לופה דה וגה

לופה דה וגה

פליקס לופה דה וגה אי קארפיו (Félix Lope de Vega y Carpio; 25 בנובמבר 1562 – 27 באוגוסט 1635) היה מחזאי, משורר וסופר ספרדי שהיה דמות מפתח בתור הזהב הספרדי (1492–1659) של ספרות הבארוק. בספרות של ספרד, לופה דה וגה נחשב לעיתים קרובות שני רק למיגל דה סרוואנטס (Miguel de Cervantes). סרוואנטס אמר שלופה דה וגה היה "עוף החול של השכל" (Fénix de los ingenios) ו"מפלצת הטבע" (Monstruo de naturaleza).

לופה דה וגה חידש את החיים הספרותיים של התיאטרון הספרדי כאשר הפך לתרבות המונים, ועם המחזאים פדרו קלדרון דה לה בארקה (Pedro Calderón de la Barca) וטירסו דה מולינה (Tirso de Molina) הגדיר את מאפייני תיאטרון הבארוק הספרדי עם תובנה רבה למצב האנושי. היצירה הספרותית של לופה דה וגה כוללת 3,000 סונטות, שלושה רומנים, ארבע נובלות, תשע פואמות אפיות וכ-500 מחזות.

אישית ומקצועית, לופה דה וגה היה חבר של הסופר פרנסיסקו דה קוודו (Francisco de Quevedo) ואויב מושבע של המחזאי חואן רואיס דה אלרקון (Juan Ruiz de Alarcón). היקף היצירות הספרותיות שהפיק לופה דה וגה זיכה אותו בקנאת בני דורו, כמו סרוואנטס ולואיס דה גונגורה (Luis de Góngora), ובהערצתו של יוהאן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe) על יצירה כה רחבה וצבעונית. לופה דה וגה היה גם חבר קרוב של סבסטיאן פרנסיסקו דה מדראנו, מייסד ונשיא האקדמיה של מדראנו (האקדמיה הפואטית של מדריד). הוא נהג להשתתף באקדמיה של מדראנו מ-1616 עד 1622, ומערכת היחסים שלו עם מדראנו ניכרת ב-El Laurel de Apolo (1630) ב-silva VII.

חיים

### נעורים

לופה דה וגה קארפיו נולד בנובמבר 1562 במדריד, ב-Puerta de Guadalajara למשפחה של ילידי עמק קאריידו. אביו, פליקס דה וגה, היה רוקם. מעט ידוע על אמו, פרנסיסקה פרננדס פלורס. מאוחר יותר הוא אימץ את שם המשפחה המכובד קארפיו מסבתו מצד אביו, קטלינה דל קארפיו.

לאחר שהייה קצרה בוואיאדוליד, עבר אביו למדריד ב-1561, אולי מתוך משיכה לאפשרויות של עיר הבירה החדשה. עם זאת, לופה דה וגה יאשר מאוחר יותר שאביו הגיע למדריד דרך פרשיית אהבה שממנה עתידה הייתה אמו להציל אותו. כך הפך הסופר לפרי הפיוס הזה וחב את קיומו לאותן קנאות שהוא ינתח מאוחר יותר כל כך ביצירותיו הדרמטיות.

הסימנים הראשונים לגאונותו של לופה הצעיר התבררו בשנותיו הראשונות. חברו והביוגרף שלו פרס דה מונטלבן הצהיר כי בגיל חמש הוא כבר קרא ספרדית ולטינית. בעודו עדיין לא מסוגל לכתוב, הוא נהג לחלוק את ארוחת הבוקר שלו עם הבנים הגדולים יותר בתמורה לעזרתם בכתיבת הפסוקים שלו. עד יום הולדתו העשירי, הוא תרגם פסוקים לטיניים. הוא כתב את המחזה הראשון שלו כשהיה בן 12, לכאורה El verdadero amante, כפי שיאשר מאוחר יותר בהקדשת היצירה לבנו לופה, אם כי הצהרות אלו הן ככל הנראה הגזמות.

