אדוארד גיבון

אדוארד גיבון

אדוארד גיבון (Edward Gibbon; 8 במאי 1737 – 16 בינואר 1794) היה מסאי, היסטוריון ופוליטיקאי בריטי. יצירתו החשובה והמשפיעה ביותר, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית" (The History of the Decline and Fall of the Roman Empire), פורסמה בשישה כרכים בין השנים 1776 ו-1789, וזכתה להצלחה ביקורתית ומסחרית. היא ידועה באיכות הפרוזה שלה ובאירוניה שבה, בשימוש במקורות ראשוניים ובביקורת הפולמוסית שלה על הדת הממוסדת.

חיים מוקדמים: 1737–1752

אדוארד גיבון נולד בשנת 1737, בנם של אדוארד וג'ודית גיבון, בליים גרוב (Lime Grove) שבעיירה פאטני (Putney), סארי. היו לו חמישה אחים ואחות אחת, שכולם מתו בינקותם. סבו, שנקרא גם הוא אדוארד, איבד את נכסיו כתוצאה מקריסת בועת הדרום (South Sea bubble) בשנת 1720, אך בסופו של דבר השיב לעצמו חלק ניכר מעושרו. אביו של גיבון ירש לפיכך אחוזה משמעותית. סבתו מצד אביו, קתרין אקטון, הייתה נכדתו של סר וולטר אקטון, הברונט השני. גיבון תיאר את עצמו כ"ילד חלוש, מוזנח על ידי אמי, מורעב על ידי האומנת שלי". בגיל תשע נשלח לבית הספר של ד"ר וודסון בקינגסטון שעל התמזה (כיום בית הספר קינגסטון גראמר), זמן קצר לאחר מכן מתה אמו. לאחר מכן עבר להתגורר בפנימיית בית הספר וסטמינסטר, שהייתה בבעלות "דודה קיטי" הנערצת עליו, קתרין פורטן. זמן קצר לאחר מותה ב-1786, הוא זכר אותה כמי שהצילה אותו מהבוז של אמו, והקנתה לו "את יסודות הידע הראשונים, את התרגיל הראשון של התבונה, וטעם לספרים שעדיין מהווים את התענוג והתהילה של חיי". משנת 1747 בילה גיבון זמן בבית המשפחה בבוריטון (Buriton). עד 1751, קריאתו של גיבון כבר הייתה נרחבת וכוונה לעבר עיסוקיו העתידיים: "היסטוריה רומית" (1713) מאת לורנס אצ'ארד, "מוסד להיסטוריה כללית" (1680–85) מאת ויליאם האוול, וכמה מ-65 הכרכים של ה"היסטוריה אוניברסלית מהתיעוד המוקדם ביותר של הזמן" (1747–1768) עטורת השבחים.

קריירה

### אוקספורד, לוזאן ומסע דתי: 1752–1758

בעקבות שהות בבאת' (Bath) בשנת 1752 לשיפור בריאותו בגיל 15, נשלח גיבון על ידי אביו למגדלן קולג', אוקספורד, שם נרשם כסטודנט ממעמד ה-gentleman-commoner. עם זאת, הוא לא התאים לאווירת הקולג', ומאוחר יותר הצטער על 14 החודשים שבילה שם כ"בטלים וחסרי תועלת" ביותר בחייו. מכיוון שהוא מציין זאת באוטוביוגרפיה שלו, נהוג היה לחשוב שנטייתו של דודתו ל"פולמוס תיאולוגי" פרחה תחת השפעת התאולוג הדאיסט או הרציונליסט קוניירס מידלטון (1683–1750), מחבר הספר "חקירה חופשית על כוחות הנסים" (1749). בחיבור זה הכחיש מידלטון את תקפותם של כוחות כאלה; גיבון התנגד מיד, או כך נהוג היה לטעון. התוצר של אי-הסכמה זו, עם סיוע מסוים מעבודתו של הבישוף הקתולי ז'אק-בנין בוסואה (1627–1704), ושל הישועי האליזבתני רוברט פרסונס (1546–1610), הניב את האירוע הזכור ביותר בתקופתו באוקספורד: המרתו לנצרות הקתולית ב-8 ביוני 1753. הוא "הושחת" עוד יותר על ידי הדאיזם "חופשי המחשבה" של המחזאי והמשורר דייוויד מאלט; ולבסוף אביו של גיבון, שכבר היה "מיואש", לא יכול היה לשאת זאת יותר. דייוויד וומרסלי הראה, עם זאת, כי טענתו של גיבון כי הומר על ידי קריאת מידלטון אינה סבירה מאוד, והוכנסה רק לטיוטה הסופית של ה"זיכרונות" בשנים 1792–1793.

