רוברט סאותריי

רוברט סאותריי

רוברט סאותריי (Robert Southey; ‏12 באוגוסט 1774 – 21 במרץ 1843) היה משורר אנגלי מהזרם הרומנטי, וכיהן כמשורר הלאומי (Poet Laureate) משנת 1813 ועד מותו. בדומה למשוררי האגמים האחרים, ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth) וסמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge), סאותריי החל את דרכו כרדיקל אך הפך בהדרגה לשמרן יותר ככל שרכש כבוד לבריטניה ומוסדותיה. רומנטיקנים אחרים כמו ביירון (Byron) האשימו אותו בהתייצבות לצד הממסד תמורת כסף ומעמד. הוא זכור בעיקר בזכות הפואמה "אחרי בלנהיים" (After Blenheim) והגרסה המקורית של "זהבה ושלושת הדובים" (Goldilocks and the Three Bears).

חיים

רוברט סאותריי נולד ברחוב ויין בבריסטול, לרוברט סאותריי ומרגרט היל. הוא התחנך בבית הספר וסטמינסטר בלונדון (שממנו סולק לאחר שכתב מאמר במגזין "השוט" - The Flagellant, אותו ייסד, שייחס את המצאת ההלקאה לשטן), ובקולג' בייליול (Balliol College) באוקספורד.

סאותריי הגיע לאוקספורד עם "לב מלא בשירה וברגש, ראש מלא ברוסו (Rousseau) וורתר (Werther), ועקרונות דתיים שזועזעו על ידי גיבון (Gibbon)". מאוחר יותר אמר על אוקספורד: "כל מה שלמדתי היה קצת שחייה... וקצת שיט". עם זאת, הוא כתב מחזה בשם "ואט טיילר" (Wat Tyler) (שפורסם בשנת 1817, לאחר שהפך למשורר הלאומי, על ידי אויביו כדי להביכו). הוא התנסה בשותפות כתיבה עם סמואל טיילור קולרידג', בולטת שבהן הייתה כתיבתם המשותפת של "נפילתו של רובספייר" (The Fall of Robespierre), וסאותריי פרסם את אוסף השירים הראשון שלו בשנת 1794. באותה שנה, סאותריי, קולרידג', רוברט לאבל (Robert Lovell) ואחרים דנו בהקמת קהילה אידיאליסטית ("פנטיסוקרטיה") על גדות נהר ססקואנה באמריקה.

בשנת 1795 נשא לאישה את אדית פריקר (Edith Fricker), שאחותה שרה נישאה לקולרידג'. באותה שנה נסע לפורטוגל וכתב את "ז'אן ד'ארק" (Joan of Arc), שפורסם ב-1796. לאחר מכן כתב בלדות רבות, נסע לספרד ב-1800, ועם שובו התיישב באזור האגמים.

בשנת 1799 היו סאותריי וקולרידג' מעורבים בניסויים מוקדמים בחנקן חמצני (גז צחוק), שנערכו על ידי המדען מקורנוול המפרי דייווי (Humphry Davy).

בעודו כותב בהתמדה, הוא קיבל פנסיה ממשלתית בשנת 1807, וב-1809 החל בשיתוף פעולה ארוך עם ה-"קוורטרלי רוויו" (Quarterly Review), שסיפק כמעט את כל הכנסתו לרוב תקופת חייו. הוא מונה למשורר הלאומי בשנת 1813, משרה שעם הזמן החל לסלוד ממנה מאוד.

בשנת 1819 ליווה סאותריי את המהנדס האזרחי הסקוטי תומאס טלפורד (Thomas Telford), שאותו כינה סאותריי "קולוסוס הדרכים", בסיור פיקוח על עבודותיו של טלפורד בסקוטלנד. אלו כללו את תעלת קלדוניה (שנפתחה שלוש שנים לאחר מכן) ומספר כבישים, גשרים ועבודות נמל של טלפורד. תיאור הסיור שכתב סאותריי, "יומן מסע בסקוטלנד ב-1819" (Journal of a Tour in Scotland in 1819), מספק תיאורים מפורטים של פרויקטים הנדסיים של טלפורד ומתעד את התרשמויותיו של סאותריי מהנוף והאנשים בסקוטלנד.

