לורן אייזלי (Loren Eiseley): צייד העצמות שכתב שירה
הוא כינה את שיטתו "המסה המוסוות" – יצירה שמתחילה באדם על חוף ים או בשועל בסבך ומסתיימת אי שם בעידן הפליסטוקן, תוך הברחת טיעון על אבולוציה אל מעבר להגנות של הקורא. ה-Publishers Weekly כינה אותו תורו (Thoreau) המודרני. הגנטיקאי תיאודוסיוס דובז'נסקי (Theodosius Dobzhansky), שהיה פחות נוטה לחנופה, כינה אותו "פרוסט שהפך באורח פלא לאנתרופולוג אבולוציוני." ריי ברדבורי (Ray Bradbury) פשוט אמר עליו שהוא "הסופר של כל סופר, והאדם של כל אדם."
בית ללא צליל
לורן קורי אייזלי נולד ב-3 בספטמבר 1907 בלינקולן, נברסקה, בקצה העיר, במשפחה שערוכה לבדידות. אביו קלייד היה איש מכירות של כלי עבודה שעבד שעות ארוכות, ובזמנו הפנוי היה שחקן חובב של מחזות שייקספיר – המקור, כך האמין אייזלי, לאהבתו שלו לשפה יפה. אמו, דייזי קורי, הייתה אמנית אוטודידקטית מהערבה שהייתה חירשת מילדות, והתנהגותה הבלתי צפויה הרחיקה את בנה והעיבה על הנישואים.
הבידוד דחף אותו אל מחוץ לבית, אל המערות וגדות הנחלים סביב לינקולן, ואל תוך הבית, אל הספרים. אחיו למחצה, ליאו, נתן לו עותק של רובינזון קרוזו ולימד אותו לקרוא; הוא הפך למשתמש כפייתי בספרייה הציבורית. לאחר התיכון, כשהוא חסר מנוחה עקב מצבו בבית ומות אביו, הוא נשר מהלימודים ועבד בעבודות דחק.
רכבות משא
בשנת 1927 הוא אובחן כחולה בשחפת ויצא למדבר המערבי כדי להחלים. מה שבא לאחר מכן היה ההפסקה המכוננת בחייו: במהלך השפל הגדול הוא נסע ברכבות משא כנווד, חי בקרב המנושלים. רוב האקדמאים רוכשים את תחושת הזמן הגיאולוגי שלהם מספרי לימוד. אייזלי רכש אותה בעודו ישן בחוץ בארץ שהייתה ברובה סלע.
הוא חזר לאוניברסיטת נברסקה, כתב עבור ה-Prairie Schooner ובסופו של דבר ערך אותו, פרסם שירה וסיפורים קצרים, והצטרף לחפירות ארכיאולוגיות שנוהלו מתוך מוריל הול (Morrill Hall), כשהוא מוביל משלחות למערב נברסקה ולדרום-מערב בחיפוש אחר מאובנים וחפצים עתיקים. הוא קיבל תואר ראשון בשנת 1933 – עבודת התואר שלו השתרעה על פני אנגלית מצד אחד וגיאולוגיה ואנתרופולוגיה מהצד השני, מה שהתברר כדמות הקריירה כולה שלו. הוא עבר לאוניברסיטת פנסילבניה עבור תואר שני ב-1935 ודוקטורט ב-1937, עם עבודת גמר על "שלושה מדדים של זמן רבעוני והקשר שלהם להיסטוריה הקדומה: ביקורת."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האקדמאי
הוא לימד באוניברסיטת קנזס משנת 1937, כולל אנטומיה לסטודנטים לרפואה במהלך המלחמה, ולאחר מכן עמד בראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוברלין מ-1944 עד 1947. ב-1947 הוא עבר לפנסילבניה כראש מחלקה וכאוצר של מדור האדם הקדמון במוזיאון האוניברסיטה, משרת אוצרות שהחזיק בה במשך שלושים שנה. הוא נבחר לנשיא המכון האמריקאי לפליאונטולוגיה אנושית ב-1949 וכיהן כפרובוסט האוניברסיטה מ-1959 עד 1961.
ואז קרה דבר יוצא דופן: במקום לאבד אותו, פנסילבניה יצרה עבורו קתדרה בינתחומית מיוחדת ב-1961, והוא סיים את חייו כפרופסור בנג'מין פרנקלין לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה של המדע. הוא היה, לפי ספירה אחת, החבר המכובד ביותר באוניברסיטה מאז פרנקלין עצמו.
המסע העצום
המסע העצום (The Immense Journey) הופיע ב-1957 והפך אותו למפורסם. אוסף מאמרים על מוצא האדם והאבולוציה, שנמכר בלמעלה ממיליון עותקים ותורגם לפחות לשש-עשרה שפות – נתונים שבדרך כלל אינם נלווים לספרים של אוצרי אדם קדמון. המאה של דרווין (Darwin's Century) הופיע ב-1958, עם כותרת המשנה "אבולוציה והאנשים שגילו אותה", ועקב אחר הרעיון מ"שרשרת הישות הגדולה" של המאה השבע-עשרה ועד לאתגרי זמנו; הוא זכה בפרס פי בטא קפא (Phi Beta Kappa) לספר המדע הטוב ביותר. רקיע הזמן (The Firmament of Time, 1960) זכה במדליית ג'ון בורוז לשנת 1961 עבור כתיבת טבע.