בתוך שבועות מהמרתו, הוא הוצא מאוקספורד ונשלח לחיות תחת השגחתו והדרכתו של דניאל פאוילארד, כומר רפורמי מלוזאן, שווייץ. שם הוא יצר את אחת משתי החברויות הגדולות של חייו, זו של ז'אק ז'ורז' דייוורדון (המתרגם לצרפתית של "ייסורי ורתר הצעיר" מאת גתה), וזו של ג'ון בייקר הולרויד (לימים לורד שפילד). שנה וחצי לאחר מכן, לאחר שאביו איים לנשל אותו, ביום חג המולד 1754, הוא חזר לנצרות הפרוטסטנטית. "המאמרים השונים של האמונה הרומית", כתב, "נעלמו כמו חלום".

### רומנטיקה שנקטעה

הוא גם פגש את הרומנטיקה היחידה בחייו: בתו של הכומר מקרסי (Crassy), אישה צעירה בשם סוזן קורשו, שלימים הפכה לאשתו של שר האוצר של לואי ה-16, ז'אק נקר, ולאמה של מאדאם דה סטאל. השניים פיתחו קרבה חמה; גיבון המשיך והציע נישואין, אך בסופו של דבר הדבר לא בא בחשבון, שכן נחסם הן על ידי התנגדותו הנחרצת של אביו והן על ידי חוסר רצונה הנחרץ באותה מידה של קורשו לעזוב את שווייץ. גיבון חזר לאנגליה באוגוסט 1758 כדי להתעמת עם אביו. שום סירוב לרצונותיו של האב לא היה אפשרי. גיבון ניסח זאת כך: "נאנחתי כמאהב, צייתתי כבן". הוא המשיך וניתק כל קשר עם קורשו, גם כשהיא נשבעה לחכות לו. הפרידה הרגשית הסופית שלהם התרחשה ככל הנראה בפרנה (Ferney), צרפת, בתחילת 1764, אם כי הם אכן ראו זה את זה לפחות פעם אחת נוספת, שנה לאחר מכן.

### תהילה ראשונה והטיול הגדול: 1758–1765

עם שובו לאנגליה, פרסם גיבון את ספרו הראשון, "Essai sur l'Étude de la Littérature" (מסה על חקר הספרות) בשנת 1761, שהניב טעם ראשוני של סלבריטאות והבדיל אותו, בפריז לפחות, כאיש ספרות.

ב-12 ביוני 1759 הוסמך גיבון כקפטן במיליציה של דרום המפשייר כאשר גדוד זה הוקם במהלך מלחמת שבע השנים (אביו שירת כמייג'ור של הגדוד). במשך שלוש השנים הבאות הוא פיקד על פלוגת הגרנדירים של הגדוד בהגנה על המולדת. המיליציה פורקה בדצמבר 1762 אך הוא נותר קצין בגדוד, והתפטר בדרגת לוטננט-קולונל בשנת 1770. גיבון ייחס מאוחר יותר לשירותו במיליציה את העובדה שסיפק לו "היכרות רחבה יותר עם העולם האנגלי". היה עוד עניין של תועלת עצומה: "המשמעת והתמרונים של גדוד מודרני נתנו לי מושג ברור יותר על הפלנקס והלגיון; והקפטן של גרנדירי המפשייר (הקורא עשוי לחייך) לא היה חסר תועלת להיסטוריון של האימפריה הרומית."