בשנת 1821 כתב סאותריי את "חזון הדין" (A Vision of Judgment), לזכרו של ג'ורג' השלישי, בהקדמה שבה תקף את ביירון, שבתגובה השיב בפרודיה "חזון הדין" (ראו להלן) ולעג לו לעיתים קרובות ב"דון ז'ואן" (Don Juan).

בשנת 1837 נפטרה אדית, וסאותריי נישא בשנית לקרוליין אן בולס (Caroline Anne Bowles), שגם היא הייתה משוררת, ב-4 ביוני 1839. הנישואים התפרקו, לא מעט בשל דמנציה מתגברת שממנה סבל. דעתו הייתה מטושטשת כשכתב מכתב אחרון לידידו וולטר סאבאג' לנדור (Walter Savage Landor) בשנת 1839, אך הוא המשיך להזכיר את שמו של לנדור גם כשהיה במצב שבו לא היה מסוגל להזכיר איש. הוא נפטר ב-21 במרץ 1843 ונקבר בחצר הכנסייה של כנסיית קרוסתווייט (Crosthwaite Church) בקסוויק, שם התפלל במשך ארבעים שנה. בתוך הכנסייה ניצבת אנדרטה לזכרו, ועליה כתובת מצבה שחיבר ידידו ויליאם וורדסוורת'.

סאותריי היה גם כותב מכתבים פורה, חוקר ספרות, כותב מסות, היסטוריון וביוגרף. הביוגרפיות שכתב כוללות את חייהם ויצירותיהם של ג'ון באניין (John Bunyan), ג'ון וסלי (John Wesley), ויליאם קאופר (William Cowper), אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell) והוריישו נלסון (Horatio Nelson). האחרונה שבהן נדפסה ללא הפסקה כמעט מאז פרסומה ב-1813 ועובדה לסרט הבריטי "נלסון" משנת 1926.

הוא היה אדם נדיב, אדיב במיוחד כלפי משפחתו הנטושה של קולרידג', אך רכש לעצמו אויבים רבים, בהם הזליט (Hazlitt) וביירון, שסברו כי בגד בעקרונותיו כאשר קיבל פנסיות ומשרת משורר לאומי, וכאשר חזר בו מאידיאלי הנעורים שלו.

פוליטיקה

אף על פי שהיה בתחילה תומך רדיקלי במהפכה הצרפתית, סאותריי הלך בעקבותיהם של עמיתיו המשוררים הרומנטיים וורדסוורת' וקולרידג' לעבר השמרנות. הוא אומץ על ידי הממסד הטורי כמשורר הלאומי, והחל מ-1807 קיבל מהם קצבה שנתית, והוא תמך במרץ בממשלת ליברפול. הוא התנגד לרפורמה פרלמנטרית ("הדרך המהירה לאבדון עם השטן כנהג"), האשים את "טבח פיטרלו" ב"אספסוף" מהפכני כביכול שנהרג ונפצע על ידי חיילי הממשלה, והתנגד לאמנציפציה קתולית. בשנת 1817 הציע באופן פרטי עונשי הגליה לאשמים ב"לשון הרע" או ב"המרדה". הוא התכוון לדמויות כמו תומאס ג'ונתן וולר (Thomas Jonathan Wooler) וויליאם הון (William Hone), שעליהם דחק להגיש כתבי אישום. סופרים כאלה היו אשמים, כתב ב-"קוורטרלי רוויו", ב"ליבוי הטמפרמנט הסוער של היצרן ושיבוש הקשר השקט של האיכר למוסדות שתחתם הוא ואבותיו חיו בשלום". וולר והון זוכו, אך האיומים גרמו למטרה אחרת, ויליאם קובט (William Cobbett), להגר זמנית לארצות הברית.

