חיים מוקדמים ושושלת
ג'ורג' נואל גורדון ביירון, הברון ביירון השישי (22 בינואר 1788 – 19 באפריל 1824), היה משורר בריטי. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הרומנטית, ונחשב לאחד מגדולי המשוררים הבריטים. בין יצירותיו הידועות ביותר נמנות הפואמות האפיות "דון ז'ואן" ו"מסע הצליינות של צ'יילד הרולד"; רבים משיריו הקצרים ב"מנגינות עבריות" (Hebrew Melodies) הפכו גם הם לפופולריים.
ביירון התחנך בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. לאחר סיום לימודיו, הוא הרבה לטייל באירופה, והתגורר במשך שבע שנים באיטליה, בערים ונציה, רוונה, פיזה וג'נובה, לאחר שנאלץ להימלט מאנגליה בעקבות איומים בלינץ'. במהלך שהותו באיטליה, נהג לבקר לעיתים קרובות את חברו ועמיתו המשורר פרסי ביש שלי. מאוחר יותר בחייו, הצטרף ביירון למלחמת העצמאות היוונית כדי להילחם באימפריה העות'מאנית, ועל כך היוונים מוקירים אותו כגיבור לאומי. הוא מת במהלך מערכה בשנת 1824, בגיל 36, מקדחת שבה לקה לאחר המצור הראשון והשני על מיסולונגי.
ג'ורג' נואל גורדון ביירון נולד ב-22 בינואר 1788, ברחוב הולס בלונדון; מקום הולדתו תפוס כיום ככל הנראה על ידי סניף של חנות הכל-בו ג'ון לואיס. ניתן לעקוב אחר משפחתו במידלנדס האנגלי ללא הפרעה עד ראלף דה בוראן, שהגיע לאנגליה עם ויליאם הכובש במאה ה-11. אחזקות הקרקע שלו רשומות בספר יום הדין (Domesday Book) משנת 1086.
ביירון היה בנם היחיד של קפטן ג'ון 'ג'ק' ביירון ואשתו השנייה, קתרין גורדון (משבט גורדון), יורשת אחוזת גייט באברדינשייר, סקוטלנד. סביו מצד אביו היו תת-אדמירל ג'ון ביירון וסופיה טרוואניון. לאחר ששרד ספינה טרופה כצוער צעיר, קבע סבו של ביירון שיא מהירות חדש להקפת העולם. לאחר שהיה מעורב במסע סוער במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, הוא זכה לכינוי 'ג'ק מזג-אוויר-רע' (Foul-Weather Jack) על ידי העיתונות.
אביו של ביירון היה נשוי בעבר באופן שערורייתי למדי לאמיליה אוסבורן, מרקיזת קרמרטן, עמה ניהל רומן – החתונה התקיימה שבועות ספורים בלבד לאחר גירושיה מבעלה, והיא הייתה בהריון בחודש השמיני בערך. הנישואים לא היו מאושרים, ושני ילדיהם הראשונים – סופיה ג'ורג'ינה ובן ללא שם – מתו בינקותם. אמיליה עצמה מתה בשנת 1784, כמעט שנה בדיוק לאחר לידת ילדם השלישי, אחותו למחצה של המשורר, אוגוסטה מרי. אף שאמיליה מתה ממחלה כרונית, כנראה שחפת, העיתונות דיווחה שלבה נשבר מחרטה על שעזבה את בעלה. מקורות מהמאה ה-19 האשימו את יחסו ה"אכזרי והמושחת" של ג'ק כלפיה.
לאחר מכן נשא ג'ק את קתרין גורדון מגייט ב-13 במאי 1785, לפי כל העדויות רק בשל הונה. כדי לתבוע את אחוזת אשתו השנייה בסקוטלנד, נטל אביו של ביירון את שם המשפחה הנוסף "גורדון", והפך ל"ג'ון ביירון גורדון", ולעיתים כינה את עצמו "ג'ון ביירון גורדון מגייט". אמו של ביירון נאלצה למכור את אדמתה ותוארה כדי לשלם את חובות בעלה החדש. בתוך שנתיים, האחוזה הגדולה, ששוויה היה כ-23,500 ליש"ט (שווה ערך ל-3,053,949 ליש"ט בשנת 2023), בוזבזה, והותירה את היורשת לשעבר עם הכנסה שנתית בנאמנות של 150 ליש"ט בלבד (שווה ערך ל-19,493 ליש"ט בשנת 2023). בניסיון להימנע מנושיו, ליוותה קתרין את בעלה לצרפת בשנת 1786, אך חזרה לאנגליה בסוף 1787 כדי ללדת את בנה.
ביירון נולד בינואר 1788, והוטבל בכנסיית סנט מרילבון. נראה שאביו רצה לקרוא לבנו 'ויליאם', אך מכיוון שנעדר, אמו של ביירון קראה לו על שם אביה שלה, ג'ורג' גורדון מגייט, שהיה צאצא של ג'יימס הראשון, מלך סקוטלנד, ושם קץ לחייו שנים ספורות קודם לכן, ב-1779.
אמו של ביירון חזרה לאברדינשייר ב-1790, וביירון בילה שם חלק מילדותו. אביו הצטרף אליהם עד מהרה למגוריהם ברחוב קווין, אברדין, אך הזוג נפרד במהירות. קתרין חוותה באופן קבוע שינויים במצב הרוח והתקפי מלנכוליה, שניתן להסבירם בחלקם בכך שבעלה לווה ממנה כסף ללא הרף. כתוצאה מכך, היא שקעה בחובות כבדים עוד יותר כדי לתמוך בדרישותיו. אחת מהלוואות אלו אפשרה לו לנסוע לוולנסיין שבצרפת, שם מת מ"מחלה ממושכת ומייסרת" – כנראה שחפת – בשנת 1791.