בשנת 1763 חזר, דרך פריז, ללוזאן, שם הכיר את "הצעיר הנבון והראוי" ויליאם גייז. ב-18 באפריל 1764, הוא וגייז יצאו לאיטליה, חצו את האלפים, ואחרי שבילו את הקיץ בפירנצה הגיעו לרומא, דרך לוקה, פיזה, ליבורנו וסיינה, בתחילת אוקטובר. באוטוביוגרפיה שלו, גיבון מתעד בצורה חיה את התעלות הנפש שלו כאשר התקרב סוף סוף ל"אובייקט הגדול של העלייה לרגל [שלי]":

> ...במרחק של עשרים וחמש שנים איני יכול לשכוח וגם לא לבטא את הרגשות העזים שסערו במוחי כשניגשתי לראשונה ונכנסתי לעיר הנצחית. לאחר לילה ללא שינה, פסעתי בצעד רם על חורבות הפורום; כל נקודה בלתי נשכחת שבה עמד רומולוס, או טוליו דיבר, או קיסר נפל, הייתה נוכחת מיד לעיניי; וכמה ימים של שיכרון אבדו או נהנו לפני שיכולתי לרדת לחקירה קרירה ומפורטת.

כאן הגה גיבון לראשונה את הרעיון לחבר היסטוריה של העיר, שהורחבה מאוחר יותר לכל האימפריה, רגע שתיאר מאוחר יותר כ"חזון הקפיטוליני" שלו:

> זה היה ברומא, ב-15 באוקטובר 1764, כשישבתי מהרהר בין חורבות הקפיטול, בזמן שהנזירים יחפים שרו תפילות ערבית במקדש יופיטר, שהרעיון לכתוב את שקיעתה ונפילתה של העיר עלה לראשונה במוחי.

וומרסלי מציין את קיומן של "סיבות טובות" להטיל ספק בדיוק של ההצהרה. בהרחבה, פוקוק ("היסטוריה קלאסית", פסקה 2) מתייחס לכך כאל "יצירה של זיכרון" או "המצאה ספרותית" סבירה, בהתחשב בכך שגיבון, באוטוביוגרפיה שלו, טען שהיומן שלו מתעד את הזיכרון ל-15 באוקטובר, בעוד שבפועל היומן אינו נותן תאריך.

### קריירה מאוחרת: 1765–1776

עבודה

ביוני 1765 חזר גיבון לבית אביו, ונשאר שם עד מותו של האחרון ב-1770. חמש שנים אלו נחשבו על ידי גיבון כגרועות בחייו, אך הוא ניסה להישאר עסוק על ידי ביצוע ניסיונות מוקדמים בהיסטוריות מלאות. הנרטיב ההיסטורי הראשון שלו, הידוע כ"היסטוריה של שווייץ", המייצג את אהבתו של גיבון לשווייץ, מעולם לא הושלם ולא פורסם. גם תחת הדרכתו של דייוורדון, מתרגמו הגרמני, הפך גיבון לביקורתי מדי כלפי עצמו ונטש לחלוטין את הפרויקט לאחר שכתב רק 60 עמודים של טקסט.

זמן קצר לאחר שנטש את "ההיסטוריה של שווייץ", עשה גיבון ניסיון נוסף להשלים היסטוריה מלאה. עבודתו השנייה, "Memoires Litteraires de la Grande Bretagne", הייתה סט של שני כרכים המתאר את התנאים הספרותיים והחברתיים של אנגליה באותה עת, כגון ההיסטוריה של הנרי השני מאת לורד ליטלטון ו"אמינות היסטוריית הבשורה" מאת נתנאל לרדנר. ה"Memoires Litteraires" של גיבון לא זכו לשום פרסום ונחשבו לכישלון על ידי היסטוריונים וחוקרי ספרות עמיתים.

