ג'ורג' אליוט
מרי אן אוונס (22 בנובמבר 1819 – 22 בדצמבר 1880; לחלופין מרי אן או מריאן), הידועה בשם העט שלה ג'ורג' אליוט, הייתה סופרת, משוררת, עיתונאית, מתרגמת ואחת הכותבות המובילות של התקופה הוויקטוריאנית. היא כתבה שבעה רומנים: "אדם ביד" (1859), "הטחנה על הנהר פלוס" (1860), "סיילאס מארנר" (1861), "רומולה" (1862–1863), "פליקס הולט, הרדיקלי" (1866), "מידלמארץ'" (1871–1872) ו-"דניאל דרונדה" (1876). הרומנים שלה ידועים בריאליזם, בתובנה פסיכולוגית, בחוש למקום ובתיאור מפורט של הכפר. "מידלמארץ'" תואר על ידי הסופרת וירג'יניה וולף כ"אחד הרומנים האנגליים הבודדים שנכתבו עבור אנשים מבוגרים" ועל ידי מרטין אמיס וג'וליאן בארנס כרומן הגדול ביותר בשפה האנגלית.
באופן שערורייתי ולא קונבנציונלי לתקופה, היא חיה עם ג'ורג' הנרי לואיס הנשוי כבת זוגו, מ-1854 עד 1878, וקראה לו בעלה. הוא נשאר נשוי לאשתו, אגנס ג'רוויס, ותמך בילדיהם, גם לאחר שג'רוויס עזבה אותו כדי לחיות עם גבר אחר ולהביא איתו ילדים. במאי 1880, 18 חודשים לאחר מותו של לואיס, נישאה אליוט לחברה הוותיק ג'ון קרוס, גבר צעיר ממנה בהרבה, ושינתה את שמה למרי אן קרוס.
חיים
### חיים מוקדמים וחינוך
מרי אן אוונס נולדה בנוניטון, ווריקשייר, בחוות סאות' באחוזת ארבורי הול. היא הייתה הילדה השלישית של רוברט אוונס (1773–1849), מנהל אחוזת ארבורי הול, וכריסטיאנה אוונס (לבית פירסון, 1788–1836), בתו של בעל טחנה מקומי. אחיה המלאים היו: כריסטיאנה, הידועה כקריסי (1814–1859), אייזק (1816–1890), ותאומים שמתו ימים ספורים לאחר הלידה במרץ 1821. היו לה גם אח למחצה, רוברט אוונס (1802–1864), ואחות למחצה, פרנסס "פאני" אוונס הוטון (1805–1882), מנישואיו הקודמים של אביה להרייט פוינטון (1780–1809). בתחילת 1820 עברה המשפחה לבית בשם גריף האוס, בין נוניטון לבדוורת'.
אוונס הצעירה הייתה קוראת נלהבת. מכיוון שלא נחשבה לאטרקטיבית פיזית, לא חשבו שלאונס יש סיכוי רב לנישואין, וזה, יחד עם האינטליגנציה שלה, הוביל את אביה להשקיע בחינוך שלא ניתן לעיתים קרובות לנשים. מגיל חמש עד תשע היא למדה בפנימייה עם אחותה קריסי בבית הספר של מיס לאת'ם באטלבורו, מגיל תשע עד שלוש-עשרה בבית הספר של גברת וולינגטון בנוניטון, ומגיל שלוש-עשרה עד שש-עשרה בבית הספר של מיס פרנקלין בקובנטרי. בבית הספר של גברת וולינגטון היא למדה אצל האוונגליסטית מריה לואיס – אליה מופנים מכתביה המוקדמים ביותר ששרדו. באווירה הדתית של בית הספר של האחיות פרנקלין, נחשפה אוונס לאמונה שקטה וממושמעת המנוגדת לאוונגליזם.
