ריצ'רד ברינסלי שרידן
ריצ'רד ברינסלי באטלר שרידן (30 באוקטובר 1751 – 7 ביולי 1816) היה מחזאי, סופר ופוליטיקאי מהמפלגה הוויגית ממוצא אנגלו-אירי, שכיהן בבית הנבחרים הבריטי בין השנים 1780 עד 1812, כנציג מחוזות הבחירה סטאפורד, וסטמינסטר ואילצ'סטר. כבעלים של תיאטרון רויאל, דרורי ליין בלונדון, הוא כתב כמה מחזות בולטים כמו "היריבים" (1775), "הדואניה" (1775), "בית הספר לשערוריות" (1777) ו-"טיול לסקרבורו" (1777). הוא כיהן כגזבר הצי בין השנים 1806 עד 1807. שרידן נפטר בשנת 1816 ונקבר בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר. מחזותיו נותרו חלק מרכזי בקאנון המערבי והם מועלים לעיתים קרובות ברחבי העולם.
חיים מוקדמים
שרידן נולד בשנת 1751 בדבלין, אירלנד, שם הייתה למשפחתו בית ברחוב דורסט שהיה אופנתי באותה עת. אימו, פרנסס שרידן (Frances Sheridan), הייתה מחזאית וסופרת אנגלו-אירית. שני מחזות שלה הופקו בלונדון בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18, אם כי היא ידועה בעיקר בזכות הרומן שלה "זכרונות מיס סידני בידאלף" (1761). אביו האירי, תומאס שרידן (Thomas Sheridan), היה במשך תקופה שחקן ומנהל בתיאטרון סמוק אלי בדבלין, אך לאחר שעבר לאנגליה בשנת 1758, הוא זנח את המשחק וכתב כמה ספרים בנושא חינוך, במיוחד על סטנדרטיזציה של השפה האנגלית בחינוך. אחיו הבכור היה צ'ארלס פרנסיס שרידן (Charles Francis Sheridan). סבו מצד אביו היה הכומר תומאס שרידן ממחוז קאוון, שהיה חבר קרוב של ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift).
בעוד משפחתו שהתה בדבלין, ריצ'רד למד בבית הספר האנגלי לדקדוק ברחוב גרפטון. בשנת 1758, כשהיה בן שבע, עברה משפחת שרידן לצמיתות לאנגליה. הוא היה תלמיד בבית הספר הארו (Harrow School) מ-1762 עד 1768. בסיום שנת הלימודים ב-1768, אביו שכר מורה פרטי, לואיס קר (Lewis Ker), כדי להנחות את לימודיו בבית אביו בלונדון, בעוד דומניקו אנג'לו (Domenico Angelo) הדריך אותו בסיף וברכיבה.
בשנת 1772, בגיל 20, נלחם שרידן בשני דו-קרבות נגד קפטן תומאס מתיוס (Thomas Mathews), שכתב מאמר בעיתון שהשמיץ את דמותה של אליזבת אן לינלי (Elizabeth Ann Linley), לה התכוון שרידן להינשא. בדו-קרב הראשון, הם הסכימו להילחם בהייד פארק, אך משמצאו אותו עמוס מדי, הלכו תחילה לפונדק הרקולס פילרס (באתר שבו עומד כיום אפסלי האוס בהייד פארק קורנר) ולאחר מכן לבית המרזח קאסל בהנרייטה סטריט, קובנט גרדן. רחוק מהדימוי הרומנטי שלו, הדו-קרב היה קצר וללא שפיכות דמים. מתיוס איבד את חרבו, ולדברי שרידן, אולץ 'להתחנן על חייו' ולחתום על הכחשה של המאמר. ההתנצלות פורסמה ברבים ומתיוס, שהתרגז מהפרסום לו זכה הדו-קרב, סירב לקבל את תבוסתו כסופית וקרא לשרידן לדו-קרב נוסף. שרידן לא היה מחויב לקבל את האתגר אך עלול היה להפוך למנודה חברתית אם לא היה עושה זאת. הדו-קרב השני, שנערך ביולי 1772 בקינגסדאון ליד באת', היה עניין פראי הרבה יותר. הפעם שני הגברים שברו את חרבותיהם אך המשיכו להילחם ב'מאבק נואש על חיים וכבוד'. שניהם נפצעו, שרידן באופן מסוכן, והוא נאלץ להיות 'נישא מהשדה כאשר חלק מנשקו של יריבו תקוע באוזן, עצם החזה שלו נפגעה, כל גופו מכוסה פצעים ודם, ופניו חבולים כמעט עד עיסה עם ניצב חרבו של מתיוס'. מתיוס נמלט במרכבת דואר. שמונה ימים לאחר האירוע העקוב מדם, ה'באת' כרוניקל' הצליח להודיע ששרידן יצא מכלל סכנה.
