ג'וזף אדיסון

ג'וזף אדיסון

ג'וזף אדיסון (Joseph Addison; 1 במאי 1672 – 17 ביוני 1719) היה סופר ופוליטיקאי בריטי. הוא היה בנו הבכור של לנסלוט אדיסון (Lancelot Addison). שמו נזכר בדרך כלל לצד שמו של חברו הוותיק ריצ'רד סטיל (Richard Steele), שאיתו ייסד את כתב העת "הספקטייטור" (The Spectator). סגנון הפרוזה הפשוט שלו סימן את סוף תקופת המנייריזם והדימויים הקלאסיים המקובלים של המאה ה-17. אדיסון מפורסם גם בזכות מחזהו "קאטו, טרגדיה" (Cato, a Tragedy), שנכתב בשנת 1712.

חיים מוקדמים וחינוך

אדיסון נולד ב-1 במאי 1672 במילסטון (Milston) שבווילטשייר (Wiltshire), אך זמן קצר לאחר לידתו מונה אביו, לנסלוט אדיסון, לדיקן ליצ'פילד (Lichfield) והמשפחה עברה להתגורר במתחם הקתדרלה. אביו היה איש דת אנגלי מלומד. ג'וזף התחנך בבית הספר צ'ארטרהאוס (Charterhouse School) בלונדון, שם פגש לראשונה את ריצ'רד סטיל, ובקולג' המלכה (The Queen's College) באוקספורד. הוא הצטיין בלימודים קלאסיים, נודע במיוחד בשירתו הנאו-לטינית, והפך לעמית בקולג' מגדלן (Magdalen College).

בשנת 1693 הוא הקדיש שיר לג'ון דריידן (John Dryden), ועבודתו החשובה הראשונה, ספר על חייהם של משוררים אנגלים, פורסמה בשנת 1694. תרגומו ל"גאורגיקות" (Georgics) של ורגיליוס (Virgil) פורסם באותה שנה. דריידן, לורד סומרס (Lord Somers) וצ'ארלס מונטגיו (Charles Montague), הרוזן הראשון מהליפקס, התעניינו בעבודתו של אדיסון והשיגו עבורו קצבה של 300 ליש"ט בשנה כדי לאפשר לו לנסוע לאירופה במטרה לעסוק בעבודה דיפלומטית, תוך שהוא ממשיך לכתוב וללמוד פוליטיקה.

בזמן שהותו בשווייץ בשנת 1702, שמע על מותו של ויליאם השלישי (William III), אירוע שגרם לו לאבד את הקצבה שלו, שכן אנשי הקשר המשפיעים שלו, הליפקס וסומרס, איבדו את משרותיהם בכתר.

קריירה

— מתוך השיר "When All Thy Mercies, O My God!" מאת ג'וזף אדיסון

### קריירה פוליטית

אדיסון חזר לאנגליה בסוף שנת 1703. במשך יותר משנה נותר ללא עבודה, אך קרב בלנהיים (Battle of Blenheim) בשנת 1704 העניק לו הזדמנות חדשה להוכיח את עצמו. הממשלה, ובמיוחד הלורד גזבר גודולפין (Lord Treasurer Godolphin), הזמינה מאדיסון שיר הנצחה על הקרב, והוא חיבר את "הקמפיין" (The Campaign), שהתקבל בסיפוק רב כל כך עד שמונה לנציב הערעורים בממשלתו של הליפקס.

מיזמו הספרותי הבא היה תיאור מסעותיו באיטליה, "הערות על חלקים שונים של איטליה וכו', בשנים 1701, 1702, 1703" (Remarks on several parts of Italy, &c., in the years 1701, 1702, 1703), שפורסם בשנת 1705 על ידי ג'ייקוב טונסון (Jacob Tonson).

בשנת 1705, כאשר הוויגים היו בשלטון, מונה אדיסון לתת-מזכיר המדינה וליווה את לורד הליפקס למשימה דיפלומטית בהנובר שבגרמניה. ביוגרפיה של אדיסון מציינת: "בתחום אחריותו בחוץ לארץ, השקפותיו של אדיסון היו השקפות של ויגי טוב. הוא תמיד האמין שכוחה של אנגליה תלוי בעושרה, עושרה תלוי במסחר שלה, והמסחר שלה תלוי בחופש הימים ובריסון כוחן של צרפת וספרד".

