ג'פרי צ'וסר

חיים וקריירה

הזמן והגאות אינם מחכים לאיש. ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer) היה משורר וסופר אנגלי. הוא נחשב בעיני רבים למשורר האנגלי הגדול ביותר של ימי הביניים, והוא ידוע בעיקר בזכות "סיפורי קנטרברי". הוא כונה "אבי הספרות האנגלית", או לחלופין, "אבי השירה האנגלית". הוא היה הסופר הראשון שנקבר במה שנודע מאז כ"פינת המשוררים" (Poets' Corner) במנזר וסטמינסטר. צ'וסר זכה לתהילה גם כפילוסוף ואסטרונום, לאחר שחיבר את החיבור המדעי "מסה על האצטרולב" (A Treatise on the Astrolabe) עבור בנו בן ה-10 לואיס. הוא ניהל קריירה בשירות המדינה כבירוקרט, איש חצר, דיפלומט וחבר פרלמנט. בין יצירותיו הרבות האחרות של צ'וסר נמנות "ספר הדוכסית" (The Book of the Duchess), "בית התהילה" (The House of Fame), "אגדת נשים טובות" (The Legend of Good Women) ו"טרוילוס וקרסידה" (Troilus and Criseyde).

הוא נתפס כדמות מכרעת בלגיטימציה של השימוש הספרותי באנגלית תיכונה בתקופה שבה השפות הספרותיות הדומיננטיות באנגליה היו עדיין צרפתית ולטינית. מוצא: צ'וסר נולד בלונדון ככל הנראה בראשית שנות ה-40 של המאה ה-14, אם כי התאריך והמיקום המדויקים נותרו לא ידועים. אביו וסבו היו שניהם סוחרי יין בלונדון, וכמה דורות קודמים היו סוחרים באיפסוויץ'. שם משפחתו נגזר מהמילה הצרפתית chausseur, שפירושה "סנדלר". בשנת 1324, אביו ג'ון צ'וסר נחטף על ידי דודתו בתקווה להשיא את הילד בן ה-12 לבתה בניסיון לשמור על רכוש באיפסוויץ'. הדודה נכלאה ונקנסה ב-250 ליש"ט, סכום השווה כיום לכ-200,000 ליש"ט, מה שמרמז על כך שהמשפחה הייתה אמידה.

ג'ון צ'וסר נשא לאישה את אגנס קופטון, שירשה נכסים בשנת 1349, כולל 24 חנויות בלונדון מדודה המואו דה קופטון (Hamo de Copton), המתואר בצוואה מיום 3 באפריל 1354 ורשום ב"City Hustings Roll" כ"צורף מטבעות" (moneyer), שנאמר כי היה צורף במצודת לונדון. ב-City Hustings Roll 110, 5, Ric II, מתאריך יוני 1380, צ'וסר מתייחס לעצמו כ-me Galfridum Chaucer, filium Johannis Chaucer, Vinetarii, Londonie, שמתרגם ל: "ג'פרי צ'וסר, בנו של ג'ון צ'וסר, סוחר יין, לונדון". קריירה: בעוד שרשומות הנוגעות לחייהם של בני דורו, ויליאם לנגלנד (William Langland) ו"משורר הפנינה" (Pearl Poet), כמעט ואינן קיימות, מכיוון שצ'וסר היה עובד ציבור, חייו הרשמיים מתועדים היטב, עם כמעט חמש מאות פריטים כתובים המעידים על הקריירה שלו.

הראשון מבין "רשומות חיי צ'וסר" (Chaucer Life Records) מופיע בשנת 1357, בחשבונות משק הבית של אליזבת דה בורג, רוזנת אלסטר, כאשר הפך לנער שליח של האצילה דרך קשרי אביו, צורה ימי-ביניימית נפוצה של חניכות לנערים לקראת אבירות או משרות יוקרתיות. הרוזנת הייתה נשואה לליונל, דוכס קלרנס, הבן השני ששרד של המלך אדוארד השלישי, והמשרה הביאה את צ'וסר הנער למעגל החצר הקרוב, שבו נשאר למשך שארית חייו. הוא עבד גם כאיש חצר, דיפלומט ועובד מדינה, וכן עבד עבור המלך בין השנים 1389 ל-1391 כפקיד עבודות המלך. בשנת 1359, בשלבים המוקדמים של מלחמת מאה השנים, אדוארד השלישי פלש לצרפת וצ'וסר נסע עם ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס הראשון, בעלה של אליזבת, כחלק מהצבא האנגלי.

בשנת 1360 הוא נלכד במהלך המצור על ריימס. אדוארד שילם 16 ליש"ט עבור כופר נפשו, סכום נכבד השווה ל-11,610 ליש"ט בשנת 2019, וצ'וסר שוחרר. צ'וסר כצליין, בכתב היד המאויר של "סיפורי קנטרברי" מהמאה ה-15 (כתב יד אלסמיר). לאחר מכן, חייו של צ'וסר אינם ודאיים, אך נראה שהוא נסע בצרפת, ספרד ופלנדריה, ייתכן כשליח ואולי אף יצא לעלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. בסביבות 1366, צ'וסר נשא לאישה את פיליפה דה רוט (Philippa de Roet). היא הייתה בת לוויה של מלכת אדוארד השלישי, פיליפה מאנו, ואחותה של קתרין סווינפורד (Katherine Swynford), שמאוחר יותר, בסביבות 1396, הפכה לאשתו השלישית של ג'ון מגונט.

בנו, תומאס צ'וסר, ניהל קריירה מפוארת כמשרת ראשי לארבעה מלכים, שליח לצרפת ויושב ראש בית הנבחרים. בתו של תומאס, אליס, נישאה לדוכס מסאפוק. נינו של תומאס, ג'ון דה לה פול, רוזן לינקולן, היה יורש העצר שיועד על ידי ריצ'רד השלישי לפני שהודח. ילדיו האחרים של ג'פרי כללו ככל הנראה את אליזבת צ'וסי, נזירה במנזר בארקינג, אגנס, מלווה בהכתרת הנרי הרביעי; ובן נוסף, לואיס צ'וסר. "מסה על האצטרולב" של צ'וסר נכתבה עבור לואיס. על פי המסורת, צ'וסר למד משפטים ב"אינר טמפל" (Inner Temple), אחת מאכסניות המשפט, בתקופה זו. הוא הפך לחבר בחצר המלכותית של אדוארד השלישי כוואלה דה שאמבר (valet de chambre), נושא כלים או סקווייר ב-20 ביוני 1367, משרה שיכולה לכלול מגוון רחב של משימות. אשתו קיבלה גם היא פנסיה עבור עבודה בחצר.