כאשר דודו הגדול של ביירון, שזכה לאחר מותו לכינוי "המרשע" לורד ביירון, מת ב-21 במאי 1798, הפך הילד בן ה-10 לברון ביירון השישי מרוצ'דייל וירש את בית האבות, ניוסטד אבי (Newstead Abbey) בנוטינגהאמשייר. אמו לקחה אותו לאנגליה, אך המנזר היה במצב של הזנחה, ובמקום לגור בו היא החליטה להשכיר אותו ללורד גריי דה רות'ין, בין היתר, במהלך שנות נעוריו של ביירון.
קתרין, שתוארה על ידי כמה ביוגרפים כ"אישה ללא שיקול דעת או שליטה עצמית", לכאורה פינקה את בנה או הציקה לו בעקשנותה הקפריזית. השתייה שלה הגעילה אותו והוא נהג ללעוג לה על היותה נמוכה ובעלת גוף, כך שהיה לה קשה לתפוס אותו כדי להענישו. ביירון נולד עם רגל ימין מעוותת; אמו הגיבה פעם ובזעם כינתה אותו "זב חוטם צולע". עם זאת, הביוגרפית של ביירון, דוריס לאנגלי מור, בספרה מ-1974 "Accounts Rendered", מציירת תמונה אוהדת יותר של גברת ביירון כתומכת נלהבת של בנה, שהקריבה את כספה הדל כדי להחזיקו ברווחה בהארו ובקיימברידג'. לאנגלי מור מטילה ספק בטענתו של הביוגרף מהמאה ה-19 ג'ון גאלט שהיא הפריזה בשתיית אלכוהול.
חמותו של ביירון, ג'ודית נואל, ליידי מילבנק, מתה ב-1822, וצוואתה דרשה ממנו לשנות את שם משפחתו ל"נואל" כדי לרשת מחצית מאחוזתה. בהתאם לכך הוא השיג צו מלכותי, המאפשר לו "לקחת ולהשתמש בשם המשפחה נואל בלבד" ו"לחתום בשם המשפחה נואל לפני כל תוארי הכבוד". מאותה נקודה, הוא חתם על עצמו "נואל ביירון", שכן החתימה הרגילה של אציל הייתה פשוט שם התואר, במקרה זה פשוט "ביירון". יש ששיערו שהוא עשה זאת כדי שראשי התיבות שלו יהיו "N.B.", בחיקוי של גיבורו, נפוליאון. ליידי ביירון ירשה בסופו של דבר את הברונות של וונטוורת', והפכה ל"ליידי וונטוורת'".
חינוך ובגרות מוקדמת
ביירון קיבל את השכלתו הפורמלית המוקדמת בבית הספר לדקדוק באברדין מינואר 1795 ועד למעברו חזרה לאנגליה כילד בן 10. באוגוסט 1799 הוא נכנס לבית הספר של ד"ר ויליאם גלני, בדאלוויץ'. תחת השגחתו של ד"ר ביילי, הוא עודד להתעמל במתינות, אך לא יכול היה לרסן את עצמו מהתקפי פעילות "אלימים" בניסיון לפצות על רגלו המעוותת. אמו התערבה בלימודיו, ולעיתים קרובות הוציאה אותו מבית הספר, מה שתרם לטענת רבים לחוסר המשמעת העצמית שלו ולהזנחת לימודיו הקלאסיים.
ביירון נשלח לבית הספר הארו (Harrow School) בשנת 1801, ונשאר שם עד יולי 1805. כתלמיד לא בולט וכשחקן קריקט לא מיומן, הוא בכל זאת ייצג את בית הספר במהלך משחק הקריקט הראשון בין איטון להארו בלורדס בשנת 1805.
חוסר המתינות שלו לא הוגבל לפעילות גופנית. ביירון התאהב במרי צ'וורת', אותה פגש בזמן הלימודים, והיא הייתה הסיבה שסירב לחזור להארו בספטמבר 1803. אמו כתבה: "אין לו שום מחלה שאני יודעת עליה מלבד אהבה, אהבה נואשת, הגרועה מכל המחלות לדעתי. בקיצור, הילד מאוהב בטירוף במיס צ'וורת'". בזיכרונותיו המאוחרים של ביירון, "מרי צ'וורת' מתוארת כאובייקט הראשון של רגשותיו המיניים הבוגרים".
ביירון חזר לבסוף בינואר 1804, לתקופה רגועה יותר, שראתה את היווצרות מעגל של מעורבויות רגשיות עם נערים אחרים מהארו, אותן נזכר בחיות רבה: "יחסי החברות בבית הספר היו עבורי תשוקות (כי תמיד הייתי אלים)". המתמשך שבהם היה עם ג'ון פיצגיבון, הרוזן השני מקלייר – הצעיר מביירון בארבע שנים – אותו פגש שוב באופן בלתי צפוי שנים רבות לאחר מכן, ב-1821, באיטליה. שירי הנוסטלגיה שלו על חברויותיו בהארו, "זכרונות ילדות" (1806), מבטאים "מודעות מוקדמת להבדלים מיניים שעשויים בסופו של דבר להפוך את אנגליה לבלתי נסבלת עבורו". מכתבים לביירון בארכיון ג'ון מאריי מכילים עדות למערכת יחסים רומנטית שלא צוינה בעבר (אם כי קצרת מועד) עם נער צעיר יותר בהארו, ג'ון תומאס קלרידג'.
בסתיו שלאחר מכן הוא נכנס לטריניטי קולג', קיימברידג', שם פגש ויצר חברות קרובה עם הצעיר ג'ון אדלסטון. על ה"בן טיפוחים" שלו כתב: "הוא היה בן לווייתי הכמעט קבוע מאז אוקטובר 1805, כשנכנסתי לטריניטי קולג'. קולו משך את תשומת לבי לראשונה, פניו קיבעו אותה, ונימוסיו קשרו אותי אליו לנצח". לאחר מותו של אדלסטון, חיבר ביירון את "תירזה" (Thyrza), סדרת קינות לזכרו.
