כריסטופר היצ'נס
כריסטופר אריק היצ'נס (Christopher Eric Hitchens; 13 באפריל 1949 – 15 בדצמבר 2011) היה סופר ועיתונאי בריטי-אמריקאי. הוא נודע כאחד מ"ארבעת הפרשים" של האתאיזם החדש (לצד ריצ'רד דוקינס, סם האריס ודניאל דנט), וזכה לפרסום כבעל טור ונואם. תער האפיסטמולוגיה שלו, הקובע כי "מה שניתן לטעון ללא ראיות, ניתן גם להפריך ללא ראיות", משמש בפילוסופיה ובמשפט.
היצ'נס נולד והתחנך בבריטניה, וסיים בשנת 1970 את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד בתחומי הפילוסופיה, הפוליטיקה והכלכלה. בתחילת שנות ה-80 היגר לארצות הברית וכתב עבור המגזינים "הניישן" (The Nation) ו"ואניטי פייר" (Vanity Fair). השקפותיו הפוליטיות של היצ'נס עברו שינויים משמעותיים במהלך חייו. בראשית דרכו הגדיר עצמו כסוציאליסט דמוקרטי והיה חבר בארגונים סוציאליסטיים שונים, בהם הארגון הטרוצקיסטי "הסוציאליסטים הבינלאומיים".
היצ'נס ביקר היבטים במדיניות החוץ האמריקאית, כולל מעורבותה בווייטנאם, צ'ילה ומזרח טימור. עם זאת, הוא תמך בארצות הברית במלחמת קוסובו, במלחמת בוסניה ובהתערבויות אחרות. היצ'נס הדגיש את מרכזיותה של המהפכה האמריקאית והחוקה בפילוסופיה הפוליטית שלו. הוא החזיק בהשקפות מורכבות בנושא הפלות: הוא התנגד להן מבחינה אתית ברוב המקרים והאמין כי לעובר יש זכות לאישיות, בעוד שהחזיק בדעות מעורפלות ומשתנות לגבי חוקיותן. הוא תמך בזכות לשאת נשק ובנישואים חד-מיניים, בעוד שהתנגד למלחמה בסמים. החל משנות ה-90, ובמיוחד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, נתפסה עמדתו הפוליטית כנוטה ימינה, אך היצ'נס התנגד לכינוי "שמרן" ועמד על כך שהוא "איש שמאל". במהלך שנות ה-2000 הוא תמך בפלישות לעיראק ולאפגניסטן, הביע תמיכה בג'ורג' ווקר בוש לנשיאות ב-2004 ובברק אובמה ב-2008, וראה באסלאמיזם את האיום העיקרי על העולם המערבי.
היצ'נס הגדיר עצמו כאנטי-תאיסט וראה בכל הדתות כוזבות, מזיקות וסמכותניות. הוא דגל בחופש הביטוי, בספקנות מדעית ובהפרדת הדת מהמדינה, בטענה שהמדע והפילוסופיה עדיפים על הדת כקוד אתי להתנהגות עבור הציוויליזציה האנושית. היצ'נס חיבר 18 ספרים על אמונה, דת, תרבות, פוליטיקה וספרות. הוא כתב ביוגרפיות ביקורתיות על הנזירה הקתולית אמא תרזה בספרו "עמדת המיסיונר", על ביל קלינטון בספרו "No One Left to Lie To", ועל הדיפלומט האמריקאי הנרי קיסינג'ר בספרו "משפטו של הנרי קיסינג'ר". היצ'נס נפטר מסיבוכים הקשורים לסרטן הוושט בדצמבר 2011, בגיל 62.
חיים מוקדמים וחינוך
היצ'נס נולד בפורטסמות', המפשייר, הבכור מבין שני בנים; אחיו, פיטר, הפך לעיתונאי שמרן חברתית. הוריהם, קומנדר אריק ארנסט היצ'נס (1909–1987) ואיוון ג'ין היצ'נס (לבית היקמן; 1921–1973), נפגשו בסקוטלנד בעת ששירתו בצי המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה. אמו הייתה חברה בשירות הצי המלכותי לנשים (Wren). היא הייתה ממוצא יהודי, עובדה שהיצ'נס גילה כשהיה בן 38; בעקבות זאת החל להזדהות כיהודי.
היצ'נס נהג להתייחס לאביו בפשטות כ"המפקד". אריק היצ'נס הוצב על אוניית הצי המלכותי "ג'מייקה" (HMS Jamaica), שלקחה חלק בהטבעת ה"שרנהורסט" בקרב כף הצפון ב-26 בדצמבר 1943. הוא הוקיר את תרומתו של אביו למלחמה: "לשלוח פושט שיירות נאצי למצולות זה יום עבודה טוב יותר מכל מה שעשיתי אי פעם". הקריירה הימית של אריק דרשה מהמשפחה לעבור מבסיס לבסיס ברחבי בריטניה ומושבותיה; כולל למלטה, שם נולד פיטר היצ'נס בסליימה ב-1951. מאוחר יותר עבד אריק כמנהל חשבונות עבור בוני סירות, יצרני סירות מרוץ ובית ספר הכנה.
היצ'נס למד בשני בתי ספר פרטיים – בית הספר מאונט האוס בטביסטוק, דבון, מגיל שמונה, ובית הספר ליס (Leys School) בקיימברידג'. בשנת 1967 החל ללמוד בבייליול קולג', אוקספורד, שם למד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה בהדרכת סטיבן לוקס ואנתוני קני. הוא סיים את לימודיו ב-1970 עם תואר מדרגה שלישית. בנעוריו הושפע עמוקות מהספרים "מה ירוק היה עמק" מאת ריצ'רד לוולין, "אפלה בצהריים" מאת ארתור קסטלר, "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי, הביקורת של ר. ה. טוני על "הדת ועליית הקפיטליזם", וכתביו של ג'ורג' אורוול. בשנת 1968 השתתף בחידון הטלוויזיה "University Challenge".
