ג'ון דריידן

ג'ון דריידן

ג'ון דריידן (John Dryden; 19 באוגוסט 1631 – 12 במאי 1700) היה משורר, מבקר ספרות, מתרגם ומחזאי אנגלי, אשר מונה בשנת 1668 למשורר הלאומי (Poet Laureate) הראשון של אנגליה. הוא נתפס כמי ששלט בחיי הספרות של אנגליה בתקופת הרסטורציה עד כדי כך שהתקופה כונתה בחוגים ספרותיים כ"עידן דריידן". הסופר הרומנטי סר וולטר סקוט כינה אותו "ג'ון המפואר".

חיים מוקדמים

דריידן נולד בבית הכומר של הכפר אלווינקל (Aldwincle) ליד ת'ראפסטון (Thrapston) שבנורת'המפטונשייר, שם כיהן סבו מצד אמו ככומר של כנסיית כל הקדושים. הוא היה הבכור מבין ארבעה-עשר ילדים שנולדו לארסמוס דריידן ולאשתו מרי פיקרינג. אביו היה נכדו של סר ארסמוס דריידן, ברונט הראשון (1553–1632), ואשתו פרנסס וילקס, בני אצולה בעלי קרקעות שתמכו בעניין הפוריטני ובפרלמנט. הוא היה בן דוד מדרגה שנייה של ג'ונתן סוויפט. כילד, התגורר דריידן בכפר הסמוך טיצ'מרש (Titchmarsh), שם ככל הנראה קיבל את חינוכו הראשון. בשנת 1644 נשלח כ"מלגאי המלך" לבית הספר וסטמינסטר, שם היה מנהלו ריצ'רד באסבי, מורה כריזמטי ומשמעתי נוקשה. לאחר שנוסד מחדש על ידי אליזבת הראשונה, אימץ וסטמינסטר בתקופה זו רוח דתית ופוליטית שונה מאוד, שעודדה מלוכנות ואנגליקניזם גבוה. תהיה תגובתו של דריידן לכך אשר תהיה, הוא בבירור כיבד את המנהל ולימים שלח שניים מבניו ללמוד בווסטמינסטר.

כבית ספר תיכון הומניסטי, וסטמינסטר החזיק בתוכנית לימודים שהכשירה תלמידים באמנות הרטוריקה והצגת טיעונים לשני הצדדים של סוגיה נתונה. זוהי מיומנות שנשארה עם דריידן והשפיעה על כתיבתו וחשיבתו המאוחרות, שכן חלק ניכר מהן מציג דפוסים דיאלקטיים אלו. תוכנית הלימודים בווסטמינסטר כללה מטלות תרגום שבועיות שפיתחו את יכולת ההטמעה של דריידן. דבר זה בא לידי ביטוי גם ביצירותיו המאוחרות. שנותיו בווסטמינסטר היו רצופות אירועים, ושירו הראשון שפורסם, קינה בעלת נימה מלוכנית מובהקת על מותו של חברו לספסל הלימודים הנרי, לורד הייסטינגס, מאבעבועות שחורות, מרמז על הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון, שהתרחשה ב-30 בינואר 1649, קרוב מאוד לבית הספר, שם באסבי התפלל תחילה עבור המלך ואז נעל את תלמידיו כדי למנוע מהם להשתתף במחזה.

בשנת 1650 עלה דריידן לטריניטי קולג', קיימברידג'. כאן הוא חווה חזרה לאתוס הדתי והפוליטי של ילדותו: ראש הטריניטי היה מטיף פוריטני בשם תומאס היל, שהיה כומר בכפר הולדתו של דריידן. אף שאין מידע ספציפי רב על שנותיו כסטודנט לתואר ראשון, סביר להניח שהוא עקב אחר תוכנית הלימודים הסטנדרטית של קלאסיקה, רטוריקה ומתמטיקה. בשנת 1654 סיים את לימודיו כבוגר (BA), בראש הרשימה של טריניטי באותה שנה. ביוני של אותה שנה מת אביו של דריידן, והותיר לו קרקע שהניבה הכנסה קטנה, אך לא מספיקה למחיה.