הוא נסע לחו"ל פעמים רבות, לפחות בחלקן בתפקידו כוואלה. בשנת 1368, ייתכן שנכח בחתונתם של ליונל מאנטוורפן לויולנטה ויסקונטי, בתו של גליאצו השני ויסקונטי, במילאנו. שני כוכבים ספרותיים אחרים של התקופה נכחו במקום: ז'אן פרואסאר (Jean Froissart) ופטרארקה (Petrarch). בסביבות תקופה זו, מאמינים שצ'וסר כתב את "ספר הדוכסית" לכבוד בלאנש מלנקסטר, אשתו המנוחה של ג'ון מגונט, שמתה ב-1369 מהמגפה. צ'וסר נסע לפיקארדי בשנה שלאחר מכן כחלק ממשלחת צבאית; בשנת 1373 ביקר בגנואה ובפירנצה. חוקרים רבים כגון סקיט, בויטאני ורולנד הציעו כי בטיול איטלקי זה, הוא בא במגע עם פטרארקה או בוקאצ'ו. הם הציגו בפניו את השירה האיטלקית של ימי הביניים, שאת צורותיה וסיפוריה הוא ישתמש מאוחר יותר.

מטרות המסע בשנת 1377 מסתוריות, שכן פרטים בתיעוד ההיסטורי סותרים זה את זה. מסמכים מאוחרים יותר מציעים שמדובר היה במשימה, יחד עם ז'אן פרואסאר, לארגן נישואים בין המלך לעתיד ריצ'רד השני לבין נסיכה צרפתייה, ובכך לסיים את מלחמת מאה השנים. אם זו הייתה מטרת נסיעתם, נראה שהם לא הצליחו, שכן לא התקיימו נישואים. סמל צ'וסר: ראש חד-קרן עם שלט אצולה של משפחת רוט. בשנת 1378, ריצ'רד השני שלח את צ'וסר כשליח (משלוח סודי) לוויסקונטי ולסר ג'ון הוקווד (John Hawkwood), מנהיג שכירי חרב אנגלי במילאנו. הועלתה השערה כי הוקווד הוא הדמות שעליה ביסס צ'וסר את דמות האביר ב"סיפורי קנטרברי", שכן תיאורו תואם לזה של שכיר חרב מהמאה ה-14.

אינדיקציה אפשרית לכך שקריירת הכתיבה שלו הוערכה הגיעה כאשר אדוארד השלישי העניק לצ'וסר "גלון יין מדי יום לכל שארית חייו" עבור משימה לא מוגדרת. זו הייתה מענק יוצא דופן, אך בהינתן ביום חגיגה, יום ג'ורג' הקדוש, 1374, שבו תוגמלו באופן מסורתי מאמצים אמנותיים, מניחים כי מדובר היה ביצירה שירית מוקדמת אחרת. לא ידוע איזו מיצירותיו הקיימות של צ'וסר, אם בכלל, הניעה את הפרס, אך ההצעה לגביו כמשורר של מלך מציבה אותו כמבשר למשוררים רשמיים (poets laureate) מאוחרים יותר. צ'וסר המשיך לאסוף את הקצבה הנוזלית עד שריצ'רד השני עלה לשלטון, ולאחר מכן היא הומרה למענק כספי ב-18 באפריל 1378. צ'וסר השיג את המשרה המשמעותית מאוד של מבקר המכס בנמל לונדון, שהחל ב-8 ביוני 1374.

הוא בוודאי התאים לתפקיד שכן המשיך בו במשך שתים-עשרה שנים, זמן רב במשרה כזו באותה תקופה. חייו נותרו ללא תיעוד במשך רוב עשר השנים הבאות, אך מאמינים שהוא כתב או החל את רוב יצירותיו המפורסמות בתקופה זו. הוא הוזכר במסמכים משפטיים מ-4 במאי 1380, המעורבים ב-raptus (אונס או חטיפה) של ססיליה צ'מפיין. מה הכוונה אינו ברור, אך נראה שהתקרית נפתרה במהירות עם החלפת כסף ביוני 1380 ולא הותירה כתם על המוניטין של צ'וסר. לא ידוע אם צ'וסר היה בעיר לונדון בזמן מרד האיכרים, אך אם היה, הוא היה רואה את מנהיגיו עוברים כמעט ישירות מתחת לחלון דירתו באולדגייט.

תיאור של צ'וסר מהמאה ה-19. בעודו עובד כמבקר, נראה שצ'וסר עבר לקנט, ומונה לאחד מנציבי השלום של קנט, בתקופה שבה פלישה צרפתית הייתה אפשרות. הוא נחשב כמי שהחל לעבוד על "סיפורי קנטרברי" בראשית שנות ה-80 של המאה ה-14. הוא הפך גם לחבר פרלמנט עבור קנט בשנת 1386, ונכח ב"פרלמנט הנפלא" באותה שנה. נראה שהוא נכח ברוב 71 הימים שבהם ישב, שעבורם שולם לו 24 ליש"ט ו-9 שילינג. ב-15 באוקטובר באותה שנה, הוא נתן עדות בתיק Scrope v. Grosvenor. אין התייחסות נוספת לאחר תאריך זה לפיליפה, אשתו של צ'וסר, והיא מונחת כמי שמתה בשנת 1387. הוא שרד את התהפוכות הפוליטיות שנגרמו על ידי ה"לורדים המערערים" (Lords Appellants), למרות העובדה שצ'וסר הכיר היטב כמה מהאנשים שהוצאו להורג בפרשה.

ב-12 ביולי 1389, מונה צ'וסר לפקיד עבודות המלך, מעין מנהל עבודה המארגן את רוב פרויקטי הבנייה של המלך. לא החלו עבודות גדולות במהלך כהונתו, אך הוא אכן ביצע תיקונים בארמון וסטמינסטר, בקפלת סנט ג'ורג' בווינדזור, המשיך בבניית הרציף במצודת לונדון, ובנה את היציעים לטורניר שנערך בשנת 1390. זו אולי הייתה עבודה קשה, אך היא שילמה היטב: שני שילינג ליום, יותר מפי שלושה משכרו כמבקר. צ'וסר מונה גם לשומר האכסניה בפארק המלך ביער פקנהאם שבווסטרשייר, שהייתה משרה כבוד בעיקרה. חיים מאוחרים: בספטמבר 1390, רשומות אומרות שצ'וסר נשדד ואולי נפצע בזמן שביצע את העבודה, והוא הפסיק לעבוד בתפקיד זה ב-17 ביוני 1391.