בשנות ה-60 הצטרף היצ'נס לשמאל הפוליטי; הוא נמשך לכך בשל אי-הסכמה בנוגע למלחמת וייטנאם, נשק גרעיני, גזענות ואוליגרכיה, כולל זו של "התאגיד הבלתי ניתן לערעור". הוא הביע זיקה לתנועות המחאה והתרבות-נגד הטעונות פוליטית של שנות ה-60 וה-70. הוא נמנע משימוש בסמים פנאי באותה תקופה, באומרו: "בקבוצה שלי היינו מעט אנטי-נהנתנים... זה הקל מאוד על פרובוקציות משטרתיות, כי שתילת סמים הייתה משהו שקרה כמעט לכל מי שהכרנו". היצ'נס קיבל השראה להפוך לעיתונאי לאחר שקרא מאמר מאת ג'יימס קמרון.
היצ'נס היה ביסקסואל בצעירותו, והתבדח שככל שהזדקן, המראה שלו "הידרדר לנקודה שבה רק נשים היו הולכות לישון איתו". הוא סיפר כי היו לו יחסים מיניים עם שני סטודנטים גברים באוקספורד שמאוחר יותר הפכו לשרים בממשלה בתקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר, אם כי סירב לחשוף את שמותיהם בפומבי.
היצ'נס הצטרף למפלגת הלייבור ב-1965, אך יחד עם רוב ארגון הסטודנטים של הלייבור גורש ב-1967, בשל מה שהיצ'נס כינה "תמיכתו הנתעבת של ראש הממשלה הרולד וילסון במלחמה בווייטנאם". תחת השפעתו של פיטר סדג'וויק, שתרגם את כתבי המהפכן הרוסי והדיסידנט הסובייטי ויקטור סרז', פיתח היצ'נס עניין אידיאולוגי בטרוצקיזם ובסוציאליזם אנטי-סטליניסטי. זמן קצר לאחר מכן הצטרף ל"כת לוקסמבורגיסטית פוסט-טרוצקיסטית קטנה אך צומחת", הסוציאליסטים הבינלאומיים. היצ'נס גייס את ג'יימס פנטון לסוציאליסטים הבינלאומיים.
קריירה
### קריירה עיתונאית בבריטניה (1971–1981)
בתחילת דרכו החל היצ'נס לעבוד ככתב עבור המגזין "International Socialism", שפורסם על ידי הסוציאליסטים הבינלאומיים, מבשרי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבריטית של ימינו. קבוצה זו הייתה טרוצקיסטית ברובה, אך נבדלה מקבוצות טרוצקיסטיות אורתודוקסיות יותר בסירובה להגן על מדינות קומוניסטיות כ"מדינות פועלים". הסיסמה שלהם הייתה "לא וושינגטון ולא מוסקבה, אלא סוציאליזם בינלאומי".
בשנת 1971, לאחר שבילה שנה בטיולים בארצות הברית במסגרת מלגה, הלך היצ'נס לעבוד ב-"Times Higher Education Supplement", שם שימש ככתב לענייני מדעי החברה. היצ'נס פוטר לאחר שישה חודשים בתפקיד. לאחר מכן היה חוקר בתוכנית "Weekend World" של רשת ITV.
בשנת 1973 החל היצ'נס לעבוד ב-"ניו סטייטסמן" (New Statesman), שם עמיתיו כללו את הסופרים מרטין אמיס, אותו פגש בקצרה באוקספורד, וכן ג'וליאן בארנס וג'יימס פנטון, איתם חלק בית באוקספורד. אמיס תיאר אותו באותה עת כ"נאה, חגיגי [ו]שמאלני כחוש". בסביבות אותה תקופה החלו ארוחות הצהריים של יום שישי, בהן השתתפו סופרים בהם קלייב ג'יימס, איאן מקיואן, קינגסלי אמיס, טרנס קילמרטין, רוברט קונקווסט, אל אלברז, פיטר פורטר, ראסל דייוויס ומארק בוקסר. ב"ניו סטייטסמן" רכש היצ'נס מוניטין כאיש שמאל בעת שעבד ככתב מלחמה מאזורי סכסוך כמו צפון אירלנד, לוב ועיראק.
בנובמבר 1973, בעת שהיה ביוון, דיווח היצ'נס על המשבר החוקתי של החונטה הצבאית. זה הפך למאמר הראשי הראשון שלו עבור ה"ניו סטייטסמן". בדצמבר 1977 ראיין היצ'נס את הדיקטטור הארגנטינאי חורחה רפאל וידלה, שיחה שתיאר מאוחר יותר כ"מזעזעת". בשנת 1977, לא מרוצה ב"ניו סטייטסמן", עבר היצ'נס ל-"דיילי אקספרס", שם הפך לכתב חוץ. הוא חזר ל"ניו סטייטסמן" ב-1978, שם הפך לעורך משנה ולאחר מכן לעורך חוץ.
### כתבים אמריקאיים (1981–2011)
היצ'נס הגיע לארצות הברית ב-1981 כחלק מתוכנית חילופי עורכים בין ה"ניו סטייטסמן" ל"הניישן". לאחר שהצטרף ל"הניישן", הוא כתב ביקורות נוקבות על רונלד רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומדיניות החוץ האמריקאית בדרום ומרכז אמריקה.
היצ'נס הפך לעורך תורם ב"ואניטי פייר" ב-1992, וכתב עשרה טורים בשנה. הוא עזב את "הניישן" ב-2002 לאחר חילוקי דעות עמוקים עם כותבים אחרים בנוגע למלחמת עיראק.
קיימת השערה שהיצ'נס היווה השראה לדמותו של פיטר פאלו בספרו של טום וולף מ-1987 "מדורת ההבלים", אך אחרים – כולל היצ'נס – מאמינים שמדובר ב"אתלט חיי הלילה" של מגזין Spy, אנתוני היידן-גסט. בשנת 1987 מת אביו של היצ'נס מסרטן הוושט, אותה מחלה שתגבה מאוחר יותר את חייו שלו. באפריל 2007 הפך היצ'נס לאזרח אמריקאי; מאוחר יותר הצהיר כי הוא רואה עצמו כאנגלו-אמריקאי.
הוא הפך לעמית מדיה במכון הובר בספטמבר 2008. ב-"Slate", הוא כתב בדרך כלל תחת טור החדשות והפוליטיקה "Fighting Words".
