פרסי ביש שלי

פרסי ביש שלי

פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley; 4 באוגוסט 1792 – 8 ביולי 1822) היה סופר אנגלי הנחשב לאחד מגדולי המשוררים הרומנטיים בשפה האנגלית. שלי, שהיה רדיקלי הן בשירתו והן בהשקפותיו הפוליטיות והחברתיות, לא זכה לתהילה במהלך חייו, אך ההכרה בהישגיו השיריים גברה בהתמדה לאחר מותו, והוא הפך למשפיע חשוב על דורות המשוררים הבאים, בהם רוברט בראונינג (Robert Browning), אלג'רנון צ'ארלס סווינבורן (Algernon Charles Swinburne), תומאס הארדי (Thomas Hardy) וויליאם בטלר ייטס (W. B. Yeats). מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום (Harold Bloom) מתאר אותו כ"אומן מעולה, משורר לירי שאין שני לו, וכנראה אחד האינטלקטואלים הספקנים המתקדמים ביותר שכתבו שיר אי פעם".

המוניטין של שלי ידע עליות ומורדות במהלך המאה ה-20, אך מאז שנות ה-60 הוא זכה להערכה ביקורתית גוברת בזכות התנופה הסוחפת של הדימויים השיריים שלו, שליטתו בז'אנרים ובצורות שיריות, והשילוב המורכב בין רעיונות ספקניים, אידיאליסטיים ומטריאליסטיים ביצירתו. בין יצירותיו השיריות הידועות ביותר ניתן למנות את הפואמות הארוכות "אלאסטור, או רוח הבדידות" (Alastor, or The Spirit of Solitude; 1816), "ג'וליאן ומדאלו" (Julian and Maddalo; 1818-19), "מסכת האנרכיה" (The Mask of Anarchy; 1819), "אדונאיס" (Adonais; 1821) ו"ניצחון החיים" (The Triumph of Life; 1822); השירים הקצרים "אוזימנדיאס" (Ozymandias; 1818), "אודה לרוח המערבית" (Ode to the West Wind; 1819) ו"אל עפרוני" (To a Skylark; 1820); ודרמות החרוזים "הצ'נצ'י" (The Cenci; 1819), "פרומתאוס משוחרר" (Prometheus Unbound; 1820) ו"הלאס" (Hellas; 1822).

שלי כתב גם סיפורת וכמות ניכרת של מסות בנושאים פוליטיים, חברתיים ופילוסופיים. חלק גדול משירה ומפרוזה זו לא פורסם בחייו, או פורסם רק בצורה מצונזרת, בשל החשש מהעמדה לדין בגין הוצאת דיבה פוליטית ודתית. החל משנות ה-20 של המאה ה-19, שיריו וכתביו הפוליטיים והאתיים הפכו לפופולריים בחוגים רדיקליים, צ'רטיסטיים ואווניסטיים, ומשכו מאוחר יותר מעריצים מגוונים כקארל מרקס (Karl Marx), מהאטמה גנדי (Mahatma Gandhi) וג'ורג' ברנרד שו (George Bernard Shaw).

חייו של שלי היו רצופים במשברים משפחתיים, בריאות לקויה ותגובת נגד לאתאיזם המוצהר שלו, להשקפותיו הפוליטיות ולזלזול במוסכמות חברתיות. הוא יצא לגלות מרצון באיטליה בשנת 1818, ובמשך ארבע השנים הבאות יצר את מה שזאקרי לידר (Zachary Leader) ומייקל אוניל (Michael O'Neill) מכנים "כמה מהשירה המשובחת ביותר של התקופה הרומנטית". אשתו השנייה, מרי שלי (Mary Shelley), הייתה מחברת הספר "פרנקנשטיין" (Frankenstein). הוא מת בתאונת שיט בשנת 1822 בגיל 29.

חיים

### חיים מוקדמים וחינוך

שלי נולד ב-4 באוגוסט 1792 בפילד פלייס, וורנהאם, סאסקס, אנגליה. הוא היה בנם הבכור של סר טימותי שלי (Sir Timothy Shelley), ברונט שני של טירת גורינג, חבר פרלמנט מטעם המפלגה הוויגית עבור הורשאם בין 1790 ל-1792 ועבור שורהאם בין 1806 ל-1812, ואשתו, אליזבת פילפולד (Elizabeth Pilfold), בתם של קצב מצליח. היו לו ארבע אחיות צעירות ואח אחד צעיר בהרבה. ילדותו המוקדמת של שלי הייתה מוגנת ושמחה ברובה. הוא היה קרוב במיוחד לאחיותיו ולאמו, שעודדה אותו לצוד, לדוג ולרכוב. בגיל שש הוא נשלח לבית ספר יומי שנוהל על ידי הכומר של כנסיית וורנהאם, שם הפגין זיכרון מרשים וכישרון לשפות.

בשנת 1802 הוא נכנס לאקדמיית סייון האוס (Syon House Academy) בברנטפורד, מידלסקס, שם למד בן דודו תומאס מדווין (Thomas Medwin). שלי סבל מהצקות בבית הספר ולעיתים הגיב בזעם אלים. הוא גם החל לסבול מסיוטים, הזיות וסהרוריות שהשפיעו עליו מעת לעת לאורך כל חייו. שלי פיתח עניין במדע ששימש כתוספת לקריאתו הנלהבת בסיפורי מסתורין, רומנטיקה ועל-טבעי. במהלך חופשותיו בפילד פלייס, אחיותיו נחרדו לעיתים קרובות כאשר נחשפו לניסוייו באבק שריפה, חומצות וחשמל. בחזרה בבית הספר הוא פוצץ גדר עם אבק שריפה.

