וולטר סקוט

וולטר סקוט

סר וולטר סקוט (Sir Walter Scott), הברונט הראשון (15 באוגוסט 1771 – 21 בספטמבר 1832), היה סופר, משורר והיסטוריון סקוטי. רבים מיצירותיו נותרו יצירות קלאסיות של הספרות האירופית והסקוטית. הוא מוכר בזכות רומני וייברלי (Waverley) שלו (1814–1831), שהיו, במשך כמעט מאה שנה, בין הרומנים הפופולריים והנקראים ביותר באירופה. הוא מוכר גם בזכות שיריו הנרטיביים מרמיון (Marmion) (1808) והליידי של האגם (The Lady of the Lake) (1810). הוא השפיע רבות על הספרות האירופית והאמריקאית.

כעורך דין ומנהל משפטי במקצועו, הוא שילב כתיבה ועריכה עם עבודתו היומיומית כפקיד מושב (Clerk of Session) ושריף-סגן (Sheriff-Depute) של סלקירקשייר. הוא היה בולט בממסד הטורי של אדינבורו, פעיל באגודה ההיילנדים, נשיא ותיק של החברה המלכותית של אדינבורו (1820–1832), וסגן נשיא של האגודה לעתיקות של סקוטלנד (1827–1829). הידע שלו בהיסטוריה והכישרון הספרותי שלו ציידו אותו להקים את ז'אנר הרומן ההיסטורי כדוגמה לרומנטיקה האירופית. הוא הפך לברונט של אבוטספורד במחוז רוקסבורג ב-22 באפריל 1820; התואר פקע עם מות בנו בשנת 1847.

חיים מוקדמים

וולטר סקוט נולד ב-15 באוגוסט 1771 בדירת קומה שלישית בקולג' ווינד בעיר העתיקה, אדינבורו, סמטה צרה המובילה מהקוגייט לשערי אוניברסיטת אדינבורו הישנה. הוא היה הילד התשיעי (מתוכם שישה מתו בינקותם) של וולטר סקוט האב (1729–1799), שהיה חבר בענף משני של שבט סקוט וסופר בחותם (Writer to the Signet). אמו הייתה אן רתרפורד (Anne Rutherford), שהייתה אחותו של דניאל רתרפורד, שהיה צאצא של שבט סווינטון ושל משפחת האליבורטון הסקוטית (שחבריה האנגלים הבולטים קיצרו את שם משפחתם ל-'ברטון'). מוצאו מצד אמו העניק לסקוט את הזכות התורשתית להיקבר במנזר דרייבורג.

סקוט היה, דרך מוצאו מהאליבורטון מצד אמו, בן דודו של מפתח הנדל"ן הלונדוני הבולט ג'יימס ברטון, שקיצר את שם משפחתו ל-'ברטון', ובנו, האדריכל דקימוס ברטון. סקוט הפך לחבר במועדון קלרנס בלונדון, שבו היו חברים בני משפחת ברטון.

התקף של שיתוק ילדים בילדותו בשנת 1773 הותיר את סקוט צולע, מצב שישפיע רבות על חייו וכתיבתו.

כדי לשפר את צליעתו, הוא נשלח בשנת 1773 לחיות באזור הגבול הסקוטי הכפרי, בחווה של סביו מצד אביו בסנדיקנו, ליד חורבות מגדל סמילהולם, בית המשפחה הקודם. שם, דודתו ג'ני סקוט לימדה אותו לקרוא, ולמדה ממנה את דפוסי הדיבור ורבים מהסיפורים והאגדות שמאוחר יותר אפיינו חלק ניכר מעבודתו. בינואר 1775 חזר לאדינבורו, ובאותו קיץ עם דודתו ג'ני עבר טיפול בספא בבאת' בסומרסט, דרום אנגליה, שם התגוררו ברחוב סאות' פארייד 6. בחורף 1776 חזר לסנדיקנו, עם ניסיון נוסף לריפוי במים בפרסטון פאנס בקיץ שלאחר מכן.

בשנת 1778, סקוט חזר לאדינבורו לחינוך פרטי כדי להכין אותו לבית הספר. הוא הצטרף למשפחתו בביתם החדש, אחד הראשונים שנבנו בכיכר ג'ורג'. באוקטובר 1779 החל ללמוד בבית הספר התיכון המלכותי באדינבורו (בהיי סקול יארדס). עד אז כבר היה מסוגל ללכת ולחקור את העיר ואת האזור הכפרי שמסביב. קריאתו כללה רומנים אביריים, שירים, היסטוריה וספרי טיולים. הוא קיבל שיעורים פרטיים מג'יימס מיטשל בחשבון ובכתיבה, ולמד ממנו את ההיסטוריה של כנסיית סקוטלנד בדגש על הקובננטרים.

בשנת 1783, הוריו, מתוך אמונה שהוא גדל מעבר לכוחו, שלחו אותו לשהות במשך שישה חודשים עם דודתו ג'ני בקלסו באזור הגבול הסקוטי. שם, הוא למד בבית הספר לקלסו גראמר, שם פגש את ג'יימס בלנטיין ואת אחיו ג'ון, שלימים הפכו לשותפיו העסקיים ומדפיסיו.

### מראה חיצוני

כתוצאה מהדבקה מוקדמת בשיתוק ילדים, לסקוט הייתה צליעה בולטת. הוא תואר בשנת 1820 כ"גבוה, בנוי היטב (למעט קרסול וכף רגל אחת שגרמו לו ללכת בצליעה), לא שמן ולא רזה, עם מצח גבוה מאוד, אף קצר, שפה עליונה ארוכה ופנים בשרניות למדי, עור רענן וצלול, עיניים כחולות מאוד, ממולחות וחודרות, עם שיער לבן כסוף כעת". למרות שהיה הלך נחוש, הוא חווה חופש תנועה רב יותר על גב סוס.