בשנים מאוחרות יותר, הוא תיאר את הפרשה כ"אהבה ותשוקה אלימה, אך טהורה". עם זאת, יש לקרוא הצהרה זו בהקשר של התקשחות העמדות הציבוריות כלפי הומוסקסואליות באנגליה והסנקציות, כולל תלייה פומבית, שהוטלו על עבריינים מורשעים או אפילו חשודים. הקשר, לעומת זאת, עשוי היה להיות "טהור" מתוך כבוד לתמימותו של אדלסטון, בניגוד ליחסים המיניים הגלויים יותר כנראה שחווה בבית הספר הארו. השיר "הקורנליאן" נכתב על אבן הקורנליאן שביירון קיבל מאדלסטון.
ביירון בילה שלוש שנים בטריניטי קולג', כשהוא עוסק באיגרוף, רכיבה על סוסים, הימורים והרפתקאות מיניות. בזמן שהותו באוניברסיטת קיימברידג', יצר חברויות לכל החיים עם גברים כמו ג'ון קאם הובהאוס, שהכניס אותו למועדון הוויגים של קיימברידג', שתמך בפוליטיקה ליברלית, ופרנסיס הודג'סון, עמית בקינגס קולג', עמו התכתב בנושאים ספרותיים ואחרים עד סוף ימיו.
התחלות ספרותיות והטיול הגדול
כאשר לא היה בבית הספר או במכללה, התגורר ביירון במגורי אמו, בורג' מנור בסאות'וול, נוטינגהאמשייר. בזמן שהותו שם, טיפח חברויות עם אליזבת ברידג'ט פיגוט ואחיה ג'ון, עמם העלה שני מחזות לבידור הקהילה. בתקופה זו, בעזרתה של אליזבת פיגוט, שהעתיקה רבים מהטיוטות הגולמיות שלו, הוא עודד לכתוב את כרכי השירה הראשונים שלו. "Fugitive Pieces" הודפס על ידי רידג' מניוארק, והכיל שירים שנכתבו כשביירון היה בן 17 בלבד. עם זאת, הוא הוחזר מיד ונשרף בעצתו של חברו הכומר ג'. ט. בכר, בשל פסוקיו הארוטיים יותר, במיוחד השיר "אל מרי". עם זאת, לא כל העותקים הושמדו, ולמעשה עותק אחד נשמר על ידי הכומר תומאס בכר ובהמשך היה שייך לביבליופיל תומאס ג'. וייז, ואחד נשמר על ידי ג'ון פיגוט שהסיר את הדפים הפוגעניים. ישנם רק ארבעה עותקים ידועים של הפרסום מ-1806 ששרדו את השריפה.
Hours of Idleness, אוסף של רבים מהשירים הקודמים, יחד עם יצירות עדכניות יותר, היה הספר המסיים. הוא גם פרסם רבים משיריו המוקדמים עם הכללת "On Leaving Newstead Abbey", שהוא המוקדם ביותר שלו. הוא נכתב ב-1803, 5 שנים לאחר ירושת אחוזת אבותיו, ניוסטד אבי ב-1798. הביקורת האנונימית והפראית שקיבל (הידועה כיום כעבודתו של הנרי פיטר ברוהאם) ב-Edinburgh Review הניעה את ביירון לחבר את הסאטירה הגדולה הראשונה שלו, "English Bards and Scotch Reviewers" (1809). ביירון הפקיד אותה בידי קרובו לנישואין רוברט צ'ארלס דאלאס, וביקש ממנו "...לפרסם אותה ללא שמו".
דאלאס הציע מספר רב של שינויים בכתב היד וסיפק את ההיגיון לחלקם. דאלאס גם הצהיר שביירון התכוון במקור להוסיף טיעון לשיר זה, אותו ציטט דאלאס. למרות שהוא פורסם בעילום שם, באפריל ההוא כתב דאלאס כי "אתה כבר ידוע די בדרך כלל כמחבר". היצירה הרגיזה כמה ממבקריו עד שהם קראו לביירון לדו-קרב; עם הזמן, במהדורות הבאות, הפך זה לסימן יוקרה להיות מטרה לעטו של ביירון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר חזרתו ממסעותיו הפקיד את דאלאס, כסוכנו הספרותי, בפרסום שירו "מסע הצליינות של צ'יילד הרולד", שביירון חשב שהוא בעל חשיבות מועטה. שני הקנטואים הראשונים של "מסע הצליינות של צ'יילד הרולד" פורסמו ב-1812 והתקבלו בשבחים ביקורתיים. במילותיו של ביירון, "התעוררתי בוקר אחד ומצאתי את עצמי מפורסם". הוא המשיך את ההצלחה הזו עם שני הקנטואים האחרונים של השיר, כמו גם ארבעה "סיפורים מזרחיים" מפורסמים באותה מידה: "הג'יאר", "כלת אבידוס", "הקורסייר" ו"לארה". בערך באותו זמן, הוא החל את אינטימיותו עם הביוגרף העתידי שלו, תומאס מור.
ביירון צבר חובות רבים כצעיר, בשל מה שאמו כינתה "זלזול פזיז בכסף". היא התגוררה בניוסטד בתקופה זו, בפחד מנושיו של בנה. הוא תכנן לבלות זמן מה ב-1808 בשייט עם בן דודו ג'ורג' בטסוורת', שהיה קפטן הפריגטה בעלת 32 התותחים אה"מ טארטר, אך מותו של בטסוורת' בקרב אלבון במאי 1808 הפך זאת לבלתי אפשרי.
מ-1809 עד 1811, יצא ביירון ל"טיול הגדול" (Grand Tour), שהיה אז חלק מקובל בחינוכם של אצילים צעירים. הוא נסע עם הובהאוס בשנה הראשונה, ופמליית המשרתים שלו כללה את המשרת הנאמן של ביירון, ויליאם פלטשר. הובהאוס וביירון הפכו לעיתים קרובות את פלטשר למטרה להומור שלהם. המלחמות הנפוליאוניות אילצו את ביירון להימנע מטיולים ברוב אירופה; במקום זאת הוא פנה לים התיכון. מסעו אפשר לו להימנע מנושיו ולפגוש אהבה לשעבר, מרי צ'וורת', נושא שירו "אל גברת: על שנשאלתי לסיבתי לעזיבת אנגליה באביב".