בהמשך אותה שנה, אליזבת וריצ'רד בן ה-21 ברחו יחד והקימו בית בלונדון בסגנון מפואר. לשרידן היה מעט כסף ולא היו לו סיכויים מיידיים להשיג, מלבד הנדוניה של אשתו. הזוג הצעיר נכנס לעולם האופנתי וככל הנראה עמדו במשימה לארח. שרידן היה פטרון של מרגרט קיילר (Margaret Cuyler) והיא הייתה המאהבת המשוערת שלו. כבת חסותו היא הופיעה בדרורי ליין בינואר 1777, למרות היותה שחקנית דלה.
קריירה ספרותית
בשנת 1775 הופק מחזהו הראשון של שרידן, "היריבים", בתיאטרון קובנט גרדן בלונדון. הוא נכשל בליל הבכורה, והופעתו של ג'ון לי כסר לוציוס או'טריגר ספגה ביקורת על כך שהפכה את הדמות ל"מגוחכת ומגעילה". שרידן שכתב את המחזה והציג אותו שוב כמה ימים לאחר מכן, כשלאורנס קלינץ' מחליף את לי בתפקיד. בצורתו הערוכה הוא זכה להצלחה עצומה, וביסס מיד את המוניטין של המחזאי הצעיר ואת חיבתו של הקהל האופנתי בלונדון. הוא הפך לסטנדרט בספרות האנגלית.
זמן קצר לאחר הצלחת "היריבים", שרידן וחמיו תומאס לינלי האב (Thomas Linley the Elder), מלחין מצליח, הפיקו את האופרה "הדואניה". יצירה זו, שהתקבלה בחום, הוצגה במשך שבעים וחמש הופעות.
המחזה המפורסם ביותר שלו, "בית הספר לשערוריות", הוקרן בבכורה בדרורי ליין ב-8 במאי 1777. הוא נחשב לאחת מקומדיות המנהגים הגדולות ביותר באנגלית. אחריו בא "המבקר" (1779), עדכון למחזה הסאטירי מתקופת הרסטורציה "החזרה".
לאחר שביסס במהירות את שמו ואת הונו, בשנת 1776 קנה שרידן את חלקו של דייוויד גאריק (David Garrick) בפטנט של דרורי ליין, וב-1778 את החלק הנותר; מחזותיו המאוחרים יותר הופקו כולם שם. בשנת 1778 כתב שרידן את "המחנה", שהגיב על האיום המתמשך של פלישה צרפתית לבריטניה. באותה שנה מת גיסו של שרידן, תומאס לינלי, מלחין צעיר שעבד עימו בתיאטרון דרורי ליין, בתאונת שיט. לשרידן הייתה יריבות עם עמיתו המחזאי ריצ'רד קמברלנד (Richard Cumberland) והוא כלל פרודיה על קמברלנד במחזהו "המבקר". ב-24 בפברואר 1809 (למרות אמצעי זהירות האש המהוללים של 1794) התיאטרון נשרף. כאשר נראה שותה כוס יין ברחוב בעת שצפה בשריפה, דווח כי שרידן אמר בפרסום רב: "בוודאי מותר לאדם לשתות כוס יין ליד האח שלו." שרידן היה מנהל התיאטרון במשך שנים רבות, ומאוחר יותר הפך לבעלים יחיד ללא תפקיד ניהולי.
