כריסטופר המפטון: האיש שגרם למכתבים לדבר
הרומן של שודרלו דה לאקלו (Choderlos de Laclos) מ-1782 מורכב כולו ממכתבים. איש בו אינו פונה אל איש בקול רם. כריסטופר המפטון הביט בכך והחליט שזה צריך להיות מחזה, דבר שדרש, כדבריו, שהוא "יבנה מחדש את הספר וידמיין אותו מחדש". התוצאה זיכתה אותו בפרס אוסקר ושינתה לצמיתות את האופן שבו דוברי אנגלית מבינים את הפוליטיקה המינית הצרפתית של המאה ה-18. הוא היה בן שלושים ותשע, וכבר היה מחזאי מקצועי במשך שני עשורים.
פאיאל, עדן, סואץ
כריסטופר ג'יימס המפטון נולד ב-26 בינואר 1946 בפאיאל (Faial), שבאיים האזוריים. אביו עבד בתחום טלקומוניקציה ימית, והעבודה הניעה את המשפחה בין עדן, מצרים, הונג קונג וזנזיבר. במהלך משבר סואץ ב-1956 הם עזבו את מצרים בחיפזון – ילדות שעברה בצפייה בהסדרים הקולוניאליים הבריטיים מתפרקים מקרוב, מה שבא לידי ביטוי ביצירתו יותר מכפי שהוא נוהג להצהיר.
הוא נשלח ללנסינג קולג' (Lancing College), שם למד במקביל לדייוויד הייר (David Hare), ולאחר מכן לאוקספורד בין 1964 ל-1968, שם למד גרמנית וצרפתית וסיים בהצטיינות יתרה (starred First). השפות אינן מקריות; הן הפכו למחצית מהקריירה שלו.
המחזאי הצעיר ביותר בווסט אנד
הוא כתב את מתי ראית לאחרונה את אמא שלי? (When Did You Last See My Mother?) כסטודנט ב-1964. ב-1966 המחזה עבר לווסט אנד, מה שהפך אותו לכותב הצעיר ביותר בעידן המודרני שמחזה שלו הועלה שם. הוא הפך למחזאי הבית ברויאל קורט. ליקוי מאורות (Total Eclipse) הגיע ב-1967. לאחר מכן הגיע הפילנתרופ (The Philanthropist) ב-1969, שהוצג כמעט ארבע שנים בווסט אנד – קומדיה על אקדמאי שתכונתו המגדירה היא הסכמה עם כולם, שהיא מצחיקה וקרה יותר מכפי שתיאור זה מרמז. פראים (Savages) הגיע ב-1973, פינוקים (Treats) ב-1975, סיפורים מהוליווד (Tales from Hollywood) ב-1982, וזיקית לבנה (White Chameleon) ב-1991.
התרגום החל מוקדם ומעולם לא פסק: בית בובות (A Doll's House) של איבסן למסך ב-1973, טרטיף (Tartuffe) של מולייר ב-1983.
יחסים מסוכנים
העיבוד הבימתי הגיע ב-1985. ההסבר של המפטון מדוע עשה זאת הוא פשוט: "אהבתי את הספר כשקראתי אותו לראשונה", אמר, וכינה אותו "חד מבחינה פסיכולוגית בצורה יוצאת דופן ואינפורמטיבי לגבי מין וכן לגבי החברה". הלהקה השייקספירית המלכותית (Royal Shakespeare Company) הזמינה אותו ללא תנאים, וזו הסיבה שהוא קיים בצורה שבה הוא קיים.
הבעיה הייתה מבנית. לרומן אפיסטולרי אין סצנות – רק דיווחים על סצנות, שנכתבו לאחר מכן על ידי משתתפים עם סיבות לשקר. המפטון נאלץ להמציא את העימותים שלאקלו מנע במכוון, ולתת למרטי ולוואלמון חדר להיות בו. מה שבנה הוא כעת הכלי הסטנדרטי לסיפור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא צולם כיחסים מסוכנים (Dangerous Liaisons) ב-1988, והתסריט של המפטון זכה בפרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר.
קריירת המעבד
מה שבא לאחר מכן הוא אחד מגופי העבודה יוצאי הדופן בכתיבה באנגלית, מכיוון שהמפטון בילה ארבעים שנה בהיותו כותב מצוין של חומרים של אנשים אחרים. הוא כתב את הספר למחזמר שדרות סאנסט (Sunset Boulevard) עם דון בלק (Don Black), שזכה בפרסי טוני ב-1994 על הספר הטוב ביותר למחזמר והמוזיקה המקורית הטובה ביותר. הוא תרגם את יסמינה רזה (Yasmina Reza) במשך שני עשורים – אמנות (Art) ב-1996, ואז שיחות אחרי הלוויה (Conversations After a Burial), חיים X 3 (Life x 3) ואלוהי הקטל (God of Carnage) – והפך אותה לקבועה בתיאטרון דובר האנגלית. הוא עיבד את כפרה (Atonement) של איאן מקיואן (Ian McEwan) ב-2007 והיה מועמד לפרס אוסקר שלישי.