לפני המפנה הפוליטי של היצ'נס, הסופר והפולמוסן האמריקאי גור וידאל דיבר על היצ'נס כעל ה"דופין" או ה"יורש" שלו. בשנת 2010 תקף היצ'נס את וידאל במאמר ב"ואניטי פייר" תחת הכותרת "Vidal Loco", וכינה אותו "משוגע" על אימוץ תיאוריות קונספירציה על 11 בספטמבר. על גב ספר זיכרונותיו של היצ'נס, "Hitch-22", בין השבחים של דמויות בולטות, אישורו של וידאל להיצ'נס כיורשו מחוק באדום ומוער "לא, כ.ה.". תמיכתו הנחרצת של היצ'נס במלחמה בעיראק הקנתה לו קהל קוראים רחב יותר, ובספטמבר 2005 הוא דורג במקום החמישי ברשימת "100 האינטלקטואלים הציבוריים המובילים" של המגזינים "Foreign Policy" ו-"Prospect". סקר מקוון דירג את 100 האינטלקטואלים, אך המגזינים ציינו כי הדירוגים של היצ'נס (5), נועם חומסקי (1) ועבדולכרים סורוש (15) נבעו בחלקם מפרסום ההצבעה על ידי תומכיהם. היצ'נס הגיב מאוחר יותר לדירוגו בכמה מאמרים על מעמדו ככזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היצ'נס לא עזב את תפקידו ככותב ב"הניישן" עד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, באומרו כי הוא מרגיש שהמגזין הגיע לעמדה "שג'ון אשקרופט הוא איום גדול יותר מאוסאמה בן לאדן". פיגועי 11 בספטמבר "הלהיבו" אותו, והביאו למיקוד "קרב בין כל מה שאני אוהב לכל מה שאני שונא" וחיזקו את אימוצו למדיניות חוץ התערבותית שקראה תיגר על "פשיזם עם פנים אסלאמיות".
היצ'נס נזכר בספר זיכרונותיו כי "הוזמן על ידי ברנאר-אנרי לוי לכתוב מאמר על שיקולים פוליטיים עבור המגזין שלו 'La Règle du jeu'. נתתי לו את הכותרת האירונית בחלקה: 'האם אפשר להיות ניאו-שמרן?' חסר סבלנות לכך, עורך כלשהו הציב זאת על השער כ'איך הפכתי לניאו-שמרן'. אולי זה היה מקרה של העיקרון הקרטזיאני בניגוד לזה האמפיריציסטי האנגלי: הוחלט שאני כנראה הייתי מה שחשבתי שאני רק לכאורה". ואכן, בראיון ל-BBC ב-2010, הוא הצהיר כי הוא "עדיין [חושב] כמו מרקסיסט" ורואה בעצמו "איש שמאל".
בשנת 2007 פרסם היצ'נס את אחד ממאמריו השנויים ביותר במחלוקת תחת הכותרת "למה נשים אינן מצחיקות" ב"ואניטי פייר". בעוד שלא סיפק ראיות אמפיריות, הוא טען כי יש פחות לחץ חברתי על נשים לעסוק בהומור וכי "נשים שעושות זאת משחקות לפי הכללים של גברים". במהלך השנה שלאחר מכן, פרסם "ואניטי פייר" כמה מכתבים שקיבל, המתנגדים לטון או להנחת היסוד של המאמר, וכן הפרכה מאת אלסנדרה סטנלי. על רקע ביקורת נוספת, חזר היצ'נס על עמדתו בתגובה בווידאו ובכתב.
בשנת 2007 זכתה עבודתו של היצ'נס עבור "ואניטי פייר" בפרס המגזין הלאומי בקטגוריית "טורים ופרשנות". הוא היה מועמד סופי באותה קטגוריה ב-2008 עבור כמה מטוריו ב-"Slate" אך הפסיד למאט טאיבי מ-"Rolling Stone". הספר "Hitch-22" היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי לאוטוביוגרפיה לשנת 2010. הוא זכה בפרס המגזין הלאומי עבור טורים על סרטן בשנת 2011. היצ'נס שירת גם במועצה המייעצת של הקואליציה החילונית לאמריקה והציע עצות לקואליציה בנוגע לקבלה ושילוב של אי-תאיזם בחיים האמריקאיים. בדצמבר 2011, לפני מותו, נקרא האסטרואיד 57901 Hitchens על שמו.
### ביקורות ספרות
היצ'נס כתב מאמר חודשי במגזין "האטלנטיק" (The Atlantic) ותורם מדי פעם לכתבי עת ספרותיים אחרים. אחד מספריו, "Unacknowledged Legislation: Writers in the Public Sphere", אסף עבודות אלו. בספר "למה אורוול חשוב" (Why Orwell Matters), הוא מגן על כתביו של אורוול מפני מבקרים מודרניים כרלוונטיים כיום ופרוגרסיביים לזמנם. בספר משנת 2008 "Christopher Hitchens and His Critics: Terror, Iraq, and the Left", נכללות ביקורות ספרותיות רבות על מאמרים וספרים אחרים של כותבים, כגון דייוויד הורוביץ ואדוארד סעיד.
במהלך ראיון בן שלוש שעות בתוכנית "In Depth" ב-Book TV, הוא ציין סופרים שהשפיעו על השקפותיו, בהם אלדוס האקסלי, ג'ורג' אורוול, אוולין וו, קינגסלי אמיס, פ. ג. וודהאוס וקונור קרוז או'בריאן.
פעם הוא העיר על האמרה "לכל אחד יש ספר בתוכו" שזה "בדיוק המקום שבו אני חושב שהוא צריך, ברוב המקרים, להישאר".
### משרות פרופסורה
היצ'נס היה פרופסור אורח במוסדות הבאים:
השקפות פוליטיות
בשנת 2009 דורג היצ'נס על ידי מגזין "פורבס" כאחד מ-25 "הליברלים המשפיעים ביותר" בתקשורת האמריקאית. המאמר ציין גם שהוא "כנראה יהיה מזועזע למצוא את עצמו ברשימה זו", שכן היא מצמצמת את הרדיקליות המוגדרת על ידו לליברליזם גרידא. השקפותיו הפוליטיות של היצ'נס מופיעות גם בכתביו רחבי היריעה, הכוללים דיאלוגים רבים. הוא אמר על ליברטריאנים: "תמיד מצאתי את זה מוזר, ונוגע ללב למדי, שיש תנועה בארה"ב שחושבת שאמריקאים עדיין לא אנוכיים מספיק".