כשחזר ללונדון במהלך תקופת הפרוטקטורט, השיג דריידן עבודה אצל מזכיר המדינה של אוליבר קרומוול, ג'ון ת'רלו. מינוי זה עשוי היה להיות תוצאה של השפעה שהופעלה מטעמו על ידי בן דודו, הלורד צ'מברליין, סר גילברט פיקרינג. בהלווייתו של קרומוול ב-23 בנובמבר 1658 צעד דריידן עם המשוררים הפוריטנים ג'ון מילטון ואנדרו מארוול. זמן קצר לאחר מכן פרסם את שירו החשוב הראשון, "בתים הירואיים" (Heroic Stanzas, 1659), הספד על מותו של קרומוול, שהיה זהיר ומדוד בתצוגתו הרגשית. בשנת 1660 חגג דריידן את הרסטורציה של המלוכה ואת חזרתו של צ'ארלס השני עם "אסטראה רדוקס" (Astraea Redux), פנאגיריקון מלוכני אותנטי. ביצירה זו מתוארת תקופת הביניים (Interregnum) כזמן של כאוס, וצ'ארלס נתפס כמשקם השלום והסדר.

חיים וקריירה מאוחרים

לאחר הרסטורציה, בעוד דריידן מבסס את עצמו במהירות כמשורר ומבקר הספרות המוביל של ימיו, הוא העביר את נאמנותו לממשלה החדשה. לצד "אסטראה רדוקס", בירך דריידן על המשטר החדש עם שני פנאגיריקונים נוספים: "לכבוד הוד מלכותו: פנאגיריקון על הכתרתו" (1662) ו"ללורד הקנצלר שלי" (1662). שירים אלו מרמזים שדריידן ביקש לחזר אחר פטרון אפשרי, אך במקום זאת הוא התפרנס מכתיבה עבור מוציאים לאור, לא עבור האצולה, ובכך בסופו של דבר עבור קהל הקוראים. אלו, ושאר שיריו הלא-דרמטיים, הם מזדמנים – כלומר, הם חוגגים אירועים ציבוריים. לפיכך הם נכתבים עבור האומה ולא עבור העצמי, והמשורר הלאומי (כפי שיהפוך לימים) מחויב לכתוב מספר מסוים מהם בשנה. בנובמבר 1662 הוצע דריידן לחברות בחברה המלכותית, והוא נבחר לעמית מוקדם. עם זאת, דריידן לא היה פעיל בענייני החברה ובשנת 1666 גורש בשל אי-תשלום דמי החבר שלו.

ב-1 בדצמבר 1663 נשא דריידן לאישה את אחותו המלוכנית של סר רוברט הווארד – ליידי אליזבת. יצירותיו של דריידן מכילות לעיתים התפרצויות נגד מצב הנישואין אך גם חגיגות שלו. לפיכך, מעט ידוע על הצד האינטימי של נישואיו. ליידי אליזבת ילדה שלושה בנים, שאחד מהם (ארסמוס הנרי) הפך לכומר קתולי.

עם פתיחת התיאטראות מחדש בשנת 1660 לאחר האיסור הפוריטני, החל דריידן לכתוב מחזות. מחזהו הראשון "הגאלאנט הפרוע" (The Wild Gallant) הופיע בשנת 1663, ולא זכה להצלחה, אך עדיין היה מבטיח, ומ-1668 ואילך הוא היה חתום על הפקת שלושה מחזות בשנה עבור "חברת המלך" (King's Company), שבה הפך לבעל מניות. במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, כתיבה תיאטרלית הייתה מקור הכנסתו העיקרי. הוא הוביל את הדרך בקומדיה של הרסטורציה, כאשר יצירתו הידועה ביותר היא "נישואין לפי האופנה" (Marriage à la Mode, 1673), כמו גם בטרגדיה הירואית ובטרגדיה רגילה, שבה הצלחתו הגדולה ביותר הייתה "הכל למען האהבה" (All for Love, 1678).

