ז'ורז' סאנד
אמנטין לוסיל אורור דופן דה פרנסיי (בצרפתית: [amɑ̃tin lysil oʁɔʁ dypɛ̃]; 1 ביולי 1804 – 8 ביוני 1876), הידועה יותר בשם העט שלה ז'ורז' סאנד (- בצרפתית: [ʒɔʁʒ(ə) sɑ̃d]), הייתה סופרת, ממואריסטית ועיתונאית צרפתייה. בהיותה מפורסמת יותר מוויקטור הוגו או אונורה דה בלזק בבריטניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, סאנד מוכרת כאחת הסופרות הבולטות של התקופה הרומנטית האירופית. היא הותירה אחריה יותר מ-50 כרכים של יצירות שונות, כולל סיפורים, מחזות וטקסטים פוליטיים, לצד 70 הרומנים שלה.
כמו סבתה-רבתא, לואיז דופן, אותה העריצה, ז'ורז' סאנד דגלה בזכויות נשים ובתשוקה, ביקרה את מוסד הנישואין ונלחמה בדעות הקדומות של חברה שמרנית. היא נחשבה לשערורייתית בשל חיי האהבה הסוערים שלה, אימוץ לבוש גברי ושם העט הגברי שלה.
חיים אישיים
### ילדות
אמנטין לוסיל אורור דופן, לימים ז'ורז' סאנד, נולדה ב-1 ביולי 1804 ברחוב מסלה בפריז למוריס דופן דה פרנסיי (נכדו של קלוד דופן) וסופי-ויקטואר דלבורד. היא הייתה נינתו מצד אביה של מרשל צרפת מוריס דה סאקס, ומצד אמה, סבה היה אנטואן דלבורד, אמן פומה (משחק כדור עתיק) וצייד מומחה. במשך רוב ילדותה גודלה על ידי סבתה מארי-אורור דה סאקס, מאדאם דופן דה פרנסיי, בבית סבתה בכפר נואן, במחוז ברי הצרפתי. סאנד ירשה את הבית ב-1821 כשסבתה נפטרה, והשתמשה בתפאורה זו ברבים מרומניה.
### הצגת מגדר
סאנד הייתה אחת מנשים בולטות רבות במאה ה-19 שבחרו ללבוש בגדי גברים בציבור. בשנת 1800 הוציא מפקד המשטרה של פריז צו המחייב נשים להגיש בקשה ל"אישור טרנסווסטיט" כדי ללבוש בגדי גברים. חלק מהנשים הגישו בקשה מסיבות בריאותיות, תעסוקתיות או פנאי (למשל, רכיבה על סוסים), אם כי נשים רבות בחרו ללבוש מכנסיים ובגדים גבריים מסורתיים אחרים בציבור ללא היתר. סאנד השיגה היתר ב-1831, והצדיקה את לבושה כזול ועמיד הרבה יותר מהלבוש הטיפוסי של אצילה באותה תקופה. בנוסף להיותו נוח, הלבוש הגברי של סאנד אפשר לה להסתובב בפריז בחופשיות רבה יותר מרוב בנות זמנה והעניק לה גישה מוגברת למקומות שאסרו על נשים, גם כאלו ממעמדה החברתי. עישון טבק בציבור על ידי סאנד נחשב גם הוא לשערורייתי; לא האצולה ולא המעמד הבינוני אישרו עדיין התמכרות חופשית של נשים להרגל כזה, במיוחד בציבור, אם כי מארי ד'אגו, בת זוגו של פרנץ ליסט, אימצה זאת גם היא, כשהיא מעשנת סיגרים גדולים.
בעוד שחלק מבני זמנה ביקרו את התנהגותה, אנשים רבים קיבלו את התנהלותה עד שנחרדו מהטון החתרני של הרומנים שלה. אלו שמצאו את כתיבתה ראויה להערצה לא הוטרדו מהתנהגותה הציבורית המעורפלת או המורדת.
בשנת 1831, בגיל 27, בחרה את שם העט ז'ורז' סאנד. "סאנד" נגזר משמו של מאהבה והסופר העמית ז'ול סנדו, שכן השניים כתבו בעבר רומן במשותף תחת שם העט ג'. סאנד. היא הוסיפה את ז'ורז' כדי להשלים את השם ולהבדיל אותו משל סנדו, כשהיא מסירה את ה-"s" הסופית מהאיות הצרפתי הרגיל של השם כדי להגביר את עמימותו כשם עט.
