אלפרד טניסון (Alfred Tennyson): ארבעים ושתיים שנים כקול של אימפריה
כאשר "אידיאלים של המלך" (Idylls of the King) יצא למכירה, 40,000 עותקים נחטפו מיד. עד אז אלפרד טניסון היה ידוען בסדר גודל דומה לזה של המלכה ויקטוריה ושל גלדסטון — עד כדי כך שנדרש לקנות בית שני כדי להתרחק מתיירים — וביטויים שכתב התנתקו משיריהם והשתרשו בשפה: "הטבע, שקוע בדם בשיניים ובטפרים" (Nature, red in tooth and claw), "מוטב לאהוב ולאבד" ('Tis better to have loved and lost), "להם אין צורך לשאול מדוע" (Theirs not to reason why). הוא החזיק במשרת משורר החצר משנת 1850 ועד 1892, תקופת הכהונה הארוכה ביותר שמישהו הצליח לנהל. מילותיו האחרונות שנרשמו היו תלונה על העיתונים: "האה, העיתונות הזו תשיג אותי עכשיו!"
סומרסבי, ואב מנושל
הוא נולד ב-6 באוגוסט 1809 בסומרסבי שבלינקולנשייר, הרב מבין שנים עשר ילדים של כומר אנגליקני. עובדת הליבה של משק הבית הייתה טינה: ג'ורג' קלייטון טניסון עוקף כיורש לטובת אחיו הצעיר ודוחף אל תוך הכנסייה תחת זאת. המשפחה נשאה עמה מחלות נפש, התמכרות וחוסר יציבות פיננסית, והבן שהגיח מתוך כך כתב, במשך שישה עשורים, על אבדן.
הוא למד בבית הספר התיכון קิง אדוארד השישי בלואת' מ-1816 עד 1820, ובטריניטי קולג', קיימברידג', ב-1827. ההתמחות החלה מוקדם: שירים מאת שני אחים (Poems by Two Brothers) הופיע באותה שנה, וב-1829 זכה במדליית הזהב של הקנצלר עבור "טימבוקטו" ("Timbuctoo").
קיימברידג', וארתור האלאם
בטריניטי הוא נבחר לשליחים (Apostles), חברת הדיונים החצי-סודית של האוניברסיטה, ושם פגש את ארתור הנרי האלאם, משורר בעצמו. החברות הייתה מערכת היחסים המעצבת של חייו. שירים, בעיקר ליריים (Poems, Chiefly Lyrical) בא בעקבותיו ב-1830.
בשנת 1833 האלאם מת לפתע מדמם מוחי בווינה. טניסון היה בן עשרים וארבע. האובדן לא רק פצע אותו; הוא הפך לנושא הקבוע שלו, והפיק, שבעה עשרה שנים מאחר כך, את השפיר שעליו עדיין נחה בעיקר תהילתו. מעטים הסופרים שעוצבו כל כך ביסודיות סביב אבל יחיד, ומעטים עוד יותר עשו משהו בסדר גודל כזה מתוך כך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנות השתיקה
התזמון היה אכזרי. שיריו מ-1832 קוצצו באכזריות – ביקורת של ג'ון וילסון קרוקר כללה רמזים כמוסים על חוסר הגבריות של השירים ושל המשורר כאחד – ומותו של האלאם הגיע מעל לכל. טניסון פרסם מפרסום למשך כעשור. הוא לא הפסיק לכתוב; הוא הפסיק לחשוף את היצירה. החומרים שנאגרו באופן פרטי באותן שנים הם שעמם חזר.
1842, ומשרת משורר החצר
שני כורכי שירים של 1842 כללו את "יוליסס" ("Ulysses"), "אולם לוקסלי" ("Locksley Hall") ו-"שבור, שבור, שבור" ("Break, Break, Break"), והם סגרו את הויכוח. הוא היה, מנקודה זו ואילך, המשורר המוביל של דורו.
ואז שנת 1850 סיפקה את הכל בבת אחת. הוא פרסם את לזכר א.ה.ה. (In Memoriam A.H.H.), רצף הקינות הארוך להאלאם שנכתב לאורך שבע עשרה שנים; הוא נישא לאמילי סלווד, דבר שייצב חיים שנזקקו נואשות לייצוב; ועם מותו של ויליאם וורדסוורת', הוא מונה למשורר החצר. הוא החזיק בתפקיד במשך ארבעים ושתיים שנים. זוהי התכנסות יוצאת דופן – האבל הפרטי ששוחרר לבסוף בציבור, ההסדרה הביתית, והכתר הרשמי של הספרות האנגלית, הכל בתוך שנים עשר חודשים.