בשנים 1708 ו-1709 היה אדיסון חבר פרלמנט מטעם רובע לוסטוות'יאל (Lostwithiel). זמן קצר לאחר מכן מונה למזכירו של הלורד לוטננט החדש של אירלנד, הלורד וורטון (Lord Wharton). בהנחיית וורטון, הוא כיהן כחבר פרלמנט בבית הנבחרים האירי עבור רובע קוואן (Cavan Borough) מ-1709 עד 1713. בשנת 1710 ייצג את מאלמסברי (Malmesbury) שבמחוז הולדתו וילטשייר, והחזיק במושב עד מותו בשנת 1719.

### מייסד כתבי עת

אדיסון פגש את ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift) באירלנד ונשאר שם שנה. מאוחר יותר, הוא עזר להקים את מועדון קיטקאט (Kitcat Club) וחידש את חברותו עם ריצ'רד סטיל. בשנת 1709 החל סטיל לפרסם את ה"טטלר" (Tatler), ואדיסון הפך לתורם קבוע. בשנת 1711 הם החלו בפרסום ה"ספקטייטור"; הגיליון הראשון הופיע ב-1 במרץ 1711. עיתון זה, שהיה במקור יומי, פורסם עד ה-20 בדצמבר 1714, עם הפסקה של שנה בשל פרסום ה"גארדיאן" (The Guardian) בשנת 1713. פרסומו האחרון היה ה"פריהולדר" (The Freeholder), עיתון פוליטי, בשנים 1715–1716.

### מחזות

הוא כתב את הליברית לאופרה "רוזמונד" (Rosamond) של תומאס קלייטון (Thomas Clayton), שזכתה להצגת בכורה הרסנית בלונדון בשנת 1707. בשנת 1713 הופק מחזהו הטרגי של אדיסון "קאטו", והוא התקבל בתשואות הן על ידי הוויגים והן על ידי הטורים. לאחר מאמץ זה הוא כתב מחזה קומי, "המתופף" (The Drummer, 1716).

קאטו

בשנת 1712 כתב אדיסון את יצירתו המפורסמת ביותר, "קאטו, טרגדיה". בהתבסס על ימיו האחרונים של מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס (Marcus Porcius Cato Uticensis), המחזה עוסק בקונפליקטים כגון חירות הפרט מול עריצות שלטונית, רפובליקניות מול מלוכנות, היגיון מול רגש, ומאבקו האישי של קאטו לשמור על אמונותיו לנוכח המוות. יש לו פרולוג שנכתב על ידי אלכסנדר פופ (Alexander Pope) ואפילוג מאת סמואל גארת' (Samuel Garth).

המחזה זכה להצלחה ברחבי האימפריה הבריטית. הפופולריות שלו המשיכה לצמוח, במיוחד באמריקה, במשך כמה דורות. היסטוריונים מסוימים מצטטים אותו כהשראה ספרותית למהפכה האמריקאית, והוא היה מוכר לרבים מהאבות המייסדים. הגנרל ג'ורג' וושינגטון (George Washington) נתן חסות להצגת "קאטו" עבור הצבא הקונטיננטלי במהלך החורף הקשה של 1777–1778 בואלי פורג' (Valley Forge). על פי ג'ון ג'. מילר (John J. Miller), "ייתכן שאף יצירה ספרותית אחת לא הייתה חשובה יותר מ'קאטו'" עבור מנהיגי המהפכה האמריקאית.

חוקרים זיהו את ההשראה לכמה ציטוטים מפורסמים מהמהפכה האמריקאית ב"קאטו". אלו כוללים:

האולטימטום המפורסם של פטריק הנרי (Patrick Henry): "תנו לי חירות או תנו לי מוות!"

(התייחסות משוערת למערכה 2, תמונה 4: "זה לא הזמן לדבר על דבר מלבד שרשראות או כיבוש, חירות או מוות"). - דברי הפרידה של נייתן הייל (Nathan Hale): "אני מצטער שיש לי רק חיים אחד לתת למען ארצי".

(התייחסות משוערת למערכה 4, תמונה 4: "איזה חבל שאנחנו יכולים למות רק פעם אחת כדי לשרת את ארצנו"). - השבח של וושינגטון לבנדיקט ארנולד (Benedict Arnold) במכתב: "אין זה בכוחו של אף אדם להבטיח הצלחה; אבל אתה עשית יותר - אתה ראוי לה".