הוא החל כסגן שומר היער ביער המלכותי של פארק פת'רטון בפת'רטון הצפונית, סומרסט ב-22 ביוני. זו לא הייתה משרה ללא עבודה, כאשר תחזוקה הייתה חלק חשוב מהתפקיד, אם כי היו הזדמנויות רבות להפיק רווח. קבור בפינת המשוררים, מנזר וסטמינסטר: ריצ'רד השני העניק לו פנסיה שנתית של 20 ליש"ט בשנת 1394 (בערך 25,000 ליש"ט/33,000 דולר ארה"ב בכסף של 2018), ושמו של צ'וסר דוהה מהתיעוד ההיסטורי לא זמן רב לאחר הדחתו של ריצ'רד ב-1399. הרשומות האחרונות של חייו מראות את הפנסיה שלו מחודשת על ידי המלך החדש, ואת לקיחת החכירה על מגורים בתוך מתחם מנזר וסטמינסטר ב-24 בדצמבר 1399. הנרי הרביעי חידש את המענקים שהוקצו על ידי ריצ'רד, אך "תלונת צ'וסר לארנקו" (The Complaint of Chaucer to his Purse) רומזת שהמענקים אולי לא שולמו. האזכור האחרון של צ'וסר הוא ב-5 ביוני 1400 כאשר שולם כסף שהיה חייב לו.

צ'וסר מת מסיבות לא ידועות ב-25 באוקטובר 1400, אם כי הראיה היחידה לתאריך זה מגיעה מהחריטה על קברו שהוקם יותר מ-100 שנה לאחר מותו. ישנה השערה שהוא נרצח על ידי אויבי ריצ'רד השני או אפילו בהוראת יורשו הנרי הרביעי, אך המקרה הוא נסיבתי לחלוטין. צ'וסר נקבר במנזר וסטמינסטר בלונדון, כזכותו בשל מעמדו כדייר במתחם המנזר. בשנת 1556, שרידיו הועברו לקבר מפואר יותר, מה שהפך אותו לסופר הראשון שנקבר באזור הידוע כיום כ"פינת המשוררים". מערכת יחסים עם ג'ון מגונט: צ'וסר היה חבר קרוב של ג'ון מגונט, הדוכס העשיר מלנקסטר ואביו של הנרי הרביעי, והוא שירת תחת חסותו של לנקסטר.

לקראת סוף חייהם, לנקסטר וצ'וסר הפכו לגיסים כאשר צ'וסר נשא לאישה את פיליפה פאן דה רוט בשנת 1366, ולנקסטר נשא לאישה את אחותה של פיליפה, קתרין סווינפורד דה רוט, בשנת 1396. "ספר הדוכסית" של צ'וסר, הידוע גם בשם "מות בלאנש הדוכסית" (Deeth of Blaunche the Duchesse), נכתב לזכרה של בלאנש מלנקסטר, אשתו הראשונה של ג'ון מגונט. השיר מתייחס לג'ון ובלאנש באלגוריה כאשר המספר מספר את סיפורו של "טירה ארוכה עם חומות לבנות / על ידי סנט ג'והן, על גבעה עשירה" (1318–1319) שמתאבל קשות לאחר מות אהובתו, "והיא נקראה בלאנש הלבנה הטובה / שהיה שמה של גבירתי בצדק" (948–949). הביטוי "טירה ארוכה" הוא התייחסות ללנקסטר (שנקרא גם "Loncastel" ו-"Longcastell"), "חומות לבנות" נחשב להתייחסות עקיפה לבלאנש, "סנט ג'והן" היה הקדוש של ג'ון מגונט, ו"גבעה עשירה" היא התייחסות לריצ'מונד.

התייחסויות אלו חושפות את זהותו של האביר השחור המתאבל בשיר כג'ון מגונט, דוכס לנקסטר ורוזן ריצ'מונד. "White" (לבן) הוא התרגום האנגלי למילה הצרפתית "blanche", מה שמרמז שהגברת הלבנה הייתה בלאנש מלנקסטר. השיר הקצר של צ'וסר "פורטונה" (Fortune), שמאמינים שנכתב בשנות ה-90 של המאה ה-14, נחשב גם הוא כמתייחס ללנקסטר. "צ'וסר כמספר" מתריס בגלוי נגד פורטונה, ומכריז שהוא למד מי הם אויביו דרך העריצות והמרמה שלה, ומכריז על "הסיפוק שלי" (15) וכי "על עצמו יש לו את השליטה" (14). פורטונה, בתורה, אינה מבינה את דבריו הקשים של צ'וסר כלפיה שכן היא מאמינה שהיא הייתה אדיבה אליו, טוענת שהוא לא יודע מה צופן לו העתיד, אך חשוב מכך, "וגם יש לך את החבר הכי טוב שלך בחיים" (32, 40, 48).

צ'וסר משיב, "את החבר שלי לא תוכלי לקחת, אלה עיוורת" (50) ומורה לה לקחת את אלה שרק מעמידים פנים שהם חבריו. פורטונה מפנה את תשומת לבה לשלושה נסיכים שהיא מתחננת בפניהם להקל על צ'וסר מכאבו ו"התפללו לחברו הטוב ביותר על אצילותו / שיגיע למעמד טוב יותר" (78–79). שלושת הנסיכים נחשבים כמייצגים את דוכסי לנקסטר, יורק וגלוסטר, וחלק משורה 76 "כשלושה מכם או שניים" נחשב כמתייחס לצו משנת 1390 שקבע שאף מתנה מלכותית לא יכולה להיות מאושרת ללא הסכמתם של לפחות שניים משלושת הדוכסים. הבולט ביותר בשיר קצר זה הוא מספר ההתייחסויות ל"חברו הטוב ביותר" של צ'וסר.

פורטונה מציינת שלוש פעמים בתגובתה לתובע, "וגם, עדיין יש לך את החבר הכי טוב שלך בחיים" (32, 40, 48); היא מתייחסת גם ל"חברו הטוב ביותר" בשליח כאשר היא פונה ל"אצילותו" לעזור לצ'וסר למעמד גבוה יותר. המספר מבצע התייחסות חמישית כאשר הוא מתפרץ על פורטונה שהיא לא תיקח ממנו את חברו. אמונות דתיות: אין לבלבל בין עמדותיו של צ'וסר כלפי הכנסייה לבין עמדותיו כלפי הנצרות. נראה שהוא כיבד והעריץ נוצרים והיה נוצרי בעצמו, אם כי הוא גם הכיר בכך שרבים בכנסייה היו מושחתים ורודפי בצע.

יצירות ספרותיות ונושאים

הוא כותב ב"סיפורי קנטרברי", "כעת אני מתחנן בפני כל אלה שמקשיבים למסה הקטנה הזו, או קוראים אותה, שאם יש בה משהו שמשמח אותם, שיודו על כך לאדוננו ישו המשיח, שממנו נובעת כל הבנה וטוב". יצירות ספרותיות: יצירתו הגדולה הראשונה של צ'וסר הייתה "ספר הדוכסית", קינה על בלאנש מלנקסטר שמתה ב-1368. שתי יצירות מוקדמות אחרות היו "אנלידה וארסיט" (Anelida and Arcite) ו"בית התהילה". הוא כתב רבות מיצירותיו הגדולות בתקופה פורייה שבה החזיק במשרת מבקר המכס של לונדון (1374 עד 1386). "פרלמנט העופות" (Parlement of Foules), "אגדת נשים טובות" ו"טרוילוס וקרסידה" כולם מתוארכים לתקופה זו. מאמינים שהוא החל את "סיפורי קנטרברי" בשנות ה-80 של המאה ה-14. צ'וסר גם תרגם את "נחמת הפילוסופיה" של בואתיוס (Boethius) ואת "רומן הוורד" (The Romance of the Rose) מאת גיום דה לוריס (Guillaume de Lorris) שהורחב על ידי ז'אן דה מן (Jean de Meun).