דריידן מעולם לא היה מרוצה מכתיבתו התיאטרלית ולעיתים קרובות הציע שכישרונותיו מבוזבזים על קהלים לא ראויים. לפיכך הוא ניסה לזכות בתהילה פואטית מחוץ לבמה. בשנת 1667, בערך באותו זמן שבו החלה הקריירה הדרמטית שלו, פרסם את "שנת הפלאות" (Annus Mirabilis), שיר היסטורי ארוך שתיאר את תבוסת הצי ההולנדי על ידי האנגלים ואת השרפה הגדולה של לונדון ב-1666. זה היה אפוס מודרני בחרוזים פנטמטריים שביסס אותו כמשורר הבולט של דורו, והיה מכריע בהשגת משרות המשורר הלאומי (1668) וההיסטוריוגרף המלכותי (1670).

כאשר המגפה הגדולה של לונדון סגרה את התיאטראות ב-1665, נסוג דריידן לווילטשייר, שם כתב את "על השירה הדרמטית" (Of Dramatick Poesie, 1668), ללא ספק הטוב שבהקדמות ובמאמרים הלא-שיטתיים שלו. דריידן הגן ללא הרף על הפרקטיקה הספרותית שלו, ו"על השירה הדרמטית", הארוך שביצירותיו הביקורתיות, לובש צורה של דיאלוג שבו ארבע דמויות – כל אחת מבוססת על בן זמננו בולט, כאשר דריידן עצמו הוא 'ניאנדר' – מתווכחות על היתרונות של הדרמה הקלאסית, הצרפתית והאנגלית. רוב יצירותיו הביקורתיות מציגות בעיות שהוא להוט לדון בהן, ומראות את עבודתו של סופר בעל דעה עצמאית שמרגיש חזק לגבי רעיונותיו שלו, רעיונות המדגימים את רוחב קריאתו. הוא הרגיש חזק לגבי הקשר של המשורר למסורת ולתהליך היצירתי, והמחזה ההירואי הטוב ביותר שלו "אורנג-זב" (Aureng-zebe, 1675) כולל פרולוג המגנה את השימוש בחריזה בדרמה רצינית. מחזהו "הכל למען האהבה" (1678) נכתב בחרוז לבן, והיה אמור לעקוב מיד אחרי "אורנג-זב".

שירו של דריידן "מאמר על הסאטירה" (An Essay upon Satire) הכיל מספר התקפות על המלך צ'ארלס השני, פילגשיו ואנשי חצרו, אך בצורה החריפה ביותר על הרוזן מרוצ'סטר, רודף שמלות ידוע לשמצה. רוצ'סטר הגיב בשכירת בריונים שתקפו את דריידן בזמן שצעד חזרה מבית הקפה של ויל (Will's Coffee House, בית קפה לונדוני פופולרי שבו התאספו הפיקחים לרכל, לשתות ולנהל את עסקיהם) לביתו ברחוב ג'רארד. בסביבות השעה 20:00 ב-18 בדצמבר 1679, הותקף דריידן ברוז אלי (Rose Alley) מאחורי פאב ה-Lamb & Flag, ליד ביתו בקובנט גארדן. דריידן שרד את התקיפה, והציע 50 ליש"ט עבור זהות הבריונים ב"לונדון גאזט", וחנינה מלכותית אם אחד מהם יתוודה. איש לא תבע את הפרס.

הישגיו הגדולים ביותר של דריידן היו בשירה סאטירית: ה"מאק פלקנו" (Mac Flecknoe) ההירואי-מדומה, תוצר אישי יותר של שנותיו כמשורר לאומי, היה פמפלט שהופץ בכתב יד והתקפה על המחזאי תומאס שדוול. מטרתו העיקרית של דריידן ביצירה היא "ללעוג לשדוול, לכאורה על עבירותיו נגד הספרות, אך באופן מיידי יותר אנו יכולים להניח על הטרדתו ההרגלנית אותו על הבמה ובדפוס". זו אינה צורה משפילה של סאטירה, אלא כזו שהופכת את מושא הלעג לגדול בדרכים בלתי צפויות, ומעבירה את המגוחך אל תוך השירה. קו סאטירה זה נמשך עם "אבשלום ואחיתופל" (1681) ו"המדליה" (1682). יצירותיו העיקריות האחרות מתקופה זו הן השירים הדתיים "Religio Laici" (1682), שנכתבו מעמדתו של חבר בכנסייה האנגליקנית [נגד הקתוליות]; מהדורת 1683 שלו ל"חיי אישים" של פלוטארכוס שתורגמו מיוונית על ידי ידיים רבות, שבה הציג את המילה 'ביוגרפיה' לקוראים אנגלים; ו"האיילה והפנתר" (1687), החוגג את המרתו לנצרות קתולית.