היצ'נס לא הסכים עם הנחת היסוד של מולדת יהודית ואמר על עצמו: "אני אנטי-ציוני. אני אחד מאותם אנשים ממוצא יהודי שמאמינים שהציונות תהיה טעות גם אם לא היו פלסטינים" ו"אם ליהודים שנולדו בברוקלין יש זכות למדינה בפלסטין, אז לפלסטינים שנולדו בירושלים יש זכות למדינה בפלסטין. כל מי שלא מסכים עם העיקרון הזה אני חושב שהוא חשוד".
היצ'נס שיתף פעולה בעבר בנושא זה עם אדוארד סעיד, ופרסם את הספר משנת 1988 "Blaming the Victims: Spurious Scholarship and the Palestinian Question".
לאחר שתואר זמן רב כסוציאליסט ומרקסיסט, החל היצ'נס את פרידתו מהשמאל הפוליטי הממוסד לאחר מה שכינה "התגובה הפושרת" של השמאל המערבי למחלוקת סביב "פסוקי השטן", ואחריה מה שראה כאימוץ של השמאל את ביל קלינטון והתנגדותה של התנועה נגד המלחמה להתערבות נאט"ו בבוסניה והרצגובינה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוא הפך למה שמכונה "נץ ליברלי" ותמך במלחמה בטרור, אך היו לו כמה הסתייגויות, כגון אפיון הווטרבורדינג (עינוי בהטבעה) כעינוי לאחר שעבר את ההליך מרצונו. בינואר 2006 הצטרף לארבעה אנשים נוספים וארבעה ארגונים, בהם ה-ACLU וגרינפיס, כתובעים בתביעה, ACLU v. NSA, שקראה תיגר על המעקב ללא צו של ה-NSA של בוש; התביעה הוגשה על ידי ה-ACLU.
היצ'נס היה מבקר נלהב של נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' ופוליטיקאים סרבים אחרים של שנות ה-90. הוא כינה את מילושביץ' "פשיסט" ו"נאצי" לאחר רצח העם בבוסניה והטיהור האתני של אלבנים בקוסובו והביע תגובה חיובית למותו. היצ'נס האשים לעיתים קרובות את הממשלה הסרבית בביצוע פשעי מלחמה רבים במהלך מלחמות יוגוסלביה. הוא גינה את נועם חומסקי ואדוארד ס. הרמן, שביקרו את התערבות נאט"ו שם. היצ'נס ביקר גם את נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן ואת מדיניות ממשלת קרואטיה, אותה ראה ככזו שמחייה את "יחידות האוסטאשה".
מאמרי המערכת הרבים של היצ'נס בתמיכה במלחמת עיראק גרמו לחלקם לתייג אותו כניאו-שמרן; היצ'נס התעקש שהוא לא "שמרן מכל סוג שהוא". הוא עמד על כך שהוא "איש שמאל" וחברו איאן מקיואן תיאר אותו כמייצג את השמאל האנטי-טוטליטרי, אך היצ'נס הודה כי מצא את עצמו לראשונה "באותו צד כמו הניאו-שמרנים" בתמיכה בהתערבות במלחמת בוסניה, שכן הרגיש שהתנגדות השמאל להתערבות הופכת לתמיכה בריאקציונריות של מילושביץ'.
היצ'נס החזיק בהשקפות מורכבות בנושא הפלות; הוא התנגד להן מבחינה אתית ברוב המקרים והאמין כי לעובר יש זכות לאישיות, בעוד שהחזיק בדעות מעורפלות ומשתנות לגבי חוקיותן. בראיון ב-1988 ל-"Crisis Magazine", כתב היצ'נס: "אולי יעניין את הקוראים שלכם לדעת שמרגרט תאצ'ר הצביעה בעד שמירה על עונש מוות, בעד שמירה על הומוסקסואליות כפלילית, בעד להקשות על גירושין, ובעד הצעת חוק ההפלות. אני מבין שהיא שינתה מאז את עמדתה לגבי האחרון. ההצבעה שלי הייתה, כפי שקורה לעיתים קרובות, בדיוק ההפך משלה". עם זאת, היצ'נס טען כי הנושא מנוצל בציניות על ידי פוליטיקאים המגדירים עצמם "פרו-לייף" (תומכי חיים), והטיל ספק בכך שהם באמת מעוניינים לאסור הפלות בחוק. באותו ראיון ב-1988 ל-"Crisis Magazine" הוא הצהיר: "ברגע שאתה מאפשר שהדייר ברחם הוא אפילו פוטנציאלית חיים, זה חותך כל קריאה קלילה ל'זכותה של האישה לבחור'" וכי:
> הייתי רוצה לראות משהו רחב הרבה יותר, בעל חזון הרבה יותר. אנחנו צריכים חוזה חדש בין החברה לאישה. זהו חוזה פרוגרסיבי כי הוא מכוון לדור העתיד. הוא יגביל הפלות ברוב הנסיבות. עכשיו אני יודע שרוב הנשים לא אוהבות להצטרך להצדיק את הנסיבות שלהן בפני מישהו. 'איך אתה מעז להניח שאתה יכול להכפיף אותי לזה?' חלקן יגידו.
> אבל סליחה, גברת, זו סוגיה חברתית חמורה ביותר. זה עניינו של כולם.
היצ'נס תמך בזכות לשאת נשק ותמך בנישואים חד-מיניים.
היצ'נס היה תומך של האיחוד האירופי. בהופעה ב-C-SPAN ב-1993, אמר היצ'נס: "נכון ל-1992, יש כעת דרכון אירופי שהופך אותך לחופשי לנסוע בתוך הגבולות של... מדינות חברות, ותמיד אהבתי את הרעיון של אחדות אירופית, ולכן החזקתי מעמד עבור דרכון אירופי. אז אני נוסע כאירופי". בנאומו בהשקת ספרו של אחיו פיטר, "ביטול בריטניה", בקונוויי הול בלונדון, גינה היצ'נס את התנועה המכונה אירו-סקפטית, ותיאר אותה כ"גרסה הבריטית של הפשיזם". הוא המשיך ואמר: "ספקנות היא תואר כבוד. האנשים האלה אינם ספקנים. הם פנאטים. הם דוגמטיים".