כישרונו הרב נשא אותו לבית הספר של המשורר והמוזיקאי ויסנטה אספינל (Vicente Espinel) במדריד, אליו התייחס מאוחר יותר תמיד בהערצה. בשנתו הארבע-עשרה המשיך את לימודיו ב-Colegio Imperial, בית ספר ישועי במדריד, ממנו נמלט כדי להשתתף במשלחת צבאית בפורטוגל. בעקבות אותה הרפתקה, היה לו המזל להילקח תחת חסותו של הבישוף של אווילה, שזיהה את כישרונו של הנער וראה אותו נרשם לאוניברסיטת אלקלה. לאחר סיום הלימודים, תכנן לופה ללכת בעקבות פטרונו ולהצטרף לכמורה, אך תוכניות אלו נגוזו בשל התאהבות וההבנה שפרישות אינה בשבילו. כך הוא נכשל בהשגת תואר ראשון והתפרנס ככל שיכול כמזכיר לאריסטוקרטים או על ידי כתיבת מחזות.

בשנת 1583 התגייס לופה לצי הספרדי וראה פעולה בקרב פונטה דלגאדה באיים האזוריים, תחת פיקודו של חברו לעתיד אלווארו דה באזאן, המרקיז הראשון של סנטה קרוז, לבנו הוא יקדיש מאוחר יותר מחזה.

בעקבות זאת, הוא חזר למדריד והחל את הקריירה שלו כמחזאי ברצינות. הוא גם החל פרשיית אהבה עם אלנה אוסוריו (ה"פיליס" של שיריו), שהייתה פרודה מבעלה, השחקן כריסטובל קלדרון, והייתה בתו של במאי תיאטרון מוביל. כאשר, לאחר כחמש שנים של פרשייה סוערת זו, אלנה דחתה את לופה לטובת מחזר אחר, התקפותיו הארסיות עליה ועל משפחתה נחתו עליו בכלא בגין לשון הרע, ובסופו של דבר, זיכו אותו בעונש של שמונה שנות הרחקה מהחצר ושנתיים גלות מקסטיליה.

### גלות

לאחר שהשמיץ בני משפחה בכתיבתו, יצא לופה דה וגה ללא חת לגלות. הוא לקח איתו את איזבל דה אלדרטה אי אורבינה בת ה-16, הידועה בשיריו באנאגרמה "בליסה", בתו של צייר החצר של פיליפ השני, דייגו דה אורבינה. השניים נישאו בלחץ משפחתה ב-10 במאי 1588.

רק כמה שבועות לאחר מכן, ב-29 במאי, חתם לופה על סבב שירות נוסף בצי הספרדי: זה היה הקיץ של 1588, והארמדה עמדה להפליג נגד אנגליה. סביר להניח שהגיוס הצבאי שלו היה התנאי שדרשה משפחתה של איזבל, שביקשה להיפטר מחתן כה לא ראוי, כדי לסלוח לו על כך שלקח אותה.

מזלו של לופה שירת אותו שוב היטב, עם זאת, וספינתו, ה"סן חואן", הייתה אחת מכלי השיט שהצליחו לחזור הביתה לנמלים ספרדיים בעקבות אותה משלחת כושלת. בחזרה בספרד עד דצמבר 1588, הוא התיישב בעיר ולנסיה. שם חי עם איזבל דה אורבינה והמשיך לשכלל את הנוסחה הדרמטית שלו כשהוא משתתף בקביעות ב-tertulia הידועה כ-Academia de los nocturnos, בחברת מחזאים מוכשרים כמו הקאנון פרנסיסקו אגוסטין טארגה, מזכיר הדוכס מגנדיה גספר דה אגילאר, גיין דה קסטרו, קרלוס בויל וריקרדו דה טורייה. איתם הוא שכלל את גישתו לכתיבה תיאטרלית על ידי הפרת אחדות הפעולה ושזירת שתי עלילות יחד במחזה אחד, טכניקה הידועה כ-imbroglio.