הוא כתב את "בריטניה רדיביווה" (Britannia Rediviva) שחגג את הולדת בן ויורש למלך ולמלכה הקתולים ב-10 ביוני 1688.

כאשר, מאוחר יותר באותה שנה, ג'יימס השני הודח במהפכה המהוללת, סירובו של דריידן להישבע אמונים למלכים החדשים, ויליאם ומרי, הותיר אותו מחוץ לחסדי החצר. תומאס שדוול החליף אותו כמשורר לאומי, והוא נאלץ לוותר על משרותיו הציבוריות ולהתפרנס מהכנסות עטו. דריידן תרגם יצירות מאת הורטיוס, יובנאליס, אובידיוס, לוקרטיוס ותאוקריטוס, משימה שמצא מספקת הרבה יותר מכתיבה לבמה. בשנת 1694 החל לעבוד על מה שיהיה יצירתו השאפתנית והמגדירה ביותר כמתרגם, "כתבי ורגיליוס" (1697), שפורסמה בהרשמה. פרסום התרגום של ורגיליוס היה אירוע לאומי והביא לדריידן סכום של 1,400 ליש"ט. דריידן תרגם את ה"אינאיס" לחרוזים, והפך את כמעט 10,000 השורות של ורגיליוס ל-13,700 שורות; ג'וזף אדיסון כתב את ההקדמות (בפרוזה) לכל ספר, וויליאם קונגריב בדק את התרגום מול המקור הלטיני. תרגומיו האחרונים הופיעו בכרך "משלים עתיקים ומודרניים" (1700), סדרה של פרקים מהומרוס, אובידיוס ובוקאצ'ו, כמו גם עיבודים מודרניים מג'פרי צ'וסר משולבים בשיריו של דריידן עצמו. כמתרגם, הוא הפך יצירות ספרותיות גדולות בשפות עתיקות לנגישות לקוראי אנגלית.

מוות

דריידן מת ב-12 במאי 1700, ונקבר בתחילה בבית הקברות סנט אן בסוהו, לפני שהוצא מהקבר ונקבר מחדש במנזר וסטמינסטר עשרה ימים לאחר מכן. הוא היה נושא להספדים פואטיים, כגון "Luctus Brittannici: או דמעות המוזות הבריטיות; למותו של ג'ון דריידן, אסקווייר" (לונדון, 1700), ו"תשע המוזות". לוח כחול של החברה המלכותית לאמנויות מנציח את דריידן ב-43 רחוב ג'רארד בצ'יינה טאון של לונדון. הוא התגורר ב-137 לונג אייקר מ-1682 עד 1686 וב-43 רחוב ג'רארד מ-1686 ועד מותו.

בצוואתו הותיר את פונדק ג'ורג' בנורת'המפטון לנאמנים, כדי להקים בית ספר לילדי העניים של העיירה. זה הפך לבית הספר של ג'ון דריידן, לימים בית הספר אורנג'.

