה" שלו, כאשר שוב ושוב הוא מנגיד את הנחשלות של 1685 עם ההתקדמות שהושגה ב-1848. לא רק שזה שימוש לרעה בעבר, זה גם מוביל אותו להגזים בהבדלים.

מצד שני, ספק גם כתב שמקולי "התאמץ להציג את המעלות אפילו של נוכל, והוא צייר את המידות הטובות על כל פגמיהן", וכי "הוא מעולם לא אשם בדיכוי או עיוות ראיות כדי לגרום להן לתמוך בטענה שהוא ידע שאינה נכונה". ספק סיכם:

> מה שמרשים למעשה הוא המידה שבה "תולדות אנגליה" שלו לפחות שרדה מחקרים מאוחרים יותר. למרות שהיא נדחית לעיתים קרובות כלא מדויקת, קשה להצביע על קטע שבו הוא טועה באופן קטגורי ... התיאור שלו על אירועים עמד במבחן בצורה יוצאת דופן ... הפרשנות שלו למהפכה המהוללת נותרה גם היא נקודת המוצא החיונית לכל דיון בפרק זה ... מה שלא שרד, או הפך למרוסן, הוא אמונתו הביטחונית של מקולי בקידמה. זה היה קרדו דומיננטי בעידן התערוכה הגדולה. אבל אושוויץ והירושימה הרסו את טענת המאה הזו לעליונות מוסרית על קודמותיה, בעוד התכלות המשאבים הטבעיים מעלה ספקות רציניים לגבי המשך אפילו של הקידמה החומרית אל העתיד.

בשנת 1981 טען ג'. וו. בארו (J. W. Burrow) כי "תולדות אנגליה" של מקולי:

> ... אינה סתם מפלגתית; שיפוט, כמו זה של פירת' (Firth), שמקולי תמיד היה הפוליטיקאי הוויגי, לא יכול היה להיות פחות מתאים. כמובן שמקולי חשב שהוויגים של המאה השבע-עשרה צדקו ברעיונותיהם הבסיסיים, אך הגיבור של "תולדות אנגליה" היה ויליאם, ש, כפי שמקולי אומר, בוודאי לא היה ויגי ... אם זה היה ויגיזם זה היה כך רק, עד אמצע המאה התשע-עשרה, במובן הרחב והמכיל ביותר, הדורש רק קבלה של ממשל פרלמנטרי ותחושת כובד של תקדים. באטרפילד אומר, בצדק, שבמאה התשע-עשרה השקפת ההיסטוריה הוויגית הפכה להשקפה האנגלית. הסוכן הראשי של הטרנספורמציה הזו היה ללא ספק מקולי, בסיוע, כמובן, של הרלוונטיות הנסיגה של סכסוכי המאה השבע-עשרה לפוליטיקה בת זמננו, ככל שכוח הכתר דעך עוד יותר, והמגבלות האזרחיות של קתולים ודיסנטרים הוסרו בחקיקה. "תולדות אנגליה" היא הרבה יותר מצידוק של מפלגה; זהו ניסיון להחדיר השקפה על פוליטיקה, פרגמטית, מלאת יראת כבוד, בורקית במהותה, המושכלת על ידי תחושה גבוהה, אפילו נפוחה, של ערך החיים הציבוריים, אך מודעת לחלוטין לקשריה הגומלין עם הקידמה הרחבה יותר של החברה; היא מגלמת את מה שהאלם (Hallam) רק טען, תחושה של בעלות מיוחסת של אנגלים על ההיסטוריה שלהם, כמו גם של כבוד אפי של ממשל על ידי דיון. אם זה היה עדתי זה בקושי היה, במובן עכשווי שימושי כלשהו, ויגי פולמוסי; זה יותר כמו עדתיות של מכובדות אנגלית.

בשנת 1982 כתבה גרטרוד הימלפארב (Gertrude Himmelfarb):

> [ר]וב ההיסטוריונים המקצועיים כבר מזמן ויתרו על קריאת מקולי, כפי שהם ויתרו על כתיבת סוג ההיסטוריה שהוא כתב ועל חשיבה על היסטוריה כפי שהוא עשה. ובכל זאת היה זמן שבו כל מי שמתיימר לתרבות קרא את מקולי.

הימלפארב גם מקוננת ש"ההיסטוריה של "תולדות אנגליה" היא עדות עצובה לנסיגה התרבותית של זמננו".

ברומן "איש המרתון" (Marathon Man) ובעיבוד הקולנועי שלו, הגיבור נקרא 'תומאס בבינגטון' על שמו של מקולי.

"הריב של קרוקר ומקולי", מאת ההיסטוריון ויליאם תומאס (פורסם בשנת 2000), חוקר את מערכת היחסים בין הפוליטיקאי והסופר האנגלו-אירי ג'ון וילסון קרוקר (John Wilson Croker) לבין מקולי.

בשנת 2008 טען וולטר אולסון (Walter Olson) לעליונותו של מקולי כליברל קלאסי בריטי.

יצירות

יצירות מאת תומאס בבינגטון מקולי, הברון מקולי ה-1 בפרויקט גוטנברג

- שירי רומא העתיקה שפורסמו במקור בשנת 1842.

- תולדות אנגליה מן העלייה לכס המלוכה של ג'יימס השני. פילדלפיה: Porter & Coates. 1848 – באמצעות Wikisource. 5 כרכים (1848): כרך 1, כרך 2, כרך 3, כרך 4, כרך 5 בארכיון האינטרנט

- 5 כרכים (1848): כרך 1, כרך 2, כרך 3, כרך 4, כרך 5 בפרויקט גוטנברג

- מסות ביקורתיות והיסטוריות (1843), 2 כרכים, בעריכת אלכסנדר ג'יימס גריב. כרך 1, כרך 2

- "יכולות חברתיות ותעשייתיות של הכושים". מסות היסטוריות וכלליות ביקורתיות עם זכרונות ואינדקס. כרך V. ו-VI. Mason, Baker & Pratt. 1873.

- שירי רומא העתיקה: עם איברי, והארמדה. Longmans, Green, and Company. 1881.

- ויליאם פיט, רוזן צ'אטם: מסה שנייה (Maynard, Merrill, & Company, 1892, 110 עמודים)

- הכתבים והנאומים השונים של הלורד מקולי (1860), 4 כרכים כרך 1, כרך 2, כרך 3, כרך 4

- מקיאוולי על ניקולו מקיאוולי (1850).

- מכתבי תומאס בבינגטון מקולי (1881), 6 כרכים, בעריכת תומאס פיני.

- יומני תומאס בבינגטון מקולי, 5 כרכים, בעריכת ויליאם תומאס.

- שירי רומא העתיקה (מלא) בפינת המשוררים עם מבוא מאת בוב בלייר

- יצירות מאת תומאס בבינגטון מקולי ב-LibriVox (ספרי שמע ברשות הציבור)

שלטי אצולה