אלפרד דה מיסה: ה"ביירון" של צרפת והמשורר שזהר בעוצמה רבה בתחילה
אלפרד דה מיסה (Alfred de Musset) היה אחת הדמויות הספרותיות המבריקות וההרסניות ביותר של התנועה הרומנטית הצרפתית — משורר, מחזאי וסופר שכתב כמה מהשירים המפורסמים ביותר בספרות הצרפתית לפני גיל עשרים וחמש, ובילה את שארית חייו הקצרים בניסיון לשחזר את מה שהגאונות וההגזמות שלו כילו. רומן האהבה שלו עם ז'ורז' סאנד (George Sand), מאבקיו באלכוהוליזם והשירה שנבעה משניהם הפכו אותו לאחת הדמויות הטרגיות והמרתקות ביותר בספרות הצרפתית של המאה ה-19.
חיים מוקדמים וכישרון בוסר
אלפרד דה מיסה נולד ב-11 בדצמבר 1810 בפריז, וגדל במשפחה משכילה — אביו היה עובד מדינה ודמות ספרותית זוטרה; אחיו פול (Paul) הפך לסופר וביוגרף. אלפרד הפגין כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן מילדותו והיה תלמיד מבריק, אך חסר משמעת לחלוטין. הוא למד משפטים לזמן קצר, לאחר מכן רפואה, ואז ציור — הכל ללא התמדה. כששלח שירים למעגל הספרותי הרומנטי שהתקבץ סביב ויקטור הוגו (Victor Hugo) בשנת 1829, הוא היה בן שמונה-עשרה, ויצירותיו הוכרו מיד כיוצאות דופן. קובץ שיריו הראשון, Contes d'Espagne et d'Italie (סיפורי ספרד ואיטליה), שפורסם בשנת 1830 כשהיה בן תשע-עשרה, פרסם אותו בין לילה.
המעגל הרומנטי, צילו של ביירון, ותהילה מוקדמת
מיסה הושפע עמוקות מלורד ביירון (Lord Byron) — בסגנון, בגישה ובמיתולוגיה האישית. הוא טיפח דמות של אדם עייף מהעולם אך מבריק, בעל אלגנטיות עוקצנית, שהייתה גם אותנטית וגם תיאטרלית. הוא כתב בשטף שנראה ללא מאמץ, אשר הסתיר, באופן לא מושלם, חוסר יציבות רגשית בסיסית. מחזותיו המוקדמים — סדרת Spectacle dans un fauteuil (תיאטרון כורסה), שנכתבו לקריאה ולא להצגה — זכו לשבחים על שנינותם וליריותם. המחזות On ne badine pas avec l'amour (אין משחקים עם האהבה) ו-Les Caprices de Marianne (גחמותיה של מריאן) הם בין הדרמות הרומנטיות הצרפתיות המוצגות ביותר. מחזותיו השיריים שילבו קומדיה, תשוקה ומלנכוליה במינונים שאף סופר אחר בתקופתו לא השיג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ז'ורז' סאנד והפצע שלעולם לא הגליד
מיסה פגש את הסופרת ז'ורז' סאנד בשנת 1833; הוא היה בן עשרים ושלוש, היא הייתה בת עשרים ותשע וכבר מפורסמת. מערכת היחסים שלהם הייתה מההתחלה סוערת, מלאת תשוקה והרסנית הדדית. הם נסעו לוונציה יחד בחורף 1833–1834; מיסה חלה קשות, כנראה בקדחת הטיפוס; סאנד טיפלה בו ובמקביל החלה ברומן עם הרופא הוונציאני שלו, פייטרו פאג'לו (Pietro Pagello). הבגידה ריסקה את מיסה. הקשר עם סאנד נמשך, באופן מייסר, עד 1835, כשהוא עובר מחזורים של פרידות ופיוסים שהותירו את שניהם מותשים. סאנד כתבה על כך בספרה Elle et lui (היא והוא); תשובתו של מיסה, La Confession d'un enfant du siècle (וידויו של בן המאה), שפורסמה ב-1836, היא גם רומן מפתח על מערכת היחסים ביניהם וגם הרהור על השממה הרוחנית של דור שגדל בצלו של נפוליאון.
הלילות: שירה מתוך הפצע
השנים שמיד לאחר הפרידה מסאנד הניבו את שירתו המפורסמת ביותר של מיסה: ארבעת הNuits (הלילות) — La Nuit de Mai (ליל מאי), La Nuit de Décembre (ליל דצמבר), La Nuit d'Août (ליל אוגוסט) ו-La Nuit d'Octobre (ליל אוקטובר) — דיאלוגים בין המשורר למוזה שלו החוקרים צער, יצירתיות, זיכרון, והקשר בין סבל להשראה אמנותית. שירים אלו הם מהטובים ביותר בקאנון הרומנטי הצרפתי, ומשיגים עוצמה אישית שמשוררים מאוחרים יותר באותה מאה, בהם ורלן (Verlaine) ובודלר (Baudelaire), הכירו בה כהשפעה מכוננת.
דעיכה ומוות
לאחר שנות השלושים המוקדמות לחייו, התפוקה היצירתית של מיסה דעכה בחדות. אלכוהוליזם, בריאות לקויה ותחושה גוברת ששנותיו הטובות מאחוריו העיבו על חייו. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie française) בשנת 1852, אך הכבוד הגיע על רקע מוניטין ספרותי שהוא עצמו נראה כמי שאינו מסוגל להתייחס אליו ברצינות. הוא מת ב-2 במאי 1857, בפריז, בגיל ארבעים ושש, ממחלת לב. הוא ביקש להיקבר תחת עץ ערבה — בקשה שזכתה להיענות. תאופיל גוטייה (Théophile Gautier), בהספדו, כינה אותו "המשורר הלירי הראשון של המאה". בצרפת, הערכה זו מעולם לא עורערה ברצינות.