אחרי גיל שש-עשרה, לאוונס היה מעט חינוך פורמלי. הודות לתפקידו החשוב של אביה באחוזה, הותר לה גישה לספריית ארבורי הול, מה שסייע רבות להשכלתה העצמית ולרוחב הלמידה שלה. החינוך הקלאסי שלה הותיר את חותמו; כריסטופר סטריי ציין כי "הרומנים של ג'ורג' אליוט נשענים בכבדות על הספרות היוונית (רק אחד מספריה ניתן להדפסה נכונה ללא שימוש בגופן יווני), והנושאים שלה מושפעים לעיתים קרובות מהטרגדיה היוונית". ביקוריה התכופים באחוזה אפשרו לה גם להשוות בין העושר שבו חי בעל הקרקע המקומי לבין חייהם של האנשים העניים לעיתים קרובות באחוזה, וחיים שונים שחיו במקביל יופיעו שוב ברבים מיצירותיה.
### מעבר לקובנטרי
בשנת 1836 מתה אמה ואוונס (אז בת שש-עשרה) חזרה הביתה כדי לשמש כעקרת בית, אם כי המשיכה להתכתב עם המורה שלה מריה לואיס. כשהייתה בת עשרים ואחת, אחיה אייזק התחתן והשתלט על בית המשפחה, אז אוונס ואביה עברו לפולסהיל ליד קובנטרי. הקרבה לחברה של קובנטרי הביאה השפעות חדשות, בעיקר אלו של צ'ארלס וקארה בריי. צ'ארלס בריי התעשר בקריירה שלו כיצרן סרטים והשתמש בעושרו בבניית בתי ספר ובמטרות פילנתרופיות אחרות. אוונס, שנאבקה בספקות דתיים מזה זמן מה, הפכה לחברה קרובה של הבריי הרדיקלים וחופשיים בדעותיהם, שהיו בעלי השקפה קלילה על חובות נישואין, וביתם "רוזהיל" היה מקלט לאנשים שהחזיקו ודנו בדעות רדיקליות. האנשים שפגשה האישה הצעירה בבית הבריי כללו את רוברט אוון, הרברט ספנסר, הרייט מרטינו וראלף וולדו אמרסון. דרך חברה זו נחשפה אוונס לתאולוגיות ליברליות ואגנוסטיות יותר ולסופרים כמו דייוויד שטראוס ולודוויג פוירבך, שהטילו ספק באמת המילולית של טקסטים מקראיים. יצירתה הספרותית הגדולה הראשונה הייתה תרגום לאנגלית של "חיי ישו, מנותחים באופן ביקורתי" (Das Leben Jesu kritisch bearbeitet) של שטראוס (1846), אותו השלימה לאחר שהושאר לא גמור על ידי אליזבת "רופה" בראבנט, חברה אחרת ב"חוג רוזהיל".
ספרו של שטראוס עורר סנסציה בגרמניה בטענה שהניסים בברית החדשה היו תוספות מיתיות עם מעט בסיס עובדתי. לתרגום של אוונס הייתה השפעה דומה באנגליה, כאשר הרוזן משפטסברי כינה את התרגום שלה "הספר המגפתי ביותר שהוקא אי פעם מלוע הגיהינום". מאוחר יותר היא תרגמה את "מהות הנצרות" של פוירבך (1854).
כתוצר של ידידותם, בריי פרסם כמה מהכתבים המוקדמים ביותר של אוונס עצמה, כמו ביקורות, בעיתונו "קובנטרי הראלד אנד אובזרבר". כשאוונס החלה להטיל ספק באמונתה הדתית, אביה איים לזרוק אותה מהבית, אך איומו לא בוצע. במקום זאת, היא נכחה בכנסייה בכבוד והמשיכה לנהל את משק הבית עבורו עד מותו ב-1849, כשהייתה בת 30. חמישה ימים לאחר הלוויית אביה, היא נסעה לשווייץ עם הבריי. היא החליטה להישאר בז'נבה לבדה, חיה תחילה על האגם בפלונז'ון (ליד בנייני האו"ם של ימינו) ואחר כך בקומה השנייה של בית בבעלות חבריה פרנסואה וג'ולייט ד'אלבר דוראד ברחוב דה קנואן (כיום רחוב דה לה פליסרי). היא העירה בשמחה ש"מרגישים בקן פלומתי גבוה על עץ ישן וטוב". שהותה מונצחת על ידי לוחית על הבניין. בזמן שהתגוררה שם, היא קראה בשקיקה ויצאה לטיולים ארוכים בנוף השווייצרי היפהפה, שהיווה השראה גדולה עבורה. פרנסואה דוראד צייר את דיוקנה שם גם כן.