לאחר שטיפל באחוזת אביו – שהייתה במצב גרוע – נותר מספיק לגיבון כדי להתיישב בצורה אופנתית בלונדון ברחוב בנטינק 7 ללא דאגות כלכליות. עד פברואר 1773, הוא כתב ברצינות, אך לא ללא הסחת דעת מזדמנת שכפה על עצמו. הוא השתלב בחברה הלונדונית בקלות רבה, הצטרף למועדונים חברתיים טובים יותר (כולל המועדון הספרותי של ד"ר ג'ונסון), וביקר מדי פעם אצל חברו הולרויד בסאסקס. הוא החליף את אוליבר גולדסמית' באקדמיה המלכותית כ'פרופסור להיסטוריה עתיקה', תפקיד של כבוד אך יוקרתי. בסוף 1774, הוא הוכנס כבנאי חופשי (Freemason) של הלשכה הגדולה הראשונה של אנגליה.

הוא גם, אולי בצורה הפחות פרודוקטיבית באותה שנה, הוחזר לבית הנבחרים עבור ליסקארד, קורנוול, באמצעות התערבותו של קרובו ופטרונו, אדוארד אליוט. הוא הפך לחבר פרלמנט מהשורה (back-bencher) ארכיטיפי, "אילם" ו"אדיש" בטוב לב, תמיכתו במשרד הוויגי הייתה תמיד אוטומטית. גיבון איבד את המושב בליסקארד ב-1780 כאשר אליוט הצטרף לאופוזיציה, כשהוא לוקח איתו את "בוחרי ליסקארד [ש]הם בדרך כלל באותה דעה כמו מר אליוט". (מארי, עמ' 322.) בשנה שלאחר מכן, בזכות חסדו של ראש הממשלה לורד נורת', הוא הוחזר שוב לפרלמנט, הפעם עבור לימינגטון בבחירות ביניים.

שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית: 1776–1788

לאחר מספר שכתובים, כאשר גיבון "מתפתה לעיתים קרובות לזרוק את עמל שבע השנים", הכרך הראשון של מה שהפך להישג חייו העיקרי, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית", פורסם ב-17 בפברואר 1776. במהלך 1777, הציבור הקורא צרך בשקיקה שלוש מהדורות, שעבורן תוגמל גיבון בנדיבות: שני שלישים מהרווחים, שהסתכמו בכ-1,000 ליש"ט (שווה ערך לכ-210,000 ליש"ט בשנת 2025).

כרכים II ו-III הופיעו ב-1 במרץ 1781, ובסופו של דבר עלו "לרמה של הכרך הקודם בהערכה כללית". כרך IV הושלם ביוני 1784; שני האחרונים הושלמו במהלך שהות שנייה בלוזאן (ספטמבר 1783 עד אוגוסט 1787) שם התאחד גיבון עם חברו דייוורדון בנוחות נינוחה. בתחילת 1787, הוא "התאמץ לקראת המטרה" ובהקלה רבה הפרויקט הסתיים ביוני. גיבון כתב מאוחר יותר:

> זה היה ביום, או ליתר דיוק בלילה, של 27 ביוני 1787, בין השעות אחת עשרה לשתים עשרה, שכתבתי את השורות האחרונות של העמוד האחרון בבית קיץ בגינה שלי... לא אסתיר את הרגשות הראשונים של שמחה על השבת החופש שלי, ואולי ביסוס תהילתי. אך גאוותי הושפלה עד מהרה, ומלנכוליה מפוכחת התפשטה על מוחי מהרעיון שלקחתי את פרידתי הנצחית מחבר ישן ונעים, וכי, תהיה אשר תהיה גורלה העתידי של ההיסטוריה שלי, חייו של ההיסטוריון חייבים להיות קצרים ובלתי יציבים.