היקום הבלתי צפוי (The Unexpected Universe, 1969) הוא המקום שבו השקפתו המרכזית ברורה ביותר: שההסברים של האבולוציה נותרו חלקיים, שבני אדם בורים ברובם לגבי מוצאם, וכי מדע מכניסטי המנותק מערכים אנושיים הוא מדולדל. הפירמידה הבלתי נראית (The Invisible Pyramid, 1971), שנכתב לאחר הנחיתה על הירח, הפנה את אותה עין אל החלל הפנימי והחיצוני. ארץ הלילה (The Night Country, 1971) אסף מאמרים אוטוביוגרפיים, ו-כל השעות המוזרות: חפירת חיים (All the Strange Hours: The Excavation of a Life, 1975) היה ספר זיכרונותיו, שנפתח בתיאור עצמי כאחרית דבר חולנית. הוא פרסם גם שירה – סוג אחר של סתיו (Another Kind of Autumn) ב-1977. האוסף שלאחר המוות משליך הכוכבים (The Star Thrower, 1978) הכיל את הקטע שברדבורי אמר ש"שינה את חיי".
המסתורי מר X
לא הכל צלח. דרווין והמר X המסתורי (Darwin and the Mysterious Mr X, 1979) טען לחשיבותו של אדוארד בליית' (Edward Blyth) בפיתוח הברירה הטבעית, ומומחים לא השתכנעו: סטיבן ג'יי גולד (Stephen Jay Gould) ומייקל רוז (Michael Ruse) חלקו שניהם על המסקנות, ורוז העיר שהוא היה נותן לו ציון נכשל. עמיתים לעיתים קרובות מצאו אותו קשה לסיווג. ידיד אחד אמר לו: "אתה פריק – אתה לא נשאר בחור שבו אלוהים כביכול שם אותך."
הוא מת מדום לב לאחר ניתוח בבית החולים של אוניברסיטת פנסילבניה ב-9 ביולי 1977, בגיל 69.
מדוע לורן מכונה גאון
האיכות הספציפית היא צורה של ראייה כפולה: היכולת להחזיק עובדה טכנית ומשמעותה האנושית באותו משפט מבלי לסלף אף אחת מהן. "המסה המוסוות" היה שמו שלו לטכניקה, וזו המצאה אמיתית ולא סתם מאניירה. הוא היה פותח במשהו קטן ונצפה – חוף, ציפור, גולגולת במגירה – ונותן לקנה המידה להתרחב עד שהקורא היה עומד בזמן עמוק לפני שהבחין במסע. המבקר אורוויל פרסקוט (Orville Prescott) תיאר מדען הכותב ב"רגישות פיוטית ותחושת פליאה עדינה"; ו. ה. אודן (W. H. Auden) קרא אותו כחוקר את "האדם כגיבור החיפוש". האמירה של דובז'נסקי, "פרוסט שהפך באורח פלא לאנתרופולוג אבולוציוני", היא החריפה שבהן, כיוון שפרוסט הוא טענה על ארכיטקטורת הזיכרון, לא רק על פרוזה יפה. ריצ'רד וונץ (Richard Wentz) תפס את שיטת העבודה: אייזלי חשב שהנטורליסט המהורהר זקוק לזמן "כדי להתבונן, לשער ולחלום."
אין לרכך את טענת הנגד. אייזלי לא ביצע שום תגלית משמעותית ולא הציע שום תיאוריה ששרדה בביולוגיה אבולוציונית או באנתרופולוגיה; המיזם המהותי היחיד שלו ברביזיוניזם, תזת בליית', נשפט ככישלון על ידי גולד ורוז. שלושים ושישה תארים לשם כבוד בעשרים שנה מודדים הערכה ציבורית, לא תרומה מדעית. הגאונות שלו, אם המילה חלה, היא ספרותית וסינתטית ולא חקירתית – הוא גישר על התהום בין מדע, היסטוריה של הטבע ושירה כאשר כמעט איש לא ניסה זאת. זוהי מתנה אמיתית ויוצאת דופן. זה לא אותו דבר כמו קידום המדע, והוא מעולם לא העמיד פנים אחרת.
מורשת
הוא שייך לשושלת העוברת מהנטורליסטים הבריטים של המאה השמונה-עשרה דרך תורו, והוא הוכיח שמדע רציני יכול להגיע לקוראים המוניים מבלי להיות מדולל. כיבודים שלו כללו את פרס ברדפורד וושבורן (Bradford Washburn Award) ממוזיאון המדע של בוסטון ב-1976 על תרומה להבנת המדע בציבור, ומדליית ג'וזף ווד קראץ' (Joseph Wood Krutch) באותה שנה; הוא היה חבר במכון הלאומי לאמנויות וספרות ובאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. אשתו ניסתה להשמיד את המחברות האישיות ששמר מאז 1953; ידידו קנת הויר (Kenneth Heuer) הרכיב אותן מחדש, ו-המחברות האבודות (The Lost Notebooks) הופיעו ב-1987, מלאות ברישומי נוודים, רומנים לא גמורים ומכתבים לאודן, לואיס ממפורד (Lewis Mumford) וברדבורי. נברסקה הכניסה אותו להיכל התהילה שלה ב-1986 וקראה ספרייה בלינקולן על שמו. בשנת 2007 הכריזה המדינה על שנת מאה להולדתו בשמו.