סיבה נוספת לבחירה לבקר בים התיכון הייתה כנראה סקרנותו לגבי הלבנט. הוא קרא על הארצות העות'מאניות והפרסיות כילד, נמשך לאסלאם, במיוחד למיסטיקה הסופית, ומאוחר יותר כתב: "עם ארצות אלו, ואירועים הקשורים אליהן, כל רגשותיי הפואטיים באמת מתחילים ומסתיימים".
ביירון החל את טיולו בפורטוגל, משם כתב מכתב לחברו מר הודג'סון שבו הוא מתאר את מה שלמד על השפה הפורטוגזית: בעיקר קללות ועלבונות. ביירון נהנה במיוחד משהותו בסינטרה, אותה תיאר מאוחר יותר ב"מסע הצליינות של צ'יילד הרולד" כ"עדן מפואר". מליסבון נסע בדרך היבשה לסביליה, חרס דה לה פרונטרה, קדיס וגיברלטר, ומשם בדרך הים לסרדיניה, מלטה, אלבניה ויוון. מטרת נסיעתם של ביירון והובהאוס לאלבניה הייתה לפגוש את עלי פאשא מיואנינה ולראות את הארץ שהייתה, עד אז, לא ידועה ברובה בבריטניה.
באתונה ב-1810, כתב ביירון את "נערת אתונה, בטרם ניפרד" עבור ילדה בת 12, תרזה מאקרי.
ביירון והובהאוס עשו את דרכם לסמירנה, שם תפסו טרמפ לקונסטנטינופול על סיפון אה"מ סלסט. ב-3 במאי 1810, בעוד סלסט עגנה בהמתנה לאישור עות'מאני לעגון בעיר, שחו ביירון וסגן אקנהד, מהנחתים של סלסט, את ההלספונט. ביירון הנציח הישג זה בקנטו השני של "דון ז'ואן". הוא חזר לאנגליה ממלטה ביולי 1811 על סיפון אה"מ וולאג'.
תהילה בלונדון, נישואים ושערורייה
לאחר פרסום שני הקנטואים הראשונים של "מסע הצליינות של צ'יילד הרולד" (1812), הפך ביירון לסלבריטאי. "הוא הפך במהירות לכוכב המבריק ביותר בעולמה המסנוור של לונדון בתקופת העוצרות. הוא היה מבוקש בכל מקום חברתי, נבחר למספר מועדונים אקסקלוסיביים, ופקד את הסלונים האופנתיים ביותר בלונדון". בתקופה זו באנגליה הפיק יצירות רבות, כולל "הג'יאר", "כלת אבידוס" (1813), "פריזינה" ו"המצור על קורינתוס" (1815).
ביוזמתו של המלחין יצחק נתן, הפיק בשנים 1814–1815 את "מנגינות עבריות", כולל מה שהפכו לכמה משיריו הידועים ביותר, כגון "היא הולכת ביופי" ו"חורבן סנחריב". מעורב בתחילה ברומן עם ליידי קרוליין לאם (שכינתה אותו "משוגע, רע ומסוכן להכיר") ועם מאהבות אחרות וגם לחוץ מחובות, הוא החל לחפש נישואים מתאימים, ושקל – בין היתר – את אנבלה מילבנק. עם זאת, ב-1813 פגש לראשונה מזה ארבע שנים את אחותו למחצה, אוגוסטה לי. שמועות על גילוי עריות הקיפו את השניים; בתה של אוגוסטה, מדורה (נולדה ב-1814), נחשדה כילדתו של ביירון.
כדי לברוח מחובות גוברים ושמועות, לחץ ביירון בנחישותו להינשא לאנבלה, שנאמר כי היא היורשת הסבירה של דוד עשיר. הם נישאו ב-2 בינואר 1815, ובתם, עדה, נולדה בדצמבר של אותה שנה. עם זאת, האובססיה המתמשכת של ביירון לאוגוסטה לי, והרפתקאותיו המיניות המתמשכות עם שחקניות כמו שרלוט מרדין ואחרות הפכו את חייהם הזוגיים לאומללים. אנבלה ראתה בביירון משוגע, ובינואר 1816 עזבה אותו, לקחה את בתם, והחלה בהליכים לפרידה משפטית. פרידתם הפכה לחוקית בהסדר פרטי במרץ 1816. השערורייה של הפרידה, השמועות על אוגוסטה, והחובות ההולכים וגדלים אילצו אותו לעזוב את אנגליה באפריל 1816, לעולם לא לחזור.
גלות ופריון ספרותי באירופה
לאחר פרידה זו מחייו הביתיים, ובלחץ מצד נושיו, שהוביל למכירת ספרייתו, עזב ביירון את אנגליה, ומעולם לא חזר. למרות משאלותיו האחרונות, גופתו הוחזרה לקבורה באנגליה. הוא נסע דרך בלגיה והמשיך במעלה נהר הריין. בקיץ 1816 התיישב בוילה דיודאטי על שפת אגם ז'נבה, שוויץ, עם רופאו האישי, ג'ון ויליאם פולידורי.
שם התיידד ביירון עם המשורר פרסי ביש שלי והסופרת מרי גודווין, אשתו לעתיד של שלי. אליהם הצטרפה גם אחותה החורגת של מרי, קלייר קליירמונט, עמה ניהל רומן בלונדון, שהוביל לאחר מכן ללידת בתם הלא חוקית אלגרה, שמתה בגיל 5 תחת השגחתו של ביירון מאוחר יותר בחייו. מספר פעמים הלך ביירון לראות את ז'רמן דה סטאל וקבוצת קופה שלה, שהתבררה כתמיכה אינטלקטואלית ורגשית תקפה לביירון באותה עת.