כרכים IV, V ו-VI הגיעו סוף סוף לדפוס במאי 1788, פרסומם התעכב מאז מרץ כדי שיוכל לחפוף למסיבת ארוחת ערב שחגגה את יום הולדתו ה-51 של גיבון (ה-8). על גל השבחים לכרכים המאוחרים עלו אישים בני זמננו כמו אדם סמית', ויליאם רוברטסון, אדם פרגוסון, לורד קמדן והוראס וולפול. אדם סמית' אמר לגיבון כי "בהסכמה אוניברסלית של כל אדם בעל טעם ולמידה, שאני מכיר או מתכתב איתו, זה מציב אותך בראש השבט הספרותי כולו הקיים כיום באירופה." בנובמבר 1788, הוא נבחר לעמית של החברה המלכותית, כשהמציע העיקרי הוא חברו הטוב לורד שפילד.

בשנת 1783 גיבון סקרן מהפיקחות של בתו הבכורה בת ה-12 של שפילד, מריה, והוא הציע ללמד אותה בעצמו. במהלך השנים הבאות הוא המשיך, ויצר נערה בת שש עשרה שהייתה משכילה, בטוחה ונחושה לבחור בעצמה את בעלה. גיבון תיאר אותה כ"תערובת של התבוננות נכונה ודימויים חיים, ההיגיון החזק של גבר מבוטא באלגנטיות הקלה של אישה".

חיים מאוחרים: 1789–1794

השנים שלאחר השלמת "ההיסטוריה" על ידי גיבון היו מלאות ברובן בצער ובאי-נוחות פיזית גוברת. הוא חזר ללונדון בסוף 1787 כדי לפקח על תהליך הפרסום לצד לורד שפילד. עם השלמת זאת, ב-1789 הוא חזר ללוזאן רק כדי ללמוד על ו"להיות מושפע עמוקות" ממותו של דייוורדון, שהוריש לגיבון את ביתו, לה גרוט (La Grotte). הוא התגורר שם ללא מהומה רבה, השתלב בחברה המקומית, קיבל ביקור משפילד ב-1791, ו"חלק את הסלידה המשותפת" מהמהפכה הצרפתית. ב-1793 הגיעה הידיעה על מותה של ליידי שפילד; גיבון עזב מיד את לוזאן והפליג לנחם את שפילד האבל אך המיושב. בריאותו החלה להידרדר בצורה קריטית בדצמבר, ובתחילת השנה החדשה, הוא היה על סף מותו.

בין מחלותיו של אדוארד גיבון הייתה שיגדון (Gout). גיבון נחשב גם כמי שסבל ממקרה קיצוני של נפיחות באשכים, כנראה הידרוצלה (hydrocele testis), מצב הגורם לאשכים להתנפח בנוזל בתא שמעל לאחד האשכים. בעידן שבו בגדים צמודים היו אופנתיים, מצבו הוביל לדלקת כרונית ומעוותת שהפכה את גיבון לדמות בודדה. ככל שמצבו החמיר, הוא עבר הליכים רבים כדי להקל על המצב, אך ללא הצלחה מתמשכת. בתחילת ינואר, האחרון בסדרה של שלושה ניתוחים גרם לדלקת צפק (peritonitis) בלתי פוסקת להתפתח ולהתפשט, שממנה מת.

ה"ענק האנגלי של הנאורות" נכנע סוף סוף ב-12:45 בצהריים, 16 בינואר 1794 בגיל 56. הוא נקבר במאוזוליאום של שפילד הצמוד לטרנספט הצפוני של כנסיית סנט מרי וסנט אנדרו, פלצ'ינג, מזרח סאסקס, לאחר שמת בפלצ'ינג בזמן שהתארח אצל חברו הגדול, לורד שפילד. עזבונו של גיבון הוערך בכ-26,000 ליש"ט. הוא הוריש את רוב רכושו לבני דודים. כפי שנקבע בצוואתו, שפילד פיקח על מכירת ספרייתו במכירה פומבית לוויליאם בקפורד תמורת 950 ליש"ט. מה שקרה לאחר מכן מרמז שבקפורד אולי ידע על ה"הערה המוסרנית והחוצפנית" של גיבון על חשבונו בנוכחות הדוכסית מדבונשייר בלוזאן. משאלתו של גיבון שספרייתו בת 6,000 הספרים לא תינעל 'תחת המפתח של אדון קנאי' נדחתה למעשה על ידי בקפורד שהחזיק אותה בלוזאן עד 1801 לפני שבדק אותה, ואז נעל אותה שוב עד לפחות 1818 לפני שהחזיר את רוב הספרים לרופאו של גיבון, ד"ר שול, שעזר לנהל את המכירה מלכתחילה. העותק המוער של בקפורד ל"שקיעה ונפילה" הופיע בכריסטי'ס ב-1953, עם הביקורת שלו על מה שהוא החשיב כ"שביעות רצון עצמית מגוחכת... העיוות התכוף שלך של האמת ההיסטורית כדי לעורר לעג, או לעורר גיחוך... הבורות שלך בשפות מזרחיות [וכו']".