סטודנט

סקוט החל ללמוד קלאסיקות באוניברסיטת אדינבורו בנובמבר 1783, בגיל 12, שנה בערך צעיר יותר מרוב הסטודנטים האחרים. במרץ 1786, בגיל 14, החל התמחות במשרד אביו כדי להפוך לסופר בחותם. בבית הספר ובאוניברסיטה, סקוט התיידד עם אדם פרגוסון, שאביו, פרופסור אדם פרגוסון, אירח סלונים ספרותיים. סקוט פגש את המשורר העיוור תומאס בלקלוק, שהשאיל לו ספרים והכיר לו את מחזור שירי אוסיאן של ג'יימס מקפרסון. במהלך חורף 1786–1787, סקוט בן ה-15 פגש את המשורר הסקוטי רוברט ברנס באחד הסלונים הללו, הפגישה היחידה שלהם. כשברנס הבחין בהדפס הממחיש את השיר "השופט של השלום" ושאל מי כתב אותו, סקוט לבדו נקב בשמו של ג'ון לנגהורן וזכה לתודה מברנס. סקוט מתאר את האירוע בזיכרונותיו, שם הוא לוחש את התשובה לחברו אדם, שמספר לברנס. גרסה אחרת של האירוע מופיעה ב"התחלות ספרותיות".

כשהוחלט שיהפוך לעורך דין, חזר לאוניברסיטה ללמוד משפטים, תחילה לקח שיעורים בפילוסופיה מוסרית אצל דוגלד סטיוארט ובהיסטוריה אוניברסלית אצל אלכסנדר פרייזר טייטלר בשנים 1789–1790. במהלך תקופת לימודים שנייה זו באוניברסיטה, סקוט הפך לבולט בפעילויות אינטלקטואליות של סטודנטים: הוא היה שותף להקמת האגודה הספרותית בשנת 1789 ונבחר לאגודה הספקולטיבית בשנה שלאחר מכן, והפך לספרן ומזכיר-גזבר שנה לאחר מכן.

לאחר שסיים את לימודי המשפטים שלו, סקוט החל לעסוק בעריכת דין באדינבורו. הוא ביצע את ביקורו הראשון כפקיד עורך דין בהיילנדס הסקוטיים, כשהוא מנהל פינוי. הוא התקבל לפקולטה לעורכי דין בשנת 1792. הייתה לו תביעת אהבה לא מוצלחת עם וילימינה בלשס מפטירקיירן, שנישאה לחברו של סקוט, סר ויליאם פורבס, הברונט ה-7. בפברואר 1797, האיום של פלישה צרפתית שכנע את סקוט ורבים מחבריו להצטרף לדרגוני הפרשים המתנדבים המלכותיים של אדינבורו, שם שירת עד תחילת שנות ה-1800, ומונה לרבע (quartermaster) ומזכיר. תרגילי האימון היומיים באותה שנה, שהחלו ב-5 בבוקר, מעידים על הנחישות שבה נלקח התפקיד.

קריירה ספרותית, נישואין ומשפחה

סקוט הונע להתחיל בקריירה ספרותית על ידי התלהבות באדינבורו בשנות ה-1790 מהספרות הגרמנית המודרנית. בנזכרו בתקופה ב-1827, אמר סקוט שהוא היה "משוגע על גרמניה". בשנת 1796, הוא הפיק גרסאות אנגליות לשני שירים של גוטפריד אוגוסט בורגר, "Der wilde Jäger" ו-"Lenore", שפורסמו כ"המרדף" (The Chase) ו"ויליאם והלן". סקוט הגיב להתעניינות הגרמנית באותה עת בזהות לאומית, תרבות עממית וספרות ימי הביניים, שקושרו לתשוקה המתפתחת שלו לבלדות מסורתיות. ספר אהוב מאז ילדותו היה "שרידי שירת אנגליה העתיקה" (Reliques of Ancient English Poetry) של תומאס פרסי. במהלך שנות ה-1790, הוא חיפש באוספי כתבי יד וב"פשיטות" גבול אחר בלדות מהופעה בעל פה. בעזרת ג'ון ליידן, הוא הפיק דו-כרך של "שירי אזור הגבול הסקוטי" (Minstrelsy of the Scottish Border) בשנת 1802, המכיל 48 בלדות מסורתיות ושני חיקויים לכל אחד על ידי ליידן ועצמו. מתוך 48 הבלדות המסורתיות, 26 פורסמו בפעם הראשונה. מהדורה מורחבת הופיעה בשלושה כרכים בשנה שלאחר מכן. עם רבות מהבלדות, סקוט איחד גרסאות שונות לטקסטים קוהרנטיים יותר, פרקטיקה שהוא מאוחר יותר התכחש לה. ה"מינסטרלסי" היה הפרויקט הראשון והחשוב ביותר בסדרת פרויקטים עריכתיים במהלך שני העשורים הבאים, כולל הרומן מימי הביניים "סר טריסטרם" (Sir Tristrem) (שסקוט ייחס לתומאס הרימר) בשנת 1804, יצירות ג'ון דריידן (18 כרכים, 1808), ויצירות ג'ונתן סוויפט (19 כרכים, 1814).

בטיול לאזור האגמים באנגליה עם חברי קולג' ותיקים, הוא פגש את שרלוט שרפנטייה (ששמה אוּנְגְּלְזְּ ל-"קרפנטר"), בתם של ז'אן שרפנטייה מליון בצרפת וחניכתו של לורד דאונשייר בקאמברלנד, אנגליקנית. לאחר שלושה שבועות של חיזור, סקוט הציע והם נישאו בערב חג המולד 1797 בכנסיית סנט מרי, קרלייל (כעת הספינה של קתדרלת קרלייל). לאחר השכרת בית ברחוב ג'ורג' באדינבורו, הם עברו לרחוב סאות' קאסל הסמוך. ילדתם הבכורה, סופיה, נולדה בשנת 1799, ולימים נישאה לג'ון גיבסון לוקהארט. ארבעה מתוך חמשת ילדיהם שרדו את סקוט עצמו. בנו הבכור, סר וולטר סקוט, הברונט ה-2 (1801–1847), ירש את נכסי אביו ורכושו: ב-3 בפברואר 1825 הוא נישא לג'יין ג'ובסון, בתו היחידה של ויליאם ג'ובסון מלוצ'ור (נפטר ב-1822) מאשתו רייצ'ל סטיוארט (נפטרה ב-1863), יורשת לוצ'ור ואחייניתה של ליידי מרגרט פרגוסון. בשנת 1799, סקוט מונה לשריף של סלקירק, שבסיסו בבית המשפט בעיירה המלכותית סלקירק. בימיו הנשואים הראשונים, סקוט הרוויח מחייה הגון מעבודתו כעורך דין, משכורתו כשריף-סגן, הכנסת אשתו, הכנסה כלשהי מכתיבתו וחלקו באחוזתו הצנועה של אביו.