### מעבר ללונדון ועריכת ה-"Westminster Review"
עם חזרתה לאנגליה בשנה שלאחר מכן (1850), היא עברה ללונדון מתוך כוונה להיות סופרת, והחלה להתייחס לעצמה כאל מריאן אוונס. היא התארחה בביתו של ג'ון צ'פמן, המוציא לאור הרדיקלי שפגשה קודם לכן ברוזהיל ושפרסם את תרגום שטראוס שלה. לאחר מכן הצטרפה למשולש האהבה של צ'פמן יחד עם אשתו ופילגשו. צ'פמן רכש לאחרונה את כתב העת הקמפייני, השמאלני "Westminster Review". אוונס הפכה לעורכת המשנה שלו ב-1851 לאחר שהצטרפה רק שנה קודם לכן. כתביה של אוונס לעיתון היו הערות על השקפותיה על החברה ועל דרך החשיבה הוויקטוריאנית. היא גילתה אהדה למעמדות הנמוכים וביקרה את הדת המאורגנת לאורך מאמריה וביקורותיה והעירה על רעיונות עכשוויים של התקופה. חלק גדול מזה נלקח מחוויותיה וידיעותיה והיא השתמשה בזה כדי לבקר רעיונות וארגונים אחרים. זה הוביל לכך שכתיבתה נתפסה כאותנטית וחכמה אך לא דעתנית מדי באופן בולט. אוונס התמקדה גם בצד העסקי של ה-"Review" עם ניסיונות לשנות את הפריסה והעיצוב שלו. למרות שצ'פמן היה העורך הרשמי, אוונס היא שעשתה את רוב העבודה בהפקת כתב העת, ותרמה מאמרים וביקורות רבים החל מהגיליון של ינואר 1852 ועד סוף העסקתה ב-"Review" במחצית הראשונה של 1854. אליוט גילתה אהדה למהפכות 1848 ברחבי אירופה היבשתית, ואף קיוותה שהאיטלקים יגרשו את ה"אוסטרים השנואים" מלומברדיה ושה"מונרכים הדועכים" יקבלו פנסיה, אם כי האמינה שגישה רפורמיסטית הדרגתית לבעיות חברתיות היא הטובה ביותר עבור אנגליה.
בשנים 1850–51, אוונס למדה שיעורי מתמטיקה במכללת הנשים בבדפורד סקוור, הידועה מאוחר יותר כמכללת בדפורד, לונדון.
### מערכת יחסים עם ג'ורג' הנרי לואיס
הפילוסוף והמבקר ג'ורג' הנרי לואיס (1817–1878) פגש את אוונס ב-1851, ועד 1854 הם החליטו לחיות יחד. לואיס כבר היה נשוי לאגנס ג'רוויס, אם כי בנישואים פתוחים. בנוסף לשלושת הילדים שהיו להם יחד, לאגנס היו גם ארבעה ילדים מתורנטון לי האנט. ביולי 1854, לואיס ואוונס נסעו לוויימאר וברלין יחד לצורך מחקר. לפני הנסיעה לגרמניה, אוונס המשיכה בעבודתה התאולוגית עם תרגום של "מהות הנצרות" של פוירבך, ובזמן שהותה בחו"ל כתבה מאמרים ועבדה על תרגומה ל-"אתיקה" של ברוך שפינוזה, אותו השלימה ב-1856, אך הוא לא פורסם בחייה מכיוון שהמוציא לאור הפוטנציאלי סירב לשלם את 75 הליש"ט המבוקשים. בשנת 1981, התרגום של אליוט ל-"אתיקה" של שפינוזה פורסם לבסוף על ידי תומאס דיגן, ונקבע כנחלת הכלל ב-2018 ופורסם על ידי ארכיון ג'ורג' אליוט. הוא פורסם מחדש ב-2020 על ידי הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
הטיול לגרמניה שימש גם כירח דבש עבור אוונס ולואיס, שראו את עצמם לאחר מכן כנשואים. אוונס החלה להתייחס ללואיס כבעלה ולחתום בשמה מרי אן אוונס לואיס, ושינתה את שמה באופן חוקי למרי אן אוונס לואיס לאחר מותו. הסירוב להסתיר את מערכת היחסים היה בניגוד למוסכמות החברתיות של התקופה, ומשך אי-הסכמה ניכרת.