בשנת 1590, בתום שנתיים של גלות מהממלכה, עבר לטולדו כדי לשרת את פרנסיסקו דה ריברה בארוסו, שלימים הפך למרקיז השני של מַלְפִּיקָה, וכעבור זמן מה, את אנטוניו אלבארס דה טולדו, הדוכס החמישי של אלבה. במינוי מאוחר זה הוא הפך לאציל חדר השינה של החצר הדוכסית של בית אלבה, שם חי מ-1592 עד 1595. כאן קרא את עבודתו של חואן דל אנסינה, ממנו שיפר את דמות ה-donaire, ושכלל עוד יותר את הנוסחה הדרמטית שלו. בסתיו 1594 מתה איזבל דה אורבינה מסיבוכים לאחר לידה. בערך בתקופה זו כתב לופה את הרומן הפסטורלי שלו La Arcadia, שכלל שירים רבים והתבסס על משק הבית של הדוכס באלבה דה טורמס.

### חזרה לקסטיליה

בשנת 1595, בעקבות מותה של איזבל בלידה, הוא עזב את שירות הדוכס – ושמונה שנים חלפו – חזר למדריד. היו פרשיות אהבה אחרות ושערוריות אחרות: אנטוניה טרילו דה ארמנטה, שזיכתה אותו בתביעה נוספת, ומיקאלה דה לוחאן, שחקנית אנאלפביתית אך יפהפייה, שהעניקה השראה לסדרה עשירה של סונטות, תגמלה אותו בארבעה ילדים והייתה מאהבתו עד סביבות 1608. ב-1598 נישא לחואנה דה גוארדו, בתו של קצב עשיר. אף על פי כן, פגישותיו עם אחרות – כולל מיקאלה – נמשכו.

במאה ה-17 הגיעה היצירה הספרותית של לופה לשיאה. מ-1607 הועסק גם כמזכיר, אך לא ללא חובות נוספות, על ידי הדוכס מססה. ברגע שאותו עשור הסתיים, עם זאת, מצבו האישי השתנה לרעה. בנו האהוב, קרלוס פליקס (מחואנה), מת וב-1612 מתה חואנה עצמה בלידה. לאחר האובדן קורע הלב של בנו ואשתו, זימן לופה את ילדיו הנותרים שעדיין היו בחיים תחת אותה קורת גג כדי להקדיש את עצמו לנצרות. כתיבתו בתחילת שנות ה-1610 הניחה גם השפעות דתיות כבדות יותר, וב-1614 הצטרף לכמורה. לקיחת הדרגות הקדושות לא מנעה, עם זאת, את קשריו הרומנטיים; יתרה מכך, הוא סיפק למעסיקו הדוכס בנות לוויה שונות. מערכת היחסים הבולטת והמתמשכת ביותר של לופה הייתה עם מרטה דה נבארס, שפגשה אותו ב-1616 ותישאר איתו עד מותה ב-1632.

טרגדיות נוספות עקבו ב-1635 עם אובדן לופה, בנו ממיקאלה ומשורר ראוי בזכות עצמו, בספינה טרופה מול חופי ונצואלה, וחטיפתה ונטייתה לאחר מכן של בתו הצעירה והאהובה אנטוניה. לופה דה וגה נכנס למיטתו ומת מקדחת השנית, במדריד, ב-27 באוגוסט של אותה שנה. הוא נקבר בכנסיית סן סבסטיאן, מדריד.

### כמורה

תקופת החיים המאפיינת את הסמכתו הכוהנית של לופה דה וגה הייתה תקופה של משבר קיומי עמוק, אולי מונע על ידי מותם של קרובי משפחה קרובים. להשראה זו מגיבים ה"חרוזים הקדושים" שלו והיצירות האדוקות הרבות שהחל לחבר, כמו גם הטון המדיטטיבי והפילוסופי שמופיע בפסוקיו האחרונים. בליל ה-19 בדצמבר 1611 היה הסופר קורבן לניסיון התנקשות שממנו בקושי הצליח להימלט. חואנה דה גוארדו סבלה ממחלות תכופות וב-1612 מת קרלוס פליקס מקדחת. ב-13 באוגוסט בשנה שלאחר מכן מתה חואנה דה גוארדו בזמן שילדה את פליסיאנה. כל כך הרבה חוסר מזל השפיעו על לופה רגשית, וב-24 במאי 1614 החליט סוף סוף להיות מוסמך ככומר.

