וולטר ריד: האיש שהרשיע יתוש
בנובמבר 1900, בתוך צביר צריפים מחוץ להוואנה, ישנו חיילים אמריקאים ומהגרים ספרדים בתוך מצעים ספוגים בדם, בקיא וצואה של גברים שמתו מקדחת צהובה. הם קיבלו תשלום עבור כך, וחתמו על חוזים המצהירים כי הם מבינים את הסיכון שהם נוטלים. איש מהם לא חלה. בבניין סמוך, מתנדבים עם מצעים נקיים נעקצו על ידי יתושים — וחלו. הניגוד הזה, שבוים במכוון על ידי רב-סרן בצבא בשם וולטר ריד, סיים מאה שנים של ניחושים רפואיים והפך את תעלת פנמה לאפשרית.
ילד בבית ספר לרפואה
וולטר ריד נולד ב-13 בספטמבר 1851 במחוז גלוסטר, וירג'יניה, בן לכומר מתודיסטי. השכלתו הייתה דחוסה באופן יוצא דופן. הוא קיבל את תואר הדוקטור לרפואה מאוניברסיטת וירג'יניה ב-1869 — בגיל שבע-עשרה, האדם הצעיר ביותר שסיים אי פעם את בית הספר לרפואה ההוא. לאחר מכן השלים תואר רפואי שני במכללה הרפואית של בית החולים בלוויו בניו יורק ב-1870.
בשלות מוקדמת כזו יכולה להוביל לשני כיוונים, ושני העשורים הבאים של ריד לא היו מובחנים באופן ברור. הוא הצטרף לחיל הרפואה של צבא ארצות הברית ב-1875 והעביר כ-16 שנים במוצבים בקו הגבול ברחבי המערב האמריקאי, בטיפול בחיילים ובאינדיאנים. אלו היו החיים הרגילים של רופא צבאי הרחק מאוד ממעבדה.
ואז, סביב גיל ארבעים, הוא שינה כיוון ועבר למחקר ביו-רפואי. נקודת המפנה הזו באמצע הקריירה — מקלינאי לחוקר — היא ההחלטה הפחות מוערכת אך החשובה ביותר בחייו.
הוועדה
בשנת 1900 מינה קצין הרפואה הראשי של הצבא, ג'ורג' מ. סטרנברג (George M. Sternberg), את ריד לעמוד בראש ועדת הקדחת הצהובה של צבא ארצות הברית. הדחיפות הייתה צבאית: חיילים אמריקאים בקובה הכבושה נפלו קורבן לקדחת צהובה, ואיש לא ידע כיצד המחלה עוברת.
שלושת החברים האחרים בוועדה היו ג'יימס קארול (James Carroll), אריסטידס אגרמונטה (Aristides Agramonte) וג'סי ו. לזיר (Jesse W. Lazear), כולם מומחים למחלות זיהומיות. ההשערה אותה יצאו לבחון לא הייתה שלהם. היא השתייכה לקרלוס חואן פינליי (Carlos Juan Finlay), רופא קובני שהציע שנים קודם לכן כי יתושים נושאים את המחלה, ושרעיונו נדחה מאז. פינליי מסר לאמריקאים את ביצי היתושים שלו.
הוכחה, ומחירה
מיוני 1900 עבדה הוועדה באופן שיטתי. הם בוקעו את הביצים של פינליי, נתנו לחרקים להיזון מחולים נגועים, ולאחר מכן נתנו להם לעקוץ מתנדבים — כולל קארול, שנדבק בקדחת צהובה והחלים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'סי לזיר לא שרד. הוא נעקץ על ידי יתוש נגוע, ייתכן שבמקרה, פיתח מקרה חמור ומת בספטמבר 1900. המחנה שהקים ריד לאחר מכן כדי להשלים את העבודה נקרא על שמו.
מחנה לזיר הכריע את השאלה באמצעות שלושה ניסויים. מתנדבים שנעקצו על ידי היתושים הנכונים חלו בקדחת צהובה. מתנדבים שקיבלו עירויי דם ישירים מחולים חלו בקדחת צהובה. ומתנדבים שנחשפו במכוון לבגדים מלוכלכים, מצעים ונוזלי גוף של קורבנות המחלה — תאוריית ה"פומיטים" (חפצים נושאי מחלה) ששלטה בדעה הרפואית במשך מאה שנים — כלל לא חלו. הוועדה קבעה כי נקבת היתוש Aedes aegypti העבירה את המחלה, וכי היא יכולה לעשות זאת רק לאחר תזונה מחולה במהלך הימים הראשונים של ההדבקה.
באופן יוצא דופן, אף אחד מהמתנדבים שנדבקו לא מת.
הסכמה, והוויכוח עליה
קל להפחית בערכה של העובדה הנוהלית המשמעותית ביותר בניסויי קובה. הוועדה של ריד גייסה חיילים אמריקאים ופועלים מהגרים ספרדים, שילמה להם, ו—באופן חריג לתקופה—נתנה לכל אחד מהם חוזה כתוב המפרט את תנאי השתתפותם. המתנדבים הספרדים קיבלו מסמכים דו-לשוניים. הניסויים החלו רק לאחר שהתקבלה הסכמה בכתב.