בשנת 1804 נכנס שלי למכללת איטון (Eton College), תקופה שעליה נזכר מאוחר יותר בתיעוב. הוא סבל מהצקות חמורות מצד קבוצות שכונו "ציד שלי". מספר ביוגרפים ובני זמנו ייחסו את הבריונות לריחוקו של שלי, לאי-התאמתו ולסירובו לקחת חלק במערכת ה"פאגינג" (fagging). מוזרויותיו והתפרצויות הזעם שלו הקנו לו את הכינוי "שלי המשוגע". העניין שלו באוקולטיזם ובמדע נמשך, ובני זמנו מתארים אותו נותן שוק חשמלי למורה, מפוצץ גדם עץ באבק שריפה ומנסה להעלות רוחות בטקסים אוקולטיים. בשנותיו האחרונות באיטון, הושפע שלי ממורה במשרה חלקית, ג'יימס לינד (James Lind), שעודד את התעניינותו באוקולטיזם והציג בפניו סופרים ליברליים ורדיקליים. שלי פיתח גם עניין באפלטון (Plato) ובפילוסופיה אידיאליסטית, שאותם חקר בשנים מאוחרות יותר בלימוד עצמי. על פי ריצ'רד הולמס (Richard Holmes), עד שנת סיומו רכש שלי מוניטין של מלומד קלאסי ושל אדם אקסצנטרי שנסבל על ידי סביבתו.

בסמסטר האחרון שלו באיטון הופיע הרומן הראשון שלו "זסטרוצי" (Zastrozzi) והוא ביסס לעצמו קהל מעריצים בקרב חבריו לספסל הלימודים. לפני שנרשם לאוניברסיטת יוניברסיטי קולג', אוקספורד (University College, Oxford), באוקטובר 1810, השלים שלי את "שירה מקורית מאת ויקטור וקאזיר" (Original Poetry by Victor and Cazire; נכתב עם אחותו אליזבת), המלודרמה השירית "היהודי הנודד" (The Wandering Jew) והרומן הגותי "סנט ארווין; או, הרוזיקרוציאן: רומן" (St. Irvine; or, The Rosicrucian: A Romance; פורסם ב-1811).

באוקספורד, שלי נכח בשיעורים מעטים, ובמקום זאת בילה שעות ארוכות בקריאה ובעריכת ניסויים מדעיים במעבדה שהקים בחדרו. הוא פגש סטודנט אחר, תומאס ג'פרסון הוג (Thomas Jefferson Hogg), שהפך לחברו הקרוב ביותר. שלי הפך ליותר ויותר פוליטי בהשפעת הוג, ופיתח השקפות רדיקליות ואנטי-נוצריות חזקות. השקפות כאלו היו מסוכנות באקלים הפוליטי הריאקציוני ששרר במהלך מלחמות בריטניה עם צרפת הנפוליאונית, ואביו של שלי הזהיר אותו מפני השפעתו של הוג.

בחורף 1810–1811 פרסם שלי סדרה של שירים וחיבורים פוליטיים אנונימיים: "קטעים פוסטומומיים של מרגרט ניקולסון" (Posthumous Fragments of Margaret Nicholson), "הצורך באתאיזם" (The Necessity of Atheism; נכתב בשיתוף עם הוג) ו"מסה פואטית על המצב הקיים של הדברים" (A Poetical Essay on the Existing State of Things). שלי שלח את "הצורך באתאיזם" לכל הבישופים וראשי המכללות באוקספורד, והוא נקרא להתייצב בפני עמיתי המכללה, כולל הדיקן, ג'ורג' רולי (George Rowley). סירובו לענות על שאלות שהציבו רשויות המכללה בנוגע לשאלה האם כתב את החוברת, הוביל לסילוקו מאוקספורד ב-25 במרץ 1811, יחד עם הוג. כששמע על סילוק בנו, איים אביו של שלי לנתק כל קשר איתו אלא אם יסכים לחזור הביתה וללמוד אצל מורים שימונו על ידו. סירובו של שלי לעשות זאת הוביל לנתק בינו לבין אביו.

### נישואים להאריוט וסטברוק

בסוף דצמבר 1810 פגש שלי את האריוט וסטברוק (Harriet Westbrook), תלמידה באותה פנימייה שבה למדו אחיותיו. הם התכתבו לעיתים קרובות באותו חורף וגם לאחר ששלי סולק מאוקספורד. שלי הסביר להאריוט את רעיונותיו הרדיקליים על פוליטיקה, דת ונישואים, והם שכנעו בהדרגה זה את זו שהיא מדוכאת על ידי אביה ובבית הספר. התאהבותו של שלי בהאריוט התפתחה בחודשים שלאחר סילוקו, כשהיה נתון במתח רגשי קשה בשל הסכסוך עם משפחתו, מרירותו על התפרקות הרומן שלו עם בת דודתו האריוט גרוב (Harriet Grove), ואמונתו חסרת הבסיס כי ייתכן שהוא סובל ממחלה סופנית. במקביל, אחותה הגדולה של האריוט, אלייזה (Eliza), שלה הייתה האריוט קרובה מאוד, עודדה את הרומן של הנערה הצעירה עם שלי. ההתכתבות של שלי עם האריוט התגברה ביולי, בזמן ששהה בחופשה בוויילס, ובתגובה להפצרותיה הדחופות להגנתו, הוא חזר ללונדון בתחילת אוגוסט. כשהוא מניח בצד את התנגדויותיו הפילוסופיות לנישואין, הוא עזב עם האריוט בת ה-16 לאדינבורו, סקוטלנד, ב-25 באוגוסט 1811, והם נישאו שם ב-28 באוגוסט.