במובנים מסוימים, סאותריי הקדים את זמנו בדעותיו על רפורמות חברתיות. לדוגמה, הוא היה מבקר מוקדם של הרעות ששיטת המפעלים החדשה הביאה לבריטניה של תחילת המאה ה-19. הוא נחרד מתנאי המחיה בערים כמו ברמינגהאם ומנצ'סטר, ובמיוחד מהעסקת ילדים במפעלים, והתבטא נגדם בגלוי. הוא הזדהה עם התוכניות הסוציאליסטיות החלוציות של רוברט אוון (Robert Owen), דגל בכך שהמדינה תקדם עבודות ציבוריות כדי לשמור על תעסוקה גבוהה, וקרא לחינוך אוניברסלי.

בהתחשב בנטישתו את הרדיקליות ובניסיונותיו להביא להעמדה לדין של שותפיו לשעבר לדרך, אין זה מפתיע שעמיתים פחות מצליחים שדבקו באמונתם תקפו את סאותריי. הם ראו בו אדם שמכר את עצמו תמורת כסף ומכובדות.

בשנת 1817 התעמת סאותריי עם פרסום חשאי של מחזה רדיקלי, "ואט טיילר", שכתב ב-1794 בשיא התקופה הרדיקלית שלו. הדבר נעשה על ידי אויביו בניסיון להביך את המשורר הלאומי ולהדגיש את כפירתו ממשורר רדיקלי לתומך בממסד הטורי. אחד ממבקריו החריפים ביותר היה ויליאם הזליט. בפורטרט שצייר על סאותריי, בספרו "רוח התקופה" (The Spirit of the Age), כתב: "הוא חיזר אחרי החירות כאהוב צעיר, אך אולי זה היה יותר כמאהבת מאשר ככלה; ומאז הוא נישא לגברת מבוגרת ולא מכובדת במיוחד, המכונה לגיטימיות". סאותריי התעלם במידה רבה ממבקריו, אך נאלץ להגן על עצמו כשויליאם סמית', חבר פרלמנט, קם בבית הנבחרים ב-14 במרץ כדי לתקוף אותו. בתגובה נמרצת כתב סאותריי מכתב פתוח לחבר הפרלמנט, שבו הסביר כי תמיד שאף להפחית את האומללות האנושית ולשפר את מצבם של כל המעמדות הנמוכים וכי השתנה רק ביחס ל"אמצעים שבאמצעותם יש לבצע שיפור זה". כפי שציין, "ככל שלמד להבין את מוסדות ארצו, למד להעריך אותם נכונה, לאהוב, להעריץ ולהגן עליהם".

מבקר נוסף של סאותריי בתקופתו המאוחרת היה תומאס לאב פיקוק (Thomas Love Peacock), שלעג לו בדמותו של מר פת'רנסט (Mr. Feathernest) ברומן הסאטירי שלו "מלינקורט" (Melincourt) מ-1817.

הוא זכה ללעג לעיתים קרובות על מה שנתפס כאודות חנפניות למלך, בעיקר בהקדמה האירונית הארוכה של ביירון ל"דון ז'ואן" המוקדשת לסאותריי. בפואמה, סאותריי מוצג כחוצפן, צר אופקים ועלוב. הדבר נבע גם מחוסר הכבוד של ביירון לכישרונו הספרותי של סאותריי וגם מבוז למה שנתפס בעיניו כפנייה הצבועה של סאותריי לשמרנות בשלב מאוחר יותר בחייו. חלק גדול מהאיבה בין השניים ניתן לייחס לאמונתו של ביירון שסאותריי הפיץ שמועות עליו ועל פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley) על מעורבותם ב"ליגת גילוי עריות" במהלך שהותם על אגם ז'נבה ב-1816, האשמה שסאותריי הכחיש בתוקף.

בתגובה, סאותריי תקף את מה שכינה "האסכולה השטנית" בקרב משוררים מודרניים בהקדמה לפואמה שלו, "חזון הדין" (A Vision of Judgement), שנכתבה לאחר מותו של ג'ורג' השלישי. אף שלא נקב בשמו של ביירון, היה ברור שהדברים מכוונים אליו. ביירון השיב ב"חזון הדין" (The Vision of Judgment), פואמה שהיא פרודיה על יצירתו של סאותריי.