(התייחסות ברורה למערכה 1, תמונה 2: "אין זה בידי בני תמותה להבטיח הצלחה; אבל אנחנו נעשה יותר, סמפרוניוס, אנחנו נהיה ראויים לה").

— מאת ג'וזף אדיסון

בשנת 1789 ציטט אדמונד ברק (Edmund Burke) את המחזה במכתב לצ'ארלס-ז'אן-פרנסואה דפונט (Charles-Jean-François Depont) שכותרתו "הרהורים על המהפכה בצרפת", באומרו שייתכן שהעם הצרפתי עדיין יצטרך לעבור שינויים נוספים ו"לעבור, כפי שאומר אחד המשוררים שלנו, 'דרך גיוון רב של הוויה שלא נוסתה'", לפני שהמדינה שלהם תשיג את צורתה הסופית. המשורר המדובר הוא אדיסון והקטע המצוטט הוא מ"קאטו" (V.i. II): "דרך איזו הוויה מגוונת שלא נוסתה, דרך אילו סצנות ושינויים חדשים עלינו לעבור!"

למרות שהמחזה איבד מהפופולריות שלו וכיום הוא מוצג לעיתים רחוקות, הוא היה פופולרי וצוטט לעיתים קרובות במאה השמונה-עשרה, כאשר קאטו היווה דוגמה למידות רפובליקניות וחירות, למשל ב"מכתבי קאטו" (Cato's Letters) (אם כי אין עדות ישירה לכך שהמחזה נתן השראה לשם המכתבים).

עלילת המחזה כוללת את כוחותיו של קאטו באוטיקה (Utica), הממתינים להתקפת קיסר מיד לאחר ניצחונו בתאפסוס (Thapsus, 46 לפנה"ס). בניו האצילים של קאטו, פורטיוס ומרקוס, מאוהבים שניהם בלוסיה, בתו של לוקיוס, בעל ברית של קאטו. ג'ובה (Juba), נסיך נומידיה, אחד מלוחמיו של קאטו, אוהב את מרסיה בתו של קאטו. בינתיים, סמפרוניוס, סנאטור, וסיפאקס (Syphax), גנרל של הנומידיים, קושרים קשר בסתר נגד קאטו, בתקווה למנוע מצבא נומידיה לתמוך בו. במערכה האחרונה, קאטו מתאבד ומשאיר את חסידיו לעשות שלום עם צבאו המתקרב של קיסר – משימה קלה יותר לאחר מותו של קאטו, שכן הוא היה אויבו הבלתי מתפשר ביותר של קיסר.

### מזמורי דת

אדיסון כתב את המזמור הכנסייתי הפופולרי "The Spacious Firmament on High", ופרסם אותו ב"ספקטייטור" ב-1712. נהוג לשיר אותו בלחן הידוע כ-"LONDON (Addison's)" מאת ג'ון שילס (John Sheeles), שנכתב סביב 1720, או ללחן "CREATION" מאת יוזף היידן (Joseph Haydn) משנת 1798. הוא גם הפיק גרסה למזמור תהילים כ"ג, "The Lord my pasture shall prepare", שמושר בדרך כלל ללחן SURREY.

נישואים ומוות

חלקו המאוחר של חייו של אדיסון לא היה נקי מצרות. בשנת 1716 הוא נישא לשרלוט, הרוזנת האלמנה מוורוויק, לאחר שעבד זמן מה כמורה פרטי של בנה. לאחר מכן התגורר בבילטון הול (Bilton Hall) שבוורוויקשייר. הקריירה הפוליטית שלו נמשכה, והוא שירת כמזכיר המדינה של המחלקה הדרומית מ-1717 עד 1718. העיתון הפוליטי שלו "הפריהולדר" ספג ביקורת רבה. אשתו הייתה יהירה ושתלטנית; בנו החורג, אדוארד ריץ' (Edward Rich), היה הולל לא ידידותי. ביישנותו של אדיסון בציבור הגבילה את יעילותו כחבר פרלמנט. בסופו של דבר הוא הסתכסך עם סטיל על רקע חוק התואר (Peerage Bill).