### קריירה בסיפורת
תוך המשך תרומת מאמרים ל-"Westminster Review", החליטה אוונס להפוך לסופרת, וקבעה מניפסט רלוונטי באחד ממאמריה האחרונים ל-"Review", "רומנים טיפשיים מאת סופרות" (1856). המאמר ביקר את העלילות הטריוויאליות והמגוחכות של סיפורת עכשווית שנכתבה על ידי נשים. במאמרים אחרים, היא שיבחה את הריאליזם של רומנים שנכתבו באירופה באותה תקופה, דגש על סיפור סיפורים ריאליסטי שאושר בסיפורת הבאה שלה. היא גם אימצה שם עט, ג'ורג' אליוט; כפי שהסבירה לביוגרף שלה ג'. ו. קרוס, ג'ורג' היה שמו הפרטי של לואיס, ואליוט הייתה "מילה טובה, מלאה בפה, קלה להגייה". למרות שסופרות פורסמו תחת שמותיהן במהלך חייה, היא רצתה לברוח מהסטריאוטיפ של כתיבת נשים המוגבלת לרומנים קלילים או חומרים קלים אחרים שלא יש לקחת ברצינות רבה מדי. היא גם רצתה שהסיפורת שלה תישפט בנפרד מעבודתה הנרחבת והידועה כבר כמתרגמת, עורכת ומבקרת. גורם נוסף בשימוש שלה בשם עט עשוי היה להיות רצון להגן על חייה הפרטיים מפני בדיקה ציבורית, ובכך להימנע מהשערורייה שהייתה מתעוררת בגלל מערכת היחסים שלה עם לואיס.
בשנת 1857, כשהייתה בת שלושים ושבע, "הגורלות העצובים של הכומר עמוס ברטון", הראשון מבין שלושת הסיפורים הכלולים ב-"סצנות מחיי הכמורה", והיצירה הראשונה של "ג'ורג' אליוט", פורסמה במגזין "בלקווד". ה-"סצנות" (שפורסמו כספר בן 2 כרכים ב-1858) התקבלו היטב, והאמינו באופן נרחב שנכתבו על ידי כומר כפרי, או אולי אשתו של כומר.