מוניטין והשפעה

דריידן היה הדמות הספרותית הדומיננטית והמשפיעה של תקופתו. הוא ביסס את הצימוד ההירואי כצורה סטנדרטית של שירה אנגלית על ידי כתיבת סאטירות, קטעים דתיים, משלים, אפיגרמות, מחמאות, פרולוגים ומחזות מצליחים בעזרתו; הוא גם הציג את האלכסנדרין והשלישייה לתוך הצורה. בשיריו, בתרגומיו ובביקורתו, הוא ביסס דיקציה פואטית המתאימה לצימוד ההירואי – אודן התייחס אליו כ"אמן הסגנון האמצעי" – שהיוותה מודל לבני דורו ולחלק ניכר מהמאה ה-18. האובדן הניכר שהורגש בקהילה הספרותית האנגלית במותו היה ניכר בקינות שנכתבו עליו. הצימוד ההירואי של דריידן הפך לצורה הפואטית הדומיננטית של המאה ה-18. אלכסנדר פופ הושפע מאוד מדריידן ולעיתים קרובות שאל ממנו; סופרים אחרים הושפעו באותה מידה מדריידן ומפופ. פופ שיבח באופן מפורסם את הריתמוס של דריידן בחיקוי שלו לאיגרת השנייה של הורטיוס: "דריידן לימד לחבר / את ההפסקה המשתנה, את השורה המהדהדת במלואה, / את הצעדה המלכותית הארוכה, ואת האנרגיה האלוהית". סמואל ג'ונסון סיכם את הגישה הכללית בהערתו כי "ההערצה שבה מבוטא שמו על ידי כל מטפח של הספרות האנגלית, משולמת לו כיוון שהוא זיקק את השפה, שיפר את הרגשות, וכיוונן את המספרים של השירה האנגלית". שיריו נקראו באופן נרחב מאוד, ולעיתים קרובות מצוטטים, למשל, ב"טום ג'ונס" של הנרי פילדינג ובמאמריו של ג'ונסון.

ג'ונסון ציין גם, עם זאת, כי "הוא, לכן, עם כל מגוון המצוינות שלו, לא לעיתים קרובות פתטי; והיה לו כל כך מעט רגישות לכוחן של התפרצויות טבעיות גרידא, שהוא לא העריך אותן אצל אחרים. פשטות לא העניקה לו שום הנאה". קוראים במחצית הראשונה של המאה ה-18 לא התנגדו לכך יותר מדי, אך דורות מאוחרים יותר ראו בהיעדר הרגישות של דריידן פגם.

אחת ההתקפות הראשונות על המוניטין של דריידן הייתה על ידי ויליאם וורדסוורת', שהתלונן כי תיאורי האובייקטים הטבעיים של דריידן בתרגומיו מוורגיליוס היו נחותים בהרבה מהמקור. עם זאת, כמה מבני דורו של וורדסוורת', כגון ג'ורג' קראב, לורד ביירון ווולטר סקוט (שערך את יצירותיו של דריידן), היו עדיין מעריצים נלהבים של דריידן. חוץ מזה, וורדסוורת' אכן העריץ רבים משיריו של דריידן, והאודה המפורסמת שלו "רמזים לאלמוות" חבה משהו סגנונית ל"משתה של אלכסנדר" של דריידן. ג'ון קיטס העריץ את ה"משלים", וחיקה אותם בשירו "לאמיה". לסופרים מאוחרים יותר מהמאה ה-19 היה מעט שימוש בסאטירה בחרוזים, בפופ או בדריידן; מתיו ארנולד ביטל אותם באופן מפורסם כ"קלאסיקות של הפרוזה שלנו". אכן היה לו מעריץ מחויב בג'ורג' סיינטסברי, והוא היה דמות בולטת בספרי ציטוטים כגון זה של ברטלט, אך המשורר הגדול הבא שהתעניין בדריידן היה ט. ס. אליוט, שכתב שהוא "אביו של כמעט כל מה שטוב בשירה של המאה השמונה-עשרה", וכי "איננו יכולים ליהנות במלואו או להעריך נכונה מאה שנים של שירה אנגלית אלא אם כן נהנה במלואו מדריידן". עם זאת, באותו מאמר, אליוט האשים את דריידן בכך שיש לו "מוח שגרתי". העניין הביקורתי בדריידן גבר לאחרונה, אך כסופר פשוט יחסית (ויליאם אמפסון, מעריץ מודרני נוסף של דריידן, השווה את השימוש ה"שטוח" שלו בשפה עם העניין של דון ב"הדים ובמגרעות של מילים"), יצירתו לא עוררה עניין רב כמו זו של אנדרו מארוול, ג'ון דון או פופ.