הביטוי הספרותי של משבר זה והתשובות שלו הם ה"חרוזים הקדושים", שפורסמו ב-1614; שם נאמר: "אם הגוף רוצה להיות אדמה על אדמה / הנשמה רוצה להיות שמיים בשמיים", דואליזם לא גאול המהווה את כל מהותו. ה"חרוזים הקדושים" מהווים ספר בו-זמנית אינטרוספקטיבי בסונטות (הוא משתמש בטכניקה של התרגילים הרוחניים שלמד בלימודיו אצל הישועים) כחסיד לשירים המוקדשים לקדושים מגוונים או בהשראת האיקונוגרפיה הקדושה, אז בפריסה מלאה הודות להמלצות שנבעו ממועצת טרנט.

בשנת 1627 התקבל כאביר מסדר מלטה. זה היה כבוד עצום עבורו שכן תמיד התעניין במסדרי אבירות. ב-1603 פרסם את המחזה El valor de Malta (גבורת מלטה) על הקרבות הימיים של המסדר. בפורטרט שלו מאת אאוחניו קאקסס הוא לובש את גלימת מסדר מלטה.

עבודה

יצירותיו הלא-דרמטיות של לופה נאספו ופורסמו בספרד במאה השמונה-עשרה תחת הכותרת Obras Sueltas (מדריד, 21 כרכים, 1776–79). האלמנטים החשובים יותר של אוסף זה כוללים את הבאים:

La Arcadia (1598), רומנטיקה פסטורלית;

- La Dragontea (1598), פואמה אפית על המשלחת האחרונה ומותו של סר פרנסיס דרייק;

- El Isidro (1599), נרטיב פואטי של חיי סנט איסידור, פטרון עתידי של מדריד, מולחן בחמישיות אוקטוסילביות;

- La Hermosura de Angélica (1602), פואמה אפית בשלושה ספרים, היא כמעט המשך ל"אורלנדו המטורף" של אריוסטו.

לופה דה וגה היה אחד המשוררים הספרדים הגדולים בזמנו, יחד עם לואיס דה גונגורה ופרנסיסקו דה קוודו. שיריו בנושאים מוריים ופסטורליים היו פופולריים מאוד בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-16, ובהם תיאר אלמנטים של פרשיות האהבה שלו (מופיע כמורי בשם זייד או רועה בשם בלארדו). ב-1602 פרסם מאתיים סונטות באוסף La Hermosura de Angélica וב-1604 פרסם אותן מחדש עם חומר חדש ב-Rimas. ב-1614 הופיעו הסונטות הדתיות שלו בספר בשם Rimas sacras, שהיה רב-מכר נוסף. ב-1634, בספר שלישי עם כותרת דומה, Rimas humanas y divinas del licenciado Tomé de Burguillos, שנחשב ליצירת המופת הפואטית שלו ולספר המודרני ביותר של שירת המאה ה-17, יצר לופה הטרונים, הוא מסיק את זהותו של טומה דה בורגיוס, שיש לו קשר רומנטי עמוק ואינטימי עם משרתת בשם חואנה. זוהי השוואה ישירה והתנגשות עם השקפתו הספקנית של לופה על החברה.

### רקע

לופה היה המחזאי שביסס בדרמה הספרדית את ה-comedia בעלת שלוש המערכות כצורה הסופית, תוך התעלמות מהתפיסות של האסכולה השלטת של בני דורו. ב-Arte nuevo de hacer comedias en este tiempo (1609), שהיה המניפסט האמנותי שלו והצדקת סגנונו ששבר את שלוש האחדויות הניאו-קלאסיות של מקום, זמן ופעולה, הוא הראה שהוא מכיר את הכללים המבוססים של השירה אך סירב לעקוב אחריהם בנימוק שהספרדי ה"וולגרי" לא דאג להם כלל: "בואו נדבר אליו אם כן בשפת הטיפשים, שכן הוא זה שמשלם לנו" הן שורות מפורסמות מהמניפסט שלו.