לא הכל הלך כשורה. השקעה במיזם גילוף עץ כנסייתי של ד"ר אלן הרסה חלק גדול מכספו והשליכה אותו לדיכאון עמוק – סוג של אסון ויקטוריאני שנקרא כמו פארסה עד שאתה שם לב מה זה עלה לו.
תהילה בסדר גודל של מלך
הספרים המאוחרים הגיעו בהתמדה: הנסיכה (The Princess, 1847), מואד ושירים אחרים (Maud and Other Poems, 1855), אשר נשא את "הסתערות בריגדת האור", אידיאלים של המלך לאורך 1859 עד 1885, ואנוך ארדן (Enoch Arden, 1864). השליטה שלו בדימוי ובקצב הפכה אותו להשפעה המכרעת על אחווה הפרה-רפאליטית.
הוא שכיר את בית פרינגפורד (Farringford House) באי וייט ב-1853 וקנה אותו ב-1856, ולאחר מכן רכש את אלדוורת' (Aldworth) במערב סאסקס ב-1869 במיוחד כדי לברוח מחובבי מראות, והשאיר את פרינגפורד לחורפים. הוא סירב פעמיים לתואר ברונט מדיזראלי, ב-1865 וב-1868, לפני שקיבל תואר אצולה ב-1883 בדחיפתו של גלדסטון; ויקטוריה הפכה אותו לברון טניסון ב-1884. הוא היה המשורר הראשון אי פעם שהועלה לדרגת אצולה בשל הישג ספרותי בלבד. הוא המשיך לכתוב אל תוך שנות השמונים לחייו.
מדוע אלפרד נקרא גאון
הטענה היא טכנית, וצרה באופן יוצא דופן עבור סופר בשיעור קומתו. המתנה של טניסון הייתה לצליל – הערכת קרן השירה היא שאוזנו הלירית לקצב היא כנראה חסרת תקדים בהתארכות השירה האנגלית, שזו אמירה אדירה שנעשתה בזהירות. הוא הלחין תוך כדי הליכה, והרכיב ביטויים ושורות בודדות בקול רם, כשהוא מניח לקצב ולתנועה להוביל לפני הטיעון. המיומנות המקבילה היא השימוש שלו בנוף ובחפץ כדי לשאת מצבים רגשיים מבלי למסור את שמם, שיטת "מריאנה" (Mariana). פסק הדין של אדמונד גוס היה שגדלותו "נחה בשלמויות השונות של כתיבתו", ושהוא כתב "במצוינות עקבית, בלתי נלאית ולא מתעייפת יותר מכל בן דורו". המלומדות המודרנית עדיין ממקמת אותו בין חצי תריסר המשוררים הגדולים באנגלית.
המקרה הנגדי הוא בוטה. ו. ה. אודן כינה אותו המשורר הטיפשי ביותר באנגלית והוסיף את ההסתייגות הקטלנית: "היה מעט מאוד על מלנכוליה שהוא לא ידע; היה מעט מאוד אחר שהוא כן ידע." ט. ס. אליוט כינה אותו "העצוב שבכל המשוררים האנגליים". שניהם מצביעים על אותו גבול – כלי שאין שני לו בשירות של טווח רגשי צר. מבקרים ציינו זה מכבר שאפיון הדמויות ובניית העלילה שלו חלשים, ושהיצירות הארוכות הופכות סנטימנטליות; הגאונות נמצאת בשיר הלירי, לא באפוס. המוניטין שלו קרס עם המודרניזם, במידה רב בשל העובדה שהוא הפך לסמל של עידנו והעידן זכה לדחייה. מה ששורד את ההתנגדות הוא האוזן.
מנזר וסטמינסטר
הוא מת באלדוורת' ב-6 באוקטובר 1892, בגיל 83, ונקבר במנזר וסטמינסטר. הקונצנזוס הויקטוריאני שהפך אותו לאציל הפך אותו גם, במשך דור לאחר מותו, לבלתי קריא – רשמי מדי, סמל מובהק מדי לתקופה שהמאה העשרים לא רצתה שום קשר אליה. פסק דין זה תוקן באופן משמעותי. מה שמעולם לא דרש תיקון הוא העמידות המוזרה של השורות עצמן: משורר שמוניטין האינטלקטואלי שלו התנדנד באלימות במשך מאה וחמישים שנה, ושניסוחיו עדיין צצים, ללא ייחוס, בדיבור הרגיל של אנשים שמעולם לא קראו עליו מילה.