במאמר משנת 2011 עבור "האטלנטיק" תחת הכותרת "המהטמה גנדי האמיתי", שנכתב כביקורת על הביוגרפיה של ג'וזף לליבלד "Great Soul", בחן היצ'נס מחדש באופן ביקורתי את מורשתו של גנדי. הוא הטיל ספק באוניברסליות של תורת אי-האלימות של גנדי, תוך ציטוט מכתביו של גנדי לאדולף היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה, בהם דחק גנדי ביישום ה"סאטיאגרהא" (התנגדות לא אלימה) נגד המשטר הנאצי. היצ'נס טען כי світогляд (השקפת עולמו) הדתית והסגפנית של גנדי הייתה בלתי תואמת מיסודה לפוליטיקה חילונית ודמוקרטית.
בעקבות פיגועי הטרור במומבאי בנובמבר 2008, טען היצ'נס בראיון רדיו עם יו יואיט כי שירות הביון הבין-שירותי (ISI) של פקיסטן נשא באחריות משמעותית לפיגועים ולחץ על ארצות הברית ליישר מחדש את מדיניות דרום אסיה שלה הרחק מפקיסטן ובתקיפות רבה יותר לעבר הודו. הוא הצהיר כי פקיסטן השתמשה בקבוצות מיליטנטיות כפרוקסי "כדי ליישב את אפגניסטן" וכדי להפעיל "עומק אסטרטגי נגד הודו בקשמיר", ותיאר את פקיסטן כ"מדינה כושלת וסוררת".
ביקורות על אישים
היצ'נס כתב מאמרים ביוגרפיים באורך ספר על תומאס ג'פרסון ("תומאס ג'פרסון: מחבר אמריקה"), תומאס פיין ("'זכויות האדם' של תומאס פיין: ביוגרפיה"), וג'ורג' אורוול ("למה אורוול חשוב").
הוא נודע גם בביקורות חריפות על דמויות ציבוריות עכשוויות, בהן אמא תרזה, ביל קלינטון והנרי קיסינג'ר, נושאי שלושה טקסטים באורך מלא: "עמדת המיסיונר: אמא תרזה בתיאוריה ובפרקטיקה", "No One Left to Lie To: The Triangulations of William Jefferson Clinton", ו"משפטו של הנרי קיסינג'ר".
הכותבות ננסי גיבס ומייקל דאפי פרסמו מאמר ב"טיים" ב-2007, בטענה שהיצ'נס, בעת שקידם את ספרו "אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה הכל", תיאר את האוונגליסט הנוצרי בילי גרהאם כ"נוכל מודע לעצמו" וכ"אדם מרושע בצורה מגעילה" ושהאוונגליסט התפרנס מ"להסתובב ולהפיץ שקרים לצעירים. איזו קריירה נוראית. אני מבין שהיא עומדת להסתיים בקרוב. אני בהחלט מקווה כך".
הן קראו תיגר על הצעתו של היצ'נס שגרהאם נכנס לכמורה כדי להרוויח כסף. הן טענו כי במהלך הקריירה שלו גרהאם "דחה הצעות של מיליוני דולרים מהטלוויזיה ומהוליווד". בעודן מגנות באופן כללי את הערותיו של היצ'נס בתקופה שבה בריאותו של גרהאם התדרדרה, הן מציינות שהוא היה "על קרקע מוצקה יותר" כשביקר את הערותיו ה"נתעבות", אם כי חזר בו מהן מאוחר יותר, של גרהאם על יהודים בפגישתו ב-1972 בחדר הסגלגל עם ריצ'רד ניקסון.
בשנת 1999 כתב היצ'נס פרופיל על דונלד טראמפ עבור ה-"Sunday Herald". טראמפ הביע עניין להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 כמועמד של מפלגת הרפורמה. על טראמפ, אמר היצ'נס:
> מכיוון שהאיש עם הכינויים הרבים מגלם במובנים רבים את ארצו ומכיוון שמחזור הבחירות הזה הוא כעת כה אבסורדי, וכה פתוח לכל, לא חכם להחריג דבר.... הניחוש הטוב ביותר חייב להיות שכאן מדובר באדם ששונא להיות לבד, שזקוק לאישור ולחיזוק, שמדבר משחק טוב יותר ממה שהוא משחק, שהוא גס, היפראקטיבי, רגשי ואופטימי.
היצ'נס כתב בעבר שטראמפ הדגים כיצד "אף אחד אינו חמדן ותאב בצע יותר מאלה שיש להם הרבה יותר מדי".
ביקורת על הדת
היצ'נס היה אנטי-תאיסט, ואמר שאדם "יכול להיות אתאיסט ולקוות שאמונה באלוהים נכונה", אך ש"אנטי-תאיסט, מונח שאני מנסה להכניס למחזור, הוא מישהו שחש הקלה שאין ראיות לטענה כזו". הוא דיבר לעיתים קרובות נגד הדתות האברהמיות. כשנשאל על ידי קוראי ה-"Independent" מה הוא מחשיב כ"ציר הרשע", השיב היצ'נס: "נצרות, יהדות, אסלאם – שלוש הדתות המונותאיסטיות המובילות". בוויכוחים הציג היצ'נס לעיתים קרובות את מה שנודע כ"האתגר של היצ'נס": לנקוב לפחות בפעולה מוסרית אחת שאדם ללא אמונה (כלומר אתאיסט או אנטי-תאיסט) לא יכול היה לבצע, ולהיפך, לנקוב בפעולה לא מוסרית אחת שרק אדם עם אמונה יכול היה לבצע או ביצע בעבר.
בכתיבתו עבור "ואניטי פייר" מאמריצר באוגוסט 1997, גינה היצ'נס את הריסת מסגד באברי באיודיה ב-1992 כ"בושה גדולה", ואפיין את התנועה הלאומנית ההינדית הצומחת בהודו כ"מעין-פשיסטית" ו"חצי-פלילית".