אוסטאש דשאן (Eustache Deschamps) כינה את עצמו "סרפד בגינת השירה של צ'וסר". בשנת 1385, תומאס אסק (Thomas Usk) הזכיר את צ'וסר לשבח, וג'ון גאוור (John Gower) גם הוא הילל אותו. "מסה על האצטרולב" של צ'וסר מתארת את הצורה והשימוש באצטרולב בפירוט ולעיתים מצוטטת כדוגמה הראשונה לכתיבה טכנית בשפה האנגלית, והיא מצביעה על כך שצ'וסר היה בקיא במדע בנוסף לכישרונותיו הספרותיים. "משוואת כוכבי הלכת" (The equatorie of the planetis) היא יצירה מדעית הדומה ל"מסה" ולעיתים מיוחסת לצ'וסר בגלל שפתה וכתב ידה, זיהוי שחוקרים כבר לא רואים בו בר-קיימא. השפעה לשונית: צ'וסר כתב במשקל הברתי-מוטעם יבשתי, סגנון שהתפתח בספרות האנגלית מאז המאה ה-12 בערך כחלופה למשקל האליטרטיבי האנגלו-סכסוני.

צ'וסר ידוע בחדשנות מטרית, המצאת ה"ריימה רויאל" (rhyme royal), והוא היה אחד המשוררים האנגלים הראשונים שהשתמשו בשורת חמשת-הדגשים, בן דוד דקאסיליבי (בעל עשר הברות) של הפנטמטר הימבי, ביצירתו, כאשר רק כמה יצירות קצרות אנונימיות השתמשו בו לפניו. הסידור של שורות חמשת-הדגשים הללו לזוגות מחורזים, שנראה לראשונה ב"אגדת נשים טובות" שלו, שימש ברוב יצירתו המאוחרת והפך לאחת הצורות השיריות הסטנדרטיות באנגלית. השפעתו המוקדמת כסאטיריקן חשובה גם היא, עם המכשיר ההומוריסטי הנפוץ, המבטא המצחיק של ניב אזורי, המופיע ככל הנראה לראשונה ב"סיפורו של האיכר" (The Reeve's Tale).

שפה והשפעה

דיוקן של צ'וסר מכתב יד משנת 1412 מאת תומאס הוקליב (Thomas Hoccleve), שאולי פגש את צ'וסר. השירה של צ'וסר, יחד עם כותבים אחרים של התקופה, נזקפת לזכותה כמי שעזרה לתקנן את הניב הלונדוני של השפה האנגלית התיכונה משילוב של הניבים של קנט והמידלנדס. זה כנראה מוגזם; השפעת החצר, הקנצלריה והבירוקרטיה – שצ'וסר היה חלק מהן – נותרה השפעה סבירה יותר על התפתחות האנגלית התקנית. האנגלית המודרנית מרוחקת במקצת משפת שיריו של צ'וסר בשל השפעת "העתקת התנועות הגדולה" (Great Vowel Shift) זמן מה לאחר מותו. שינוי זה בהגיית האנגלית, שעדיין אינו מובן במלואו, הופך את קריאת צ'וסר לקשה עבור הקהל המודרני.

הסטטוס של ה-e הסופית בחרוזיו של צ'וסר אינו ודאי: נראה סביר שבתקופת כתיבתו של צ'וסר ה-e הסופית נעלמה מהאנגלית המדוברת ושהשימוש בה היה לא סדיר במקצת. הפיסוק של צ'וסר מציע שה-e הסופית לעיתים מבוטאת, ולעיתים שקטה; עם זאת, זו נותרה נקודה שבה יש אי-הסכמה. כאשר היא מבוטאת, רוב החוקרים הוגים אותה כשווא. מלבד הכתיב הלא סדיר, רוב אוצר המילים ניתן לזיהוי על ידי הקורא המודרני. צ'וסר רשום גם במילון אוקספורד האנגלי כסופר הראשון שהשתמש במילים אנגליות נפוצות רבות בכתביו. מילים אלו כנראה היו בשימוש תדיר בשפה באותה תקופה, אך צ'וסר, עם אוזנו לשפה המדוברת, הוא המקור המוקדם ביותר ששרד בכתב יד.

Acceptable (מקובל), alkali (אלקלי), altercation (חילופי דברים), amble (הליכה), angrily (בכעס), annex (סיפוח), annoyance (מטרד), approaching (התקרבות), arbitration (בוררות), armless (חסר זרועות), army (צבא), arrogant (יהיר), arsenic (ארסן), arc (קשת), artillery (ארטילריה) ו-aspect (היבט) הן רק כמה מהמילים האנגליות הרבות שתועדו לראשונה אצל צ'וסר. ספרותי: ידע נרחב על יצירותיו של צ'וסר מעידים המשוררים הרבים שחיקו או הגיבו לכתיבתו. ג'ון לידגייט (John Lydgate) היה אחד המשוררים המוקדמים ביותר שכתבו המשכים ל"סיפורים" הלא גמורים של צ'וסר, בעוד ש"צוואת קרסידה" (Testament of Cresseid) של רוברט הנריסון (Robert Henryson) משלימה את סיפורה של קרסידה שנותר לא גמור ב"טרוילוס וקרסידה" שלו. כתבי יד רבים של יצירות צ'וסר מכילים חומר ממשוררים אלו, והערכות מאוחרות יותר על ידי משוררי התקופה הרומנטית עוצבו על ידי כישלונם להבחין בין ה"תוספות" המאוחרות לבין צ'וסר המקורי.

סופרים של המאות ה-17 וה-18, כגון ג'ון דריידן (John Dryden), העריצו את צ'וסר על סיפוריו, אך לא על הקצב והחריזה שלו, שכן מעט מבקרים יכלו אז לקרוא אנגלית תיכונה והטקסט עבר התעללות על ידי מדפיסים, מה שהותיר בלגן לא מעורר הערצה. רק בסוף המאה ה-19 הוחלט על הקאנון הצ'וסרי הרשמי, המקובל כיום, בעיקר כתוצאה מעבודתו של וולטר ויליאם סקיט (Walter William Skeat). בערך שבעים וחמש שנים לאחר מותו של צ'וסר, "סיפורי קנטרברי" נבחרו על ידי ויליאם קקסטון (William Caxton) להיות אחד הספרים הראשונים שהודפסו באנגליה. אנגלית: צ'וסר נחשב לעיתים למקור של המסורת העממית האנגלית. הישגו עבור השפה יכול להיתפס כחלק ממגמה היסטורית כללית לקראת יצירת ספרות עממית, בעקבות הדוגמה של דנטה, בחלקים רבים של אירופה.