כששמעו על הבריחה, אביה של האריוט, ג'ון וסטברוק (John Westbrook), ואביו של שלי, טימותי, הפסיקו את הקצבאות של הזוג הצעיר. (אביו של שלי האמין שבנו נשא אישה שאינה ממעמדו, שכן אביה של האריוט הרוויח את הונו במסחר והיה בעל פונדק ובית קפה.) כשהם חיים על כספים לווים, שהו שלי והאריוט באדינבורו במשך חודש, כשהוג מתגורר תחת אותה קורת גג. השלישייה עזבה ליורק באוקטובר, ושלי המשיך לסאסקס כדי ליישב את העניינים עם אביו, כשהוא מותיר את האריוט מאחור עם הוג. כשחזר שלי מהטיול הלא מוצלח שלו, מצא שאלייזה עברה לגור עם האריוט והוג. האריוט התוודתה שהוג ניסה לפתות אותה בזמן ששלי נעדר. שלי, האריוט ואלייזה עזבו בקרוב לקסוויק שבאזור האגמים, כשהם מותירים את הוג ביורק.

במשך שנה מיוני 1811, שלי היה מעורב גם במערכת יחסים אפלטונית אינטנסיבית עם אליזבת היצ'נר (Elizabeth Hitchener), מורה לא נשואה בת 28 שאיתה התכתב בתכיפות. היצ'נר הפכה לידידתו ולבת לווייתו האינטלקטואלית ככל שפיתח את השקפותיו על פוליטיקה, דת, אתיקה ומערכות יחסים אישיות. שלי הפך לרדיקלי יותר ויותר ככל שהמלחמה עם נפוליאון הביאה למיתון כלכלי, מהומות מזון ודיכוי ממשלתי של חילוקי דעות פוליטיים. הוא הציע שהיצ'נר תצטרף אליו, להאריוט ולאלייזה למשק בית קהילתי שבו כל הרכוש יהיה משותף.

השליאים ואלייזה בילו את דצמבר וינואר בקסוויק, שם ביקר שלי את רוברט סאות'י (Robert Southey), שאת שירתו העריץ. סאות'י התרשם משלי, למרות שהיה פער רחב ביניהם מבחינה פוליטית, וצפה לו גדולות כמשורר. סאות'י גם הודיע לשלי שוויליאם גודווין (William Godwin), מחבר "צדק פוליטי" (Political Justice), שהשפיע עליו רבות בצעירותו וששלי העריץ גם הוא, עדיין חי. שלי כתב לגודווין והציע את עצמו כתלמידו המסור. גודווין, ששינה רבות מהשקפותיו הרדיקליות המוקדמות, יעץ לשלי להתפייס עם אביו, להפוך למלומד לפני שיפרסם משהו נוסף, ולוותר על תוכניותיו המוצהרות לאגיטציה פוליטית באירלנד.

בינתיים, פגש שלי את פטרון אביו, צ'ארלס הווארד (Charles Howard), הדוכס ה-11 מנורפוק, שעזר להבטיח את החזרת הקצבה של שלי. עם החזרת הקצבה של האריוט, היו לשלי כעת הכספים למיזם האירי שלו. עזיבתם לאירלנד הואצה בשל העוינות הגוברת כלפי משק הבית של שלי מצד בעל הבית שלהם ושכניהם, שנחרדו מניסוייו המדעיים של שלי, הירי באקדח והשקפותיו הפוליטיות הרדיקליות. ככל שהמתח גבר, טען שלי כי הותקף בביתו על ידי בריונים, אירוע שעשוי היה להיות אמיתי או אפיזודה הזייתית שנגרמה מלחץ. זו הייתה הראשונה בסדרה של אפיזודות בשנים שלאחר מכן, שבהן טען שלי כי הותקף על ידי זרים בתקופות של משבר אישי.

בתחילת 1812 כתב שלי, פרסם והפיץ באופן אישי בדבלין עם האריוט שני חיבורים פוליטיים: "נאום לעם האירי" (An Address, to the Irish People) ו"הצעות לאגודת פילנתרופים" (Proposals for an Association of Philanthropists). הוא גם נשא נאום באספה של הוועדה הקתולית של דניאל או'קונל (Daniel O'Connell). בהם קרא לאמנציפציה קתולית, ביטול חוקי האיחוד וסיום הדיכוי של העניים האיריים, תוך שהוא מזהיר מפני פנייה לאלימות. דיווחים על פעילותו החתרנית של שלי נשלחו לשר הפנים.

בחזרתו מאירלנד, נסע משק הבית של שלי לוויילס, ולאחר מכן לכפר החוף הקטן לינמות' (Lynmouth) שבדבון. כאן הצטרפה אליהם היצ'נר, ושוב הם היו תחת מעקב ממשלתי בגין הפצת ספרות חתרנית. לאחר מספר חודשים, היצ'נר הסתכסכה עם השליאים ועזבה. כאשר משרתו האירי בן ה-15 של שלי נעצר בגין הפצת "הצהרת זכויות" (Declaration of Rights) של שלי והבלדה שלו שתקפה את הממשלה, "הליכת השטן" (The Devil's Walk), שלי ובני לווייתו נמלטו. בספטמבר 1812 התיישב משק הבית של שלי בטרמאדוג (Tremadog), ויילס, שם עבד שלי על "המלכה מאב" (Queen Mab), אלגוריה אוטופית עם הערות נרחבות המטיפות לאתאיזם, אהבה חופשית, רפובליקניזם וצמחונות. השיר פורסם בשנה שלאחר מכן במהדורה פרטית של 250 עותקים, אם כי מעטים הופצו בתחילה בשל הסיכון להעמדה לדין בגין הוצאת דיבה מרדנית ודתית.