סגורים בתוך הבית בוילה דיודאטי על ידי ה"גשם הבלתי פוסק" של "אותו קיץ רטוב ולא נעים" במשך שלושה ימים ביוני, פנו החמישה לקריאת סיפורים פנטסטיים, כולל "פנטסמגוריאנה", ואז להמציא סיפורים משלהם. מרי שלי הפיקה את מה שיהפוך ל"פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני", ופולידורי הפיק את "הוומפייר", המבשר של ז'אנר הערפדים הרומנטי. "הוומפייר" קיבל השראה מסיפור מקוטע של ביירון, "קטע".
קטע הסיפור של ביירון פורסם כפוסט-סקריפט ל"מאזפה"; הוא גם כתב את הקנטו השלישי של "צ'יילד הרולד".
ביירון בילה את החורף בוונציה, ועצר במסעותיו כשנפל בקסמה של מריאנה סגאטי, בביתה בוונציה התגורר, ושהוחלפה עד מהרה במרגריטה קוני בת ה-22; שתי הנשים היו נשואות. קוני לא ידעה קרוא וכתוב, והיא עזבה את בעלה כדי לעבור לגור עם ביירון. מריבותיהם גרמו לעיתים קרובות לביירון לבלות את הלילה בגונדולה שלו; כשביקש ממנה לעזוב את הבית, היא השליכה את עצמה לתעלה הוונציאנית.
בשנת 1816 ביקר ביירון בסן לאזארו דלי ארמני בוונציה, שם הכיר את התרבות הארמנית בעזרת הנזירים השייכים למסדר המכיטריסטים. בעזרת האב פסקל אוצ'ר (הארוטיון אבקיריאן), הוא למד את השפה הארמנית והשתתף בסמינרים רבים על שפה והיסטוריה. בשנת 1817, הוא היה שותף לכתיבת "דקדוק אנגלי וארמני", ספר לימוד אנגלי שנכתב על ידי אוצ'ר ותוקן על ידי ביירון, וב-1819 את "דקדוק ארמני ואנגלי", פרויקט שיזם של דקדוק ארמני קלאסי לדוברי אנגלית, שבו כלל ציטוטים מארמנית קלאסית ומודרנית.
ביירון עזר מאוחר יותר להרכיב את "המילון האנגלי-ארמני" (Barraran angleren yev hayeren, 1821) וכתב את ההקדמה, שבה הסביר את הדיכוי הארמני על ידי הפאשות הטורקים והסטראפים הפרסים ואת המאבק הארמני לשחרור. שני תרגומיו העיקריים הם איגרת פאולוס אל הקורינתים, שני פרקים מ"היסטוריה של ארמניה" של מובסס חורנאצי, וקטעים מנאומיו של נרסס מלאמברון. הוא גם תרגם לאנגלית את אותם קטעים מהתנ"ך הארמני שאינם קיימים בתנ"ך האנגלי. הקסם שלו היה כה רב עד שאף שקל להשתמש בגרסה הארמנית של סיפור קין עבור המחזה שלו באותו שם. העניין של ביירון בלימודים ארמניים תרם להפצה ולפיתוח של תחום זה. הליריות העמוקה והאומץ האידיאולוגי שלו נתנו השראה למשוררים ארמנים רבים, דוגמת גבונד אלישאן, סמבאט שאהזיז, הובאנז תומאניאן, רובן וורבריאן ואחרים.
בשנת 1817 נסע לרומא. עם חזרתו לוונציה, כתב את הקנטו הרביעי של "צ'יילד הרולד". בערך באותו זמן, מכר את ניוסטד אבי ופרסם את "מנפרד", "קין" ו"הטרנספורמציה המעוותת". חמשת הקנטואים הראשונים של "דון ז'ואן" נכתבו בין 1818 ל-1820. בתקופה זו פגש את הרוזנת גוויצ'ולי בת ה-21, שמצאה את אהבתה הראשונה בביירון; הוא ביקש ממנה לברוח איתו. לאחר ששקל להגר לוונצואלה או למושבת הכף, החליט ביירון לבסוף לעזוב את ונציה לרוונה.
בשל אהבתו לאריסטוקרטית המקומית, הצעירה, הנשואה הטרייה תרזה גוויצ'ולי, התגורר ביירון ברוונה מ-1819 עד 1821. כאן המשיך את "דון ז'ואן" וכתב את "יומן רוונה" ו"המילון והזכרונות שלי". בערך בתקופה זו קיבל ביקורים מפרסי ביש שלי, כמו גם מתומאס מור, לו הפקיד את האוטוביוגרפיה שלו או "חייו והרפתקאותיו", שמור, הובהאוס והמו"ל של ביירון, ג'ון מאריי, שרפו ב-1824, חודש לאחר מותו של ביירון. על אורח חייו של ביירון ברוונה ידוע יותר משלי, שתיעד כמה מהיבטיו הצבעוניים יותר במכתב:
> לורד ביירון קם בשתיים. אני קם, בניגוד גמור למנהגי הרגיל... ב-12. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יושבים ומדברים עד שש. משש עד שמונה אנחנו דוהרים דרך יער האורנים שמפריד בין רוונה לים; אז אנחנו חוזרים הביתה ואוכלים, ויושבים ומפטפטים עד שש בבוקר. אני לא מניח שזה יהרוג אותי בשבוע או שבועיים, אבל אני לא אנסה את זה יותר. הממסד של לורד ב' מורכב, מלבד משרתים, מעשרה סוסים, שמונה כלבים עצומים, שלושה קופים, חמישה חתולים, נשר, עורב ובז; וכל אלה, מלבד הסוסים, מסתובבים בבית, שמהדהד מדי פעם ממריבותיהם הבלתי מוכרעות, כאילו היו האדונים שלו... . [נ.ב.] אני מוצא שהמנייה שלי של החיות בארמון קירקי הזה הייתה פגומה... . בדיוק פגשתי בגרם המדרגות הגדול חמישה טווסים, שתי תרנגולות גינאה ועגור מצרי. אני תוהה מי היו כל החיות האלה לפני שהשתנו לצורות האלה.