מגמה מקבילה בחייו של צ'וסר התרחשה בסקוטלנד דרך עבודתו של בן דורו המוקדם במקצת, ג'ון ברבור (John Barbour), והייתה סבירה להיות כללית עוד יותר, כפי שמעידה הדוגמה של "משורר הפנינה" בצפון אנגליה. למרות ששפתו של צ'וסר קרובה הרבה יותר לאנגלית מודרנית מאשר הטקסט של "ביאוולף", כך שבניגוד לזה של "ביאוולף", דובר אנגלית מודרנית עם אוצר מילים גדול של מילים ארכאיות עשוי להבין אותו, היא שונה מספיק כך שרוב הפרסומים מודרניזים את הניב שלו. להלן דגימה מהפרולוג של "סיפורו של המזמן" (The Summoner's Tale) המשווה את הטקסט של צ'וסר לתרגום מודרני: גבוה בארכופיו, אז, עמד המזמן; נגד הנזיר ליבו, כמו של משוגע, רעד כמו עלה צפצפה ממש, מזעם.

"אדונים," אמר, "אבל דבר אחד אני מבקש; אני מתחנן בפניכם ש, באדיבותכם, מכיוון ששמעתם את הנזיר הבוגדני הזה משקר, תסבלו זאת כדי שאוכל לספר את סיפורי! הנזיר הזה מתפאר שהוא יודע משהו על הגיהינום, ואלוהים יודע שזה פלא קטן; נזירים ושדים לעולם אינם רחוקים זה מזה. כי, באלוהים, שמעתם לעיתים קרובות לספר איך נזיר כזה נחטף לגיהינום ברוח, פעם אחת, ועל ידי חזון הועף; וכאשר מלאך הוביל אותו למעלה ולמטה כדי להראות את הכאבים והייסורים שהיו שם, בכל המקום הוא לא ראה נזיר שם. על אנשים אחרים הוא ראה מספיק בייסורים; ואז הוא שאל את המלאך כך: "'עכשיו, אדוני,' אמר, 'האם לנזירים יש חסד כזה שאף אחד מהם לא יגיע למקום הזה?' "'לא,' אמר המלאך, 'מיליונים מושלכים לכאן!' ואל השטן הוא הוביל אותו למטה. "'ועכשיו יש לשטן,' אמר, 'זנב רחב יותר מהמפרש של גליאון.

החזק את זנבך, אתה השטן!' אמר, "'הראה את ישבנך ותן לנזיר לראות איפה הקן של הנזירים במקום הזה!' ולפני שאפשר היה ללכת חצי פרסא, בדיוק כפי שהדבורים באות בנחיל מכוורת, מתוך פי הטבעת של השטן נהרו עשרים אלף נזירים בתהלוכה, ודרך כל הגיהינום הם נחילו ורצו מסביב. וחזרו, מהר ככל שיכלו לרוץ, ובתוך ישבנו הם זחלו בחזרה, כל אחד ואחד. הוא הטיח את זנבו ומיד שכב בשקט. הנזיר הזה, כשמבטו נח על הייסורים של המקום העצוב ההוא, אלוהים השיב את רוחו, בחסדו הרב, לתוך גופו, והוא התעורר; אף על פי כן מרוב פחד הוא רעד, כך היה פי הטבעת של השטן במוחו, שהוא ביתו העתידי, וכך גם במין. אלוהים יציל את כולם חוץ מהנזיר המקולל הזה כאן; הפרולוג שלי מסתיים כך; לסיפורי תן אוזן.

יום ולנטיין ורומנטיקה: הקשר המתועד הראשון של יום ולנטיין עם אהבה רומנטית נחשב כנמצא ב"פרלמנט העופות" של צ'וסר (1382), חזון חלום המתאר פרלמנט לעופות לבחור את בני זוגם. כיבוד יום השנה הראשון לאירוסיו של המלך ריצ'רד השני מאנגליה בן ה-15 לאן מבוהמיה בת ה-15: כי זה היה ביום ולנטיין הקדוש כאשר כל ציפור באה לשם לבחור את בן זוגה מכל סוג שאנשים יכולים לחשוב עליו ושהם עשו רעש כה עצום שהארץ והאוויר והעץ וכל אגם היו מלאים כל כך שבקושי היה שם מקום בשבילי לעמוד, כל כך מלא היה כל המקום. קבלת פנים ביקורתית: ביקורת מוקדמת: המשורר תומאס הוקליב, שאולי פגש את צ'וסר וראה בו את המודל לחיקוי שלו, הילל את צ'וסר כ"ממציא הראשון של שפתנו היפה".

ג'ון לידגייט התייחס לצ'וסר בתוך הטקסט שלו "נפילת הנסיכים" (The Fall of Princes) כ"כוכב הצפון... של שפתנו". כמאתיים שנה מאוחר יותר, סר פיליפ סידני (Sir Philip Sidney) שיבח מאוד את "טרוילוס וקרסידה" ב"הגנה על השירה" (Defence of Poesie) שלו. במהלך המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, צ'וסר החל להיתפס כסמל למורשת השירית של האומה. כתבי יד וקהל: המספר הגדול של כתבי יד ששרדו של יצירות צ'וסר הוא עדות לעניין המתמשך בשירתו לפני הגעת מכבש הדפוס. ישנם 83 כתבי יד ששרדו של "סיפורי קנטרברי" בשלמותם או בחלקם בלבד, יחד עם שישה-עשר של "טרוילוס וקרסידה", כולל העותק האישי של הנרי הרביעי. בהתחשב בפגעי הזמן, סביר להניח שכתבי יד ששרדו אלו מייצגים מאות שאבדו מאז.

הקהל המקורי של צ'וסר היה קהל חצרני, והיה כולל נשים כמו גם גברים מהמעמדות החברתיים הגבוהים. אך עוד לפני מותו ב-1400, הקהל של צ'וסר החל לכלול חברים מהמעמדות האורייניים, הבינוניים והסוחרים העולים, שכללו לולארדים (Lollard) רבים שאולי היו נוטים לקרוא את צ'וסר כאחד משלהם, במיוחד בכתביו הסאטיריים על נזירים, כמרים ופקידי כנסייה אחרים. בשנת 1464, ג'ון בארון, איכר דייר באגמונדשם (אמרשם) בבקינגהמשייר, הובא בפני ג'ון צ'דוורת', הבישוף של לינקולן, באשמת היותו כופר לולארדי; הוא הודה בהחזקת "ספר סיפורי קנטרברי" בין כרכים חשודים אחרים. מהדורות מודפסות: ויליאם קקסטון, המדפיס האנגלי הראשון, היה אחראי לשתי מהדורות הפוליו הראשונות של "סיפורי קנטרברי" שפורסמו ב-1478 וב-1483.