קריירה פוליטית
בשנת 1780, שרידן נכנס לבית הנבחרים כבעל בריתו של צ'ארלס ג'יימס פוקס (Charles James Fox) לצד הקולוניאליסטים האמריקאים בוויכוח הפוליטי של אותה שנה. נאמר כי שילם לבורגנים של סטאפורד חמישה גיניאות לכל אחד כדי לאפשר לו לייצג אותם. כתוצאה מכך, נאומו הראשון בפרלמנט היה הגנה מפני האשמה בשוחד.
בשנת 1787 דרש שרידן את הדחתו של וורן הייסטינגס (Warren Hastings), המושל הכללי הראשון של הודו. נאומו בבית הנבחרים תואר על ידי אדמונד ברק (Edmund Burke), צ'ארלס ג'יימס פוקס וויליאם פיט (William Pitt) כנאום הגדול ביותר שנישא אי פעם בעת העתיקה או המודרנית.
בבית הנבחרים, שרידן היה ידוע כנואם כובש ולעיתים משעשע. נאומיו בהדחת הייסטינגס פורסמו מאוחר יותר כחוברת בת 59 עמודים. בשנת 1793, במהלך הדיונים על חוק הזרים שנועד למנוע מרגלים וחבלנים מהמהפכה הצרפתית להציף את המדינה, נשא אדמונד ברק נאום שבו טען כי ישנם אלפי סוכנים צרפתים בבריטניה מוכנים להשתמש בנשק נגד הרשויות. כדי להדגיש בצורה דרמטית את טענתו הוא השליך סכין על רצפת בית הנבחרים. שרידן צעק, "איפה המזלג?", מה שהוביל לכך שחלק גדול מהבית התפרץ בצחוק.
באפריל 1798 הוא הופיע במשפט במיידסטון של אירים מאוחדים (United Irishmen) שהואשמו בקשר בוגדני עם הצרפתים. יחד עם צ'ארלס ג'יימס פוקס, לורד מוירה (Lord Moira) ואצילים ויגים רדיקלים אחרים, הוא העיד לטובת ארתור או'קונור (Arthur O'Connor). או'קונור זוכה. שותפו, האב ג'יימס קויגלי (Father James Coigly), נתלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במהלך בהלת הפלישה של 1803 חיבר שרידן 'פנייה אל העם':
> הֵם, מונעים על ידי שיגעון מוזר, נלחמים למען כוח, למען ביזה, ולשלטון מורחב — אֲנַחְנוּ, למען ארצנו, מזבחותינו וביתנו. — הֵם עוקבים אחרי הַרְפַּתְקָן, שאותו הם יראים — ומצייתים לכוח אותו הם שונאים — אֲנַחְנוּ משרתים מלך שאנו אוהבים — אל שאנו סוגדים לו... הם קוראים לנו לסחור בכל הטוב שירשנו והוכחנו, בעבור הסיכוי הנואש של משהו טוב יותר שהם מבטיחים. — תהיה תשובתנו הפשוטה זאת: כס המלכות אותו אנו מכבדים הוא בחירת העם — החוקים להם אנו סוגדים הם מורשת אבותינו האמיצים — האמונה בה אנו הולכים מלמדת אותנו לחיות בקשרי חסד עם כל האנושות, ולמות עם תקווה לאושר מעבר לקבר. אמרו זאת לפולשיכם; ואמרו להם גם, אנו לא מחפשים שינוי; ופחות מכל, שינוי כזה שהם היו מביאים לנו.
הוא החזיק במשרות של מקבל כללי של דוכסות קורנוול (1804–1807) וגזבר הצי (1806–1807). שרידן נודע בקשריו הפוליטיים הקרובים עם נסיך ויילס, והוביל פלג של תומכיו בבית הנבחרים. עד שנת 1805, כאשר הנסיך החל להצטנן מתמיכתו הקודמת באמנציפציה הקתולית, שרידן, ג'ורג' טירני (George Tierney) ואחרים הכריזו על התנגדותם לה.