בספרו רב-המכר "אלוהים אינו גדול", הרחיב היצ'נס את ביקורתו לכל הדתות, כולל אלו שמותקפות לעיתים רחוקות על ידי חילונים מערביים, כגון הינדואיזם, בודהיזם וניאו-פגאניזם. היצ'נס אמר שדת מאורגנת היא "המקור העיקרי לשנאה בעולם", וכינה אותה "אלימה, לא רציונלית, לא סובלנית, בעלת ברית לגזענות, לשבטיות ולדוגמטיות, מושקעת בבורות ועוינת לחקירה חופשית, מזלזלת בנשים וכופה כלפי ילדים: [היא] צריכה לשאת הרבה על מצפונה". באותה עבודה אומר היצ'נס שהאנושות זקוקה לכן לנאורות מחודשת. הספר זכה לתגובות מעורבות, החל משבחים ב-"ניו יורק טיימס" על "התפרצויותיו הלוגיות והחידות" ועד להאשמות ב"עלובות אינטלקטואלית ומוסרית" ב-"פייננשל טיימס". "אלוהים אינו גדול" היה מועמד לפרס הספר הלאומי ב-10 באוקטובר 2007.
"אלוהים אינו גדול" אישר את מעמדו של היצ'נס בתוך תנועת ה"אתאיזם החדש". היצ'נס הפך לעמית כבוד של ה-Rationalist International וה-National Secular Society זמן קצר לאחר צאתו, ומאוחר יותר מונה למועצת הכבוד של הישגים מכובדים של ה-Freedom From Religion Foundation. הוא הצטרף גם למועצה המייעצת של הקואליציה החילונית לאמריקה, קבוצה של אתאיסטים והומניסטים. היצ'נס אמר שיקבל הזמנה מכל מנהיג דתי שירצה להתווכח איתו. ב-30 בספטמבר 2007, ריצ'רד דוקינס, היצ'נס, סם האריס ודניאל דנט נפגשו במעונו של היצ'נס לדיון פרטי ולא מונחה שנמשך שעתיים. האירוע הוקלט בווידאו ונקרא "ארבעת הפרשים". בו, הצהיר היצ'נס שהוא רואה במרד המכבים את האירוע המצער ביותר בהיסטוריה האנושית, בשל הנסיגה ממחשבה ופילוסופיה הלניסטית למשיחיות ופונדמנטליזם שהיווה.
באותה שנה החל היצ'נס סדרת ויכוחים בכתב על השאלה "האם הנצרות טובה לעולם?" עם התאולוג והכומר הנוצרי דאגלס וילסון, שפורסמו במגזין "Christianity Today". חילופי דברים אלו הפכו בסופו של דבר לספר באותו שם שפורסם ב-2008. במהלך סיבוב הקידום של הספר, ליווה אותם צוות הסרט של המפיק דארן דואן. מכאן הפיק דואן את הסרט "Collision: Is Christianity GOOD for the World?", שיצא ב-27 באוקטובר 2009. ב-4 באפריל 2009, התווכח היצ'נס עם ויליאם ליין קרייג על קיומו של אלוהים באוניברסיטת ביולה. ב-19 באוקטובר 2009, Intelligence Squared חקרה את השאלה "האם הכנסייה הקתולית היא כוח לטובה בעולם?". ג'ון אונאייקן ואן וידקומב טענו שכן, בעוד שהיצ'נס הצטרף לסטיבן פריי בטענה שלא. האחרונים ניצחו בוויכוח לפי סקר קהל.
היצ'נס התייחס ל'אסלאמופוביה' כאל "מונח מזויף" שהוא "מסוכן" כי הוא "מרמז שכל הסתייגות מהאסלאם חייבת להיות ipso facto 'פובית'. פוביה היא פחד או סלידה לא רציונליים. הטפה אסלאמית מפגינה לעיתים קרובות בדיוק תכונה זו, וזו הסיבה שחשד כלפיה אינו בשום אופן לא רציונלי". ב-5 באוקטובר 2010, התווכח היצ'נס עם טאריק רמדאן בשאלה האם האסלאם הוא דת של שלום, ב-92NY.
ב-26 בנובמבר 2010, הופיע היצ'נס בטורונטו, אונטריו, ב-Munk Debates, שם התווכח על דת עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, שהמיר דתו לנצרות קתולית. בלייר טען שדת היא כוח לטובה, בעוד שהיצ'נס טען נגד.
לאורך ויכוחים אלו, נודע היצ'נס ברטוריקה המשכנעת והנלהבת שלו. "שנינות ורהיטות", "עקיצות מילוליות וזריזות לשונית", ו"התייחסות עצמית, מעורבות ספרותית והיפרבולה" הם כולם אלמנטים בנאומיו. המונח "hitch-slap" שימש כמונח לא רשמי בקרב תומכיו להערה מנוסחת בקפידה שנועדה להשפיל את יריביו. השורה של היצ'נס "אדם שואל בערגה אם אין הוראה בנוהלי הצדק הצבאי לכך שהם יוצאו להורג", בגינוי מבצעי העינויים והתעללות באסירים באבו גרייב, צוטטה על ידי "The Humanist" כדוגמה. מחווה ב-"Politico" ציינה שזו הייתה תכונה שהיצ'נס חלק עם עמיתו האתאיסט והאינטלקטואל גור וידאל.
חיים אישיים
היצ'נס גדל כנוצרי באופן נומינלי ולמד בבתי ספר פנימייתיים נוצריים, אך מגיל צעיר סירב להשתתף בתפילות קהילתיות. מאוחר יותר בחייו גילה היצ'נס שהוא ממוצא יהודי מצד אמו ושאבותיו היהודים היו מהגרים ממזרח אירופה (כולל פולין).
היצ'נס ראה בקריאה, כתיבה ודיבור בפני קהל לא כעבודה או קריירה אלא כ"מה שאני, מי שאני, [ו]מה שאני אוהב".
בנובמבר 1973 מתה אמו של היצ'נס בהתאבדות באתונה בהסכם עם מאהבה, כומר מודח בשם טימותי בריאן. השניים נטלו מנת יתר של כדורי שינה בחדרי מלון סמוכים ובריאן שיסף את פרקי ידיו באמבטיה. היצ'נס טס לבדו לאתונה כדי לאסוף את גופת אמו, בתחילה תחת הרושם שהיא נרצחה.