ויקטור הוגו העיר: "ז'ורז' סאנד אינה יכולה לקבוע אם היא זכר או נקבה. אני רוחש כבוד רב לכל עמיתיי, אך אין זה תפקידי להחליט אם היא אחותי או אחי."
באופן דומה, המגדר נראה מעורפל בפרספקטיבה של סאנד עצמה. בכתיבת זיכרונות או מסות בגוף ראשון (כולל מכתבים ויומנים), שפתה של סאנד לעיתים "מדברת אל חקירות מודרניות של עמימות מגדרית" בשימוש עקבי ב"דמות גברית" בגוף ראשון המשמשת לתיאור חוויותיה וזהותה של סאנד במונחים גבריים. עם זאת, בכתיבת אוטוביוגרפיה של נעורי הסופרת, האדם המתואר הוא ילדה/אישה שתיאוריה תואמים את ייעודה החוקי כ-"la demoiselle Aurora".
חבריה ועמיתיה של סאנד מחליפים באופן דומה בין שימוש בתארים וכינויי גוף גבריים או נשיים בהתאם למצב. לדוגמה, בסקירת מכתביו המקובצים של מאהבה של סאנד, שופן, מוצאים שהיא פונה אליה בעקביות כ-"Mme Sand" או באופן מוכר יותר כ-"George". כך או כך, היא מכונה בכינויי גוף נשיים, וממוקמת כ"גברת הבית" בהתייחס לחייהם המשותפים. עם זאת, כשמדברים על סאנד כדמות ציבורית ולא פרטית, אפילו אלו שידעו בבירור (או אפילו התייחסו) למינה של הסופרת נטו להחיל מונחים גבריים כשדיברו על תפקידה כסופרת. למשל, ז'ול ז'אנין מתאר את סאנד כמלך הסופרים (כלומר: "le roi des romanciers modernes") ולא כמלכה. באופן דומה, פלובר מתייחס לסאנד כאל אדון יקר של האמנות המשותפת שלהם (כלומר: "Chère Maitre"), תוך שימוש בתואר גברי כדי לציין את התפקיד המקצועי הגברי, אך בתואר דקדוקי נשי המכיר במינה החוקי או הדקדוקי.
### מערכות יחסים בולטות
בשנת 1822, בגיל שמונה-עשרה, נישאה סאנד ל-(פרנסואה) קזימיר דודוון, בן מחוץ לנישואין של הברון ז'אן-פרנסואה דודוון. לה ולדודוון היו שני ילדים: מוריס וסולאנז' (1828–1899). בשנת 1825 ניהלה רומן אינטנסיבי אך אולי אפלטוני עם עורך הדין הצעיר אורליאן דה סז. בתחילת 1831 עזבה את בעלה ונכנסה לתקופה של ארבע או חמש שנים של "מרד רומנטי". בשנת 1835 נפרדה רשמית מדודוון וקיבלה משמורת על ילדיהם.
סאנד ניהלה קשרים רומנטיים עם הסופר ז'ול סנדו (1831), הנסיך הפולני-רוסי נורברט פז'אנובסקי (פברואר 1832 – קיץ 1833), הסופר פרוספר מרימה, המחזאי אלפרד דה מיסה (קיץ 1833 – מרץ 1835), לואי-כריסוסטום מישל, השחקן פייר-פרנסואה בוקאז', הסופר שארל דידיה, הסופר פליסיאן מאלפיל, הפוליטיקאי לואי בלאן והמלחין פרדריק שופן (1837–1847). מאוחר יותר בחייה התכתבה עם גוסטב פלובר, ולמרות הבדלי הטמפרמנט וההעדפה האסתטית שלהם, הם הפכו בסופו של דבר לחברים קרובים.
סאנד הייתה גם חברה קרובה של השחקנית מארי דורוואל. האם הם היו מעורבים פיזית או לא נתון לוויכוח, אך מעולם לא אומת. השתיים נפגשו בינואר 1833, לאחר שסאנד כתבה לדורוואל מכתב הערכה בעקבות אחת מהופעותיה. סאנד כתבה על דורוואל, כולל קטעים רבים שבהם היא מתוארת כמי שמאוהבת בדורוואל.