כאשר ריד ספג ביקורת על ניסוי בבני אדם, הגנתו התבססה על הסכמה חופשית. לפי הסטנדרטים המודרניים הסידור נכשל: תשלום למהגרים עניים כדי להידבק במחלה עם שיעור תמותה משמעותי הוא כפייה בשם אחר, ומדרג הכוח בין רב-סרן בצבא לחייל פשוט אינו כזה שהסכמה שורדת בו בקלות. אך בהשוואה לפרקטיקה הרפואית שקדמה לו, זו הייתה התקדמות בולטת, והוא אב טיפוס מוכר של פרוטוקולי ההסכמה מדעת המנהלים מחקר בבני אדם כיום.
מה שזה קנה
התמורה המעשית הייתה מיידית ואדירה. רב-סרן ויליאם סי. גורגאס (William C. Gorgas) לקח את הממצא ותקף את הווקטור בהוואנה — בדיקת חולים, חיטוי מבנים, השמדת מקורות מים עומדים בהם התרבו היתושים. תוך שנה בערך, העיר שהייתה מאגר קבוע לקדחת צהובה לא דיווחה על מקרים כלל. עד 1902 המחלה הודברה.
גורגאס לקח אז את אותה השיטה לפנמה. הניסיון הצרפתי לתעלה קרס חלקית תחת משקל המתים שלו; בין 1904 ל-1914 השלימו אותה האמריקאים, והיתוש של ריד הוא חלק משמעותי מהסיבה לכך.
ריד לא זכה לראות הרבה מכך. הוא מת ב-23 בנובמבר 1902, מדלקת הצפק לאחר קרע בתוספתן, בגיל חמישים ואחת.
מדוע וולטר מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהכישרון של ריד היה בתכנון ניסויים ולא בתגלית, וההבחנה הזו חשובה. הרעיון שהוכיח היה של קרלוס פינליי, שפורסם שני עשורים קודם לכן והתעלמו ממנו. ריד לא חשב על היתוש. מה שהוא עשה היה לבנות את המנגנון שהפך רעיון שולי לבלתי ניתן להכחשה.
המנגנון הזה הוא ההישג. המהלך המקורי באמת במחנה לזיר היה ניסוי הפומיטים — ההחלטה לבחון את התאוריה השלטת בקפדנות כמו את המתחרה, על ידי כך שאנשים ישנו לילות בתוך הלכלוך של המתים. חוקר חלש יותר מוכיח את ההשערה שלו ועוצר. ריד הבין שתוצאה חיובית על יתושים לא תשכנע מקצוע שהאמין בחפצים מזוהמים במשך מאה שנה; רק כישלון בו-זמני, גלוי ובלתי ניתן לערעור של התאוריה הישנה יעשה זאת. תכנון ניסוי כדי להרוג אמונה במקום רק לתמוך בממצא הוא מיומנות נדירה יותר מאשר לקבל תחושת בטן טובה, וזה הדבר הספציפי שריד הצטיין בו.
טיעון הנגד הוא משמעותי ויש לציינו. לפינליי הייתה התובנה. לזיר מת כשהשיג את הראיות, וקארול לקח את המחלה לתוך גופו שלו. אגרמונטה, ששמו איש אינו זוכר, נמחק כמעט לחלוטין. המתנדבים — חיילים ומהגרים ספרדים עניים — נשאו בכל הסיכון הפיזי. שמו של ריד ניתן לבית החולים, וכפי שהחשבון של אוניברסיטת וירג'יניה עצמה על אודותיו מודה, הוא הפך "יותר למיתוס מאשר לאדם", תהליך שהקטין את כל האחרים המעורבים. הוא היה מנהל מחקר ונסיין מעולה שהיה גם, בדיעבד, הנהנה מסיפור שנזקק לגיבור יחיד.
מורשת
בתוך עשור ממחנה לזיר, הקדחת הצהובה הפכה מקטסטרופה עירונית בלתי ניתנת לעצירה לכזו שניתן לנהלה, והמיגור התפשט ברחבי צפון אמריקה והקריביים, כשהוא חוסך מדורות שלמים סבל ממגיפות. השיטה — זהה את הווקטור, ואז השמד אותו — הפכה לתבנית לקמפיינים של בריאות הציבור נגד כל מחלה הנישאת על ידי חרקים שבאה בעקבותיה. החוזים הכתובים שמתנדביו של ריד חתמו עליהם יושבים קרוב לתחילת השורה שמובילה לאתיקה של מחקר מודרני. בתי חולים, מתקני מחקר ומוסדות רפואיים ברחבי ארצות הברית נושאים את שמו, והמיתוס נמשך חלקית כי העבודה הבסיסית אכן הייתה מכרעת. היא פשוט לא הייתה שלו בלבד.