כריסטופר אישרווד: המצלמה שהטילה בעצמה אשם
חוצה את תעלת למשה בדובר ב-1934, רשם אישרווד ביומנו שהוא במנוסה מהחוק. הוא התכוון לזה באופן מילולי. סעיף 11 לחוק התיקון לדין הפלילי מ-1885 הפך יחסים הומוסקסואליים בין גברים לעבירה בבריטניה עד 1967, והחוקר בן רובינס טען כי היעדרותו הארוכה של אישרווד מאנגליה הייתה גלות ולא גלות מרצון — עזיבה תחת לחץ משפטי, ולא בחירה חופשית. הסופר שהעניק למאה העשרים את סאלי באולס ואת הביטוי "אני מצלמה" בילה את רוב חייו מחוץ למדינה ששפתה כתב.
אב מת ואחוזת וייברסלי
כריסטופר ויליאם ברדשו אישרווד נולד ב-26 באוגוסט 1904 בהיי ליין, צ'שייר. אביו, פרנסיס אדוארד ברדשו אישרווד — פרנק — היה קצין מקצועי ברגימנט יורק ולנקסטר, נהרג באיפר במאי 1915 כשכריסטופר היה בן עשר. אמו, קתלין, לבית מאצ'ל סמית', הייתה בתו של סוחר יינות הקשור למשפחת הברו המבשלת. מאחוריהם עמדה גנאלוגיה שהסופר ישתמש בה ויתעבה: ג'ון הנרי אישרווד, אדון אחוזת מרפל ווייברסלי, והשופט הפוריטני ג'ון ברדשו, שחתם על צו המוות של צ'ארלס הראשון. מות האב הוליד את האנדרטה (1932), על מה שהמלחמה עשתה למשפחה ולדור.
חבלה בקיימברידג'
הוא פגש את ו. ה. אודן בבית הספר סנט אדמונד, הינדהד, ב-1914, ואת אדוארד אפוורד ברפטון ב-1918; עם אפוורד המציא את הכפר הדמיוני מורטמיר, עולם פרטי ששימש כחניכות כתיבה. בקורפוס כריסטי קולג', קיימברידג', החזיק מלגת היסטוריה ואז הרס אותה בכוונה, ממלא את ניירות הבחינה שלו בשנה השנייה בבדיחות ובשירים הומוריסטיים. הוא נדרש לעזוב בלי תואר ב-1925. באוקטובר 1928 הוא נרשם כסטודנט לרפואה בקינגס קולג' לונדון והחזיק מעמד שישה חודשים. באותה שנה הוא פרסם את כל הקושרים, רומן על ילדים במלחמה עם הוריהם.
ברלין
הוא הגיע לברלין במרץ 1929 כשהתכוון להישאר עשרה ימים ונשאר עד 1933. הסברו שלו עצמו היה גס: "עבור כריסטופר, ברלין פירושה נערים." הוא שתה בקוזי קורנר, בר הומוסקסואלי בקרויצברג, בעיר שבה סעיף 175 הפליל פעולות הומוסקסואליות אך אכיפתו הרפתה. כשהנאצים תפסו את השלטון הוא השמיד את יומניו של ברלין, מפחד מתפיסתם על ידי המשטרה — מעשה של צנזורה עצמית שעיצב הכל מה שכתב מאוחר יותר על אותם שנים, מכיוון שהיה צריך לשחזר אותם.
מר נוריס עובר רכבת (1935) נולד מחברותו עם ג'רלד המילטון. להתראות לברלין (1939) אסף את דיוקנה של הרפובליקה הגוססת, כולל הנובלה "סאלי באולס" (1937), שנכתבה בהשראת ז'אן רוס, עמה הוא חלק דירה לזמן קצר. כשאוחדו באמריקה כסיפורי ברלין (1945), הם הפכו למחזה של ג'ון ואן דרוטן אני מצלמה (1951), אז קברט (1966), ואז סרט הקולנוע מ-1972 שהפך את ליזה מינלי לכוכבת. לאורך כל הדרך, אישרווד השתמש בשמות בדויים והסתיר את דמויותיו ההומוסקסואליות כדי לעבור את הצנזורה — פשרה שבילה ארבעים שנה בביטולה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היינץ
הקשר שהגדיר את העשור החל ב-1932: אישרווד היה בן 27, היינץ נדרמאייר בן 16 או 17. הם ברחו יחד מגרמניה במאי 1933 ובילו שנים במעבר — יוון, האיים הקנריים, קופנהגן, בריסל, אמסטרדם, סינטרה — מכיוון שאף מדינה לא הסכימה לקבל אותם. אנגליה סירבה לקבל את נדרמאייר בינואר 1934; במאי 1937 הוא גורש לגרמניה, נעצר על ידי הגסטפו בגין סירוב לגיוס והומוסקסואליות, ונידון לשלוש וחצי שנות עבודת פרך. יומניו של אישרווד מאשימים את "הדיקטטורה ההטרוסקסואלית הבריטית" בכך שלא הצליח להגן עליו. התקרית הפכה אותו לפציפיסט, לפי הלוגיקה שציין בדיוק: "לא אהרוג את היינץ. לכן אין לי זכות להרוג אף אחד אחר."