הוא גם ביים פעמיים, כשהוא מוביל את קרינגטון (Carrington) למסך בעצמו ב-1995 ואת דמיונות מארגנטינה (Imagining Argentina) ב-2003.
ואז הגיע פלוריאן זלר (Florian Zeller). המפטון תרגם את מחזותיו של המחזאי הצרפתי הצעיר אחד אחרי השני החל מ-2014 – האבא (The Father), האמא (The Mother), האמת (The Truth), השקר (The Lie), גובה הסערה (The Height of the Storm), הבן (The Son) – וכשזלר צילם את האבא ב-2020 השניים כתבו אותו יחד. המפטון זכה בפרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר בפעם השנייה, שלושים ושתיים שנים אחרי הפעם הראשונה, וגם בפרס באפט"א (BAFTA) עמו.
הוא נבחר לעמית של החברה המלכותית לספרות ב-1976, מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-1999, וקיבל תואר אבירות בטקס הענקת תארים של ראש השנה 2020 עבור שירותים לדרמה.
איך הוא עובד
המפטון תיאר את שיטתו עם הספציפיות הלא-זוהרת של אדם שעשה זאת במשך שישים שנה. הוא כותב אחר הצהריים, מתחיל בין שתיים לשלוש, במשך ארבע או חמש שעות; הבקרים מוקדשים לעריכה של מה שעשה ביום הקודם. כיום הוא מנהל מספר פרויקטים במקביל ומוצא שהמעבר ביניהם מרענן במקום לדלל. אין סוד מעבר להופעה לעבודה.
הוא גם אמר את הדבר הברור ביותר שמישהו אמר על הסיבה לכך שתיאטרון אינו סרט: "מחזות מתייחסים לזמנם בדרכים שונות בכל פעם שהם מוצגים". תסריט קבוע ברגע ההדפסה. מחזה מתווכח מחדש על ידי כל צוות שחקנים חדש שנוגע בו.
מדוע כריסטופר נקרא גאון
היכולת היא ספציפית ומוערכת בחסר: תרגום מבני. הכישרון של המפטון הוא להסתכל על טקסט שעובד בצורה מושלמת בצורה אחת ולראות את הקירות הנושאים – מה יכול להישאר, מה חייב להיבנות מחדש, מה מעולם לא היה נחוץ. לאקלו הוא הדוגמה לכך. רומן ללא דיאלוג הפך למחזה שהוא כמעט כולו דיאלוג, והשינוי לא איבד דבר מהותי. זה דורש הבנה לא רק של מה סיפור אומר, אלא מדוע הצורה המקורית שלו גרמה לו לומר זאת כך, וזה קרוב יותר להנדסה מבנית מאשר להשראה.
הטווח הלשוני מחזק זאת. קריאת גרמנית וצרפתית עד לרמה של הצטיינות יתרה באוקספורד היא זו שאפשרה קריירה של תרגום מולייר, איבסן, רזה וזלר לאנגלית שמתפקדת כתיאטרון ולא לאנגלית שהיא רק מדויקת. שני פרסי אוסקר, בהפרש של שלושים ושתיים שנים באותה קטגוריה, הם כשלעצמם טיעון: המיומנות היא שיטה, לא רגע.
טיעון הנגד ראוי להיאמר בבירור. המפטון הוא, מעל לכל, מעבד. יצירתו המפורסמת ביותר נובעת מלאקלו, מקיואן וזלר; המחזות שהם שלו לחלוטין – הפילנתרופ, ליקוי מאורות, פראים, סיפורים מהוליווד – זוכים להערכה מבלי להגיע רחוק באותה מידה. קיימת גרסה של הטיעון שבה הוא משרת מיומן ביותר של דמיון של כותבים אחרים ולא מקור. מגיניו יקראו לזה סנוביזם: הפיכת רומן מכתבים למחזה בימתי היא מעשה של המצאה, ללא קשר למקור. שתי הקריאות ניתנות להגנה.
מורשת
המדד להמפטון הוא שרוב האנשים שמכירים את עבודתו אינם יודעים שהיא שלו. הם מכירים את יחסים מסוכנים, כפרה, אמנות, אלוהי הקטל, שדרות סאנסט, האבא – פריסה על פני תיאטרון, קולנוע ומחזמר שמעט כותבים מכל תקופה השתוו לה, המופקת על ידי אדם שהסוד המוצהר שלו הוא להופיע בשתיים אחר הצהריים. הוא בנה קריירה מההנחה שסיפור נהדר יכול לשרוד שינוי צורה מוחלט, בתנאי שמישהו מבין בדיוק מה מחזיק אותו.