בשנת 1821 עזב ביירון את רוונה ועבר לגור בעיר הטוסקנית פיזה, שאליה עברה גם תרזה. מ-1821 עד 1822 סיים ביירון את קנטואים 6–12 של "דון ז'ואן" בפיזה, ובאותה שנה הצטרף ללי האנט ושלי בהקמת עיתון קצר ימים, "הליברל", שבגיליונו הראשון הופיע "חזון הדין". לראשונה מאז הגעתו לאיטליה, מצא ביירון את עצמו מתפתה לערוך מסיבות ארוחת ערב; אורחיו כללו את השליז, אדוארד אלרקר ויליאמס, תומאס מדווין, ג'ון טאף ואדוארד ג'ון טרילוני; ו"מעולם", כפי שאמר שלי, "לא הציג את עצמו ביתרון רב יותר מאשר בהזדמנויות אלו; בהיותו מנומס ולבבי כאחד, מלא עליזות חברתית וטוב לב מושלם; לעולם לא סוטה לעליזות לא חיננית, ובכל זאת שומר על רוח החיות לאורך כל הערב."
שלי וויליאמס שכרו בית על החוף ובנו סקונר. ביירון החליט שיהיה לו יאכטה משלו, ושכר את חברו של טרילוני, קפטן דניאל רוברטס, לתכנן ולבנות את הסירה. היא נקראה "בוליבר", ומאוחר יותר נמכרה לצ'ארלס ג'ון גרדינר, הרוזן הראשון מבלסינגטון, ומרגריט, רוזנת בלסינגטון, כאשר ביירון עזב ליוון ב-1823.
ביירון נכח בטקס השריפה על החוף של שלי, שאורגן על ידי טרילוני לאחר שוויליאמס ושלי טבעו בתאונת שייט ב-8 ביולי 1822. ביתו האיטלקי האחרון היה בג'נובה, שם שהה בוילה סאלוצו בומבריני. ב-29 בספטמבר הוא קרא לאדוארד ג'ון טרילוני לשחות, מהבוליבר לסן טרנצו ובחזרה. המשורר הפסיד, בחלקו בשל מחלה, ונאלץ להישאר ארבעה ימים בצריף בלריצ'י כשהוא סובל מכל מיני כאבים. בזמן שהתגורר בג'נובה ליוו אותו הרוזנת גוויצ'ולי ובני הזוג בלסינגטון. ליידי בלסינגטון ביססה חלק גדול מהחומר בספרה, "שיחות עם לורד ביירון", על הזמן שבילו יחד שם. ספר זה הפך לטקסט ביוגרפי חשוב על חייו של ביירון ממש לפני מותו.
מלחמת העצמאות היוונית
ביירון התגורר בג'נובה ב-1823 כאשר, כשנמאס לו מחייו שם, קיבל הצעות לתמיכתו מנציגי תנועת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית. בתחילה, ביירון לא רצה לעזוב את מאהבתו בת ה-22, הרוזנת תרזה גוויצ'ולי, שנטשה את בעלה כדי לחיות איתו. אך בסופו של דבר הורשה אביה של גוויצ'ולי, הרוזן גמבה, לעזוב את גלותו ברומאניה בתנאי שבתה תחזור אליו, ללא ביירון. באותו זמן שהפילהלן, אדוארד בלקוויר, ניסה לגייס אותו, ביירון היה מבולבל לגבי מה הוא אמור לעשות ביוון, וכתב: "בלקוויר נראה שחשב שאני עשוי להיות שימושי – אפילו כאן; – אם כי מה הוא לא פירט בדיוק".
בעזרת הבנקאי שלו וקפטן דניאל רוברטס, שכר ביירון את הבריג "הרקולס" כדי לקחת אותו ליוון. כשביירון עזב את ג'נובה, זה גרם ל"צער נלהב" מצד גוויצ'ולי, שבכתה בגלוי כשהוא הפליג. ה"הרקולס" נאלצה לחזור לנמל זמן קצר לאחר מכן. כשהפליגה בפעם האחרונה, גוויצ'ולי כבר עזבה את ג'נובה. ב-16 ביולי עזב ביירון את ג'נובה, והגיע לקפלוניה באיים היוניים ב-4 באוגוסט.
מסעו מכוסה בפירוט בספרו של דונלד פרל "שיט עם ביירון מג'נובה לקפלוניה". פרל כתב גם על צירוף מקרים בשכירת ה"הרקולס" על ידי ביירון. כלי השיט הושק רק כמה מיילים דרומית לסיאהם הול, שם ב-1815 נישא ביירון לאנבלה מילבנק. בין 1815 ל-1823 כלי השיט היה בשירות בין אנגליה לקנדה. לפתע ב-1823, החליט קפטן הספינה להפליג לג'נובה ולהציע את ה"הרקולס" לחכירה. לאחר שלקחה את ביירון ליוון, חזרה הספינה לאנגליה, לעולם לא להעז שוב לים התיכון.
ביירון שהה בתחילה באי קפלוניה, שם היה נצור על ידי סוכנים של הפלגים היווניים היריבים, שכולם רצו לגייס את ביירון למטרתם. האיים היוניים, שקפלוניה הוא אחד מהם, היו תחת שלטון בריטי עד 1864. ביירון הוציא 4,000 ליש"ט (שווה ערך ל-319,890 ליש"ט בשנת 2023) מכספו הפרטי כדי לצייד מחדש את הצי היווני. כשביירון נסע ליבשת יוון בליל ה-28 בדצמבר 1823, ספינתו של ביירון הופתעה על ידי ספינת מלחמה עות'מאנית, שלא תקפה את ספינתו, שכן הקפטן העות'מאני טעה וחשב את סירתו של ביירון לספינת אש. כדי להימנע מהצי העות'מאני, בו נתקל מספר פעמים במסעו, נאלץ ביירון לנקוט בדרך עוקפת והגיע למיסולונגי רק ב-5 בינואר 1824.