היצ'נס היה שתיין אלכוהול קבוע, הידוע באהבתו לוויסקי סקוטי, במיוחד לתערובת "Black Label" של ג'וני ווקר, אליה התייחס כ"ארוחת הבוקר של אלופים". פן ג'ילט טוען שסירב להכניס את היצ'נס לביתו בלאס וגאס במהלך ביקור חברתי, אלא אם היצ'נס ישאיר מאחור בקבוק אלכוהול שהביא. בתחילת שנות ה-2000, מגזין "Modern Drunkard" ניסה שוב ושוב להשיג ראיון עם היצ'נס בנושא אלכוהול, אך נדחה מכיוון שהיצ'נס הצהיר שכבר יש לו "יותר מדי אויבים".
בשנת 2007, לאחר שחי בארצות הברית במשך עשרים וחמש שנים, הפך היצ'נס לאזרח אמריקאי, בבחירה לשמור על אזרחותו הבריטית.
### נישואים
היצ'נס היה נשוי פעמיים, תחילה לאלני מליאגרו, קפריסאית יוונייה, ב-1981. בשנת 1991 נישא היצ'נס לאשתו השנייה, קרול בלו, תסריטאית אמריקאית, בטקס שנערך בדירתו של ויקטור נבסקי, עורך "הניישן". נולדה להם בת משותפת, אנטוניה, סופרת ועיתונאית המועסקת כיום בצוות ה-"New Yorker".
היצ'נס בילה חלק מתחילת הקריירה העיתונאית שלו ככתב חוץ בקפריסין. דרך עבודתו שם פגש את אשתו הראשונה, אלני מליאגרו, איתה היו לו שני ילדים, אלכסנדר וסופיה. בנו, אלכסנדר מליאגרו-היצ'נס, יליד 1984, עבד כחוקר מדיניות בלונדון. היצ'נס המשיך לכתוב מאמרי התכתבות בסגנון מסאי ממגוון מקומות, כולל צ'אד, אוגנדה ואזור דארפור בסודאן. בשנת 1991 קיבל את פרס לנאן הספרותי לעיון.
היצ'נס פגש את קרול בלו בלוס אנג'לס ב-1989; היצ'נס כינה זאת אהבה ממבט ראשון. בשנת 1999, היצ'נס ובלו, שניהם מבקרים חריפים של ביל קלינטון, הגישו תצהיר למנהלי המשפט של המפלגה הרפובליקנית בהדחת קלינטון. בו נשבעו שחברם דאז סידני בלומנטל תיאר את מוניקה לווינסקי כסטוקרית. טענה זו סתרה את עדותו המושבעת של בלומנטל עצמו במשפט, והביאה לחילופי דעות עוינים במרחב הציבורי בין היצ'נס לבלומנטל. בעקבות פרסום ספרו של בלומנטל "מלחמות קלינטון", כתב היצ'נס כמה מאמרים בהם האשים את בלומנטל במניפולציה של העובדות. התקרית סיימה את חברותם ועוררה משבר אישי עבור היצ'נס, שספג ביקורת חריפה מחברים על מה שראו כפעולה צינית וחסרת תועלת פוליטית בסופו של דבר.
### מערכת יחסים עם אחיו
העיתונאי והסופר פיטר היצ'נס הוא אחיו הצעיר של כריסטופר בשנתיים. כריסטופר אמר ב-2005 שההבדל העיקרי בין השניים הוא האמונה בקיומו של אלוהים. פיטר הפך לחבר בסוציאליסטים הבינלאומיים (מבשרי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית המודרנית) מ-1968 עד 1975 (החל מגיל 17) לאחר שכריסטופר הציג אותו בפניהם.
האחים הסתכסכו על פי הדיווחים לאחר שפיטר כתב מאמר ב-2001 ב-"The Spectator" שאפיין לכאורה את כריסטופר כסטליניסט. לאחר לידת ילדו השלישי של פיטר, האחים התפייסו. הביקורת של פיטר על "אלוהים אינו גדול" הובילה למחלוקת פומבית בין האחים אך לא לניכור מחודש.
בשנת 2007 הופיעו האחים כחברי פאנל בתוכנית "Question Time" של ה-BBC, שם התעמתו על מספר נושאים. בשנת 2008, בארה"ב, הם התווכחו על הפלישה לעיראק ב-2003 ועל קיומו של אלוהים. בשנת 2010 בפורום Pew, השניים התווכחו על טבעו של אלוהים בציוויליזציה. בטקס האזכרה שנערך לכריסטופר בניו יורק, קרא פיטר קטע מאיגרת פאולוס אל הפיליפים.
מחלה ומוות
ב-8 ביוני 2010, היצ'נס היה בסיבוב הופעות בניו יורק לקידום ספר זיכרונותיו "Hitch-22" כאשר הועבר לטיפול חירום כשהוא סובל מתפליט פריקרדיאלי חמור. זמן קצר לאחר מכן, הודיע שהוא דוחה את סיבוב ההופעות שלו כדי לעבור טיפול בסרטן הוושט.
במאמר ב"ואניטי פייר" שפורסם ב-2010, תחת הכותרת "נושא הסרטן", הצהיר שהוא עובר טיפול בסרטן. הוא אמר שהוא מבין שהפרוגנוזה לטווח ארוך רחוקה מלהיות חיובית ושהוא יהיה "אדם בר מזל מאוד לחיות עוד חמש שנים". מעשן ושתיין כבד מאז שנות העשרה שלו, היצ'נס הודה שהרגלים אלו כנראה תרמו למחלתו. במהלך מחלתו, היצ'נס היה תחת טיפולו של ד"ר פרנסיס קולינס והיה נושא לטיפול הסרטן החדש של קולינס, הממפה את הגנום האנושי ומכוון באופן סלקטיבי ל-DNA פגום.
לדברי כריסטופר באקלי, לפני מותו של היצ'נס, חברו המנוכר סידני בלומנטל כתב להיצ'נס. באקלי אמר שהמכתב הכיל מילים של "רוך ונחמה ומחילה מרומזת".