בשנת 1718 אולץ אדיסון להתפטר מתפקיד מזכיר המדינה בשל בריאותו הלקויה, אך הוא נותר חבר פרלמנט עד מותו בהולנד האוס (Holland House), לונדון, ב-17 ביוני 1719 (בן 47). הוא נקבר במנזר וסטמינסטר. לאחר מותו הופץ סיפור אפוקריפי שאדיסון, על ערש דווי, קרא לבנו החורג ההולל כדי לחזות כיצד אדם נוצרי פוגש את המוות.

ב-6 באפריל 1808 שונה שמה של מידלטאון (Middletown), עיירה במדינת ניו יורק, לאדיסון לכבודו. רחוב אדיסון (Addison Road) במערב קנזינגטון נקרא גם הוא על שמו.

תרומה

אדיסון זכור כיום כמסאי. הוא החל לכתוב מסות באקראי. באפריל 1709, חבר ילדותו ריצ'רד סטיל הקים את ה"טטלר". אדיסון תרם 42 מסות ל"טטלר", בעוד סטיל כתב 188. בנוגע לעזרתו של אדיסון, סטיל ציין: "ברגע שקראתי לו, לא יכולתי להתקיים בלי תלות בו". ה"טטלר" הופסק ב-2 בינואר 1711. ה"ספקטייטור" החל להתפרסם ב-1 במרץ של אותה שנה, והוא המשיך – בפרסום יומי ובפופולריות רבה – עד ה-6 בדצמבר 1712. הוא הפעיל השפעה על קהל הקוראים של התקופה, ואדיסון הפך במהרה לשותף המוביל בו, כשהוא תורם 274 מסות מתוך סך של 635; סטיל כתב 236. אדיסון גם סייע לסטיל ב"גארדיאן", שהחל בשנת 1713. אדיסון הוא המקור לציטוט: "קריאה היא למחשבה מה שפעילות גופנית היא לגוף". הציטוט מופיע בגיליון 147 של ה"טטלר".

סגנונו הקליל והשיחתי של המסות גרם מאוחר יותר לבישוף ריצ'רד הרד (Richard Hurd) לנזוף באדיסון על מה שכינה "סיומת אדיסונית" (Addisonian Termination), או סיום משפט במילת יחס, מבנה דקדוקי המסיים משפט במילת יחס. אלכסנדר פופ ב"איגרת לד"ר ארבת'נוט" (Epistle to Dr Arbuthnot) משנת 1735 הפך את אדיסון למושא ללעג, כינה אותו "אטיקוס" (Atticus), והשווה אותו לצפע, "רוצה לפצוע, ובכל זאת מפחד להכות".

הוא כתב מסה בשם "דיאלוגים על מדליות" (Dialogues on Medals) שתורגמה לצרפתית על ידי הכומר והעיתונאי מהמאה ה-18 סימון-ז'רום בורלה דה ווקסל (Simon-Jérôme Bourlet de Vauxcelles, 1733–1802). המסה שלו "הרפתקאותיו של שילינג" (Adventures of a Shilling, 1710) היא דוגמה קצרה ומוקדמת ל"סיפור חפץ" (it-narrative), ז'אנר שהפך נפוץ יותר מאוחר יותר במאה. הוא גם הותיר עבודה לא גמורה, "על הדת הנוצרית" (Of the Christian Religion).

ציר זמן

מכתבי אלבין שרם

בשנת 2005 מת בנקאי ואספן אוסטרי בשם אלבין שרם (Albin Schram), ובארון תיקים ליד חדר הכביסה שלו נמצא אוסף של אלף מכתבים, חלקם מעניינים היסטוריונים. שניים מהם נכתבו על ידי ג'וזף אדיסון.

הראשון דיווח על ויכוח בבית הנבחרים בנוגע למענק לג'ון צ'רצ'יל (John Churchill), הדוכס הראשון ממרלבורו, ויורשיו, בעקבות קרב רמילי (Battle of Ramillies). המכתב נכתב ביום הוויכוח, כנראה לג'ורג' סטפני (George Stepney).

אדיסון מסביר שההצעה נתקלה בהתנגדות מצד מר אנסלי, וורד, קאסאר, וסר ויליאם ויויאן.