היסטוריית פרסום ואפוקריפה

הדפוס השני של קקסטון, לפי עדותו שלו, הגיע מכיוון שלקוח התלונן שהטקסט המודפס שונה מכתב יד שהכיר; קקסטון השתמש באדיבות בכתב היד של האיש כמקור שלו. שתי מהדורות קקסטון נושאות את המקבילה לסמכות כתב יד. המהדורה של קקסטון הודפסה מחדש על ידי יורשו, וינקין דה וורד (Wynkyn de Worde), אך למהדורה זו אין סמכות עצמאית. דף שער של "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, בערך 1400. ריצ'רד פינסון (Richard Pynson), מדפיס המלך תחת הנרי השמיני במשך כעשרים שנה, היה הראשון לאסוף ולמכור משהו שדמה למהדורה של הכתבים שנאספו של צ'וסר; עם זאת, בתהליך, הוא הציג חמישה טקסטים מודפסים בעבר שכיום ידוע כי אינם של צ'וסר. האוסף הוא למעשה שלושה טקסטים מודפסים בנפרד, או אוספי טקסטים, הכרוכים יחד ככרך אחד.

יש קשר סביר בין המוצר של פינסון לזה של ויליאם ת'ין (William Thynne) רק שש שנים מאוחר יותר. ת'ין ניהל קריירה מוצלחת משנות ה-20 של המאה ה-16 ועד מותו ב-1546, כפקיד ראשי של המטבח של הנרי השמיני, אחד מאדוני משק הבית המלכותי. הוא בילה שנים בהשוואת גרסאות שונות של יצירות צ'וסר, ובחר 41 יצירות לפרסום. בעוד שהיו שאלות לגבי המחבר של חלק מהחומר, אין ספק שזו הייתה ההשקפה המקיפה הראשונה על עבודתו של צ'וסר. "כתבי ג'פרי צ'וסר" (The Workes of Geffray Chaucer), שפורסמו ב-1532, היו המהדורה הראשונה של הכתבים שנאספו של צ'וסר. מהדורותיו לכתבי צ'וסר ב-1532 וב-1542 היו התרומות העיקריות הראשונות לקיומו של קאנון צ'וסרי מוכר באופן נרחב. ת'ין מייצג את המהדורה שלו כספר בחסות ובתמיכת המלך שזוכה לשבחים בהקדמה על ידי סר בריאן טוק (Sir Brian Tuke).

הקאנון של ת'ין הביא את מספר היצירות האפוקריפיות הקשורות לצ'וסר לסך של 28, גם אם זו לא הייתה כוונתו. כמו אצל פינסון, ברגע שנכללו ב"כתבים", טקסטים פסאודואפיגרפיים נשארו עם אותם כתבים, ללא קשר לכוונות העורך הראשון שלהם. במאות ה-16 וה-17, צ'וסר הודפס יותר מכל סופר אנגלי אחר, והוא היה הסופר הראשון שיצירותיו נאספו במהדורות מקיפות בכרך אחד שבהן החל להתגבש קאנון צ'וסרי. כמה חוקרים טוענים שמהדורות המאה ה-16 של "כתבי צ'וסר" קבעו את התקדים לכל שאר הסופרים האנגלים מבחינת הצגה, יוקרה והצלחה בדפוס. מהדורות אלו בהחלט ביססו את המוניטין של צ'וסר, אך הן גם החלו בתהליך המסובך של שחזור ולעיתים קרובות המצאת הביוגרפיה של צ'וסר והרשימה הקנונית של יצירות שיוחסו לו.

תחילת "סיפור האביר"—הסיפור הראשון מ"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר—מכתב יד אלסמיר, תחילת המאה ה-15. כנראה ההיבט המשמעותי ביותר של האפוקריפה הגדלה הוא ש, החל ממהדורות ת'ין, היא החלה לכלול טקסטים מימי הביניים שגרמו לצ'וסר להיראות כפרוטו-פרוטסטנטי לולארדי, בעיקר "צוואת האהבה" (Testament of Love) ו"סיפור האיכר" (The Plowman's Tale). כיצירות "צ'וסריות" שלא נחשבו לאפוקריפיות עד סוף המאה ה-19, טקסטים מימי הביניים אלו נהנו מחיים חדשים, כאשר פרוטסטנטים אנגלים המשיכו את הפרויקט הלולארדי המוקדם של ניכוס טקסטים וסופרים קיימים שנראו אוהדים—או ניתנים לעיצוב מספיק כדי להתפרש כאוהדים—למטרתם. הצ'וסר הרשמי של הכרכים המודפסים המוקדמים של "כתביו" פורש כפרוטו-פרוטסטנטי כפי שנעשה אותו דבר, במקביל, עם ויליאם לנגלנד ו"פירס פלאומן" (Piers Plowman).

ה"סיפור האיכר" המפורסם לא נכנס ל"כתבים" של ת'ין עד המהדורה השנייה, 1542. כניסתו בוודאי הוקלה על ידי הכללתו של ת'ין את "צוואת האהבה" של תומאס אסק במהדורה הראשונה. "צוואת האהבה" מחקה, שואלת מ, ובכך דומה לבן זמנו של אסק, צ'וסר. "צוואת האהבה" נראית גם כשאולה מ"פירס פלאומן". מכיוון ש"צוואת האהבה" מזכירה את חלקו של מחברה במזימה שנכשלה (ספר 1, פרק 6), כליאתו, ואולי חזרה בתשובה מכפירה לולארדית אפשרית, כל זה נקשר לצ'וסר. אסק עצמו הוצא להורג כבוגד בשנת 1388. ג'ון פוקס (John Foxe) לקח את החזרה בתשובה מכפירה זו כהגנה על האמונה האמיתית, וכינה את צ'וסר "וויקליפי אמיתי" (right Wiclevian) וזיהה אותו בטעות כחבר ללימודים וחבר קרוב של ג'ון ויקליף (John Wycliffe) במכללת מרטון, אוקספורד.

תומאס ספייט (Thomas Speght) מקפיד להדגיש עובדות אלו במהדורותיו וב"חיי צ'וסר" שלו. אין מקורות אחרים ל"צוואת האהבה"—יש רק את הבנייה של ת'ין של כל מקורות כתב היד שהיו לו. חריטה של צ'וסר מהמהדורה של ספייט. ג'ון סטו (John Stow, 1525–1605) היה עתיקן וגם כרוניקן. המהדורה שלו ל"כתבי צ'וסר" ב-1561 הביאה את האפוקריפה ליותר מ-50 כותרים. עוד נוספו במאה ה-17, והם נשארו עד מאוחר כ-1810, הרבה אחרי שתומאס טיירוויט (Thomas Tyrwhitt) צמצם את הקאנון במהדורתו מ-1775. הקיבוץ והדפוס של יצירות צ'וסר היו, מראשיתם, מפעל פוליטי, שכן הוא נועד לבסס זהות והיסטוריה לאומית אנגלית שביססה והסמיכה את המלוכה והכנסייה הטיודורית. מה שנוסף לצ'וסר עזר לעיתים קרובות לייצג אותו לטובה בפני אנגליה הפרוטסטנטית.