לאחר שנולד וולטר הצעיר ב-1801, משפחת סקוט עברה לבית מרווח בן שלוש קומות ברחוב נורת' קאסל 39, שנשאר הבסיס שלו באדינבורו עד 1826, אז נמכר על ידי הנאמנים שמונו לאחר חורבנו הכלכלי. משנת 1798 בילה סקוט קיצים בבקתה בלאסוויד, שם אירח אורחים, כולל דמויות ספרותיות. הקריירה שלו כסופר החלה שם. היו דרישות מגורים נומינליות לתפקידו כשריף-סגן, ובתחילה שהה בפונדק מקומי במהלך הסבב. בשנת 1804 סיים את השימוש בבקתת לאסוויד ושכר את הבית המהותי אשסטיל, 6 מיילים (9.7 ק"מ) מסלקירק, על הגדה הדרומית של נהר הטוויד ומשלב בית מגדל עתיק.

על פי התעקשותו של סקוט, המהדורה הראשונה של ה"מינסטרלסי" הודפסה על ידי חברו ג'יימס בלנטיין בקלסו. בשנת 1798 פרסם בלנטיין את גרסתו של סקוט ל-"ארלקוניג" (Erlkönig) של יוהאן וולפגנג פון גתה בעיתונו, "הקלסו מייל", וב-1799 כלל אותה ואת שני התרגומים של בורגר באנתולוגיה מודפסת פרטית, "התנצלות על סיפורי אימה" (Apology for Tales of Terror). בשנת 1800 הציע סקוט שבלנטיין יקים עסק באדינבורו וסיפק הלוואה עבורו כדי לבצע את המעבר בשנת 1802. בשנת 1805 הם הפכו לשותפים בעסק ההדפסה, ומאז ועד לקריסה הכלכלית של 1826, יצירותיו של סקוט הודפסו באופן שגרתי על ידי החברה.

סקוט היה ידוע בחיבתו לכלבים, והחזיק כמה לאורך חייו. עם מותו, עיתון אחד ציין "מכל האנשים הגדולים שאהבו כלבים, איש מעולם לא אהב אותם יותר או הבין אותם בצורה יסודית יותר". הכלבים המוכרים ביותר של סקוט היו מאידה (Maida), כלב ציד גדול שדווח ככלב האהוב עליו, וספייס (Spice), טרייר דנדי דינמונט שתואר כסובל מאסתמה, לה העניק סקוט טיפול מיוחד. בערך ביומן שנכתב בשיא צרותיו הכלכליות, תיאר סקוט ייאוש מהסיכוי שיצטרך למכור אותם: "המחשבות על להיפרד מהיצורים האילמים הללו הזיזו אותי יותר מכל הרהור שרשמתי".

המשורר

בין 1805 ל-1817 הפיק סקוט חמישה שירי נרטיב ארוכים בעלי שישה בתים, ארבעה שירים קצרים שפורסמו באופן עצמאי, ויצירות מטריות קטנות רבות. סקוט היה ללא ספק המשורר הפופולרי ביותר בתקופה עד שלורד ביירון פרסם את שני הבתים הראשונים של "עלייה לרגל של צ'יילד הארולד" (Childe Harold's Pilgrimage) בשנת 1812 והמשיך אותם עם הנרטיבים השיריים האוריינטליים האקזוטיים שלו.

"שיר המינסטרל האחרון" (The Lay of the Last Minstrel) (1805), בצורה של רומנסה מימי הביניים, צמח מתוכניתו של סקוט לכלול שיר מקורי ארוך משלו במהדורה השנייה של ה"מינסטרלסי": זה היה אמור להיות "סוג של רומנסה של אבירות וכישוף בגבול". הוא חב את המבטא הבלתי סדיר הייחודי במשקל ארבע פעימות ל-"קריסטבל" של סמואל טיילור קולרידג', אותו שמע מוקרא על ידי ג'ון סטודארט. (זה לא פורסם עד 1816.) סקוט הצליח להסתמך על היכרותו חסרת התחרות עם היסטוריית הגבול והאגדות שרכש ממקורות בעל פה ובכתב שהחלו בילדותו כדי להציג תמונה אנרגטית וצבעונית מאוד של סקוטלנד של המאה ה-16, שגם שבתה את הציבור הרחב וגם עם הערותיה הנרחבות פנתה גם לסטודנט לעתיקות. לשיר יש נושא מוסרי חזק, שכן גאווה אנושית מונחת בהקשר של יום הדין האחרון עם הצגת גרסה של ה-"Dies irae" בסוף. העבודה הייתה הצלחה מיידית כמעט עם כל המבקרים ועם הקוראים בכלל, ועברה חמש מהדורות בשנה אחת. השורות המפורסמות ביותר הן אלו שפותחות את הבית האחרון:

> האם נושם האדם, עם נשמה כה מתה, שמעולם לא אמר לעצמו, זו ארצי שלי, מולדתי! שליבו מעולם לא בער בתוכו, כאשר צעדיו פנה הביתה, מנדודים על חוף זר!— אם כזה נושם, לך, סמן אותו היטב; עבורו לא תעלה התעלות מינסטרלית.