> רק מי שיודע עד כמה שונים היינו יכול להבין עד כמה הייתי משועבדת לה... אלוהים העניק לה את הכוח לבטא את מה שהרגישה... היא הייתה יפה, והיא הייתה פשוטה. מעולם לא לימדו אותה דבר, אבל לא היה דבר שלא ידעה באינסטינקט. אני לא מוצאת מילים לתאר כמה קרה ובלתי שלמה הטבע שלי. אני לא יכולה לבטא דבר. חייב להיות סוג של שיתוק במוחי שמונע ממה שאני מרגישה למצוא אי פעם צורה שדרכה היא יכולה להשיג תקשורת... כשהיא הופיעה על הבמה, עם דמותה השמוטה, הליכתה האדישה, מבטה העצוב והחודר... אני יכולה רק לומר שזה היה כאילו אני מסתכלת על רוח מגולמת.
מבקר התיאטרון גוסטב פלאנש הזהיר לכאורה את סאנד להתרחק מדורוואל. באופן דומה, הרוזן אלפרד דה ויניי, מאהבה של דורוואל מ-1831 עד 1838, הזהיר את השחקנית להתרחק מסאנד, שאותה כינה "הלסבית הארורה ההיא". בשנת 1840 שיחקה דורוואל בתפקיד הראשי במחזה שכתבה סאנד, בשם קוזימה, ושתי הנשים שיתפו פעולה בתסריט. עם זאת, המחזה לא התקבל היטב ובוטל לאחר שבע הצגות בלבד. סאנד ודורוואל נותרו חברות קרובות למשך שארית חייה של דורוואל.
שופן
סאנד בילתה את חורף 1838–1839 עם פרדריק שופן במאיורקה במנזר הקרטוזיאני (שננטש בעבר) של ואלדמוסה. הטיול למאיורקה תואר בספרה חורף במאיורקה (Un hiver à Majorque), שפורסם לראשונה ב-1841. שופן כבר היה חולה בשחפת ראשונית בתחילת מערכת היחסים שלהם, ובילוי חורף קר ורטוב במאיורקה, שם לא יכלו להשיג מגורים ראויים, החמיר את תסמיניו.
סאנד ושופן בילו גם קיצים ארוכים רבים באחוזת הכפר של סאנד בנואן מ-1839 עד 1846, כשהם מדלגים רק על 1840. שם כתב שופן רבות מיצירותיו המפורסמות ביותר, כולל פנטזיה בפה מינור, אופוס 49, סונטה לפסנתר מס' 3, אופוס 58, והבלדה מס' 3 אופוס 47.
ברומן שלה לוקרציה פלוריאני, נאמר שסאנד השתמשה בשופן כמודל לנסיך מזרח-אירופי חולני בשם קרול. הוא מטופל על ידי שחקנית בגיל העמידה שעברה את שיאה, לוקרציה, הסובלת רבות מחיבתה לקרול. למרות שסאנד טענה שלא עשתה קריקטורה משופן, פרסום הספר והקריאה הנרחבת שלו עשויים היו להחמיר את האנטיפתיה המאוחרת שלהם זה כלפי זו. לאחר מותו של שופן, שרפה סאנד חלק גדול מהתכתובות שלהם, והותירה רק ארבעה מכתבים ששרדו בין השניים. שלושה מהמכתבים פורסמו בסדרת "Classiques Garnier" ב-1968.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קרע נוסף נגרם מיחסו של שופן לבתה של סאנד, סולאנז'. שופן המשיך להיות לבבי כלפי סולאנז' לאחר שהיא ובעלה אוגוסט קלזינגה הסתכסכו עם סאנד על כסף. סאנד ראתה בתמיכתו של שופן בסולאנז' חוסר נאמנות קיצוני, ואישור לכך ששופן תמיד "אהב" את סולאנז'.
בנה של סאנד, מוריס, לא חיבב את שופן. מוריס רצה לבסס את עצמו כ"אדון האחוזה" ולא רצה ששופן יהיה יריב. מוריס הסיר שני משפטים ממכתב שכתבה סאנד לשופן כשפרסם אותו כי הרגיש שסאנד הייתה חיבת מדי כלפי שופן וסולאנז'.
שופן וסאנד נפרדו שנתיים לפני מותו מסיבות שונות. שופן מעולם לא הוזמן חזרה לנואן; ב-1848 חזר לפריז מסיבוב הופעות בבריטניה, כדי למות בכיכר ונדום ב-1849. ז'ורז' סאנד נעדרה באופן בולט מהלווייתו.
בדצמבר 1849 הזמין מוריס את החרט אלכסנדר מנסו לחגוג את חג המולד בנואן. ז'ורז' סאנד התאהבה בלהט במנסו, הוא הפך למאהבה, בן לווייתה ומזכירה והם נשארו יחד במשך חמש-עשרה שנים עד מותו.