אליוט הושפעה עמוקות מיצירותיו של תומאס קרלייל. כבר ב-1841 היא התייחסה אליו כאל "חביב גדול שלי", והתייחסויות אליו שופעות במכתביה משנות ה-40 וה-50. לדברי פרופסור ליסה סארידג' מאוניברסיטת ויקטוריה, קרלייל "עורר את העניין של אליוט במחשבה הגרמנית, עודד את פנייתה מהאורתודוקסיה הנוצרית, ועיצב את רעיונותיה על עבודה, חובה, סימפתיה ואבולוציה של העצמי". נושאים אלו מצאו את דרכם לרומן השלם הראשון של אוונס, "אדם ביד" (1859). הוא זכה להצלחה מיידית, ועורר סקרנות עזה עוד יותר לגבי זהות המחבר: אפילו היה מתחזה למחבר, אחד ג'וזף ליגינס. עניין ציבורי זה הוביל לאחר מכן להודאתה של מרי אן אוונס לואיס שהיא זו שעמדה מאחורי שם העט ג'ורג' אליוט. "אדם ביד" ידוע באימוץ אסתטיקה ריאליסטית בהשראת האמנות החזותית ההולנדית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הגילויים על חייה הפרטיים של אליוט הפתיעו והזדעזעו רבים מקוראיה המעריצים, אך זה לא השפיע על הפופולריות שלה כסופרת. מערכת היחסים שלה עם לואיס העניקה לה את העידוד והיציבות שהייתה צריכה כדי לכתוב סיפורת, אך יעבור זמן מה עד שהזוג יתקבל לחברה המנומסת. הקבלה אושרה סופית ב-1877 כאשר הוצגו בפני הנסיכה לואיז, בתה של המלכה ויקטוריה. המלכה עצמה הייתה קוראת נלהבת של כל הרומנים של אליוט והתרשמה כל כך מ-"אדם ביד" שהיא הזמינה את האמן אדוארד הנרי קורבולד לצייר סצנות מהספר.
כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1861, אליוט הביעה אהדה למטרת האיחוד, דבר שהיסטוריונים ייחסו לאהדתה לביטול העבדות. בשנת 1868, היא תמכה במחאותיו של הפילוסוף ריצ'רד קונגריב נגד מדיניות ממשלתית באירלנד והייתה בעלת השקפה חיובית על התנועה הצומחת בתמיכה בשלטון עצמי אירי.
היא הושפעה מכתביו של ג'ון סטיוארט מיל וקראה את כל יצירותיו העיקריות ככל שפורסמו. ב-"שעבוד האישה" של מיל (1869) היא שפטה את הפרק השני המגנה את החוקים המדכאים נשים נשואות כ"מצוין". היא תמכה בריצה הפרלמנטרית של מיל, אך האמינה שהבוחרים לא יצביעו עבור פילוסוף והופתעה כשניצח. בזמן שמיל כיהן בפרלמנט, היא הביעה את הסכמתה למאמציו למען זכות בחירה לנשים, בהיותה "נוטה לקוות להרבה טוב מהצגה רצינית של תביעות נשים בפני הפרלמנט". במכתב לג'ון מורלי, היא הכריזה על תמיכתה בתוכניות "שהבטיחו הבטחה סבירה לנטות לבסס ככל האפשר שוויון יתרונות לשני המינים, לגבי חינוך ואפשרויות להתפתחות חופשית", ודחתה פניות לטבע בהסבר על מעמדן הנמוך של נשים. בשנת 1870, היא הגיבה בהתלהבות להרצאה הפמיניסטית של ליידי אמברלי על תביעות נשים לחינוך, עיסוקים, שוויון בנישואין ומשמורת ילדים. יהיה זה שגוי להניח שניתן לראות בגיבורות יצירותיה "פמיניסטיות", עם החריג היחיד אולי של רומולה דה בארדי, הדוחה בנחישות את חובות המדינה והכנסייה של זמנה.
לאחר הצלחת "אדם ביד", אליוט המשיכה לכתוב רומנים פופולריים במשך חמש-עשרה השנים הבאות. בתוך שנה מסיום "אדם ביד", היא סיימה את "הטחנה על הנהר פלוס", והקדישה את כתב היד: "לבעלי האהוב, ג'ורג' הנרי לואיס, אני נותנת את כתב היד הזה של ספרי השלישי, שנכתב בשנה השישית לחיינו המשותפים, בהולי לודג', סאות' פילד, וונדסוורת', והושלם ב-21 במרץ 1860". "סיילאס מארנר" (1861) ו-"רומולה" (1863) הגיעו זמן קצר לאחר מכן, ומאוחר יותר "פליקס הולט, הרדיקלי" (1866) והרומן המהולל ביותר שלה, "מידלמארץ'" (1871–1872). הרומן האחרון שלה היה "דניאל דרונדה", שפורסם ב-1876, ולאחריו עברו היא ולואיס לוויטלי, סארי. עד אז בריאותו של לואיס הידרדרה, והוא מת שנתיים לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1878. אליוט בילתה את ששת החודשים הבאים בעריכת עבודתו האחרונה של לואיס, "חיים ומוח", לפרסום, ומצאה נחמה וחברות עם חבר ותיק ויועץ פיננסי ג'ון וולטר קרוס, סוכן עמלות סקוטי הצעיר ממנה בעשרים שנה, שאמו מתה לאחרונה.