שלוש שנים לאחר ה"ליי" פרסם סקוט את "מרמיון" (1808) המספר סיפור על תשוקות מושחתות שמובילות כשיא הרסני לקרב פלודן ב-1513. החדשנות העיקרית כוללת הקדמה לכל אחד מששת הבתים עם איגרת מהמחבר לחבר: ויליאם סטיוארט רוז, הכומר ג'ון מריוט, ויליאם ארסקין, ג'יימס סקין, ג'ורג' אליס וריצ'רד הבר: האיגרות מפתחות נושאים של חיוביים מוסריים ותענוגות מיוחדים המועברים על ידי אמנות. בצעד חסר תקדים, המוציא לאור ארצ'יבלד קונסטבל רכש את זכויות היוצרים של השיר תמורת אלף גינאות בתחילת 1807, כאשר רק הראשון הושלם. אמונתו של קונסטבל הוצדקה על ידי המכירות: שלוש המהדורות שפורסמו ב-1808 מכרו 8,000 עותקים. השירה של "מרמיון" פחות בולטת מזו של ה"ליי", עם האיגרות בטטרמטרים יאמביים והנרטיב בטטרמטרים עם טרימטרים תכופים. הקבלה על ידי המבקרים הייתה פחות חיובית מזו שניתנה ל"ליי": סגנון ועלילה נמצאו שגויים, האיגרות לא התחברו לנרטיב, הייתה יותר מדי פדנטיות עתיקה, ואופיו של מרמיון היה בלתי מוסרי. השורות המוכרות ביותר בשיר מסכמות את אחד הנושאים העיקריים שלו: "הו איזו רשת סבוכה אנו אורגים,/ כאשר לראשונה אנו מתאמנים להונות"

הקריירה השירית המטאורית של סקוט הגיעה לשיאה עם הנרטיב הארוך השלישי שלו, "הליידי של האגם" (1810), שמכר 20,000 עותקים בשנה הראשונה. המבקרים היו חיוביים למדי, ומצאו שהפגמים שצוינו ב"מרמיון" נעדרים במידה רבה. במובנים מסוימים הוא קונבנציונלי יותר מקודמיו: הנרטיב כולו בטטרמטרים יאמביים וסיפורו של ג'יימס החמישי (מלך הסקוטים 1513–1542) המחופש בצורה שקופה צפוי: קולרידג' כתב לוויליאם וורדסוורת': 'התנועה של השיר... היא בין דהירה ישנה לטרוט של אשת שוק – אבל זה אינסופי – נראה שאף פעם לא עשיתי שום דרך – אני אף פעם לא זוכר שיר נרטיבי שבו הרגשתי את תחושת ההתקדמות כה רפה." אך האחידות המטרית מוקלת על ידי שירים תכופים והגדרת היילנד של פרתשייר מוצגת כנוף מכושף, מה שגרם לעלייה פנומנלית בסחר התיירות המקומי. יתרה מכך, השיר נוגע בנושא שהיה אמור להיות מרכזי ברומני וייברלי: ההתנגשות בין חברות שכנות בשלבים שונים של התפתחות.

שני שירי הנרטיב הארוכים הנותרים, "רוקסבי" (Rokeby) (1813), שהתרחש באחוזת יורקשייר בעלת שם השייכת לחברו של סקוט ג'ון בייקון סאורי מוריט בתקופת מלחמת האזרחים, ו-"אדון האיים" (The Lord of the Isles) (1815), שהתרחש בסקוטלנד של תחילת המאה ה-14 ושיאו בקרב באנוקבורן ב-1314. שתי העבודות זכו לקבלות חיוביות בדרך כלל ונמכרו היטב, אך מבלי להתחרות בהצלחה העצומה של "הליידי של האגם". סקוט הפיק גם ארבעה שירים נרטיביים או חצי-נרטיביים משניים בין 1811 ל-1817: "חזון דון רודריגו" (The Vision of Don Roderick) (1811, חוגג את הצלחותיו של וולינגטון בקמפיין חצי האי, עם רווחים שנתרמו לנפגעי המלחמה הפורטוגזים); "הכלה מטרירמיין" (The Bridal of Triermain) (פורסם בעילום שם ב-1813); "שדה ווטרלו" (The Field of Waterloo) (1815); ו-"הרולד חסר הפחד" (Harold the Dauntless) (פורסם בעילום שם ב-1817).

לאורך חייו היצירתיים סקוט היה מבקר פעיל. למרות היותו טורי בעצמו, הוא ביקר עבור ה"אדינבורו רוויו" בין 1803 ל-1806, אך תמיכת אותו כתב עת בשלום עם נפוליאון הובילה אותו לבטל את המנוי שלו ב-1808. בשנה שלאחר מכן, בשיא הקריירה השירית שלו, הוא היה גורם מכריע בהקמת יריב טורי, ה-"קוורטרלי רוויו" (The Quarterly Review), אליו תרם ביקורות לשאר ימי חייו.

בשנת 1813 הוצעה לסקוט משרת משורר החצר (Poet Laureate). הוא סירב, מרגיש ש-"מינוי כזה יהיה גביע מורעל", שכן משרת משורר החצר ירדה לטמיון עקב הירידה באיכות העבודה שסבלו מחזיקי תואר קודמים, "כיוון שרצף של משוררים זולים הפיק אודות קונבנציונליות ומתרפסות באירועים מלכותיים." הוא ביקש עצה מהדוכס ה-4 מבקלו, שייעץ לו לשמור על עצמאותו הספרותית. התפקיד עבר לחברו של סקוט רוברט סאות'י.

הסופר

### רומן גותי

סקוט הושפע מהרומנטיקה הגותית, ושיתף פעולה בשנת 1801 עם 'מונק' לואיס ב"סיפורי פלאות" (Tales of Wonder).

### רומנסות היסטוריות

הקריירה של סקוט כסופר לוותה בחוסר ודאות. הפרקים הראשונים של "וייברלי" הושלמו בערך ב-1805, אך הפרויקט ננטש כתוצאה מביקורת לא חיובית מחבר. זמן קצר לאחר מכן, סקוט התבקש על ידי המוציא לאור ג'ון מאריי לערוך ולהשלים לאחר המוות את הפרק האחרון של רומנסה לא גמורה מאת ג'וזף סטרוט. פורסם ב-1808 והתרחש באנגליה של המאה ה-15, "קווינהו הול" (Queenhoo Hall) לא היה הצלחה בשל שפתו הארכאית ותצוגת יתר של מידע עתיק. הצלחת שיר הנרטיב של סקוט מההיילנד "הליידי של האגם" ב-1810 נראית כמי שנתנה לו את הרעיון לחדש את הנרטיב ולגרום לגיבורו אדוארד וייברלי לנסוע לסקוטלנד. למרות ש"וייברלי" הוכרז לפרסום באותו שלב, הוא שוב הונח בצד ולא חודש עד סוף 1813, אז פורסם ב-1814. רק אלף עותקים הודפסו, אך העבודה הייתה הצלחה מיידית ו-3,000 נוספים נוספו בשתי מהדורות נוספות באותה שנה. "וייברלי" התברר כראשון מתוך 27 רומנים (שמונה פורסמו בזוגות), ועד שהשישי שבהם, "רוב רוי" (Rob Roy), פורסם, מהדורת ההדפסה למהדורה הראשונה הוגדלה ל-10,000 עותקים, שהפכו לנורמה.