ללא ידיעתו המוקדמת, הרוזן מרדנור (Earl of Radnor), מעריץ של יצירתו, הציב את סאותריי כמועמד לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה הפרטי שלו בדאונטון (Downton) שבווילטשייר בבחירות הכלליות של 1826, כמתנגד לאמנציפציה קתולית, אך סאותריי סירב לכהן, מה שגרם לבחירות משנה בדצמבר של אותה שנה, בטענה שאין לו נחלה גדולה מספיק כדי לכלכל אותו במהלך חיים פוליטיים, או רצון לקחת על עצמו את שעות הנוכחות המלאה הנדרשת. הוא רצה להמשיך לחיות באזור האגמים והעדיף להגן על כנסיית אנגליה בכתב ולא בנאום. הוא הצהיר כי "עבורי לשנות את תוכנית חיי וללכת לפרלמנט, פירושו לבצע התאבדות מוסרית ואינטלקטואלית". ידידו ג'ון ריקמן (John Rickman), פקיד בבית הנבחרים, ציין כי "סיבות של זהירות ימנעו ממנו להופיע בלונדון" כחבר.

בשנת 1835 סירב סאותריי להצעה לקבל תואר ברונט, אך קיבל פנסיה לכל החיים בסך 300 ליש"ט לשנה מראש הממשלה סר רוברט פיל (Robert Peel).

מוניטין

צ'ארלס לאמב (Charles Lamb), במכתב לקולרידג', הצהיר: "עם 'ז'אן ד'ארק' התענגתי, נדהמתי. לא העזתי לצפות לדבר בעל מצוינות כזו מסאותריי. מדוע הפואמה לבדה מספיקה כדי להציל את אופיה של התקופה שבה אנו חיים מההאשמה של התנוונות בשירה [...] בסך הכל, אני מצפה שסאותריי יתחרה יום אחד במילטון (Milton)".

בנוגע ל-"תלאבה המשמיד" (Thalaba the Destroyer), ציין ארנסט ברנהרד-קביש (Ernest Bernhard-Kabisch) כי "מעט קוראים היו נלהבים ממנו כמו הקרדינל ניומן (Cardinal Newman), שראה בו את הפואמה האנגלית 'הנשגבת מבחינה מוסרית' ביותר. אבל שלי הצעיר החשיב אותו לפואמה האהובה עליו, וגם הוא וגם קיטס (Keats) הלכו בעקבותיו בכמה מהסיפורים השיריים שלהם".

בעת שסאותריי כתב את "מאדוק" (Madoc), האמין קולרידג' שהפואמה תהיה נעלה על ה-"אאיניאדה" (Aeneid).

לרוברט סאותריי הייתה השפעה בולטת על הספרות הרוסית. פושקין (Pushkin) העריך מאוד את עבודתו ותרגם את תחילת "מזמור ללארה" (Hymn to the Penates) ואת "מאדוק", והיה גם בהשראת העלילה של "רודריק" (Roderick) ליצירת פואמה מקורית על אותה עלילה (Родрик). בתחילת המאה ה-20 תורגם סאותריי על ידי גומיליוב (Gumilyov) ולוזינסקי (Lozinsky). בשנת 1922 הוציאה הוצאת הספרים "ווסמירנאיה ליטרטורה" (Vsemirnaya Literatura) את המהדורה הנפרדת הראשונה של הבלדות של סאותריי ברוסיה, בעריכתו של גומיליוב. בשנת 2006 פורסמה מהדורה דו-לשונית בעריכת א. ויטקובסקי (E. Witkowski), שחלק משמעותי ממנה כלל תרגומים חדשים.

סאותריי נבחר לחבר באגודה האמריקנית לעתיקות (American Antiquarian Society) בשנת 1822. הוא היה גם חבר באקדמיה המלכותית הספרדית.

בתרבות הפופולרית

במשחק הווידאו "ספר השעות" (Book of Hours), שיצא בשנת 2023 על ידי Weather Factory, משפחת סאותריי הם חברים טובים של הברונית הבדיונית אווה דווולף (Eva Dewulf), וישנן שמועות שהם אימצו את בתה הבלתי חוקית כאברה סאותריי (Abra Southey) והציגו אותה כאחותה הצעירה של רוברט.