מורשת

דעה המיוחסת לעיתים קרובות לגיבון, שהאימפריה הרומית נפלה בשל אימוץ הנצרות, אינה מקובלת באופן נרחב על ידי חוקרים כיום. גיבון טען שעם האופי הנוצרי החדש של האימפריה, סכומי עושר גדולים שהיו משמשים אחרת בעניינים חילוניים, לקידום המדינה, הועברו לקידום פעילויות הכנסייה. עם זאת, האימפריה הקדם-נוצרית הוציאה גם היא סכומים כספיים גדולים על ענייני דת ולא ברור אם שינוי הדת הגדיל את המשאבים שהאימפריה הוציאה על דת. גיבון טען עוד כי הגישות החדשות שהוכנסו על ידי הנצרות גרמו לנוצרים עשירים רבים לוותר על אורח חייהם ולהיכנס למנזרים, וכך להפסיק להשתתף בתמיכה באימפריה. עם זאת, בעוד שנוצרים עשירים רבים אכן הפכו לנזירים, מספרם היה קטן בהשוואה למספר המשתתפים בבירוקרטיה הקיסרית. למרות שגיבון ציין עוד כי הדגש שהנצרות שמה על שלום גרם לירידה במספר האנשים המשרתים בצבא, הירידה הייתה קטנה עד כדי זניחה עבור יעילות הצבא.

חוקרים רבים טוענים שגיבון למעשה לא האשים את הנצרות בשקיעתה ונפילתה של האימפריה. במקום זאת, הוא ייחס אותן להשפעות המותרות והשחיקה הנובעת מכך של האופי הלוחמני של הרומאים. דעה כזו מהדהדת את השקפתו של ההיסטוריון היווני פוליביוס, שהסביר באופן דומה את ליקוי העולם היווני הדקדנטי על ידי הרפובליקה הרומית העולה בענייני הים התיכון. בהבנה זו של גיבון, תהליך הדעיכה של רומא היה בעיצומו עוד לפני שחסידי הנצרות הפכו לחלק גדול מהאוכלוסייה. לפיכך, למרות שגיבון אולי ראה בנצרות כמאיצה את נפילתה של רומא, הוא לא ראה בה כסיבה השורשית.

עבודתו של גיבון ספגה ביקורת על השקפתה הצורבת על הכנסייה הנוצרית, כפי שהונחה בפרקים XV ו-XVI, מה שהוביל לאיסור על הספר בכמה מדינות. גיבון הואשם בחוסר כבוד לדוקטרינה הנוצרית על ידי "התייחסות לכנסייה הנוצרית כתופעה של היסטוריה כללית, לא כמקרה מיוחד המאפשר הסברים על-טבעיים ואינו מאפשר ביקורת על חסידיה". ליתר דיוק, הפרקים גינו את הכנסייה על "החלפת התרבות הגדולה שקדמה לה בצורה הרסנית שלא לצורך", ועל "השערורייה של [תרגול] חוסר סובלנות דתית ומלחמה".

במכתבים להולרויד ואחרים, גיבון הראה שהוא מצפה לתגובה נגדית בהשראת הכנסייה, אך חומרת הביקורות שלאחר מכן עלתה על כל מה שהוא או חבריו ציפו לו. מבקרים בני זמננו כמו ג'וזף פריסטלי וריצ'רד ווטסון ליבו את האש המתהווה, אך הקשה שבהתקפות הייתה מאמר "ארסי" של הכומר הצעיר הנרי אדוארדס דייוויס. בשנת 1779 פרסם גיבון "הצדקה" (Vindication) לפרקים XV ו-XVI.