בהתחשב במעמדו המבוסס של סקוט כמשורר ובאופי המהסס של הופעתו של "וייברלי", אין זה מפתיע שהוא נקט בפרקטיקה נפוצה בתקופה ופרסם אותו בעילום שם. הוא המשיך זאת עד לחורבנו הכלכלי ב-1826, כאשר הרומנים הופיעו בעיקר כ-"מאת מחבר וייברלי" (או גרסאות שלו) או כ-"סיפורי בעל הבית שלי" (Tales of My Landlord). לא ברור מדוע בחר לעשות זאת (לא פחות מאחת עשרה סיבות הוצעו), במיוחד כיוון שזה היה סוד גלוי למדי, אך כפי שאמר בעצמו, עם שיילוק, "כזה היה ההומור שלי."

סקוט היה כמעט אך ורק סופר היסטורי. רק אחד מ-27 הרומנים שלו – "הבאר של סנט רונן" (Saint Ronan's Well) – כולל תפאורה מודרנית לחלוטין. התפאורות של האחרים נעות משנת 1794 ב-"העתיק" (The Antiquary) חזרה ל-1096 או 1097, זמן מסע הצלב הראשון, ב-"הרוזן רוברט מפריז" (Count Robert of Paris). שישה עשר מתרחשים בסקוטלנד. התשעה הראשונים, מ-"וייברלי" (1814) ועד "אגדה על מונטרוז" (A Legend of Montrose) (1819), כולם כוללים מיקומים סקוטיים ותפאורות של המאה ה-17 או ה-18. סקוט היה בקיא יותר בחומריו מכל אחד אחר: הוא יכול היה להסתמך על מסורת בעל פה ומגוון רחב של מקורות כתובים בספרייתו המתרחבת ללא הרף (רבים מהספרים נדירים וחלקם עותקים ייחודיים). באופן כללי, אלו הרומנים שלפני 1820 הם שמשכו את תשומת לב המבקרים המודרניים – במיוחד: "וייברלי", עם הצגת היעקוביטים של 1745 שנלקחו משבטי ההיילנד כאידיאליסטים מיושנים וקנאים; "תמותה ישנה" (Old Mortality) (1816) עם התייחסותו לקובננטרים של 1679 כקנאים ולעיתים מגוחכים (מה שהוביל את ג'ון גאלט להפיק תמונה מנוגדת ברומן שלו "רינגן גילהייז" ב-1823); "לב מיד-לותיאן" (The Heart of Mid-Lothian) (1818) עם הגיבורה ממעמד נמוך ג'יני דינס שעושה מסע מסוכן לריצ'מונד ב-1737 כדי להבטיח חנינה מלכותית מובטחת לאחותה, שהואשמה בטעות ברצח תינוקות; והטרגי "הכלה ממרמור" (The Bride of Lammermoor) (1819), עם דין וחשבון חמור על משפחה אריסטוקרטית שירדה, עם אדגר רייבנסווד וארוסתו כקורבנות של אשתו של עורך דין מתחיל בתקופה של מאבק כוח פוליטי לפני חוק האיחוד ב-1707.

בשנת 1820, בצעד נועז, סקוט שינה תקופה ומיקום עבור "אייבנהו" (Ivanhoe) (1820) לאנגליה של המאה ה-12. זה אומר שהוא היה תלוי במגוון מוגבל של מקורות, כולם מודפסים: הוא נאלץ לאסוף חומר ממאות שנים שונות ולהמציא צורה מלאכותית של דיבור המבוססת על דרמה אליזבתנית ויעקובינית. התוצאה היא מיתוס לא פחות מהיסטוריה, אך הרומן נותר יצירתו המוכרת ביותר, הסבירה ביותר להימצא על ידי הקורא הכללי. שמונה מתוך 17 הרומנים הבאים כוללים גם תפאורות של ימי הביניים, אם כי רובם מתרחשים לקראת סוף התקופה, שעבורה היה לסקוט היצע טוב יותר של מקורות בני זמנם. היכרותו עם הספרות האנגלית האליזבתנית והמאה ה-17, שנבעה בחלקה מעבודה עריכתית על עלונים ופרסומים משניים אחרים, גרמה לכך שארבע מיצירותיו שהתרחשו באנגליה של אותה תקופה – "קנילוורת'" (Kenilworth) (1821), "ההון של נייג'ל" (The Fortunes of Nigel) ו-"פבריל מהפסגה" (Peveril of the Peak) (1821), ו-"וודסטוק" (Woodstock) (1826) – מציגות תמונות עשירות של החברות שלהן. אלו שמוערכים באופן כללי ביותר מבין הסיפורים המאוחרים של סקוט, הם שלושה סיפורים קצרים: נרטיב על-טבעי בסקוטית, "סיפורו של ווילי הנודד" ב-"רדגאונטל" (Redgauntlet) (1824), ו-"אלמנת ההיילנד" ו-"שני מוליכי הבקר" ב-"דברי ימי הקנונגייט" (Chronicles of the Canongate) (1827).