דריידן נחשב לאדם הראשון שטען שמשפטים באנגלית לא צריכים להסתיים במילות יחס מכיוון שמשפטים לטיניים אינם יכולים להסתיים במילות יחס. דריידן יצר את האיסור נגד סיומת מילת יחס בשנת 1672 כאשר התנגד לביטוי של בן ג'ונסון משנת 1611, 'הגופות שהנשמות ההן נבהלו מהן.' עם זאת, הוא לא סיפק את הרציונל להעדפתו. דריידן תרגם לעיתים קרובות את כתיבתו ללטינית, כדי לבדוק אם כתיבתו תמציתית ואלגנטית, שכן הלטינית נחשבה לשפה אלגנטית וארוכת ימים שניתן להשוות אליה; אז תרגם דריידן את כתיבתו בחזרה לאנגלית לפי השימוש בדקדוק הלטיני. מכיוון שללטינית אין משפטים המסתיימים במילות יחס, ייתכן שדריידן החיל דקדוק לטיני על אנגלית, ובכך יצר את הכלל של אי-סיום משפטים במילות יחס, שאומץ לאחר מכן על ידי סופרים אחרים.

הביטוי "להבה של תהילה" (blaze of glory) נחשב כמקורו בשיר של דריידן משנת 1686 "האיילה והפנתר", המתייחס לכס האלוהים כ"להבה של תהילה האוסרת על המראה".

סגנון פואטי

מה שדריידן השיג בשירתו לא היה ההתרגשות הרגשית של הרומנטיקנים של תחילת המאה התשע-עשרה ולא המורכבויות האינטלקטואליות של המטאפיזיקאים. נושאיו היו לעיתים קרובות עובדתיים, והוא כיוון להביע את מחשבותיו בצורה המדויקת והמרוכזת ביותר. למרות שהוא משתמש במבנים רשמיים כגון צימודים הירואיים, הוא ניסה ליצור מחדש את הקצב הטבעי של הדיבור, והוא ידע שנושאים שונים זקוקים לסוגים שונים של חרוזים. בהקדמתו ל-"Religio Laici" הוא אומר כי "הביטויים של שיר שנועד אך ורק להוראה צריכים להיות פשוטים וטבעיים, אך מלכותיים... הדרך הפרחונית, המרוממת והפיגורטיבית היא עבור התשוקות; שכן (אלו) נוצרות בנשמה על ידי הצגת האובייקטים מחוץ לפרופורציה האמיתית שלהם.... אדם צריך להיות מרומה לתוך תשוקה, אך להיות מוסבר לתוך אמת."

### סגנון תרגום

בעוד שלדריידן היו מעריצים רבים, היו לו גם חלק מהמבקרים, מארק ואן דורן ביניהם. ואן דורן התלונן כי בתרגום ה"אינאיס" של ורגיליוס, דריידן הוסיף "קרן של ביטויים שבעזרתם יכול היה להרחיב כל קטע שנראה לו קצר". דריידן לא הרגיש שהרחבה כזו היא פגם, בטענה שכיוון שלטינית היא שפה תמציתית מטבעה, לא ניתן לייצג אותה כראוי על ידי מספר דומה של מילים באנגלית. "הוא... הכיר בכך שלורגיליוס 'היה היתרון של שפה שבה ניתן להבין הרבה בחלל קטן' (5:329–30). ה'דרך לרצות את השופטים הטובים ביותר... היא לא לתרגם משורר מילולית; וורגיליוס פחות מכל אחד אחר' (5:329)."

לדוגמה, קחו את שורות 789–795 של ספר 2 כאשר איניאס רואה ומקבל הודעה מרוחה של אשתו, קראוסה.