כאשר, לאחר 32 שנים בפרלמנט, הוא הפסיד בבחירות חוזרות בשנת 1812, נושיו סגרו עליו ושנותיו האחרונות היו מוטרדות על ידי חובות ואכזבה. כששמע על חובותיו, הקונגרס האמריקאי הציע לשרידן 20,000 פאונד כהוקרה על מאמציו למנוע את מלחמת העצמאות האמריקאית. הוא סירב להצעה.
מוות והנצחה
בדצמבר 1815 חלה שרידן והיה מרותק ברובו למיטה. הוא מת בעוני. עם זאת, דוכסים, רוזנים, לורדים, ויקונטים, הלורד ראש העיר של לונדון, ואישים אחרים השתתפו בהלווייתו, והוא נקבר בפינת המשוררים של מנזר וסטמינסטר.
בשנת 1825 פרסם הסופר האירי תומאס מור (Thomas Moore) ביוגרפיה אוהדת בשני כרכים, "זכרונות מחייו של ריצ'רד ברינסלי שרידן", שהפכה להשפעה מרכזית על תפיסות עוקבות. לוחית כחולה של החברה המלכותית לאמנויות נחשפה בשנת 1881 כדי להנציח את שרידן ב-14 סאוויל רואו במייפייר. לוחית נוספת נמצאת בסטאפורד.
חיי משפחה
הוא נישא פעמיים. לו ולאשתו הראשונה אליזבת היה בן:
- תומאס (טום) שרידן (Thomas Sheridan), שנישא לקרוליין הנרייטה קלנדר (Caroline Henrietta Callander), בתו של קולונל סר ג'יימס קמפבל (Sir James Campbell) מקרייגפורת', סטירלינג וארדקינגלאס ארגייל, והיה אביהן של הלן בלקווד (Helen Blackwood), ברונית דאפרין וקלנבוי, קרוליין נורטון (Caroline Norton) וג'ורג'יאנה סימור (Georgiana Seymour), דוכסית סומרסט.
לאליזבת הייתה גם בת, מרי, שנולדה ב-30 במרץ 1792 אך הייתה פרי יחסיה עם מאהבה, לורד אדוארד פיצג'רלד (Lord Edward FitzGerald). לאחר מותה של אליזבת, קיים שרידן את הבטחתו לדאוג לתומאס ולבתה התינוקת של פיצג'רלד. מטפלת הועסקה לטפל בילדה בביתו בוואנסטד. התינוקת סבלה מסדרה של התקפים ערב אחד באוקטובר 1793, כשהייתה בת 18 חודשים, ומתה לפני שרופא יכול היה להגיע. היא נקברה לצד אימה בקתדרלת וולס.
בשנת 1795, ריצ'רד ב. שרידן נישא לאסתר ג'יין אוגל (Esther Jane Ogle) (1776–1817), בתו של דיקן וינצ'סטר. נולד להם לפחות ילד אחד: צ'ארלס ברינסלי שרידן (1796–1843). בתקופה מסוימת החזיק שרידן בדאון האוס, ריצ'מונד היל בלונדון.
רומנים
שרידן היה רודף שמלות. היו לו רומנים מתועדים עם פרנסס קרו (Frances Crewe), ליידי קרו (הוא הקדיש לה את מחזהו מ-1777 "בית הספר לשערוריות"), ורומן הרסני עם האריאט ספנסר (Harriet Spencer), שהחל ב-1789. הרומן של שרידן עם האריאט היה הרסני עבורה, שכן התרחש התרחיש הגרוע ביותר: בעלה המתעלל ויקונט דנקנון (Viscount Duncannon) תפס את האריאט ושרידן בעיצומו של קיום יחסי מין. זועם באלימות, דנקנון רצה מיד להתגרש מהאריאט. גירושין במאה ה-18 היו חורבן חברתי לנשים, והאריאט נמלטה בקושי מאסון כזה רק כאשר אביו של דנקנון, ויליאם פונסונבי (William Ponsonby), הרוזן השני מביסבורו, ושבט קוונדיש החזק צידדו בהאריאט, מה שהפך את הגירושין ממנה להתאבדות חברתית.