לופה התפאר בכך שהוא ספרדי טהור דם, וטען שעסקו של סופר הוא לכתוב כדי להפוך את עצמו למובן, ונקט עמדה של מגן שפת חיי היומיום.

ההשפעה הספרותית של לופה הייתה בעיקרה לטינית-איטלקית, ובעודו מגן על מסורת האומה ופשטות הקסטיליאנית הישנה, הוא הדגיש את השכלתו האוניברסיטאית ואת ההבדל בין אלו שחונכו בקלאסיקה לבין ההדיוט.

רוב יצירותיו נכתבו בחיפזון ובהזמנה. לופה הודה ש"יותר ממאה מהקומדיות שלי לקחו רק עשרים וארבע שעות לעבור מהמוזות ללוחות התיאטרון". הביוגרף שלו פרס דה מונטלבן מספר כיצד בטולדו, לופה חיבר חמש-עשרה מערכות בתוך חמישה-עשר ימים – חמש קומדיות בשבועיים.

למרות כמה אי-התאמות בנתונים, הרישומים של לופה עצמו מצביעים על כך שעד 1604 הוא חיבר 230 מחזות בעלי שלוש מערכות (comedias). הנתון עלה ל-483 עד 1609, ל-800 עד 1618, ל-1000 עד 1620, ול-1500 עד 1632. מונטלבן, ב-Fama Póstuma (1636) שלו קבע את סך ההפקות הדרמטיות של לופה על 1800 comedias ויותר מ-400 מחזות סקרמנטליים קצרים יותר. מתוכם, 637 מחזות ידועים בשמותיהם, אך רק כ-450 קיימים. רבים מהקטעים הללו הודפסו במהלך חייו של לופה, בעיקר על ידי המחזאי עצמו בצורה של כרכי שנים-עשר מחזות, אך גם על ידי מוכרי ספרים שקנו בחשאי כתבי יד מהשחקנים שהציגו אותם.

### נושאים ומקורות

סיווג המסה הגדולה הזו של ספרות דרמטית הוא משימה בעלת קושי רב. המונחים המועסקים באופן מסורתי – קומדיה, טרגדיה וכדומה – קשים ליישום על יצירתו של לופה וגישה אחרת לקטגוריזציה הוצעה. יצירתו של לופה שייכת בעיקרה לדרמה של תככים, העלילה קובעת את כל השאר. לופה השתמש בהיסטוריה, במיוחד בהיסטוריה ספרדית, כמקור העיקרי שלו לנושאים. היו מעט נושאים לאומיים ופטריוטיים, מתקופת שלטונו של המלך פלאיו ועד להיסטוריה של זמנו שלו, שהוא לא העלה על הבמה. אף על פי כן, המחזות המפורסמים ביותר של לופה שייכים למחלקה הנקראת capa y espada ("גלימה ופגיון"), שבה העלילות הן בעיקר תככי אהבה יחד עם ענייני כבוד, לרוב מעורבים בהם האצולה הקטנה של ספרד של ימי הביניים.

בין היצירות הידועות ביותר במחלקה זו הן El perro del hortelano (הכלב באבוס), El castigo sin venganza (עונש ללא נקמה) ו-El maestro de danzar (מורה הריקוד).

בחלק מאלו, לופה שואף להציג איזו מקסימה מוסרית ולהמחיש את התעללותה בדוגמה חיה. בנושא שעוני אינו פשע, במחזה Las Flores de Don Juan, הוא משתמש בהיסטוריה של שני אחים כדי להמחיש את ניצחון העוני המוסרי על פני סגן עשיר, תוך תקיפה עקיפה של מוסד הבכורה, שלעיתים קרובות מציב בידי אדם לא ראוי את הכבוד והחומר של משפחה כאשר חברים צעירים יותר היו מתאימים יותר לאמון. עם זאת, יצירות מוסר כאלה נדירות ברפרטואר של לופה; בדרך כלל, מטרתו היא לבדר ולעורר כשהמיקוד שלו הוא על העלילה, לא מעסיק את עצמו בהוראה.