קריטי לחשיבה ההיסטורית של סקוט הוא הרעיון שחברות שונות מאוד יכולות לעבור את אותם שלבים ככל שהן מתפתחות, ושחשיבות האנושות היא בסיסית ללא שינוי, או כפי שהוא מנסח זאת בפרק הראשון של "וייברלי" שיש "תשוקות משותפות לבני אדם בכל שלבי החברה, ואשר באופן דומה עוררו את הלב האנושי, בין אם דפק תחת שריון הפלדה של המאה ה-15, המעיל הרקום של המאה ה-18, או חולצת ה-blue frock ווסט ה-white dimity של ימינו." זה היה אחד מהישגיו העיקריים של סקוט לתת תמונות חיות ומפורטות של שלבים שונים של החברה הסקוטית, הבריטית והאירופית תוך הבהרה כי למרות כל ההבדלים בצורה, הם לקחו את אותן תשוקות אנושיות כמו אלו של זמנו שלו. הקוראים שלו יכלו לכן להעריך את התיאור של חברה לא מוכרת, מבלי להתקשות בהתחברות לדמויות.

סקוט מוקסם מרגעי מעבר בולטים בין שלבים בחברות. סמואל טיילור קולרידג', בדיון על הרומנים המוקדמים של סקוט, גילה שהם שואבים את "העניין המתמשך" שלהם מ-"התחרות בין שני העקרונות המניעים הגדולים של האנושות החברתית – היצמדות דתית לעבר ולקדמון, הרצון וההערצה של קביעות, מצד אחד; והתשוקה להגדלת ידע, לאמת כצאצא של תגיון, בקיצור, האינסטינקטים האדירים של התקדמות ופעולה חופשית, מצד שני." זה ברור, למשל, ב"וייברלי", כשהגיבור נשבה על ידי הפיתוי הרומנטי של המטרה היעקוביטית המגולמת בבוני פרינס צ'ארלי וחסידיו לפני שהוא מקבל שהזמן להתלהבויות כאלה עבר ומקבל את המציאות הרציונלית והמשעממת יותר של בריטניה ההנוברית. דוגמה נוספת מופיעה באירופה של המאה ה-15 בכניעה של תפיסת העולם האבירית הישנה של צ'ארלס, דוכס בורגונדי, לפרגמטיזם המקיאוולי של לואי ה-11. סקוט מסוקרן מהדרך שבה שלבים שונים של התפתחות חברתית יכולים להתקיים זה לצד זה במדינה אחת. כשלוייברלי יש את החוויה הראשונה שלו עם דרכי ההיילנד לאחר פשיטה על בקר של מארח הלאולנד שלו, זה "נראה כמו חלום... שמעשי אלימות אלה צריכים להיות מוכרים למוחות האנשים, ומדוברים כרגע, כנופלים עם הסדר המשותף של דברים, וקורים מדי יום בסביבה הקרובה, מבלי שהוא חצה את הימים, ובעודו עדיין באי המאורגן היטב של בריטניה הגדולה." גרסה מורכבת יותר של זה מגיעה ברומן השני של סקוט, "גי מאנרינג" (Guy Mannering) (1815), אשר "התרחש ב-1781–2, מציע לא התנגדות פשוטה: סקוטלנד המיוצגת ברומן היא בו זמנית מפגרת ומתקדמת, מסורתית ומודרנית – זו מדינה בשלבי התקדמות מגוונים שבהם יש תת-קבוצות חברתיות רבות, לכל אחת עם החוקים והמנהגים שלה."

ניתן לעקוב אחר תהליך ההרכב של סקוט דרך כתבי היד (הנשמרים ברובם), מערכות ההוכחות המקוטעות יותר, התכתבותו ורשומות המוציא לאור. הוא לא יצר תוכניות מפורטות לסיפוריו, וההערות של דמות "המחבר" באיגרת המבוא ל-"ההון של נייג'ל" כנראה משקפות את ניסיונו שלו: "אני חושב שיש שד שיושב על נוצת העט שלי כשאני מתחיל לכתוב, ומוביל אותה שולל מהמטרה. דמויות מתרחבות תחת ידי; תקריות מוכפלות; הסיפור מתמהמה, בעוד החומרים גדלים – האחוזה הרגילה שלי מתבררת כאנומליה גותית, והעבודה הושלמה הרבה לפני שהגעתי לנקודה שהצעתי." ובכל זאת, כתבי היד לעיתים רחוקות מראים מחיקות גדולות או שינויי כיוון, וסקוט יכול היה בבירור לשמור על שליטה בנרטיב שלו. זה היה חשוב, שכן ברגע שהתקדם יפה עם רומן הוא היה מתחיל לשלוח אצוות של כתב יד כדי להיות מועתק (כדי לשמור על האנונימיות שלו), והעותקים נשלחו כדי להיות מוגדרים בסוג. (כרגיל באותה תקופה, המגיהים היו מספקים את הפיסוק.) הוא קיבל הוכחות, גם באצוות, וביצע שינויים רבים בשלב זה, אך אלו היו כמעט תמיד תיקונים ושיפורים מקומיים.

ככל שמספר הרומנים גדל, הם פורסמו מחדש באוספים קטנים: "רומנים וסיפורים" (1819: וייברלי עד אגדה על מונטרוז); "רומנסות היסטוריות" (1822: אייבנהו עד קנילוורת'); "רומנים ורומנסות" (1824: הפיראט עד קוונטין דורוורד); ושתי סדרות של "סיפורים ורומנסות" (1827: הבאר של סנט רונן עד וודסטוק; 1833: דברי ימי הקנונגייט עד טירה מסוכנת). בשנותיו האחרונות סקוט סימן עותקים משולבים של מהדורות אסופות אלו כדי להפיק גרסה סופית של מה שהיו כעת רשמית רומני וייברלי, שלעיתים קרובות נקראים ה-'Magnum Opus' או 'מהדורת מגנום' שלו. סקוט סיפק לכל רומן מבוא והערות וביצע התאמות בעיקר חלקיות לטקסט. הוצאו ב-48 כרכים חודשיים חכמים בין יוני 1829 למאי 1833 במחיר צנוע של חמישה שילינג (60p) אלו היו מיזם חדשני ורווחי שמטרתו קהל קוראים רחב: מהדורת ההדפסה הייתה 30,000 המדהימים.