בפברואר 1813 טען שלי כי הותקף בביתו בלילה. התקרית עשויה הייתה להיות אמיתית, הזיה שנגרמה מלחץ, או מתיחה שביים שלי כדי לברוח ממעקב ממשלתי, נושים ומסבוכיו בפוליטיקה המקומית. השליאים ואלייזה נמלטו לאירלנד, ואז ללונדון. בחזרה באנגליה, חובותיו של שלי תפחו כשהוא מנסה ללא הצלחה להגיע להסדר כספי עם אביו. ב-23 ביוני ילדה האריוט בת, אליזה איינת' שלי (Eliza Ianthe Shelley, הידועה כ"איינת'"), ובחודשים שלאחר מכן התדרדרה מערכת היחסים בין שלי לאשתו. שלי התרעם על ההשפעה שהייתה לאחותה של האריוט עליה, בעוד האריוט התנכרה לשלי בשל ידידותו הקרובה עם אלמנה אטרקטיבית, גברת האריוט דה בואנוויל (Mrs. Harriet de Boinville). גברת בואנוויל הייתה נשואה למהגר מהפכני צרפתי וארחה סלון, שבו יכול היה שלי לדון בפוליטיקה, פילוסופיה וצמחונות. גברת בואנוויל הפכה לבת לווייתו של שלי במהלך המשבר הזוגי שלו. במהלך התמוטטות, עבר שלי לביתה של גברת בואנוויל מחוץ ללונדון. בפברואר ובמרץ 1814 הוא התאהב בבתה הנשואה, קורנליה טרנר (Cornelia Turner), בת ה-18, וכתב עליה שירה ארוטית במחברתו.

בעקבות לידתה של איינת', עברו השליאים בתכיפות ברחבי לונדון, ויילס, אזור האגמים, סקוטלנד וברקשייר כדי לברוח מהנושים ולחפש בית. במרץ 1814 נישא שלי בשנית להאריוט בלונדון כדי ליישב כל ספק בנוגע לחוקיות חתונתם באדינבורו ולהבטיח את זכויות ילדם. אף על פי כן, השליאים חיו בנפרד במשך רוב החודשים הבאים, ושלי הרהר במרירות על "האיחוד הפזיז וחסר הלב שלי עם האריוט".

### בריחה עם מרי גודווין

במאי 1814 החל שלי לבקר את המנטור שלו, ויליאם גודווין, כמעט מדי יום. הוא התאהב במהרה בבתו בת השש-עשרה של גודווין, מרי, שאמה הייתה הסופרת הפמיניסטית המנוחה מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft). שלי ומרי הצהירו על אהבתם זה לזו במהלך ביקור בקברה של אמה בבית הקברות של כנסיית סנט פנקראס העתיקה (St Pancras Old Church) ב-26 ביוני. כשסיפר שלי לגודווין שהוא מתכוון לעזוב את האריוט ולחיות עם מרי, המנטור שלו גירש אותו מהבית ואסר על מרי לראות אותו. שלי ומרי ברחו לאירופה ב-28 ביולי, כשהם לוקחים איתם את אחותה החורגת של מרי, קלייר קליירמונט (Claire Clairmont). לפני שעזב, השיג שלי הלוואה של 3,000 פאונד אך הותיר את רוב הכספים לרשותם של גודווין והאריוט, שהייתה בהריון שוב. ההסדר הכספי עם גודווין הוביל לשמועות שמכר את בנותיו לשלי.

שלי, מרי וקלייר עשו את דרכם ברחבי צרפת מוכת המלחמה, שם כתב שלי להאריוט, וביקש ממנה לפגוש אותם בשווייץ עם הכסף שהשאיר עבורה. כשלא שמעו דבר מהאריוט בשווייץ, ולא הצליחו להשיג מספיק כספים או מקום מגורים מתאים, השלושה נסעו לגרמניה ולהולנד, לפני שחזרו לאנגליה ב-13 בספטמבר.

שלי בילה את החודשים הבאים בניסיון לגייס הלוואות ולהימנע ממעקלים. מרי הייתה בהריון, בודדה, מדוכאת וחולה. מצב רוחה לא השתפר כששמעה כי ב-30 בנובמבר ילדה האריוט את צ'ארלס ביש שלי (Charles Bysshe Shelley), יורש הון שלי והברונט. בעקבות זאת, בתחילת ינואר 1815, הגיעה הידיעה שסבו של שלי, סר ביש (Sir Bysshe), מת והותיר עזבון בשווי 220,000 פאונד. עם זאת, ההסדר של העזבון והסדר כספי בין שלי לאביו (כעת סר טימותי) לא הושלמו עד אפריל בשנה שלאחר מכן.

בפברואר 1815 ילדה מרי לידה מוקדמת תינוקת שמתה עשרה ימים לאחר מכן, מה שהעמיק את הדיכאון שלה. בשבועות הבאים הפכה מרי קרובה להוג, שעבר זמנית להתגורר בביתם. שלי כמעט בוודאות ניהל מערכת יחסים מינית עם קלייר בתקופה זו, וייתכן שמרי, בעידודו של שלי, ניהלה גם היא מערכת יחסים מינית עם הוג. במאי עזבה קלייר את הבית, בהתעקשותה של מרי, כדי להתגורר בלינמות'.

באוגוסט עברו שלי ומרי לבישופסגייט (Bishopsgate), שם עבד שלי על "אלאסטור", פואמה ארוכה בחרוזים לבנים המבוססת על המיתוס של נרקיס ואקו. "אלאסטור" פורסם במהדורה של 250 עותקים בתחילת 1816 למכירות דלות ולביקורות שליליות ברובן מהעיתונות השמרנית.

ב-24 בינואר 1816 ילדה מרי את ויליאם שלי (William Shelley). שלי היה מאושר להביא בן נוסף לעולם, אך סבל מהמתח של משא ומתן כספי ממושך עם אביו, האריוט וגודווין. שלי הראה סימני התנהגות הזייתית ושקל בריחה ליבשת.