ב-El villano en su rincón, המתואר כקומדיה רומנטית, פרנסואה הראשון מצרפת מסיים את הלילה בבקתת חוטב עצים, לאחר שהלך לאיבוד במהלך ציד, מה שמוביל לעימות בין איכר-פילוסוף למלך. סירובו של האיכר אפילו להביט בפארו של המלך, גדול ודרמטי בהשוואה ל-rincón הצנוע, זוכה לנזיפה על ידי ג'נטלמן מחצר המלך: "מלך בעוצמה כזו/שהסקיתי והטורקי העז/רועדים לפני פרחי הלילי הזהובים שלו!"

מורשת

לופה נתקל במסורת דרמטית מאורגנת בצורה גרועה; מחזות חוברו לעיתים בארבע מערכות, לעיתים בשלוש, ולמרות שנכתבו בחרוזים, מבנה החריזה הושאר לכותב הבודד. מכיוון שהציבור הספרדי אהב זאת, הוא אימץ את סגנון הדרמה שהיה אז באופנה. הוא הרחיב את מסגרתו הצרה במידה רבה, והציג מגוון רחב של חומרים למצבים דרמטיים – התנ"ך, מיתולוגיה עתיקה, חיי הקדושים, היסטוריה עתיקה, היסטוריה ספרדית, אגדות ימי הביניים, כתבי הסופרים האיטלקים, אירועים אקטואליים וחיי היומיום הספרדיים במאה ה-17. לפני לופה, מחזאים שרטטו את תנאי האנשים ודמויותיהם באופן שטחי. עם תצפית מלאה יותר ותיאור זהיר יותר, לופה דה וגה תיאר סוגי דמויות אמיתיים עם שפה ואבזרים המתאימים למעמדם בחברה. הקומדיה הישנה הייתה מביכה ודלה בחריזה שלה. לופה הנהיג סדר בכל צורות השירה הלאומית, מזוגות הרומנסה הישנים ועד השילובים הליריים השאולים מאיטליה. הוא כתב שאלו שיבואו אחריו צריכים רק להמשיך בדרך שאותה פתח.

לופה דה וגה נתקל במשוררים אחרים שלא התרשמו מתגליותיו וניסו להשמיץ את כתיבתו. המשורר הספרדי פדרו דה טורס רמילה כתב את מחשבותיו על לופה בסאטירה הלטינית שלו Spongia (פריז, 1617). טורס כתב התקפות אישיות על המחזות הסקרמנטליים של לופה וביקש להשמיץ את שמו ומוניטין שלו. ניסיון זה חזר על טורס בשל התגובות השליליות באופן גורף שקיבלה ה-Spongia שלו מהציבור לאחר שחרורה. מלומדים ומשוררים כאחד יצאו להגנתו של לופה דה וגה וכתבו תביעות נגד רבות נגד ה-Spongia המופנות כלפי טורס עצמו, כמו ה-Exposulatio Spongiae של חואן רודריגס דה פונסקה.

עירייה בצפון סאמאר בפיליפינים נקראה על שם דה וגה, שנוצרה ב-1980 מ-22 הברנגאי של קטארמאן. רחוב ברובע סנטה קרוז בעיר מנילה, פיליפינים נקרא גם על שם המחזאי. בשנת 2017, גוגל חגגה את יום הולדתו ה-455 עם גוגל דודל.

### בסיפורת

ברומן ההיסטוריה האלטרנטיבית של הארי טרטלדאב Ruled Britannia (2002), שבו הארמדה הספרדית הצליחה, וגה מתואר כמחזאי-חייל ספרדי בתפקיד כיבוש באנגליה המובסת, המקיים אינטראקציה עם ויליאם שייקספיר. הנרטיב של נקודת המבט של הרומן מתחלף בין שני המחזאים.