לאחר שהגיע למיסולונגי, איחד ביירון כוחות עם אלכסנדרוס מברוקורדאטוס, פוליטיקאי יווני בעל כוח צבאי. ביירון עבר לקומה השנייה של בית דו-קומתי ונאלץ לבלות חלק ניכר מזמנו בהתמודדות עם סוליאוטים פרועים שדרשו מביירון לשלם להם את השכר המגיע להם מהממשלה היוונית. ביירון נתן לסוליאוטים כ-6,000 ליש"ט. ביירון היה אמור להוביל מתקפה על המבצר העות'מאני של נאופקטוס, שהחיל האלבני שלו היה לא מרוצה בשל פיגורים בתשלום, ואשר הציע להציע התנגדות סמלית בלבד אם ביירון יהיה מוכן לשחד אותם להיכנע.
עם זאת, המפקד העות'מאני יוסוף פאשא הוציא להורג את הקצינים האלבנים המורדים שהציעו להיכנע לנאופקטוס לביירון ודאג לשלם חלק מהפיגורים לשאר החיל. ביירון מעולם לא הוביל את המתקפה על נאופקטוס כי הסוליאוטים המשיכו לדרוש מביירון לשלם להם עוד ועוד כסף לפני שיצעדו. ביירון נמאס מהסחיטה שלהם ושלח את כולם הביתה ב-15 בפברואר 1824. ביירון כתב לעצמו בפתק:
> "לאחר שניסיתי לשווא בכל הוצאה, טרחה ניכרת – וסכנה מסוימת לאחד את הסוליאוטים לטובת יוון – וטובתם שלהם – הגעתי להחלטה הבאה – לא יהיה לי יותר שום קשר עם הסוליאוטים – הם יכולים ללכת לטורקים או לשטן... הם יכולים לחתוך אותי ליותר חתיכות משיש להם חילוקי דעות ביניהם, מוקדם יותר מאשר אשנה את החלטתי".
באותו זמן, אחיה של גוויצ'ולי, פייטרו גמבה, שעקב אחרי ביירון ליוון, הרגיז את ביירון בחוסר יכולתו כשהוא עשה טעויות יקרות ללא הרף. לדוגמה, כשנתבקש לקנות בד מקורפו, גמבה הזמין את הבד הלא נכון בכמות מופרזת, מה שגרם לחשבון להיות גבוה פי 10 ממה שביירון רצה. ביירון כתב על יד ימינו: "גמבה – שהוא כל דבר מלבד בר מזל – היה לו קשר לזה – וכמו תמיד – ברגע שהיה לו – העניינים השתבשו".
כדי לעזור לגייס כסף למהפכה, מכר ביירון את אחוזתו באנגליה, רוצ'דייל מנור, שגייסה כ-11,250 ליש"ט. זה הוביל את ביירון להעריך שכעת יש לו כ-20,000 ליש"ט (שווה ערך ל-1,816,851 ליש"ט בשנת 2023) לרשותו, את כולם תכנן להוציא על המטרה היוונית. בכסף של היום, ביירון היה מיליונר פעמים רבות. הידיעה שאריסטוקרט בריטי עשיר להפליא, הידוע בנדיבותו הפיננסית, הגיע ליוון הפכה את ביירון לאובייקט של פניות רבות באותה מדינה ענייה נואשות.
ביירון כתב לסוכן העסקי שלו באנגליה, "לא הייתי רוצה לתת ליוונים אלא יד עזרה למחצה", באומרו שהיה רוצה להוציא את כל הונו על החופש היווני. ביירון מצא את עצמו נצור על ידי אנשים שונים, יוונים וזרים כאחד, שניסו לשכנע אותו לפתוח את ארנקו לתמיכה. עד סוף מרץ 1824, הוקמה ה"בריגדה של ביירון" המורכבת מ-30 קצינים פילהלנים ובדיוק 231 גברים, ששולמו במלואם על ידי ביירון. ההנהגה של המטרה היוונית באזור רומלי חולקה בין שני מנהיגים יריבים: קלפט (שודד) לשעבר, אודיסאס אנדרוטסוס; ונסיך פנריוטי עשיר, אלכסנדרוס מברוקורדאטוס. ביירון השתמש ביוקרתו כדי לנסות לשכנע את שני המנהיגים היריבים להתאחד כדי להתמקד בהבסת העות'מאנים.
באותו זמן, מנהיגים אחרים של הפלגים היווניים כמו פטרוביי מברומיכאליס ותיאודורוס קולוקוטרוניס כתבו מכתבים לביירון ואמרו לו להתעלם מכל מנהיגי הרומליוטים ולבוא לאזורים שלהם בפלופונסוס. זה הוציא את ביירון מדעתו; הוא התלונן שהיוונים מפולגים ללא תקווה ובזבזו יותר זמן במריבות זה עם זה מאשר בניסיון לזכות בעצמאות. חברו של ביירון אדוארד ג'ון טרילוני יישר קו עם אנדרוטסוס, ששלט באתונה, וכעת לחץ על ביירון להיפרד ממברוקורדאטוס לטובת תמיכה ביריב אנדרוטסוס.
אנדרוטסוס, לאחר שזכה בטרילוני למטרתו, היה כעת להוט לשכנע את ביירון להעמיד את עושרו מאחורי טענתו להיות מנהיג יוון. ביירון כתב בתיעוב על האופן שבו אחד הקפטנים היוונים, הקלפט לשעבר גאורגיוס קאראיסקאקיס, תקף את מיסולונגי ב-3 באפריל 1824 עם כ-150 גברים בתמיכת הסוליאוטים מכיוון שלא היה מרוצה מהנהגתו של מברוקורדאטוס, מה שהוביל לקרב קצר של לחימה בין-יוונית לפני שקאראיסקאקיס גורש עד ה-6 באפריל.
כאשר הפסל הדני המפורסם ברטל תורוואלדסן שמע על מעשי הגבורה של ביירון ביוון, הוא פיסל מחדש מרצונו את החזה המוקדם שלו של ביירון בשיש יווני.