ב-"מבוא כללי" ל-"מהדורת מגנום", כתב סקוט שגורם אחד שהניע אותו לחדש את העבודה על כתב היד של "וייברלי" ב-1813 היה רצון לעשות עבור סקוטלנד את מה שנעשה בספרות הבדיון של מריה אדג'וורת', "שדמויותיה האיריות הלכו כל כך רחוק כדי להפוך את האנגלים למכירים את האופי של שכניהם העליזים וטובי הלב של אירלנד, שניתן לומר באמת שהיא עשתה יותר לקראת השלמת האיחוד, מאשר אולי כל החקיקות שבעקבותיה [חוק האיחוד של 1801]." רוב הקוראים של סקוט היו אנגלים: עם "קוונטין דורוורד" (1823) ו-"וודסטוק" (1826), למשל, כ-8,000 מתוך 10,000 העותקים של המהדורה הראשונה הגיעו ללונדון. ברומנים הסקוטיים הדמויות מהמעמד הנמוך בדרך כלל מדברות סקוטית, אך סקוט נזהר לא להפוך את הסקוטית לצפופה מדי, כך שאלו שלא מכירים אותה יוכלו לעקוב אחרי העיקר מבלי להבין כל מילה. חלקם גם טענו שלמרות שסקוט היה באופן רשמי תומך באיחוד עם אנגליה (ואירלנד) לרומנים שלו יש תת-טקסט לאומני חזק לקוראים המכווננים לאורך הגל הזה.

הקריירה החדשה של סקוט כסופר ב-1814 לא אומרת שהוא נטש את השירה. רומני וייברלי מכילים הרבה שירה מקורית, כולל שירים מוכרים כגון "מייזי הגאה" (Proud Maisie) מ-"לב מיד-לותיאן" (פרק 41) ו-"אל תביט על הקסם של היופי" מ-"הכלה ממרמור" (פרק 3). ברוב הרומנים סקוט הקדים כל פרק באפיגרמה או "מוטו"; רוב אלו הם בשירה, ורבים הם מהרכבה שלו, לעיתים קרובות מחקים סופרים אחרים כגון ביומונט ופלטשר.

התאוששות תכשיטי הכתר, ברונטות, וטקסים חגיגיים

בעידודו של סקוט, הנסיך העוצר (ג'ורג' הרביעי לעתיד) נתן לסקוט ולפקידים אחרים רשות בצו מלכותי מיום 28 באוקטובר 1817 לערוך חיפוש אחר תכשיטי הכתר ("כבוד סקוטלנד"). במהלך הפרוטקטורט תחת אוליבר קרומוול אלו הוסתרו, אך לאחר מכן שימשו להכתרת צ'ארלס השני. הם לא שימשו להכתרת מונרכים מאוחרים יותר, אך נלקחו באופן קבוע למושבי הפרלמנט, כדי לייצג את המונרך הנעדר, עד חוק האיחוד 1707. כך שהכיבודים אוחסנו בטירת אדינבורו, אך התיבה הנעולה הגדולה שלהם לא נפתחה יותר מ-100 שנה, וסיפורים הסתובבו שהם "אבדו" או הוסרו. ב-4 בפברואר 1818, סקוט וצוות צבאי קטן פתחו את התיבה ו-"חשפו" את הכבודים מחדר הכתר של טירת אדינבורו. ב-19 באוגוסט 1818 דרך מאמצו של סקוט, חברו אדם פרגוסון מונה לשומר סגן של "הריגליה הסקוטית". מערכת החסות הסקוטית נכנסה לפעולה ואחרי משא ומתן מורכב הנסיך העוצר העניק לסקוט את תואר הברונט: באפריל 1820 קיבל את הברונטות בלונדון, והפך לסר וולטר סקוט, הברונט ה-1.

לאחר עלייתו של ג'ורג', מועצת העיר אדינבורו הזמינה את סקוט, על פי הוראת הריבון, לנהל את הביקור של ג'ורג' הרביעי בסקוטלנד בשנת 1822. למרות שהיו לו רק שלושה שבועות לעבוד איתם, סקוט יצר חגיגה מקיפה, שנועדה לא רק להרשים את המלך, אלא בדרך כלשהי לרפא את הקרעים שערערו את החברה הסקוטית. כנראה מחוזק על ידי התיאור החי שלו של החגיגה שנערכה לקבלת המלכה אליזבת בקנילוורת', הוא ו-"צוות ההפקה" שלו הקימו מה שבימינו יהיה אירוע יחסי ציבור, עם המלך לבוש בטרטן ומתקבל על ידי עמו, רבים מהם גם בלבוש טקסי טרטן דומה. צורת לבוש זו, שנאסרה לאחר ההתקוממות היעקוביטית של 1745, הפכה לאחד הסמלים המכוננים, העוצמתיים והנפוצים ביותר של הזהות הסקוטית.

בעיות כלכליות ומוות

בשנת 1825 משבר בנקאות בריטי הוביל לקריסת עסק ההדפסה בלנטיין, שסקוט היה השותף היחיד בו עם אינטרס כלכלי. חובותיו של 130,000 פאונד (שווה ערך ל-10,500,000 פאונד ב-2025) גרמו לחורבנו הפומבי מאוד. במקום להכריז על עצמו כפושט רגל או לקבל תמיכה כלכלית כלשהי מרבים מתומכיו ומעריציו (כולל המלך עצמו), הוא הניח את ביתו והכנסתו בנאמנות השייכת לנושיו ויצא לכתוב את דרכו מחוץ לחובות. כדי להוסיף לנטל שלו, אשתו שרלוט נפטרה ב-1826.

למרות אירועים אלו או בגללם, סקוט שמר על תפוקתו המדהימה. בין 1826 ל-1832 הפיק שישה רומנים, שני סיפורים קצרים ושני מחזות, אחת עשרה עבודות או כרכי עיון, ויומן, יחד עם כמה עבודות לא גמורות. העיון כלל את "חיי נפוליאון בונפרטה" (The Life of Napoleon Buonaparte) ב-1827, שני כרכים של "היסטוריה של סקוטלנד" (History of Scotland) ב-1829 ו-1830, וארבעה תשלומים של הסדרה שכותרתה "סיפורי סבא – להיות סיפורים שנלקחו מההיסטוריה הסקוטית" (Tales of a Grandfather – Being Stories Taken From Scottish History), שנכתבו אחד לשנה במהלך התקופה 1828–1831, בין כמה אחרים. לבסוף, סקוט קיבל השראה לאחרונה מיומני סמואל פיפס ולורד ביירון, והוא החל לנהל יומן במהלך התקופה, שפורסם ב-1890 כ-"יומן של סר וולטר סקוט".