### נישואין לג'ון קרוס ומוות
ב-16 במאי 1880, שמונה-עשר חודשים לאחר מותו של לואיס, נישאה אליוט לג'ון וולטר קרוס (1840–1924) ושוב שינתה את שמה, הפעם למרי אן קרוס. בעוד שהנישואין עוררו מחלוקת מסוימת בשל הפרש הגילאים, הם שימחו את אחיה אייזק, שניתק קשרים עם אליוט כשהחלה לחיות עם לואיס, אך כעת שלח ברכות. קרוס היה נתון להתקפי דיכאון, ובזמן שהזוג היה בירח דבש בוונציה, קפץ ממרפסת המלון לתעלה הגדולה בניסיון התאבדות לכאורה. הוא שרד, והזוג הטרי חזר לאנגליה. הם עברו לבית חדש בצ'לסי, אך אליוט חלתה בזיהום גרון. זה, יחד עם מחלת הכליות שממנה סבלה במשך מספר שנים, הוביל למותה ב-22 בדצמבר 1880 בגיל שישים ואחת.
בשל הכחשתה את האמונה הנוצרית ומערכת היחסים שלה עם לואיס, אליוט לא נקברה במנזר וסטמינסטר. במקום זאת היא נטמנה בבית הקברות הייגייט (מזרח), הייגייט, לונדון, באזור השמור למתנגדים פוליטיים ודתיים ואגנוסטים, לצד אהבת חייה, ג'ורג' הנרי לואיס. קבריהם של קרל מרקס וחברה הרברט ספנסר נמצאים בקרבת מקום. בשנת 1980, במלאת מאה למותה, הוקמה עבורה אבן זיכרון בפינת המשוררים בין ו. ה. אודן לדילן תומאס, עם ציטוט מ-"סצנות מחיי הכמורה": "התנאי הראשון לטוב אנושי הוא משהו לאהוב; השני משהו להעריץ".
### מראה חיצוני
ג'ורג' אליוט נחשבה על ידי בני דורה ללא אטרקטיבית פיזית. היא ידעה זאת והתבדחה על המראה שלה במכתבים לחברים. למרות זאת, מכרים רבים מצאו שכוח אישיותה גבר על התרשמותם ממראה. על פגישתם הראשונה ב-9 במאי 1869, הנרי ג'יימס כתב:
> ... בתור התחלה היא מכוערת בצורה מפוארת – דוחה להפליא. יש לה מצח נמוך, עין אפורה עמומה, אף תלוי עצום, פה ענק, מלא שיניים לא אחידות וסנטר ולסת qui n'en finissent pas ["שלא נגמרים"] ... עכשיו בכיעור העצום הזה שוכן יופי עוצמתי ביותר שבתוך דקות ספורות מתגנב החוצה ומקסים את המוח, כך שאתה מסיים כפי שאני סיימתי, בהתאהבות בה.
### איות שמה
היא איייתה את שמה אחרת בזמנים שונים. מרי אן היה האיות ששימש את אביה לרישום הטבילה והיא משתמשת באיות זה במכתביה המוקדמים ביותר. בתוך משפחתה, לעומת זאת, זה אויית מרי אן. עד 1852, היא שינתה למריאן, אך היא חזרה למרי אן ב-1880 לאחר שנישאה לג'ון קרוס. אבן הזיכרון שלה קוראת:
> כאן מונחת גופתה של 'ג'ורג' אליוט' מרי אן קרוס
אנדרטאות ומחוות
מספר ציוני דרך במקום הולדתה נוניטון נקראים על שמה. אלה כוללים את אקדמיית ג'ורג' אליוט, בית הספר היסודי מידלמארץ', בית החולים ג'ורג' אליוט (לשעבר בית החולים לשעת חירום נוניטון), ודרך ג'ורג' אליוט, בפולסהיל, קובנטרי. כמו כן, הוספיס מרי אן אוונס בנוניטון. פסל של אליוט נמצא ברחוב ניודגייט, נוניטון, ובמוזיאון וגלריה לאמנות נוניטון יש תצוגה של חפצים הקשורים אליה.