במהדורתו מ-1598 ל"כתבים", ספייט, כנראה תוך לקיחת רמזים מפוקס, עשה שימוש טוב בתיאור של אסק על תככיו הפוליטיים וכליאתו ב"צוואת האהבה" כדי להרכיב "חיי המשורר האנגלי המלומד שלנו, ג'פרי צ'וסר" בדיוני ברובו. ה"חיים" של ספייט מציגים לקוראים רדיקלי לשעבר בזמנים קשים בדיוק כמו שלהם, פרוטו-פרוטסטנטי שבסופו של דבר הגיע לדעותיו של המלך על דת. ספייט מציין, "בשנה השנייה של ריצ'רד השני, המלך לקח את ג'פרי צ'וסר ואת אדמותיו תחת הגנתו.

האירוע שגרם לכך ללא ספק היה סכנה וצרה שאליהן נפל על ידי העדפת ניסיון פזיז כלשהו של האנשים הפשוטים." תחת הדיון על חבריו של צ'וסר, כלומר ג'ון מגונט, ספייט מסביר עוד: עם זאת נראה ש[צ'וסר] היה בצרה כלשהי בימי המלך ריצ'רד השני, כפי שזה עשוי להופיע ב"צוואת האהבה": שם הוא מתלונן מאוד על פזיזותו שלו בעקבות ההמון, ועל שנאתם כלפיו על חשיפת מטרתם. ובאותה תלונה שהוא עושה לארנקו הריק, אני מוצא עותק כתוב, שהיה לי מג'ון סטו (שספרייתו עזרה לסופרים רבים) שבו מתווסף פי עשרה יותר, מאשר בדפוס. שם הוא עושה קינה גדולה על כליאתו שלא בצדק, מאחל מוות שיסיים את ימיו: מה שלדעתי תואם מאוד לזה שב"צוואת האהבה".

יתרה מכך אנו מוצאים זאת כך ברשומה. מאוחר יותר, ב"הטיעון" ל"צוואת האהבה", ספייט מוסיף: צ'וסר חיבר את הספר הזה כנחמה לעצמו לאחר צער רב שנגרם מניסיונות פזיזים כלשהם של פשוטי העם, שאליהם הצטרף, ובכך היה בפחד לאבד את טובת חבריו הטובים ביותר. ספייט הוא גם המקור לסיפור המפורסם על כך שצ'וסר נקנס על הכאת נזיר פרנציסקני ברחוב פליט, כמו גם שלט אצולה ועץ משפחה פיקטיביים. למרבה האירוניה – ואולי במודע – מכתב מבוא מתנצל במהדורתו של ספייט מאת פרנסיס בומונט (Francis Beaumont) מגן על החלקים הלא הולמים, ה"נמוכים" והגסים אצל צ'וסר מעמדה אליטיסטית וקלאסיציסטית. פרנסיס ת'ין (Francis Thynne) ציין כמה מחוסר עקביות אלו ב"הערותיו" (Animadversions), והתעקש שצ'וסר לא היה פשוט עם, והוא התנגד לסיפור הכאת הנזיר.

עם זאת, ת'ין עצמו מדגיש את תמיכתו של צ'וסר ברפורמה דתית פופולרית, וקושר את דעותיו של צ'וסר לניסיונותיו של אביו ויליאם ת'ין לכלול את "סיפור האיכר" ו"סיפור הצליין" (The Pilgrim's Tale) ב"כתבים" של 1532 ו-1542. המיתוס של הצ'וסר הפרוטסטנטי ממשיך להשפיע השפעה מתמשכת על גוף גדול של מחקר צ'וסרי. למרות שזה נדיר ביותר שחוקר מודרני יציע שצ'וסר תמך בתנועה דתית שלא הייתה קיימת עד יותר ממאה שנה לאחר מותו, הדומיננטיות של חשיבה זו במשך מאות שנים רבות הותירה כמובן מאליו שצ'וסר היה לפחות עוין כלפי הקתוליות. הנחה זו מהווה חלק גדול מגישות ביקורתיות רבות ליצירותיו של צ'וסר, כולל נאו-מרקסיזם. לצד "כתבי צ'וסר", האנדרטה הספרותית המרשימה ביותר של התקופה היא "מעשים ומונומנטים" (Acts and Monuments) של ג'ון פוקס....

כמו במהדורות צ'וסר, זה היה משמעותי באופן ביקורתי לזהות הפרוטסטנטית האנגלית וכלל את צ'וסר בפרויקט שלו. הצ'וסר של פוקס נבע מ-ותרם למהדורות המודפסות של "כתבי צ'וסר", במיוחד הפסאודואפיגרפיה. "ג'ק אפלנד" (Jack Upland) הודפס לראשונה ב"מעשים ומונומנטים" של פוקס, ואז הוא הופיע במהדורה של ספייט ל"כתבי צ'וסר". ה"חיים של צ'וסר" של ספייט מהדהדים את התיאור של פוקס עצמו, שבעצמו תלוי במהדורות המוקדמות יותר שהוסיפו את "צוואת האהבה" ו"סיפור האיכר" לדפיהם. כמו הצ'וסר של ספייט, הצ'וסר של פוקס היה גם שורד פוליטי פיקח או בר מזל. במהדורתו מ-1563, פוקס "חשב שזה לא מחוץ לעונה... לצרף... אזכור כלשהו של ג'פרי צ'וסר" עם דיון על ג'ון קולט (John Colet), מקור אפשרי לדמותו של ג'ון סקלטון (John Skelton), קולין קלאוט.

שדרה ודף שער של המהדורה של ג'ון אורי (John Urry) לכתביו המלאים של צ'וסר. כנראה בהתייחס לחוק מ-1542 לקידום דת אמת, פוקס אמר שהוא "מתפלא לשקול... איך הבישופים, בגינוי וביטול כל סוג של ספרים ומסות באנגלית שעלולים להביא את האנשים לאור כלשהו של ידע, עדיין אישרו ליצירותיו של צ'וסר להישאר ולהיות בשימוש; ש, ללא ספק, ראו לתוך הדת כמעט כמו שאנחנו עושים עכשיו, ומבטאים ביצירותיו לא פחות, ונראים כוויקליבים אמיתיים, או שאחרת מעולם לא היה כזה.