### ביירון

קלייר יזמה מערכת יחסים מינית עם לורד ביירון (Lord Byron) באפריל 1816, ממש לפני גלותו מרצון ביבשת, ולאחר מכן סידרה שביירון יפגוש את שלי, מרי ואותה בז'נבה. שלי העריץ את שירתו של ביירון ושלח לו את "המלכה מאב" ושירים אחרים. קבוצתו של שלי הגיעה לז'נבה במאי ושכרה בית קרוב לווילה דיודאטי (Villa Diodati), על חופי אגם ז'נבה, שם התגורר ביירון. שם שלי, ביירון והאחרים ניהלו דיונים על ספרות, מדע ו"דוקטרינות פילוסופיות שונות". לילה אחד, בזמן שביירון דקלם את "כריסטבל" (Christabel) של קולרידג' (Coleridge), סבל שלי מהתקף חרדה קשה עם הזיות. הלילה הקודם מרי חוותה חזון או סיוט פורה יותר שהעניק השראה לרומן שלה "פרנקנשטיין".

שלי וביירון יצאו לאחר מכן לסיור שיט סביב אגם ז'נבה, מה שנתן לשלי השראה לכתוב את "מזמור ליופי אינטלקטואלי" (Hymn to Intellectual Beauty), שירו המשמעותי הראשון מאז "אלאסטור". סיור בשאמוני (Chamonix) נתן השראה ל"מונבלאן" (Mont Blanc), שתואר כתגובה אתאיסטית ל"מזמור לפני הזריחה בעמק שאמוני" (Hymn before Sunrise in the Vale of Chamoni) של קולרידג'. במהלך סיור זה, חתם שלי לעיתים קרובות בספרי אורחים בהצהרה שהוא אתאיסט. הצהרות אלו נראו על ידי תיירים בריטים אחרים, כולל סאות'י, מה שחיזק את העמדות נגד שלי בבית.

היחסים בין ביירון לקבוצתו של שלי הפכו למתוחים כאשר ביירון התבשר שקלייר בהריון מילדו. שלי, מרי וקלייר עזבו את שווייץ בסוף אוגוסט, כשההסדרים עבור התינוק המצופה עדיין לא ברורים, אם כי שלי סיפק הוראות לקלייר ולתינוק בצוואתו. בינואר 1817 ילדה קלייר בת מביירון שאותה כינתה אלבה (Alba), אך מאוחר יותר שינתה את שמה לאלגרה (Allegra) בהתאם למשאלתו של ביירון.

### נישואים למרי גודווין

— פרסי ביש שלי, 1818

שלי ומרי חזרו לאנגליה בספטמבר 1816, ובתחילת אוקטובר שמעו שאחותה החורגת של מרי, פאני אימלי (Fanny Imlay), התאבדה. גודווין האמין שפאני הייתה מאוהבת בשלי, ושלי עצמו סבל מדיכאון ומאשמה על מותה, וכתב: "ידידה, לו ידעתי את יגונך הסודי / האם היינו נפרדים כך?" טרגדיה נוספת התרחשה בדצמבר כאשר אשתו בנפרד של שלי, האריוט, טבעה את עצמה בנהר הסרפנטין (Serpentine). האריוט, שהייתה בהריון וחיה לבדה באותה עת, האמינה שהיא ננטשה על ידי מאהבה החדש. במכתב ההתאבדות שלה ביקשה משלי לקחת משמורת על בנם צ'ארלס אך להשאיר את בתם תחת השגחת אחותה אלייזה.

שלי נישא למרי גודווין ב-30 בדצמבר, למרות התנגדויותיו הפילוסופיות למוסד הנישואין. הנישואין נועדו לעזור להבטיח את משמורתו של שלי על ילדיו מהאריוט ולפייס את גודווין, שסירב לראות את שלי ומרי בגלל מערכת היחסים המנואפת הקודמת שלהם. לאחר מאבק משפטי ממושך, בית המשפט לצ'אנסרי (Court of Chancery) העניק לבסוף את המשמורת על ילדיהם של שלי והאריוט להורים אומנים, על בסיס העובדה ששלי נטש את אשתו הראשונה למען מרי ללא סיבה והיה אתאיסט.

במרץ 1817 עברו השליאים לכפר מארלו (Marlow), בקינגהאמשייר, שם התגורר חברו של שלי, תומאס לאב פיקוק (Thomas Love Peacock). משק הבית של שלי כלל את קלייר ואת בתה אלגרה, שנוכחותן עוררה את מורת רוחה של מרי. נדיבותו של שלי בכסף וחובותיו הגוברים הובילו גם למתח כספי וזוגי, וכך גם בקשותיו התכופות של גודווין לעזרה כספית.

ב-2 בספטמבר ילדה מרי בת, קלרה אוורינה שלי (Clara Everina Shelley). זמן קצר לאחר מכן, יצא שלי ללונדון עם קלייר, מה שהגביר את מרירותה של מרי כלפי אחותה החורגת. שלי נעצר ליומיים בלונדון בשל כספים שחב, ועורכי דין ביקרו את מרי במארלו בנוגע לחובותיו של שלי.

שלי לקח חלק בחוג הספרותי והפוליטי שהקיף את לי האנט (Leigh Hunt), ובמהלך תקופה זו פגש את ויליאם הזליט (William Hazlitt) וג'ון קיטס (John Keats). יצירתו העיקרית של שלי בתקופה זו הייתה "לאון וסינתיה" (Laon and Cythna), פואמה נרטיבית ארוכה המציגה גילוי עריות ותקיפות של הדת. היא הוסרה בחיפזון לאחר הפרסום בשל חשש מהעמדה לדין בגין הוצאת דיבה דתית, ועברה עריכה מחדש ופורסמה כ"מרד האסלאם" (The Revolt of Islam) בינואר 1818. שלי פרסם גם שני חיבורים פוליטיים תחת שם בדוי: "הצעה להעמדת הרפורמה להצבעה ברחבי הממלכה" (A Proposal for putting Reform to the Vote throughout the Kingdom; מרץ 1817) ו"נאום לעם על מותה של הנסיכה שרלוט" (An Address to the People on the Death of Princess Charlotte; נובמבר 1817). בדצמבר כתב את "אוזימנדיאס", הנחשב לאחד הסונטות הטובות ביותר שלו, כחלק מתחרות עם חברו והמשורר העמית הוראס סמית' (Horace Smith).