בסרט בשפה הספרדית משנת 2010 Lope, הוא מגולם על ידי אלברטו אממן.

וגה מגולם על ידי ויקטור קלאביחו בסדרת הטלוויזיה הספרדית El Ministerio del Tiempo. בהופעתו הראשונה הוא גילם את וגה ב-1588, ערב הארמדה הספרדית, בעוד הפרק השני תיאר את וגה ב-1604.

רשימת יצירות

### מחזות

רשומים כאן כמה מהידועים יותר במחזותיו של דה וגה:

El maestro de danzar (1594) (מורה הריקוד)

- Los locos de Valencia (שיגעון בוולנסיה)

- El acero de Madrid (הפלדה של מדריד)

- El perro del Hortelano (הכלב באבוס, וריאציה של משל הכלב באבוס)

- La viuda valenciana (האלמנה מוולנסיה)

- Mujeres y criados (נשים ומשרתים)

- El mejor alcalde, el Rey (הראש העיר הטוב ביותר, המלך)

- El Nuevo Mundo descubierto por Cristóbal Colón (העולם החדש שהתגלה על ידי כריסטופר קולומבוס)

- El caballero de Olmedo (האביר מאולמדו)

- La dama boba (הגברת הטיפשה; הגברת-טיפשה)

- El castigo sin venganza (עונש ללא נקמה)

- El mayordomo de la duquesa de Amalfi (מנהל משק הבית של הדוכסית מאמאלפי)

- Lo Fingido Verdadero (מה שאתה מעמיד פנים הפך לאמיתי)

- El niño inocente de La Guardia (הילד התמים של לה גוארדיה)

- El Honrado Hermano (האח המכובד, מבוסס על הסיפור הקלאסי של ההוראטיוס והקוריאטיוס)

בינואר 2023, יצירה אנונימית באוסף הספרייה הלאומית של ספרד, La francesa Laura (הצרפתייה לורה), זוהתה בעזרת בינה מלאכותית כקומדיה נוספת מאת לופה דה וגה. הקומדיה סווגה כיצירה מאוחרת של לופה דה וגה ותוארכה מ-1628 עד 1630, שכן יחסה המחמיא לצרפת יכול היה להיות מיוחס ליחסים הטובים הרגעים בין ספרד לצרפת במהלך מלחמת שלושים השנים, כשיש להן את אנגליה כאויב משותף. חקירות מאוחרות יותר של היסטוריונים ספרותיים אישרו את ממצאי הבינה המלאכותית.

### אופרה

- La selva sin amor (18 בדצמבר 1627) (היער חסר האהבה), האופרה הספרדית הראשונה, עם מוזיקה מאת אלסנדרו פיצ'יניני.

### פואמות אפיות ושירה לירית

- La Dragontea (1598) ("דרייק הפיראט")

- La hermosura de Angélica (1602) ("יופיה של אנג'ליקה")

- Rimas humanas y divinas del licenciado Tomé de Burguillos (1634)

### סיפורת בפרוזה

- Arcadia (פורסם 1598) (הארקדיה), רומנטיקה פסטורלית בפרוזה, משובצת בחרוזים

- El peregrino en su patria (פורסם 1604) (הצליין במולדתו) - רומן ביזנטי שתורגם כ-The pilgrime of Casteele, לונדון: מודפס על ידי א. אלד עבור ג'ון נורטון (1621)

- Pastores de Belen: prosas y versos divinos (רועי בית לחם: פרוזה וחרוזים אלוהיים) (פורסם 1614)

- Novelas a Marcia Leonarda (רומנים למרסיה לאונרדה) - אוסף של 4 נובלות קצרות:

- Las fortunas de Diana (ההון של דיאנה) (פורסם ב-La Filomena 1621)

- La desdicha por la honra (חוסר מזל לכבוד) (1624)

- La más prudente venganza (הנקמה הזהירה ביותר) (פורסם 1624)

- Guzmán el Bravo (גוזמן האמיץ) (פורסם ב-La Circe, 1624)

- La Dorotea (פורסם 1632) - רומן סלסטיני בדיאלוגים