בשנת 2015, מעון סטודנטים חדש נקרא על שם אוונס באוניברסיטת רויאל הולוואי בלונדון, יורשת מכללת בדפורד, שבה למדה אוונס ב-1850-1.
הערכה ספרותית
לאורך הקריירה שלה, אליוט כתבה בעט פוליטי פיקח. מ-"אדם ביד" ועד "הטחנה על הנהר פלוס" ו-"סיילאס מארנר", אליוט הציגה את המקרים של אאוטסיידרים חברתיים ורדיפה בעיירות קטנות. "פליקס הולט, הרדיקלי" ו-"אגדת ג'ובאל" היו פוליטיים בגלוי, ומשבר פוליטי נמצא בלב "מידלמארץ'", שבו היא מציגה את סיפוריהם של מספר תושבים של עיירה אנגלית קטנה בערב חוק הרפורמה של 1832; הרומן בולט בתובנה הפסיכולוגית העמוקה שלו ובדיוקנאות דמויות מתוחכמים. את שורשי הפילוסופיה הריאליסטית שלה ניתן למצוא בביקורת שלה על "ציירים מודרניים" של ג'ון ראסקין ב-"Westminster Review" ב-1856. אליוט מביעה גם רעיונות פרוטו-ציוניים ב-"דניאל דרונדה".
קוראים בתקופה הוויקטוריאנית שיבחו את הרומנים שלה על תיאורי החברה הכפרית. חלק גדול מהחומר לפרוזה שלה נלקח מניסיונה שלה. היא חלקה עם וורדסוורת' את האמונה שיש הרבה ערך ויופי למצוא בפרטים הארציים של חיי כפר רגילים. אליוט לא הגבילה את עצמה לסיפורים על הכפר האנגלי. "רומולה", רומן היסטורי המתרחש בפירנצה של סוף המאה החמש-עשרה, התבסס על חייו של הכומר האיטלקי ג'ירולמו סבונרולה. ב-"הצוענייה הספרדית", אליוט עשתה גיחה לשירה, אך הפופולריות הראשונית של שירתה לא החזיקה מעמד.
בעבודה כמתרגמת, אליוט נחשפה לטקסטים גרמניים של פילוסופיה דתית, חברתית ומוסרית כמו "חיי ישו" של דייוויד פרידריך שטראוס ו-"מהות הנצרות" של פוירבך; חשוב היה גם התרגום שלה מהלטינית ל-"אתיקה" של ברוך שפינוזה. אלמנטים מיצירות אלו מופיעים בסיפורת שלה, שרובה נכתבת עם חוש ההומניזם האגנוסטי המפורסם שלה. לדברי קלייר קרלייל, שפרסמה ביוגרפיה חדשה על ג'ורג' אליוט ב-2023, הפרסום המאוחר של "אתיקה" של שפינוזה היה חבל באמת, כי הוא יכול היה לספק כמה רמזים מאירים להבנת היצירות הבוגרות יותר של הסופרת. היא שמה לב במיוחד לתפיסת הנצרות של פוירבך, וקבעה שהבנתנו את טבע האלוהי נמצאת בסופו של דבר בטבע האנושות המוקרן על דמות אלוהית. דוגמה לפילוסופיה זו הופיעה ברומן שלה "רומולה", שבו הגיבורה של אליוט הפגינה "נכונות מודרנית להפליא לפרש שפה דתית במונחים אתיים הומניסטיים או חילוניים". למרות שאליוט עצמה לא הייתה דתייה, היה לה כבוד למסורת הדתית וליכולתה לשמור על תחושת סדר חברתי ומוסר. האלמנטים הדתיים בסיפורת שלה חייבים הרבה גם לחינוכה, כאשר חוויותיה של מגי טוליבר מ-"הטחנה על הנהר פלוס" חולקות דמיון רב למרי אן אוונס הצעירה. אליוט התמודדה גם עם דילמה דומה לזו של סיילאס מארנר, שהניכור שלו מהכנסייה פירושו היה בו-זמנית הניכור שלו מהחברה. מכיוון שאליוט שמרה על כבוד לדת, הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה גינה את מערכת המוסר שלה על כך שהיא מתארת חטא כחוב שניתן לכפר עליו באמצעות סבל, דבר שהוא השפיל כמאפיין של "נקבות מוסרניות קטנות בסגנון אליוט".