### שנים אחרונות ומוות
לז'ורז' סאנד לא הייתה ברירה אלא לכתוב לתיאטרון בגלל קשיים כלכליים. בנואן, היא אף מילאה את תפקידי רופאת הכפר, לאחר שלמדה אנטומיה ותרופות צמחיות אצל דוקטור דשארטר. אך היא לא הייתה מוגבלת לנואן, וטיילה בצרפת, ובמיוחד עם חברה הגדול שארל רובן-דוברנה בטירת פטי קודרה, או בחו"ל. בשנת 1864 השתקעה סאנד בפאלאזו יחד עם מנסו האהוב שלה למשך כמה חודשים, שם טיפלה בו בדעיכתו.
סאנד נפטרה בנואן, ליד שאטורו, במחוז אנדר שבצרפת ב-8 ביוני 1876, בגיל 71. היא נקברה בבית הקברות הפרטי מאחורי הקפלה בנואן-ויק. בשנת 2003, תוכניות להעברת שרידיה לפנתאון בפריז עוררו מחלוקת.
קריירה ופוליטיקה
מאמציה הספרותיים הראשונים של סאנד היו שיתופי פעולה עם הסופר ז'ול סנדו. הם פרסמו כמה סיפורים יחד, וחתמו עליהם ז'ול סאנד. הרומן הראשון של סאנד שפורסם, רוז ובלנש (1831), נכתב בשיתוף עם סנדו. לאחר מכן אימצה, עבור הרומן העצמאי הראשון שלה, אינדיאנה (1832), את שם העט שהפך אותה למפורסמת – ז'ורז' סאנד.
בגיל 27, סאנד הייתה הסופרת הפופולרית ביותר באירופה משני המינים, פופולרית יותר מוויקטור הוגו ומאונורה דה בלזק באנגליה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, והיא נותרה פופולרית מאוד כסופרת לאורך כל חייה וזמן רב לאחר מותה. בתחילת הקריירה שלה, עבודתה הייתה מבוקשת מאוד; עד 1836 פורסם הראשון מבין כמה קבצים של כתביה ב-24 כרכים. בסך הכל, ארבע מהדורות נפרדות של "כל כתביה" פורסמו במהלך חייה. בשנת 1880 מכרו ילדיה את הזכויות לעיזבונה הספרותי תמורת 125,000 פרנק (שווה ערך ל-36 ק"ג זהב, או 1.3 מיליון דולר ארה"ב של 2015).
בהתבסס על חוויות ילדותה בכפר, כתבה סאנד את הרומנים הפסטורליים הביצה של השטן (1846), פרנסואה השוטה (1847–1848), פאדט הקטנה (1849), ו-האדונים היפים של בואה-דורה (1857). חורף במאיורקה תיאר את התקופה שבילו היא ושופן באי זה בין 1838 ל-1839. הרומנים האחרים שלה כוללים את אינדיאנה (1832), לליה (1833), מופרא (1837), החבר לסיבוב צרפת (1840), קונסואלו (1842–1843), ו-הטוחן מאנגיבו (1845).
מחזות וקטעים אוטוביוגרפיים כוללים את סיפור חיי (1855), היא והוא (1859, על הרומן שלה עם מיסה), יומן אינטימי (פורסם לאחר מותה ב-1926), והתכתבויות. סאנד הציגה לעיתים קרובות את יצירותיה התיאטרליות בתיאטרון הפרטי הקטן שלה באחוזת נואן.
### דעות פוליטיות
סאנד כתבה גם ביקורת ספרות וטקסטים פוליטיים. בראשית חייה צידדה בעניים ובמעמד הפועלים וכן דגלה בזכויות נשים. כשפרצה מהפכת 1848, היא הייתה רפובליקנית נלהבת. סאנד הקימה עיתון משלה, שפורסם בקואופרטיב של עובדים.
פוליטית, היא הפכה לפעילה מאוד לאחר 1841, ומנהיגי התקופה התייעצו איתה לעיתים קרובות וקיבלו את עצתה. היא הייתה חברה בממשלה הזמנית של 1848, והוציאה סדרה של מניפסטים לוהטים. בעוד רפובליקנים רבים נכלאו או יצאו לגלות לאחר ההפיכה של לואי-נפוליאון בונפרטה בדצמבר 1851, היא נשארה בצרפת, שמרה על מערכת יחסים מעורפלת עם המשטר החדש, וניהלה משא ומתן על חנינות ועונשים מופחתים עבור חבריה.