היצ'נס מת מדלקת ריאות ב-15 בדצמבר 2011 במרכז הסרטן MD Anderson של אוניברסיטת טקסס, יוסטון, בגיל 62. לדברי אנדרו סאליבן, מילותיו האחרונות היו "קפיטליזם. נפילה". בהתאם למשאלותיו של היצ'נס, גופתו נתרמה למחקר רפואי. "Mortality", אוסף של שבעה ממאמריו של היצ'נס ב"ואניטי פייר" על מחלתו, פורסם לאחר מותו בספטמבר 2012.
### תגובות למוות
ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר אמר: "כריסטופר היצ'נס היה יחיד במינו, תערובת מדהימה של סופר, עיתונאי, פולמוסן ודמות ייחודית. הוא היה חסר פחד במרדף אחר האמת וכל מטרה שבה האמין. ולא הייתה אמונה שהחזיק שלא דגל בה בתשוקה, מחויבות וגאונות. הוא היה בן אדם יוצא דופן, מרתק וצבעוני שהיה זכות להכיר".
ריצ'רד דוקינס אמר על היצ'נס: "הוא היה פולימאת, שנון, בעל ידע עצום, ולוחם אמיץ נגד כל העריצים, כולל אלו העל-טבעיים הדמיוניים". דוקינס תיאר מאוחר יותר את היצ'נס כ"כנראה הנואם הטוב ביותר ששמעתי אי פעם", וכינה את מותו "אובדן עצום".
הפיזיקאי התאורטי והקוסמולוג האמריקאי לורנס קראוס אמר:
> כריסטופר היה מגדלור של ידע ואור בעולם שכל הזמן מאיים לכבות את שניהם. היה לו האומץ לקבל את העולם בדיוק כפי שהוא ולא כפי שרצה שיהיה. זו השבחה הגבוהה ביותר, אני מאמין, שאפשר לתת לאינטלקט כלשהו. הוא הבין שהיקום לא דואג לקיומנו או לרווחתנו, והוא גילם את ההבנה שחיינו הם בעלי משמעות רק במידה שאנו נותנים להם משמעות.
ביל מאהר הוקיר את היצ'נס בתוכניתו "Real Time with Bill Maher", באומרו: "איבדנו גיבור שלי, חבר, ואחד מאורחי תוכניות האירוח הגדולים בכל הזמנים". סלמאן רושדי וסטיבן פריי הוקירו אותו בטקס האזכרה של כריסטופר היצ'נס ב"ואניטי פייר" 2012.
הסופר השמרן הבריטי וחברו של היצ'נס דאגלס מארי הוקיר אותו במאמר ב-"The Spectator", תוך שהוא נזכר בחוויות אישיות איתו.
שלושה שבועות לפני מותו של היצ'נס, ג'ורג' איטון מה-"ניו סטייטסמן" כתב: "הוא נחוש להבטיח שהוא לא ייזכר פשוט כ'שמאלני שהפך לימין' או כספקן ופרובוקטור. לאורך הקריירה שלו, הוא שמר על מחויבות לערכי הנאורות של תבונה, חילוניות ופלורליזם. מטרותיו – אמא תרזה, ביל קלינטון, הנרי קיסינג'ר, אלוהים – נבחרו לא באקראי, אלא משום שהן פגעו באחד או יותר מעקרונות אלו. הטרגדיה של מחלתו של היצ'נס היא שהיא הגיעה בזמן שנהנה מקהל גדול מאי פעם. הפולמוסן הגדול בטוח שייזכר, אבל, כפי שהיה מודע יותר ויותר, אולי לא כפי שהיה רוצה". ה-"Chronicle of Higher Education" שאלה האם היצ'נס היה האינטלקטואל הציבורי האחרון.
ספרו של לארי טאונטון "The Faith of Christopher Hitchens", שיצא לאחר מותו של היצ'נס, טען שהיצ'נס התחיל לפלרטט עם רוחניות לקראת סוף חייו. ריצ'רד דוקינס, בראיון עם אלכס או'קונור, כינה אותו "ספר מביש. [טאונטון] ניצל נסיעה ארוכה במכונית שהייתה לו עם כריסטופר היצ'נס ואני חושב שכריסטופר כנראה היה מנומס ודיבר איתו ברצינות על דתו". דוקינס הוסיף: "אפולוגטיקנים דתיים כל כך להוטים להשיג המרות על ערש דווי שצריך להיזהר. ובכן למעשה, כריסטופר אני חושב בעצמו אמר ש, 'אם מישהו טוען שהייתה לי המרה על ערש דווי אתה יכול להיות בטוח לחלוטין שלא הייתי בדעתי הצלולה כשזה קרה'". דייוויד פרום, כותב ב-"האטלנטיק", מציין: "בחודשים שלפני מותו, היצ'נס הזהיר שוב ושוב ובנחרצות שטענות כמו של טאונטון יגיעו ויש להטיל בהן ספק". בראיון עם אנדרסון קופר מ-CNN באוגוסט 2010, זמן קצר לפני מותו, התייחס היצ'נס לאפשרות של המרה על ערש דווי כאל "דבר פתטי" והצהיר שאם סיפורים כאלה יעלו, יש להטיל בהם ספק. בספרו שפורסם לאחר מותו, "Mortality", כתב היצ'נס: "אם אני מתנצר זה בגלל שעדיף שמאמין ימות מאשר שאתאיסט ימות".
### פרס היצ'נס
בשנת 2015, הוקם פרס שנתי של 50,000 דולר לכבודו על ידי קרן דניס וויקטוריה רוס עבור "סופר או עיתונאי שעבודתו משקפת מחויבות לחופש הביטוי והחקירה, טווח ועומק של אינטלקט, ונכונות לרדוף אחר האמת ללא התחשבות בתוצאות אישיות או מקצועיות". אתר האינטרנט של הקרן מציין שפרס היצ'נס "מבקש לקדם את מה שהיה מסור לו לאורך כל חייו: ויכוח ודיון ציבורי נמרץ, כנה ופתוח, ללא סובלנות לאורתודוקסיה, ללא יראת כבוד לסמכות, ואמונה בדיאלוג מנומק כדרך הטובה ביותר לאמת". הזוכה לשנת 2024 היה ארול מוריס.