היא הייתה הכי אוטוביוגרפית ב-"להביט לאחור", חלק מיצירתה האחרונה שפורסמה "רשמים של תאופרסטוס סאץ'". בזמן "דניאל דרונדה", המכירות של אליוט ירדו, והיא דעכה מהעין הציבורית במידה מסוימת. זה לא עזר על ידי הביוגרפיה שלאחר המוות שנכתבה על ידי בעלה, שתיארה אישה נפלאה, כמעט קדושה, בניגוד מוחלט לחיים השערורייתיים שאנשים ידעו שהיא חיה. במאה ה-20 היא הוגנה על ידי זן חדש של מבקרים, בעיקר על ידי וירג'יניה וולף, שכינתה את "מידלמארץ'" "אחד הרומנים האנגליים הבודדים שנכתבו עבור אנשים מבוגרים". בשנת 1994, המבקר הספרותי הרולד בלום הציב את אליוט בין הסופרים המערביים החשובים ביותר בכל הזמנים. בסקר סופרים של "Time" ב-2007, "מידלמארץ'" נבחר ליצירה הספרותית העשירית בגדולתה שנכתבה אי פעם. בשנת 2015, סופרים מחוץ לבריטניה הצביעו עליו כראשון מבין כל הרומנים הבריטיים "ברוב מוחץ". העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים השונים לספריה של אליוט הציגו אותה מחדש לקהל הקוראים הרחב יותר.
עבודות
### רומנים
"אדם ביד" (1859)
- "מידלמארץ'" (1871–1872) "מחצבה למידלמארץ'", MS Lowell 13, ספריית הוטון, אוניברסיטת הרווארד (פקסימיליה דיגיטלית של כתב היד של הערות מחקר)
### אוסף סיפורים קצרים ונובלות
- "סצנות מחיי הכמורה" (1858) "הגורלות העצובים של הכומר עמוס ברטון"
- "רשמים של תאופרסטוס סאץ'" (1879)
### תרגומים
- "חיי ישו, מנותחים באופן ביקורתי" (Das Leben Jesu, kritisch bearbeitet) כרך 2 מאת דייוויד שטראוס (1846)
- "מהות הנצרות" (Das Wesen des Christentums) מאת לודוויג פוירבך (1854)
- "האתיקה" מאת ברוך שפינוזה (1856)
### שירה
- "בידיעה שאני חייב להסיר בקרוב את המשכן הזה" (1840)
- "הו, מי ייתן ואצטרף למקהלה הבלתי נראית" (1867)
- "ערבים מתוקים באים והולכים, אהובה" (1878)
### עיון
- "העיון של ג'ורג' אליוט" לעותקים דיגיטליים של כל העיון של ג'ורג' אליוט (כ-70 מאמרים), וכל כתביה שפורסמו, ראו את GeorgeEliotArchive.org.
- "רומנים טיפשיים מאת סופרות" (1856)
- "ההיסטוריה הטבעית של החיים הגרמניים" (1856)
- ביקורת על "ציירים מודרניים" של ג'ון ראסקין ב-"Westminster Review", אפריל 1856