### איטליה

ב-12 במרץ 1818 עזבו השליאים וקלייר את אנגליה כדי לברוח מ"העריצות האזרחית והדתית" שלה. רופא המליץ לשלי לנסוע לאיטליה בגלל מחלת הריאות הכרונית שלו, ושלי סידר לקחת את בתה של קלייר, אלגרה, לאביה ביירון שהיה כעת בוונציה. לאחר חודשים של נסיעה ברחבי צרפת ואיטליה, השאיר שלי את מרי ואת התינוקת קלרה בבאני די לוקה (Bagni di Lucca; בטוסקנה של ימינו) בעודו נוסע עם קלייר לוונציה כדי לראות את ביירון ולתאם ביקורים אצל אלגרה. ביירון הזמין את השליאים לשהות במעון הקיץ שלו באסטה (Este), ושלי דחק במרי לפגוש אותו שם. קלרה חלתה קשות בדרך ומתה ב-24 בספטמבר בוונציה. בעקבות מותה של קלרה, שקעה מרי בתקופה ארוכה של דיכאון וניכור רגשי משלי.

ב-1 בדצמבר עברו השליאים לנאפולי, שם שהו שלושה חודשים. בתקופה זו, שלי היה חולה, מדוכא וכמעט אובדני: מצב נפשי שבא לידי ביטוי בשיר "בתים שנכתבו בעגמומיות – דצמבר 1818, ליד נאפולי" (Stanzas written in Dejection – December 1818, Near Naples). בעודו בנאפולי, רשם שלי את הלידה והטבילה של תינוקת, אלנה אדלייד שלי (Elena Adelaide Shelley; נולדה ב-27 בדצמבר), וציין את עצמו כאב ואת מרי באופן כוזב כאם. מוצאה של אלנה מעולם לא נקבע באופן סופי. ביוגרפים העלו השערות שונות שהיא אומצה על ידי שלי כדי לנחם את מרי על אובדנה של קלרה, שהיא הייתה ילדתו של שלי מקלייר, שהיא הייתה ילדתו ממשרתתו אליז פוג'י (Elise Foggi), או שהיא הייתה ילדה של "גברת מסתורית" שעקבה אחרי שלי ליבשת. שלי רשם את הלידה והטבילה ב-27 בפברואר 1819, ומשק הבית עזב את נאפולי לרומא למחרת, כשהם מותירים את אלנה עם מטפלים. אלנה מתה בפרבר עני של נאפולי ב-9 ביוני 1820.

ברומא, בריאותו של שלי הייתה ירודה, כנראה לאחר שפיתח דלקת כליות ושחפת שהייתה מאוחר יותר בנסיגה. עם זאת, הוא עשה התקדמות משמעותית בשלוש יצירות מרכזיות: "ג'וליאן ומדאלו", "פרומתאוס משוחרר" ו"הצ'נצ'י". "ג'וליאן ומדאלו" הוא שיר אוטוביוגרפי החוקר את מערכת היחסים בין שלי לביירון ומנתח את המשברים האישיים של שלי בשנים 1818 ו-1819. השיר הושלם בקיץ 1819, אך לא פורסם בחייו של שלי. "פרומתאוס משוחרר" הוא שיר דרמטי ארוך בהשראת הגרסה של אייסכילוס (Aeschylus) למיתוס פרומתאוס. הוא הושלם בסוף 1819 ופורסם ב-1820. "הצ'נצ'י" הוא דרמת חרוזים על אונס, רצח וגילוי עריות המבוססת על סיפורו של הרוזן צ'נצ'י מהרנסאנס ברומא ובתו ביאטריצ'ה (Beatrice). שלי השלים את המחזה בספטמבר והמהדורה הראשונה פורסמה באותה שנה. הוא הפך לאחת מיצירותיו הפופולריות ביותר והיחידה שהיו לה שתי מהדורות מורשות בחייו.

— מתוך "אודה לרוח המערבית", 1819

בנו של שלי בן השלוש, ויליאם, מת ביוני 1819, כנראה ממלריה. הטרגדיה החדשה גרמה לירידה נוספת בבריאותו של שלי והעמיקה את הדיכאון של מרי. ב-4 באוגוסט היא כתבה: "חיינו כעת חמש שנים יחד; ואם כל אירועי חמש השנים היו נמחקים, אולי הייתי מאושרת". השליאים חיו כעת בליבורנו, שם שמע שלי בספטמבר על טבח פיטרלו (Peterloo Massacre) של מפגינים שלווים במנצ'סטר. בתוך שבועיים הוא השלים את אחד משיריו הפוליטיים המפורסמים ביותר, "מסכת האנרכיה", ושלח אותו ללי האנט לפרסום. האנט, לעומת זאת, החליט לא לפרסם אותו מחשש להעמדה לדין בגין הוצאת דיבה מרדנית. השיר פורסם רשמית רק ב-1832.

באוקטובר עברו השליאים לפירנצה, שם קרא שלי ביקורת קטלנית על "מרד האסלאם" (והגרסה המוקדמת שלו "לאון וסינתיה") בכתב העת השמרני "קווטרלי רוויו" (Quarterly Review). הוא כעס על ההתקפה האישית עליו במאמר, שלדעתו השגויה נכתבה על ידי סאות'י. מרירותו על הביקורת נמשכה לשארית חייו.