האנטגוניזם לכאורה של גיבון לדוקטרינה הנוצרית גלש לעוינות כלפי היהדות, מה שהוביל להאשמות באנטישמיות. לדוגמה, הוא כתב:

> מתקופת נירון ועד אנטונינוס פיוס, היהודים גילו חוסר סבלנות עז לשלטון רומא, שפרץ שוב ושוב בטבח ומרד זועמים ביותר. האנושות מזועזעת מסיפור האכזריות הנוראות שביצעו בערים מצרים, קפריסין וקירנאיקה, שם חיו בידידות בוגדנית עם הילידים התמימים; ואנו מתפתים להריע לנקמה הקשה שהופעלה על ידי זרועות הלגיונות נגד גזע של פנאטים, שאמונתם הנוראה והאמונית נראתה כהופכת אותם לאויבים בלתי מתפשרים לא רק של הממשלה הרומית, אלא גם של האנושות.

### השפעה

גיבון נחשב לבן של הנאורות וזה בא לידי ביטוי בפסק דינו המפורסם על ההיסטוריה של ימי הביניים: "תיארתי את ניצחון הברבריות והדת". פוליטית, הוא דחה את התנועות השוויוניות הרדיקליות של התקופה, בעיקר המהפכות האמריקאית והצרפתית, ודחה יישומים רציונליסטיים מדי של זכויות האדם.

עבודתו של גיבון זכתה לשבחים על סגנונה, האפיגרמות הפיקנטיות שלה והאירוניה האפקטיבית שלה. וינסטון צ'רצ'יל כתב ב"חיי המוקדמים": "יצאתי לדרך... 'שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית' של גיבון [ו]מיד נשלטתי הן על ידי הסיפור והן על ידי הסגנון. ... טרפתי את גיבון. רכבתי עליו בניצחון מקצה לקצה ונהניתי מכל זה." צ'רצ'יל עיצב חלק גדול מסגנונו הספרותי על פי גיבון. כמו גיבון, הוא הקדיש את עצמו להפקת "נרטיב היסטורי חי, הנפרש על פני תקופה ומקום ומועשר בניתוח והשתקפות".

באופן יוצא דופן למאה ה-18, גיבון מעולם לא הסתפק בדיווחים מיד שנייה כאשר המקורות הראשוניים היו נגישים, אם כי רובם נלקחו ממהדורות מודפסות ידועות. "תמיד השתדלתי", כתב, "לשאוב ממקור המעיין; שסקרנותי, כמו גם תחושת חובה, תמיד דחקו בי ללמוד את המקורות; ושאם הם לפעמים חמקו מחיפושי, סימנתי בזהירות את העדויות המשניות, שעל אמונתן נאלץ קטע או עובדה להסתמך." בהתעקשות זו על חשיבות המקורות הראשוניים, גיבון נחשב על ידי רבים לאחד ההיסטוריונים המודרניים הראשונים:

> בדיוק, יסודיות, בהירות ותפיסה מקיפה של נושא עצום, ה'היסטוריה' היא בלתי ניתנת לעקיפה. זוהי ההיסטוריה האנגלית היחידה שיכולה להיחשב כסופית... יהיו חסרונותיה אשר יהיו, הספר מרשים מבחינה אמנותית כמו גם בלתי ניתן לערעור מבחינה היסטורית כפנורמה עצומה של תקופה גדולה.

נושא הכתיבה של גיבון, כמו גם רעיונותיו וסגנונו, השפיעו על סופרים אחרים. מלבד השפעתו על צ'רצ'יל, גיבון היה גם מודל לאייזק אסימוב בכתיבתו את "טרילוגיית המוסד", אשר, כפי שכתב אסימוב, כללה "קצת העתקה מיצירותיו של אדוארד גיבון".