> iamque vale et nati serva communis amorem.' haec ubi dicta dedit, lacrimantem et multa volentem dicere deseruit, tenuisque recessit in auras. ter conatus ibi collo dare bracchia circum; ter frustra comprensa manus effugit imago, par levibus ventis volucrique simillima somno. sic demum socios consumpta nocte reviso

דריידן מתרגם זאת כך:

> אני מפקיד את צאצאנו המשותף לטיפולך.' היא אמרה, וחלפה גולשת בלתי נראית באוויר. ניסיתי לדבר: אך אימה קשרה את לשוני; ופעם אחר פעם סביב צווארה את זרועותיי כרכתי, ופעם אחר פעם, מרומה, על חיבוקים לשווא נתליתי. קלה כחלום ריק בשחר היום, או כמשב רוח, היא מיהרה להסתלק. כך לאחר שביליתי את הלילה בכאב עקר, אני חוזר שוב לחבריי המשתוקקים

התרגום של דריידן מבוסס על כוונה מחברית משוערת ואנגלית חלקה. בשורה 790 התרגום המילולי של haec ubi dicta dedit הוא "כאשר נתנה מילים אלו". אך "היא אמרה" מעביר את הנקודה, משתמש בחצי מהמילים, ויוצר אנגלית טובה יותר. כמה שורות לאחר מכן, עם ter conatus ibi collo dare bracchia circum; ter frustra comprensa manus effugit imago, הוא משנה את התרגום המילולי "שלוש פעמים מנסה לתת זרועות סביב צווארה; שלוש פעמים הדמות שנתפסה לשווא ברחה מהידיים", כדי להתאים אותו למשקל ולרגש של הסצנה.

במילותיו שלו,

> הדרך שנקטתי אינה ישרה כמו מטאפרזה, ואינה רופפת כמו פראפרזה: כמה דברים גם השמטתי, ולעיתים הוספתי משלי. ובכל זאת ההשמטות אני מקווה, הן רק של נסיבות, וכאלה שלא יהיה להן חן באנגלית; והתוספת, אני גם מקווה, מוסקת בקלות מההיגיון של ורגיליוס. הם ייראו (לפחות יש לי את היוהרה לחשוב כך), לא מוכים לתוכו, אלא צומחים מתוכו. (5:529)

באותו אופן, דריידן כותב בהקדמתו לאנתולוגיית התרגום "סילבאה" (Sylvae):

> היכן שהסרתי כמה מהביטויים של [המחברים המקוריים], וקיצרתי אותם, ייתכן שזה מתוך שיקול זה, שמה שהיה יפה ביוונית או בלטינית, לא ייראה כל כך זוהר באנגלית; והיכן שהרחבתי אותם, אני מבקש מהמבקרים השקריים שלא יחשבו תמיד שהמחשבות הללו הן כולן שלי, אלא שהן או נמצאות בסתר אצל המשורר, או שניתן להסיק אותן ממנו בצורה הוגנת; או לפחות, אם שני השיקולים הללו צריכים להיכשל, ששלי הוא חלק ממנו, ושאם הוא היה חי, ואנגלי, הם כאלה שהוא כנראה היה כותב.

חיים אישיים

ב-1 בדצמבר 1663, דריידן נשא לאישה את ליידי אליזבת הווארד (מתה ב-1714) בסנט סוויטין, לונדון, והסכמת ההורים מצוינת ברישיון, למרות שליידי אליזבת הייתה אז כבת עשרים וחמש.

הזוג נפגש לאחר 1660, כאשר דריידן החל להתגורר בלונדון עם אחיה, סר רוברט הווארד, בנו של רוזן ברקשייר. הנישואין נמשכו עד מותו, אך יש מעט עדויות על האופן שבו חיו כזוג. אחוזה קטנה בווילטשייר הועברה אליהם על ידי אביה. האינטלקט והמזג של הגברת כנראה לא היו טובים; בעלה טופל כנחות על ידי אלו ממעמדה החברתי.

גם דריידן וגם אשתו היו קשורים בחום לילדיהם. היו להם שלושה בנים: צ'ארלס (1666–1704), ג'ון (1668–1701), וארסמוס הנרי (1669–1710). ליידי אליזבת דריידן שרדה את בעלה, אך על פי הדיווחים איבדה את שפיותה לאחר שהפכה לאלמנה. למרות שחלקם טענו היסטורית שהם משושלת ג'ון דריידן, לשלושת ילדיו, שאחד מהם הפך לכומר קתולי, לא היו ילדים בעצמם.