ב-12 בנובמבר ילדה מרי בן, פרסי פלורנס שלי (Percy Florence Shelley). בסביבות זמן לידתו של פרסי, פגשו השליאים את סופיה סטייסי (Sophia Stacey), שהייתה בת חסותו של אחד מדודיו של שלי ושהתה באותה פנסיון שבו שהו השליאים. סופיה, נגנית נבל וזמרת מוכשרת, רקמה ידידות עם שלי בזמן שמרי הייתה עסוקה בבנה שזה עתה נולד. שלי כתב לפחות חמישה שירי אהבה וקטעים עבור סופיה, כולל "שיר שנכתב עבור אוויר הודי" (Song written for an Indian Air).

השליאים עברו לפיזה בינואר 1820, לכאורה כדי להתייעץ עם רופא שהומלץ להם. שם הם הפכו לחברים של הרפובליקנית האירית מרגרט מייסון (Margaret Mason; ליידי מרגרט מאונטקאשל) ומאהבה ג'ורג' ויליאם טיג (George William Tighe). גברת מייסון הפכה להשראה לשיר של שלי "הצמח הרגיש" (The Sensitive Plant), ודיוניו של שלי עם מייסון וטיג השפיעו על מחשבתו הפוליטית ועל העניין הביקורתי שלו בתיאוריות האוכלוסייה של תומאס מלתוס (Thomas Malthus).

במרץ כתב שלי לחברים שמרי מדוכאת, אובדנית ועוינת כלפיו. שלי היה נתון גם לדאגות כלכליות, שכן נושים מאנגליה לחצו עליו לתשלום והוא נאלץ לבצע תשלומים חשאיים בקשר ל"אחריותו הנפוליטנית" אלנה.

בינתיים, שלי כתב את "מבט פילוסופי על רפורמה" (A Philosophical View of Reform), מסה פוליטית שהחל ברומא. המסה הלא גמורה, שנותרה לא פורסמה בחייו של שלי, כונתה "אחד המסמכים המתקדמים והמתוחכמים ביותר של פילוסופיה פוליטית במאה התשע-עשרה".

משבר נוסף פרץ ביוני כאשר שלי טען כי הותקף בסניף הדואר של פיזה על ידי אדם שהאשים אותו בפשעים מחפירים. הביוגרף של שלי, ג'יימס ביירי (James Bieri), מציע שאירוע זה היה אולי אפיזודה הזייתית שנגרמה מלחץ קיצוני, שכן שלי נסחט על ידי משרת לשעבר, פאולו פוג'י (Paolo Foggi), בנוגע לתינוקת אלנה. סביר להניח שהסחיטה הייתה קשורה לסיפור שהפיצה משרתת אחרת לשעבר, אליז פוג'י, ששלי הוליד ילד מקלייר בנאפולי ושלח אותו לבית יתומים. שלי, קלייר ומרי הכחישו את הסיפור הזה, ואליז חזרה בה מאוחר יותר.

ביולי, כששמע שג'ון קיטס חולה אנושות באנגליה, כתב שלי למשורר והזמין אותו לשהות איתו בפיזה. קיטס השיב בתקוות לראותו, אך במקום זאת, הוסדרו סידורים עבור קיטס לנסוע לרומא. בעקבות מותו של קיטס ב-1821, כתב שלי את "אדונאיס", שהרולד בלום מחשיב לאחת הקינות הפסטורליות הגדולות. השיר פורסם בפיזה ביולי 1821, אך נמכר במספר עותקים מועט.

בתחילת יולי 1820 שמע שלי שהתינוקת אלנה מתה ב-9 ביוני. בחודשים שלאחר תקרית סניף הדואר ומותה של אלנה, היחסים בין מרי לקלייר התדרדרו וקלייר בילתה את רוב השנתיים הבאות במגורים בנפרד מהשליאים, בעיקר בפירנצה.

באותו דצמבר פגש שלי את תרזה (אמיליה) ויויאני (Teresa (Emilia) Viviani), בתו בת ה-19 של מושל פיזה, שחיה במנזר בהמתנה לנישואים מתאימים. שלי ביקר אותה מספר פעמים במהלך החודשים הבאים והם החלו בהתכתבות נלהבת, שדעכה לאחר נישואיה בספטמבר הבא. אמיליה הייתה ההשראה לשיר המרכזי של שלי "אפיפסיכידיון" (Epipsychidion).

במרץ 1821 השלים שלי את "הגנה על השירה" (A Defence of Poetry), תגובה למאמר של פיקוק "ארבעת עידני השירה" (The Four Ages of Poetry). המסה של שלי, עם מסקנתה המפורסמת "משוררים הם המחוקקים הבלתי מוכרים של העולם", נותרה לא פורסמה בחייו.

שלי נסע לבדו לרוונה בתחילת אוגוסט כדי לראות את ביירון, ועשה עיקוף לליבורנו למפגש עם קלייר. שלי שהה עם ביירון במשך שבועיים והזמין את המשורר המבוגר לבלות את החורף בפיזה. לאחר ששמע את ביירון מדקלם את הקנטו החמישי החדש שלו ל"דון ז'ואן" (Don Juan), הוא כתב למרי: "אני מיואש מלהתחרות בביירון".

בנובמבר עבר ביירון לווילה לפרנצ'י (Villa Lanfranchi) בפיזה, ממש מעבר לנהר מהשליאים. ביירון הפך למרכז ה"חוג הפיזני", שכלל את שלי, תומאס מדווין, אדוארד ויליאמס (Edward Williams) ואדוארד טרילוני (Edward Trelawny).

בחודשים הראשונים של 1822, הפך שלי לקרוב יותר ויותר לג'יין ויליאמס (Jane Williams), שחיה עם בן זוגה אדוארד ויליאמס באותו בניין כמו השליאים. שלי כתב מספר שירי אהבה עבור ג'יין, כולל "הנחש מגורש מגן עדן" (The Serpent is shut out of Paradise) ו"עם גיטרה, לג'יין" (With a Guitar, to Jane). חיבתו הברורה לג'יין גרמה למתח גובר בין שלי, אדוארד ויליאמס ומרי.