וכי, כמעט כל יצירותיו, אם הן נשקלות ביסודיות, יעידו אף על פי שנעשו בשמחה, ובסתר; ובמיוחד סוף ספרו השלישי של "צוואת האהבה"... שבו, אלא אם כן אדם עיוור לחלוטין, הוא יכול להבחין בו במלואו: אם כי באותו ספר כפי שהוא נוהג לעשות בכל האחרים, תחת צללים בסתר, כמו תחת מסיכה, הוא מסית את האמת בצורה כזו, שגם בסתר היא עשויה להועיל לבעלי המחשבה האלוהית, ועדיין לא להיתפס על ידי היריב הערמומי.

ולכן הבישופים, כנראה, שלוקחים את יצירותיו רק כבדיחות וצעצועים, בגינוי ספרים אחרים, עדיין התירו לספריו להיקרא." משמעותי גם כן, שהדיון של פוקס על צ'וסר מוביל להיסטוריה שלו על "הרפורמציה של כנסיית המשיח בזמן מרטין לותר" כאשר "הדפוס, בהיותו פתוח, סיפק ללא הרף לכנסייה את הכלים והאמצעים של למידה וידע; שהיו ספרים וסופרים טובים, שלפני כן שכבו חבויים ולא ידועים. מדע הדפוס בהיותו נמצא, מיד באה בעקבותיו חסד האל; שעורר שכלים טובים לתפוס בצורה מתאימה את אור הידע והשיפוט: שעל ידי אור זה החלה החשיכה להיתפס, והבורות להתגלות; אמת מתוך טעות, דת מתוך אמונה טפלה, להיות מובחנים." פוקס ממעיט בערך הכתיבה הגסה והמאוהבת של צ'וסר, ומתעקש שכולה מעידה על אדיקותו.

חומר שמטריד נחשב למטאפורי, בעוד שהסאטירה הישירה יותר שפוקס מעדיף נלקחת כפשוטה. ג'ון אורי (John Urry) הפיק את המהדורה הראשונה של הכתבים המלאים של צ'וסר בגופן לטיני, שפורסמה לאחר מותו ב-1721. נכללו כמה סיפורים, לפי העורכים, לראשונה מודפסים, ביוגרפיה של צ'וסר, מילון מונחים של מילים אנגליות ישנות, והמלצות של סופרים מחברים בנוגע לצ'וסר המתוארכות חזרה למאה ה-16. לפי א. ס. ג. אדוארדס (A. S. G Edwards), "זו הייתה המהדורה שנאספה הראשונה של צ'וסר שהודפסה בסוג רומי. חיי צ'וסר שצורפו לכרך היו עבודתו של הכומר ג'ון דארט (John Dart), מתוקנים ומעודכנים על ידי טימותי תומאס (Timothy Thomas). מילון המונחים שצורף נערך גם הוא בעיקר על ידי תומאס.

הטקסט של המהדורה של אורי נמתחה עליו ביקורת לעיתים קרובות על ידי עורכים מאוחרים יותר בשל תיקוניו המשוערים התכופים, בעיקר כדי לגרום לו להתאים לתחושתו לגבי המשקל של צ'וסר. הצדק של ביקורות כאלו לא צריך להסתיר את הישגו. שלו היא המהדורה הראשונה של צ'וסר מזה כמעט מאה וחמישים שנה שמתייעצת עם כתבי יד כלשהם והיא הראשונה מאז זו של ויליאם ת'ין ב-1534 שמבקשת באופן שיטתי לאסוף מספר משמעותי של כתבי יד כדי לבסס את הטקסט שלו.

מחקר מודרני וביבליוגרפיה

זוהי גם המהדורה הראשונה שמציעה תיאורים של כתבי היד של יצירות צ'וסר, והראשונה שמדפיסה טקסטים של 'גמלין' (Gamelyn) ו'סיפור ברין' (The Tale of Beryn), יצירות המיוחסות לצ'וסר, אך לא על ידו." מחקר מודרני: למרות שיצירותיו של צ'וסר הוערצו זמן רב, עבודה מחקרית רצינית על מורשתו לא החלה עד סוף המאה ה-18, כאשר תומאס טיירוויט ערך את "סיפורי קנטרברי", והיא לא הפכה לדיסציפלינה אקדמית מבוססת עד המאה ה-19. חוקרים כגון פרדריק ג'יימס פורניוול (Frederick James Furnivall), שייסד את אגודת צ'וסר ב-1868, חלוצים בהקמת מהדורות דיפלומטיות של הטקסטים העיקריים של צ'וסר, יחד עם תיאורים זהירים של שפתו והפרוזודיה של צ'וסר.

וולטר ויליאם סקיט, שבדומה לפורניוול היה קשור קשר הדוק למילון אוקספורד האנגלי, ביסס את טקסט הבסיס של כל יצירות צ'וסר עם המהדורה שלו, שפורסמה על ידי הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. מהדורות מאוחרות יותר של ג'ון ה. פישר (John H. Fisher) ולארי ד. בנסון (Larry D. Benson) הציעו שיפורים נוספים, יחד עם פרשנות ביקורתית וביבליוגרפיות. פסל של צ'וסר, לבוש כצליין קנטרברי, בפינת בסט ליין והרחוב הראשי, קנטרברי. עם סוגיות הטקסט שזכו לטיפול רב, אם לא נפתרו, תשומת הלב עברה לשאלות על הנושאים, המבנה והקהל של צ'וסר. ה-"Chaucer Review" נוסד ב-1966 ושמר על מעמדו ככתב העת הבולט ביותר ללימודי צ'וסר. בשנת 1994, המבקר הספרותי הרולד בלום (Harold Bloom) הציב את צ'וסר בין הסופרים המערביים הגדולים ביותר בכל הזמנים, וב-1997 הרחיב על חובו של ויליאם שייקספיר לסופר.

רשימת יצירות: היצירות העיקריות הבאות הן בסדר כרונולוגי גס אך חוקרים עדיין מתווכחים על התיארוך של רוב התפוקה של צ'וסר ויצירות המורכבות מאוסף של סיפורים עשויות היו להיאסף לאורך תקופה ארוכה.

יצירות עיקריות: תרגום "רומן הוורד", אולי קיים כ"רומאנט הוורד" (The Romaunt of the Rose); "ספר הדוכסית"; "בית התהילה"; "אנלידה וארסיט"; "פרלמנט העופות"; תרגום "נחמת הפילוסופיה" של בואתיוס כ"בואתיוס" (Boece); "טרוילוס וקרסידה"; "אגדת נשים טובות"; "סיפורי קנטרברי"; "מסה על האצטרולב". שירים קצרים: "ABC"; "דברי צ'וסר לאדם, הסופר שלו" (שנוי במחלוקת); "התלונה לחמלה"; "תלונת צ'וסר לארנקו"; "תלונת מאדים"; "תלונת ונוס"; "תלונה לגבירתו"; "העידן הקודם" (The Former Age).