מוות ומורשת
מברוקורדאטוס וביירון תכננו לתקוף את המבצר הטורקי לפאנטו, בשפך מפרץ קורינתוס. ביירון העסיק מומחה אש כדי להכין ארטילריה, והוא לקח חלק מצבא המורדים תחת פיקודו למרות חוסר ניסיונו הצבאי. לפני שהמשלחת יכלה להפליג, ב-15 בפברואר 1824, הוא חלה, והקזת דם החלישה אותו עוד יותר. הוא עשה התאוששות חלקית, אך בתחילת אפריל הוא הצטנן; הדימום הטיפולי שהתעקשו עליו רופאיו החמיר זאת. הוא לקה בקדחת ומת במיסולונגי ב-19 באפריל.
רופאו באותה עת, יוליוס ואן מילינגן, בנו של הארכיאולוג הבריטי ג'יימס מילינגן, לא הצליח למנוע את מותו. נאמר שאם ביירון היה חי וממשיך להביס את העות'מאנים, ייתכן שהיה מוכרז כמלך יוון. עם זאת, חוקרים מודרניים מצאו תוצאה כזו כבלתי סבירה. ההיסטוריון הבריטי דייוויד ברואר כתב שבמובן מסוים, ביירון נכשל בשכנוע הפלגים היווניים היריבים להתאחד, לא זכה בניצחונות והצליח רק בתחום ההומניטרי, תוך שימוש בעושרו הרב כדי לעזור לקורבנות המלחמה, נוצרים ומוסלמים, אך זה לא השפיע על תוצאת מלחמת העצמאות היוונית.
ברואר המשיך וטען:
> "במובן אחר, עם זאת, ביירון השיג כל מה שיכול היה לאחל לעצמו. נוכחותו ביוון, ובמיוחד מותו שם, משכו למטרה היוונית לא רק את תשומת הלב של מדינות אוהדות, אלא את השתתפותן הפעילה הגוברת... למרות המבקרים, ביירון נזכר בעיקר בהערצה כמשורר גאון, עם משהו המתקרב להערצה כסמל לאידיאלים גבוהים, ובהערכה רבה כאדם: על אומץ לבו ונטייתו האירונית לחיים, על נדיבותו למטרות הגדולות ביותר ולאנשים הצנועים ביותר, על יחסי הגומלין המתמידים של שיקול דעת ואהדה. ביוון, הוא עדיין נערץ כמו אף זר אחר, וכפי שמעט מאוד יוונים נערצים, וכמו גיבור הומרי הוא זוכה לתואר כבוד סטנדרטי, megalos kai kalos, אדם גדול וטוב."
אלפרד טניסון יזכור מאוחר יותר את התגובה המזועזעת בבריטניה כאשר התקבלה הידיעה על מותו של ביירון. היוונים התאבלו על לורד ביירון עמוקות, והוא הפך לגיבור. המשורר הלאומי של יוון, דיוניסיוס סולומוס, כתב שיר על האובדן הבלתי צפוי, בשם "על מותו של לורד ביירון". פרבר של אתונה נקרא וירונאס (Vyronas) לכבודו.
גופתו של ביירון נחנטה, אך היוונים רצו שחלק כלשהו מהגיבור שלהם יישאר איתם. על פי כמה מקורות, לבו נשאר במיסולונגי. שאר שרידיו נשלחו לאנגליה, מלווים במשרתו הנאמן, "טיטה", לקבורה במנזר וסטמינסטר, אך המנזר סירב מסיבה של "מוסר מפוקפק". קהל עצום צפה בארונו כשהוא הוצב בארון מתים במשך יומיים במספר 25 רחוב גרייט ג'ורג', וסטמינסטר. הוא קבור בכנסיית סנט מרי מגדלנה בהאקנול, נוטינגהאמשייר. לוח שיש שניתן על ידי מלך יוון מונח ישירות מעל קברו של ביירון. בתו עדה לאבלייס נקברה מאוחר יותר לצידו.
חבריו של ביירון גייסו 1,000 ליש"ט כדי להזמין פסל שלו. תורוואלדסן הציע לפסל אותו עבור סכום זה. לאחר שהפסל הושלם ב-1834, במשך עשר שנים, מוסדות בריטיים דחו אותו והוא נשאר באחסון. הוא סורב על ידי המוזיאון הבריטי, קתדרלת סנט פול, מנזר וסטמינסטר והגלריה הלאומית לפני שטריניטי קולג', קיימברידג' הציב את פסלו של ביירון בספרייתו.
בשנת 1969, 145 שנים לאחר מותו של ביירון, הוצבה אנדרטה לזכרו במנזר וסטמינסטר. האנדרטה הייתה נושא ללובי מאז 1907, כאשר הניו יורק טיימס כתב:
> "אנשים מתחילים לשאול האם התעלמות זו מביירון אינה דבר שאנגליה צריכה להתבייש בו... חזה או לוח עשויים להיות מונחים בפינת המשוררים ואנגליה תשתחרר מכפיות טובה כלפי אחד מבניה הגדולים באמת."
רוברט ריפלי צייר תמונה של קברו של בוטסוויין עם הכיתוב "לכלב של לורד ביירון יש קבר מפואר בעוד ללורד ביירון עצמו אין אף אחד". זה הגיע כהלם לאנגלים, במיוחד לתלמידי בית הספר, שלדברי ריפלי, גייסו כספים מרצונם כדי לספק למשורר אנדרטה מתאימה.
קרוב למרכז אתונה, יוון, מחוץ לגן הלאומי, נמצא פסל המתאר את יוון בדמות אישה המכתירה את ביירון. הפסל הוא של הפסלים הצרפתים אנרי-מישל שאפו ואלכסנדר פאלגייר. בשנת 2008, הפרלמנט ההלני קבע את ה-19 באפריל, יום השנה למותו של ביירון, כ"יום הפילהלניזם והסולידריות הבינלאומית".
עם מותו, הברונות עברה לבן דודו של ביירון ג'ורג' אנסון ביירון, קצין צי בקריירה.