קלייר הגיעה לפיזה באפריל בהזמנתו של שלי, וזמן קצר לאחר מכן שמעו שבתה אלגרה מתה מטיפוס ברוונה. השליאים וקלייר עברו לאחר מכן לווילה מאני (Villa Magni), ליד לריצ'י (Lerici), על חופי מפרץ לה ספציה (Gulf of La Spezia). שלי פעל כמתווך בין קלייר לביירון בנוגע להסדרי הקבורה של בתם, והמתח הנוסף הוביל לכך ששלי חווה סדרה של הזיות.

מרי כמעט מתה מהפלה ב-16 ביוני, וחייה ניצלו רק בזכות עזרה ראשונה יעילה של שלי. יומיים לאחר מכן כתב שלי לחבר כי אין שום אהדה בין מרי לבינו, ואם העבר והעתיד היו יכולים להימחק, הוא היה מסתפק בסירה שלו עם ג'יין והגיטרה שלה. באותו יום הוא גם כתב לטרילוני וביקש חומצה פרוסית. בשבוע שלאחר מכן, העיר שלי את משק הבית בצרחותיו על סיוט או הזיה שבהם ראה את אדוארד וג'יין ויליאמס כגופות מהלכות ואת עצמו חונק את מרי.

בתקופה זו כתב שלי את הפואמה המרכזית האחרונה שלו, "ניצחון החיים" הלא גמור, שהרולד בלום כינה "השיר הנואש ביותר שכתב".

### מוות

ב-1 ביולי 1822 הפליגו שלי ואדוארד ויליאמס בסירתו החדשה של שלי, ה"דון ז'ואן" (Don Juan), לליבורנו, שם פגש שלי את לי האנט וביירון כדי לתאם סידורים לכתב עת חדש, "הליברל" (The Liberal). לאחר הפגישה, ב-8 ביולי, שלי, ויליאמס ונער הסירה שלהם הפליגו מליבורנו ללריצ'י. כמה שעות לאחר מכן, ה"דון ז'ואן" וצוותה חסר הניסיון אבדו בסערה. כלי השיט, סירה פתוחה, נבנה בהתאמה אישית בג'נובה עבור שלי. מרי שלי הצהירה ב"הערה על שירי 1822" (1839) שלה כי לעיצוב היה פגם וכי הסירה מעולם לא הייתה כשירה לשיט. השקיעה, לעומת זאת, נבעה כנראה מהסערה הקשה ומחוסר המיומנות בימאות של שלושת הגברים שעל הסיפון.

גופתו המפורקת של שלי נשטפה לחוף בויארג'יו (Viareggio) עשרה ימים לאחר מכן וזוהתה על ידי טרילוני מהבגדים ועותק של "לאמיה" (Lamia) של קיטס בכיס הז'קט. ב-16 באוגוסט נשרפה גופתו על חוף ליד ויארג'יו והאפר נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי של רומא.

יום לאחר שהידיעה על מותו הגיעה לאנגליה, הדפיס העיתון הטורי הלונדוני "הקורייר" (The Courier): "שלי, כותב של שירה כופרת כלשהי, טבע; עכשיו הוא יודע אם יש אלוהים או לא". האפר של שלי נקבר מחדש בחלקה אחרת בבית הקברות ב-1823. על קברו חקוקה הכתובת הלטינית Cor Cordium (לב הלבבות), וכמה שורות מ"שיר אריאל" (Ariel's Song) מהמחזה "הסערה" (The Tempest) של שייקספיר (Shakespeare):

> כל מה שבו דוהה אך עובר תמורה ימית למשהו עשיר ומוזר.

שרידיו של שלי

כאשר גופתו של שלי נשרפה על החוף, לבו המשוער עמד בפני האש ונאסף על ידי טרילוני. הלב היה כנראה מסויד מזיהום שחפת מוקדם יותר, או שהיה אולי הכבד שלו. טרילוני נתן את האיבר החרוך להאנט, ששמר אותו בכהל וסירב למסור אותו למרי. הוא נכנע לבסוף והלב נקבר בסופו של דבר בכנסיית סנט פיטר בבורנמות' (Bournemouth), או בכנסיית כריסטצ'רץ' פריורי (Christchurch Priory). האנט אסף גם חתיכה מעצם הלסת של שלי, שבשנת 1913 ניתנה לאנדרטת שלי-קיטס ברומא.

### היסטוריה משפחתית

סבו של שלי מצד אביו היה ביש שלי (21 ביוני 1731 – 6 בינואר 1815), אשר בשנת 1806 קיבל את התואר סר ביש שלי, ברונט ראשון של טירת גורינג. עם מותו של סר ביש ב-1815, ירש אביו של שלי את הברונטיה, והפך לסר טימותי שלי.

שלי היה הבכור מבין כמה ילדים חוקיים. ביירי טוען שלשלי היה אח לא חוקי מבוגר יותר אך, אם הוא היה קיים, מעט מאוד ידוע עליו. אחיו הצעירים היו: אליזבת (1794–1831), הלן (1796–1796), מרי (1797–1884), הלן (1799–1885), מרגרט (1801–1887) וג'ון (1806–1866).

לשלי היו שני ילדים מאשתו הראשונה האריוט: אליזה איינת' שלי (1813–1876) וצ'ארלס ביש שלי (1814–1826). היו לו ארבעה ילדים מאשתו השנייה מרי: בת ללא שם שנולדה ב-1815 ששרדה עשרה ימים בלבד; ויליאם שלי (1816–1819); קלרה אוורינה שלי (1817–1818); ופרסי פלורנס שלי (1819–1889). שלי גם הצהיר על עצמו כאב של אלנה אדלייד שלי (1818–1820), שעשויה הייתה להיות בת לא חוקית או מאומצת. בנו פרסי הפך לברונט השלישי בשנת 1844, בעקבות מותו של סר טימותי.