תוך כדי ניסיון לזכות שוב באשתו אליזה, באחד ממקרים דומים רבים, הוא הוליד ילד עם אומנת בשם קרוליין טאונסנד (Caroline Townsend) בשנת 1789. חבריו של שרידן, ג'ורג'יאנה קוונדיש (Georgiana Cavendish), דוכסית דבוןשייר והנרייטה פונסונבי (Henrietta Ponsonby), רוזנת ביסבורו, עזרו לו לארגן את נסיעתה של קרוליין לחו"ל כדי ללדת, ואימצו את התינוקת, לה קראו פאני מורטימר (Fanny Mortimer). פאני "גדלה בבית דבוןשייר כסוג של אסופית, חיה בעולם תחתון בין מגורי המשרתים לחדר הילדים. לאחר מותה של ג'ורג'יאנה ב-1806, האריאט שלחה את פאני לבית ספר פרטי ובסופו של דבר ראתה אותה נישאת בצורה טובה. פאני תמיד חשדה שאו האריאט או ג'ורג'יאנה היא אמה ומעולם לא התאוששה לגמרי מהידיעה שאמה האמיתית הייתה סתם אומנת."
אופי
עבור בני דורו, שרידן היה ידוע בפיקחותו המסנוורת, בהומור החי שלו ובחדות הפוליטית שלו, לא פחות מאשר בצביעותו, ברוע הנקמני ובמופקרות הכללית שלו. שרידן היה מטפס חברתי שלא היה לו שום היסוס לדקור חברים בגב כדי לשמור על מעמדו החברתי בקרב אריסטוקרטים אמיתיים וכדי להשיג כוח בחברה הוויגית. אולי הסיכום הטוב ביותר לאופיו של שרידן היה זה של סר גילברט אליוט (Sir Gilbert Elliot), גילברט אליוט-מארי-קינינמונד, הרוזן הראשון ממינטו, שהעיר לאשתו: "הוא מפעיל הרבה אמנות, עם הרבה כאב, כדי לספק, לא את התשוקה הראויה בעניינים כאלה, אלא יהירות; והוא עוסק בתככים ובמזימות סבוכים ביותר, כמו מחזה ספרדי." עד שנת 1789, ערמומיותו הדו-פרצופית של שרידן גרמה לכך שבוזז על ידי רוב החברה הוויגית.
כמו רוב ה'טון' (le bon ton), שרידן שתה בכבדות והיה מכור להימורים, מהמר ברוב הלילות בכסף שלא היה לו. בעוד שרוב עמיתיו המכורים להימורים ניסו לשלם לנושיהם, שרידן לא שילם את חובותיו באופן מופגן, שכן האמין שתשלום לנושיו "רק מעודד אותם."
התנהגותו של שרידן כלפי נשים במיוחד הייתה בלתי מכובדת. הולל ומספר סיפורים מקצועי, הוא היה מתנצל מוכשר והבטיח הבטחות לנשותיו ולמאהבותיו שידע שלעולם לא יקיים. שרידן הטריד מינית ותקף נשים. דוגמה לכך היא הטרדתו המינית ולאחר מכן תקיפתו של ליידי ובסטר (Lady Webster), הידועה מאוחר יותר כליידי הולנד, אליזבת פוקס (Elizabeth Fox), ברונית הולנד. לאחר שהאשים אותה בשקר בכך שהיא מנהלת רומן עם גבר ש"לא היה אכפת לה ממנו במאומה", הוא איים להרוס אותה על ידי סיפור לחברה על הרומן הדמיוני שלה. כשיידי ובסטר לא נכנעה לחיזוריו, הוא נקם בה על ידי תקיפתה מאוחר יותר בביתה. ליידי ובסטר עצמה תיעדה את התקיפה: "...כשקראתי תגר על איומו הוא נקט בשיטה יוצאת דופן אחרת – נאמר לי יום אחד שמשרת הביא הודעה שלא ימסור לאף אחד מלבד לי, ולפני שהספקתי להורות על הכנסתו, נכנס שרידן, עטוף במעיל שמירה גדול, ואחרי שהמשרת שלי עזב את החדר הוא רץ אליי ועם פראות מבעיתה ממש נשך את לחיי באלימות כזו שהדם רץ במורד צווארי – היה לי מספיק שכל לצלצל בפעמון והוא נסוג."