עד אז בריאותו של סקוט הייתה בנסיגה, וב-29 באוקטובר 1831, בחיפוש לשווא אחר שיפור, יצא למסע למלטה ונאפולי על סיפון אה"מ "ברהאם" (HMS Barham), פריגטה שהועמדה לרשותו על ידי האדמירליות. הוא התקבל ונחגג בכל מקום אליו הלך. בדרכו הביתה עלה על ספינת הקיטור "פרינס פרדריק" (Prins Frederik) שנסעה מקלן לרוטרדם. בזמן שהיה על הסיפון עבר שבץ אחרון ליד אמריך. לאחר טיפול מקומי, ספינת קיטור לקחה אותו לאוניית הקיטור "בטבייר" (Batavier), שיצאה לאנגליה ב-12 ביוני. במקרה, הסופרת מרי מרתה שרווד הייתה גם היא על הסיפון. היא תכתוב מאוחר יותר על מפגש זה. לאחר שנחת באנגליה, סקוט הועבר בחזרה כדי למות באבוטספורד ב-21 בספטמבר 1832. הוא היה בן 61.

סקוט נקבר במנזר דרייבורג, שם אשתו נקברה מוקדם יותר. ליידי סקוט נקברה כאפיסקופלית; בהלוויה של סקוט עצמו, שלושה כמרים מכנסיית סקוטלנד ניהלו את הטקס באבוטספורד והשירות בדרייבורג נערך על ידי כומר אפיסקופלי.

למרות שסקוט מת כשהוא חייב כסף, הרומנים שלו המשיכו להימכר, והחובות שהכבידו על עזבונו שולמו זמן קצר לאחר מותו.

דת

סקוט גדל כפרסביטריאני בכנסיית סקוטלנד. הוא הוסמך כזקן ב-"דודינגסטון קירק" (Duddingston Kirk) בשנת 1806, וישב באספה הכללית לזמן מה כזקן נציג של העיירה סלקירק. בחייו הבוגרים הוא גם דבק בכנסייה האפיסקופלית הסקוטית: הוא לעיתים רחוקות השתתף בכנסייה אך קרא את שירותי "ספר התפילה המשותפת" בפולחן משפחתי.

סקוט היה אחד האנשים האחרונים שקוללו על ידי תנועת המוגלטוניאנים בשל השמצתו את המוגלטוניאניזם.

בונים חופשיים

אביו של סקוט היה בונה חופשי, בהיותו חבר ב-"לודג' סנט דייוויד" (Lodge St David), מס' 36 (אדינבורו), וסקוט גם הפך לבנאי חופשי בלודג' של אביו בשנת 1801, אם כי רק לאחר מות אביו.

אבוטספורד האוס

כשסקוט היה ילד, הוא לפעמים נסע עם אביו מסלקירק למלרוז, שם מתרחשים חלק מהרומנים שלו. בנקודה מסוימת, הג'נטלמן המבוגר היה עוצר את הכרכרה ולוקח את בנו לאבן באתר קרב מלרוז (1526).

במהלך הקיצים משנת 1804, סקוט עשה את ביתו בבית הגדול של אשסטיל, על הגדה הדרומית של נהר הטוויד, 6 מיילים (9.7 ק"מ) מצפון לסלקירק. כאשר פקע חוזה השכירות שלו על נכס זה ב-1811, הוא קנה את חוות קארטלי הול, במורד הזרם על הטוויד קרוב יותר למלרוז. לחוות היה הכינוי "קלארטי הול" (Clarty Hole), וסקוט שינה את שמה ל-"אבוטספורד" על שם מעבר חציה שכני ששימש את נזירי מנזר מלרוז. בעקבות הרחבה צנועה של בית החווה המקורי ב-1811–12, הרחבות מסיביות התרחשו ב-1816–19 ו-1822–24. סקוט תיאר את הבניין שהתקבל כ-'סוג של רומנסה בארכיטקטורה' ו-'סוג של טירת חידה ללא ספק'. עם האדריכלים שלו ויליאם אטקינסון ואדוארד בלור סקוט היה חלוץ בסגנון האדריכלות הברוניאלי הסקוטי, ואבוטספורד מעוטר בצריחים וגמלונים מדורגים. דרך חלונות מועשרים בסמלי הרלדיקה השמש זרחה על חליפות שריון, גביעי ציד, ספרייה של יותר מ-9,000 כרכים, רהיטים משובחים ותמונות משובחות עוד יותר. חיפויי עץ אלון וארז ותקרות מגולפות מוקלות על ידי שלטי אצולה בצבעיהם הנכונים הוסיפו ליופיו של הבית.

מעריכים כי עלות הבניין עלתה לסקוט יותר מ-25,000 פאונד (שווה ערך ל-2,000,000 פאונד ב-2025). אדמה נוספת נרכשה עד שסקוט החזיק כמעט 1,000 דונם (4.0 ק"מ). בשנת 1817 כחלק מרכישות הקרקע סקוט קנה את בית האחוזה הסמוך של טופטפילד עבור חברו אדם פרגוסון לחיות בו יחד עם אחיו ואחיותיו ושעליו, על פי בקשת הגברות, הוא העניק את השם האנטליברן. פרגוסון הזמין את סר דייוויד וילקי לצייר את משפחת סקוט מה שהוביל לציור "משפחת אבוטספורד" (The Abbotsford Family) שבו סקוט יושב עם משפחתו מוצגת כקבוצה של אנשי כפר. פרגוסון עומד מימין עם הנוצה בכובעו ותומאס סקוט, דודו של סקוט, מאחור. הציור הוצג באקדמיה המלכותית בשנת 1818.

אבוטספורד מאוחר יותר נתן את שמו למועדון אבוטספורד, שנוסד בשנת 1834 לזכרו של סר וולטר סקוט.