רשימה חלקית של יצירות

- "הרולד, או טירת מורפורד" (Harold, or, The Castle of Morford) (רומן רובין הוד שלא פורסם שסאותריי כתב ב-1791).

- "נפילתו של רובספייר" (The Fall of Robespierre) (1794) (עם סמואל טיילור קולרידג')

- "שירים: מכילים את הרטרוספקט, אודות, אלגיות, סונטות וכו'" (Poems: Containing the Retrospect, Odes, Elegies, Sonnets, &c.) (עם רוברט לאבל)

- "שירה איסלנדית, או האדה של סמונד" (Icelandic Poetry, or The Edda of Sæmund) (תרומת איגרת מבוא לתרגומיו של א. ס. קוטל, 1797)

- "מכתבים שנכתבו במהלך שהות קצרה בספרד ובפורטוגל" (Letters Written During a Short Residence in Spain and Portugal) (1797)

- "שירי האהבה של אייבל שאפלבוטום" (The Amatory Poems of Abel Shufflebottom) (1799)

- "מחשבות השטן" (The Devil's Thoughts) (1799). מהדורה מתוקנת פורסמה ב-1827 בשם "הליכת השטן" (The Devil's Walk). (עם סמואל טיילור קולרידג')

- "אקלוגות אנגליות" (English Eclogues) (1799) בארכיון ב-12 בספטמבר 2016.

- "נחמותיו של הזקן וכיצד השיג אותן" (The Old Man's Comforts and How He Gained Them) (1799)

- הטקסט המלא של שירים, כרכים I ו-II בוויקיטקסט (1799)

- "מכתבים מאנגליה: מאת דון מנואל אלבארס אספרילה" (Letters from England: By Don Manuel Alvarez Espriella) (1807), התצפיות של ספרדי פיקטיבי.

- "דברי ימי הסיד, מהספרדית" (Chronicle of the Cid, from the Spanish) (1808)

- "היסטוריה של ברזיל" (3 כרכים) (1810–1819)

- "חייו של הוריישו, לורד ויקונט נלסון" (The Life of Horatio, Lord Viscount Nelson) (1813)

- "יומן מסע בהולנד בסתיו 1815" (Journal of a tour in the Netherlands in the autumn of 1815) (1902)

- "מות ארתור מאת סר תומאס מלורי" (Sir Thomas Malory's Le Morte D'Arthur) (1817)

- "ואט טיילר: פואמה דרמטית" (Wat Tyler: A Dramatic Poem) (1817; נכתב ב-1794)

- "יומן מסע בסקוטלנד ב-1819" (Journal of a Tour in Scotland in 1819) (מהדורת 1929)

- "חיי וסלי; ועלייתו והתקדמותו של המתודיזם" (The Life of Wesley; and Rise and Progress of Methodism) (2 כרכים) (1820)

- "משלחת אורסואה; ופשעי אגירה" (The Expedition of Orsua; and the Crimes of Aguirre) (1821)

- "היסטוריה של מלחמת חצי האי, 1807–1814" (History of the Peninsular War, 1807–1814) (3 כרכים) (1823–1832)

- "סר תומאס מור; או, שיחות על התקדמותה וסיכוייה של החברה" (Sir Thomas More; or, Colloquies on the Progress and Prospects of Society) (1829)

- "יצירותיו של ויליאם קאופר", 15 כרכים, עורך (1833–1837)

- "חיי האדמירלים הבריטיים, עם מבט מבוא על ההיסטוריה הימית של אנגליה" (Lives of the British Admirals, with an Introductory View of the Naval History of England) (5 כרכים) (1833–40); פורסם מחדש כ-"ימאים אנגלים" ב-1895.

- "הרופא" (The Doctor) (7 כרכים) (1834–1847). כולל את "סיפור שלושת הדובים" (1837).

- "היצירות השיריות של רוברט סאותריי, נאספו על ידו" (The Poetical Works of Robert Southey, Collected by Himself) (1837)