עד שנת 1802, התנהגותו הבזויה של שרידן קיבלה תפנית מרושעת עוד יותר, והוא החל להטריד את אחת מחברותיו הבודדות שנותרו, האריאט ספנסר, הנרייטה פונסונבי, רוזנת ביסבורו. בשנת 1805, שרידן הסלים את הטרדותיו כלפי האריאט לשליחת מכתבים מאיימים בעילום שם; מכיוון שהם היו חברים ותיקים ומאהבים לשעבר, האריאט הסיקה במהירות את זהות הכותב כשל שרידן מכתב ידו. שרידן הציק להאריאט בפומבי ועשה סצנה בכל הזדמנות שיכול היה, גוער בה על שלא אהבה אותו מספיק ומכריז על אהבתו הנצחית אליה. למרות אכזריותו כלפיה, האריאט הייתה אדיבה אליו על ערש דווי ב-1816. בתמורה, שרידן אחז בידה בחזקה ואמר לה שהוא ירדוף אותה לאחר מותו. האריאט, מבועתת, שאלה מדוע, לאחר שרדף אותה כל חייו, הוא נחוש להמשיך את רדיפתו לאחר המוות. "כי אני נחוש שתזכרי אותי." לאחר שסבלה עוד כמה דקות של האימה שלו, האריאט נמלטה מהחדר. שלושה ימים לאחר מכן, ריצ'רד ברינסלי שרידן מת לבדו.
יצירות
- "מחאת קליאו" (נכתב 1771, פורסם 1819)
הוא גם כתב מבחר שירים ונאומים פוליטיים במהלך תקופתו בפרלמנט.
עיבודים והתייחסויות תרבותיות
- שרידן מגולם על ידי בארי סטנטון (Barry Stanton) בסרט "טירופו של המלך ג'ורג'" (1994). ב"הדוכסית" (2008), סרט המבוסס על חייה של ג'ורג'יאנה קוונדיש, דוכסית דבוןשייר, שרידן מגולם על ידי איידן מקארדל (Aidan McArdle) והמחזה "בית הספר לשערוריות" מועלה בסרט.
- פרדריק דאגלס (Frederick Douglass) מתייחס לאחד מנאומיו של שרידן בשם האמנציפציה הקתולית, שאותו קרא שוב ושוב בילדותו כמשפיע מאוד על כישורי הנאום שלו ועל תפיסותיו לביטול העבדות ב"נרטיב של חייו".
- כריס המפריז (Chris Humphreys) השתמש בדמותו של ג'ק אבסולוט (Jack Absolute) מ"היריבים" כבסיס לספריו "The Blooding of Jack Absolute", "Absolute Honour" ו-"Jack Absolute". אלו פורסמו תחת השם סי. סי. המפריז.
- שרידן היה כפר בטורונטו טאונשיפ, אונטריו, שנקרא על שם ר. ב. שרידן. שמו שימש מאוחר יותר על ידי שכונה, "שרידן הומלנדס", שהיא כעת חלק מהעיר מיסיסוגה. שרידן הועלה לרשימה הקצרה כשמה של העיר המאוגדת החדשה ב-1974, השוכנת ממש ממערב לבירת הפרובינציה טורונטו.
- ברומן של ז'ול ורן (Jules Verne) "מסביב לעולם בשמונים יום", הגיבור, פיליאס פוג (Phileas Fogg), נאמר כי הוא גר ב-"מספר 7 סאוויל רואו, ברלינגטון גארדנס, הבית שבו מת שרידן ב-1814." בעוד ששרידן אכן חי בסאוויל רואו, הוא גר במספר 14 ולא במספר 7 (והוא מת ב-1816, לא ב-1814 כפי שנטען בספר).