שנות אודן
עם אודן הוא כתב שלושה מחזות — הכלב מתחת לעור (1935), עלייתו של F6 (1936), בגבול (1938) — ובינואר 1938 נסע לסין כדי לדווח על המלחמה היפנית-סינית, והפיק מסע למלחמה (1939). בחוג שסביב אודן וסטיבן ספנדר, אישרווד היה הסופר הממונה.
אמריקה והשתיקה
הוא החליט להגר בינואר 1939 והשתקע בהוליווד, והתיידד עם טרומן קפוטה ודודי סמית'. ג'רלד הרד ואלדוס האקסלי הכירו אותו לסוואמי פרבהווננדה ולחברת ודאנטה של דרום קליפורניה; אישרווד עבר טקס חניכה וחי לזמן קצר כנזיר. בין 1939 ל-1945 הוא לא פרסם כלל רומנים. מה שהפיק במקום זאת היה דתי: תרגום משותף של בהגווד גיטה — שיר האל (1944), עריכה ניהולית של ודאנטה והמערב (1943–45), ארבעים מאמרים, חמישים ושלוש הרצאות במקדשים בין 1950 ל-1978, ושלושים וחמש שנים של תרגום כתבי קודש. הוא נרשם כסרבן מצפון ועבד באכסניה קוויקרית בפנסילבניה ביישוב פליטים יהודים אירופאים, הפך לאזרח ארצות הברית ב-8 בנובמבר 1946, והסיר את "ויליאם ברדשו" משמו המשפטי.
בכרדי
באוקטובר 1952 פגש את דון בכרדי על החוף בסנטה מוניקה. בכרדי היה בן 18; אישרווד היה בן 48. הפער בן שלושים השנים עורר שערורייה, והשותפות נמשכה עד מותו, דרך רומנים ופרידות. בכרדי הקליד את כתב היד של העולם בערב (1954) והפך לצייר דיוקנאות מרשים; דיוקן הכפול של דייוויד הוקני מ-1968 של שני הגברים בביתם בסנטה מוניקה נמכר במכירה פומבית ב-2025 ב-44.3 מיליון דולר. אישרווד לימד ספרות אנגלית מודרנית במכללת המדינה של לוס אנג'לס וכתב למסך, מ-החבר הקטן (1934) עם ברטולד וירטל ועד האהוב (1964) עם טרי סאות'רן. למטה בביקור יצא ב-1962, וב-1964 אדם בודד: יום אחד בחייו של ג'ורג', פרופסור אנגלי הומוסקסואל בגיל הביניים בלוס אנג'לס, ולפי קונצנזוס ספרו הטוב ביותר.
למה קוראים לכריסטופר גאון
הטענה מתבססת על המצאה טכנית: מספר ראשוש אישי שנושא את שם המחבר עצמו ואינו מורשה את הביטחון של הניתוק. המצלמה בנוסחה המפורסמת היא פסיבית, אבל החידוש האמיתי של אישרווד היה ההפך — צופה המוטל באופן מתמיד באשמה במה שהוא צופה, שההתחמקויות והתשוקות שלו הן חלק מהראיות. הכלי הזה הפך את להתראות לברלין לתיעוד המכריע של חברה המחליקה לפשיזם כפי שנצפית על ידי מישהו ללא עמדה מוסרית גבוהה, והוא איפשר את אדם בודד: יום פנימי רגיל שניתן לחשיבות המלאה של הספרות ברגע שחיי הומוסקסואלים היו עדיין פליליים בחלק גדול מהמערב. כריסטופר והסוג שלו (1976) הפנו אז את השיטה להסתרותיו המוקדמות שלו והביאו אותו ללב של שחרור הומוסקסואלים.
הטיעון הכנגד הכנה הוא משמעותי. התפוקה דלה ובעיקר אוטוביוגרפית — קרובה יותר לחוויה מעובדת מאשר להמצאה — ובמשך שש שנים, בשיא כוחו, הוא לא כתב בכלל סיפורת. חלק גדול מהתהילה של ספרי ברלין שייך לקברט ולא אליו. אפילו המחווה המצוטטת ביותר חדה: סוזן סונטג ייחסה את העולם בערב כמקום היחיד בו קאמפ הגיע לדפוס לפני מאמרה, אך כינתה אותו "סקיצה עצלנית של שני עמודים." המקורות רושמים שום פרס ספרותי גדול בחייו; הפרס היחיד הנושא את שמו, פרס לוס אנג'לס טיימס עבור פרוזה אוטוביוגרפית על שם כריסטופר אישרווד, נוצר ב-2016. הגאון שלו הוא של זווית ואומץ, לא של טווח.
מורשת
אובחן כחולה סרטן הערמונית ב-1981, נפטר בביתו בסנטה מוניקה ב-4 בינואר 1986, בן 81; גופו נשלח ל-UCLA ואפרו פוזר בים. ציוריו של בכרדי שלו גוסס הפכו מפורסמים בזכות עצמם. ספריית הנטינגטון מחזיקה את אוסף המסמכים הגדול בעולם שלו — יומנים, פנקסים, אלבומי תמונות, טיוטות של כריסטופר והסוג שלו — וקתרין בקנל ערכה את היומנים לדפוס. העיבודים ממשיכים להגיע: כריס ודון (2008), אדם בודד של טום פורד (2009), כריסטופר והסוג שלו של ה-BBC (2010).