> אחד אמר שזה לא מראה כבוד לדוכס אלא לצאצאים שהוא לא קשור אליהם. קאסאר... קיווה שהדוכס למרות שהיה מנצח את האויב לא יחשוב על להיות כזה מעל בית הנבחרים: דבר שנאמר בהמשך להצעה שהועלתה על ידי כמה מהסוג הערמומי שלא התנגדו להצעה ישירות אלא הטו אותה הצידה בטענה שזה עניין כספי ויש להפנותו לוועדה של כל הבית מה שבכל הסבירות היה מביס את העניין כולו....

בעקבות מסעו המוצלח של הדוכס ממרלבורו בשנת 1706, הדוכס וג'ורג' סטפני הפכו לעוצרים האנגלים הראשונים של הקונדומיניום האנגלו-הולנדי לממשל דרום הולנד. זה היה סטפני שלקח רשמית חזקה על נסיכות מינדלהיים (Mindelheim) בשמו של הדוכס ב-26 במאי, לאחר קרב רמילי. עם שובו של מרלבורו ללונדון בנובמבר, קיבל הפרלמנט את בקשת הדוכס שיינתן מענק של 5,000 ליש"ט 'מתוך הדואר' לצמיתות ליורשיו.

מכתב שני, שנכתב לריצ'רד סטיל, נמצא גם הוא, בנוגע ל"טטלר" ועניינים אחרים.

> אהבתי מאוד את המאמר האחרון שלך על החיזור שמשולם בדרך כלל למין היפה. הלוואי שהיית שומר את המכתב במאמר של היום בנוגע לאי-הגינות בכנסייה ליצירה שלמה. זה היה הופך ליצירה טובה כמו כל אחת שפרסמת. ההרהורים שלך על אלמנזה טובים מאוד.

המכתב מסתיים בהתייחסויות להליכי הדחה נגד חברו של אדיסון הנרי סאצ'וורל (Henry Sacheverell) ("אני אסיר תודה לך על מכתביך בנוגע לסאצ'וורל"), ובעתירה למגדלור:

> אני מעט מוטרד מכך שלא שלחת את המכתבים שהתקבלו מאירלנד ללורד לוטננט שלי, במיוחד את זה ממר פורסטר [התובע הכללי] עם העתירה המצורפת על המגדלור, שאני מקווה שיוגש לבית לפני חזרתי.

ניתוח

אופיו של אדיסון תואר כאדיב ונדיב, אם כי מעט קריר וחסר תשוקה, עם נטייה להגזמה חברתית. נימוסיו ושיחתו המושכים תרמו לפופולריות הכללית שלו. הוא לעיתים קרובות הטיל על חבריו מחויבויות לטובות משמעותיות, אך הוא גילה סבלנות רבה כלפי אויביו המעטים. המסות שלו ידועות בבהירותן ובסגנונן האלגנטי, כמו גם בהומור העליז והמכבד שלהן.

לורד מקאולי (Lord Macaulay) כתב את המחווה הנדיבה הזו לאדיסון, שפורסמה בשנת 1866, שבע שנים לאחר מותו של מקאולי ב-1859:

> כאדם, ייתכן שהוא לא היה ראוי להערצה שקיבל מאלו ש, מוקסמים מהחברה המרתקת שלו, וחייבים לו את כל נוחות החיים על ידי חברותו הנדיבה והעדינה, סגדו לו מדי לילה, במקדש המועדף עליו ב'באטונס' (Button's). אך, לאחר חקירה מלאה והרהור חסר פניות, השתכנענו מזמן שהוא היה ראוי לאהבה ולהערכה רבות ככל שניתן לתבוע בצדק על ידי כל אחד מבנינו החלשים והטועים. אין ספק שניתן לזהות כמה פגמים באופיו; אך ככל שנבחן אותו בזהירות רבה יותר, כך ייראה, בשימוש בביטוי של האנטומים הישנים, בריא בחלקים האצילים, חופשי מכל רבב של בגידה, של פחדנות, של אכזריות, של כפיות טובה, של קנאה. ניתן למנות בקלות אנשים, שבהם נטייה טובה מסוימת הייתה בולטת יותר מאשר אצל אדיסון. אך ההרמוניה הצודקת של התכונות, הטמפרמנט המדויק בין המידות הקשות והאנושיות, ההקפדה המורגלת על כל חוק, לא רק של יושר מוסרי, אלא של חן וכבוד מוסריים, מבדילים אותו מכל האנשים שעמדו בניסיונות חזקים באותה מידה, ועליהם אנו מחזיקים במידע מלא באותה מידה".