אוולין וו העריץ את סגנונו של גיבון אך לא את חילוניותו. ברומן של וו "הלנה" (1950), הסופר הנוצרי המוקדם לקטנטיוס מודאג מהאפשרות של "'היסטוריון שקרי, עם מוח של קיקרו או טקיטוס ונשמה של חיה,' והוא הנהן לעבר הגיבון (קוף) שחפר בשרשרת הזהב שלו ופטפט עבור פרי".

מונוגרפיות מאת גיבון

Essai sur l’Étude de la Littérature (לונדון: Becket & De Hondt, 1761).

- Critical Observations on the Sixth Book of [Vergil's] 'The Aeneid' (לונדון: Elmsley, 1770).

- The History of the Decline and Fall of the Roman Empire (כרך I, 1776; כרכים II, III, 1781; כרכים IV, V, VI, 1788–1789). כולם לונדון: Strahan & Cadell.

- A Vindication of some passages in the fifteenth and sixteenth chapters of the History of the Decline and Fall of the Roman Empire (לונדון: J. Dodsley, 1779).

- Mémoire Justificatif pour servir de Réponse à l’Exposé, etc. de la Cour de France (לונדון: Harrison & Brooke, 1779).

כתבים אחרים מאת גיבון

"Lettre sur le gouvernement de Berne" [מכתב מס' IX. מר גיבון אל *** על ממשלת ברן], בתוך "Miscellaneous Works", מהדורה ראשונה (1796), כרך 1 (להלן). חוקרים חלוקים לגבי תאריך כתיבתו (נורמן, ד.מ. לו: 1758–59; פוקוק: 1763–64).

- Mémoires Littéraires de la Grande-Bretagne. מחבר שותף: ז'ורז' דייוורדון (2 כרכים: כרך 1, לונדון: Becket & De Hondt, 1767; כרך 2, לונדון: Heydinger, 1768).

- Miscellaneous Works of Edward Gibbon, Esq., עורך ג'ון לורד שפילד (2 כרכים, לונדון: Cadell & Davies, 1796; 5 כרכים, לונדון: J. Murray, 1814; 3 כרכים, לונדון: J. Murray, 1815). כולל "זיכרונות מחייו וכתביו של אדוארד גיבון, אסקווייר".

- Autobiographies of Edward Gibbon, עורך ג'ון מארי (לונדון: J. Murray, 1896). הזיכרונות המלאים של א.ג. (שש טיוטות) מכתבי היד המקוריים.

- The Private Letters of Edward Gibbon, 2 כרכים, עורך רולנד א. פרות'רו (לונדון: J. Murray, 1896).

- The works of Edward Gibbon, כרך 3 1906.

- Gibbon's Journal to 28 January 1763, עורך ד.מ. לו (לונדון: Chatto and Windus, 1929).

- Le Journal de Gibbon à Lausanne, עורך ז'ורז' א. בונאר (לוזאן: Librairie de l'Université, 1945).

- Miscellanea Gibboniana, עורכים ג.ר. דה ביר, ל. ג'ונוד, ג.א. בונאר (לוזאן: Librairie de l'Université, 1952).

- The Letters of Edward Gibbon, 3 כרכים, עורכת ג'.א. נורטון (לונדון: Cassell & Co., 1956). כרך 1: 1750–1773; כרך 2: 1774–1784; כרך 3: 1784–1794. מצוטט כ-'Norton, Letters'.

- Gibbon's Journey from Geneva to Rome, עורך ג.א. בונאר (לונדון: Thomas Nelson and Sons, 1961). יומן.

- Edward Gibbon: Memoirs of My Life, עורך ג.א. בונאר (ניו יורק: Funk & Wagnalls, 1969; 1966). חלקים מזיכרונותיו של א.ג. מסודרים כרונולוגית, תוך השמטת חזרות.

- The English Essays of Edward Gibbon, עורכת פטרישיה קראדוק (אוקספורד: Clarendon Press, 1972); כריכה קשה: ISBN 0-19-812496-1.