סאנד הייתה ידועה במעורבותה ובכתביה במהלך הקומונה הפריזאית של 1871, שם נקטה עמדה לטובת אספת ורסאי נגד הקומונרים, ודחקה בהם לנקוט פעולה אלימה נגד המורדים. היא נחרדה מהאלימות של הקומונה הפריזאית, וכתבה: "ההרפתקה הנוראה נמשכת. הם סוחטים, הם מאיימים, הם עוצרים, הם שופטים. הם השתלטו על כל בתי העירייה, על כל המוסדות הציבוריים, הם בוזזים את התחמושת ואת אספקת המזון."
ביקורת
כתיבתה של סאנד הייתה פופולרית מאוד במהלך חייה והיא זכתה להערכה רבה מצד האליטה הספרותית והתרבותית בצרפת. ויקטור הוגו, בהספד שנשא בהלווייתה, אמר "הנבל היה בתוכה."
> בארץ הזו שחוקה הוא להשלים את המהפכה הצרפתית ולהתחיל את זו של שוויון המינים, בהיותה חלק משוויון הגברים, היה צורך באישה גדולה. היה צורך להוכיח שאישה יכולה להיות בעלת כל המתנות הגבריות מבלי לאבד אף אחת מתכונותיה המלאכיות, להיות חזקה מבלי להפסיק להיות עדינה... ז'ורז' סאנד הוכיחה זאת.
— ויקטור הוגו, הלווייתה של ז'ורז' סאנד
אז'ן דלקרואה היה חבר והעריך את כישוריה הספרותיים. פלובר היה מעריץ גלוי. אונורה דה בלזק, שהכיר את סאנד, אמר פעם שאם מישהו חושב שהיא כותבת רע, זה בגלל שסטנדרטים הביקורת שלו עצמו אינם מספיקים. הוא גם ציין שהטיפול שלה בדימויים ביצירותיה הראה שלכתיבתה יש דקות יוצאת דופן, עם היכולת "למעשה לשים את הדימוי במילה". אלפרד דה ויניי התייחס אליה כאל "סאפו".
לא כל בני זמנה העריצו אותה או את כתיבתה, המשורר שארל בודלר היה מבקר עכשווי אחד של ז'ורז' סאנד: "היא טיפשה, כבדה ופטפטנית. לרעיונותיה על מוסר יש את אותו עומק שיפוט ועדינות רגש כמו של סוכנות בית ונשים מוחזקות... העובדה שיש גברים שיכולים להתאהב בשרמוטה הזו היא אכן הוכחה לשפלותם של גברים בדור הזה."
השפעות על הספרות
פיודור דוסטויבסקי "קרא רבות ברומנים הרבים של ז'ורז' סאנד" ותרגם את אלדיני האחרונה שלה ב-1844, רק כדי ללמוד שהיא כבר פורסמה ברוסית. בתקופתו הבוגרת, הוא הביע יחס מעורפל כלפיה. לדוגמה, בנובלה שלו כתבים מהמרתף, המספר מתייחס לרגשות שהוא מבטא כ-"אני יוצא בנקודה ההיא לדקויות אירופיות, בלתי מוסברות ונשגבות בסגנון ז'ורז' סאנד".
המשוררת האנגלייה אליזבת בארט בראונינג (1806–61) כתבה שני שירים: "לז'ורז' סאנד: תשוקה" (1853) ו-"לז'ורז' סאנד: הכרה". המשורר האמריקאי וולט ויטמן ציטט את הרומן קונסואלו של סאנד כספר אהוב אישי, והמשך לרומן זה, הרוזנת מרודולשטאדט, מכיל לפחות כמה קטעים שנראה שהייתה להם השפעה ישירה מאוד עליו.
בנוסף להשפעותיה על הספרות האנגלית והרוסית, כתיבתה ודעותיה הפוליטיות של סאנד עיצבו סופרים רבים מהמאה ה-19 בספרד ובאמריקה הלטינית, כולל גרטרודיס גומס דה אבייאנדה, הסופרת ילידת קובה שגם פרסמה וחיה בספרד. מבקרים ציינו דמיון מבני ותמטי בין אינדיאנה של ז'ורז' סאנד, שפורסם ב-1832, לבין הרומן נגד העבדות סאב של גומס דה אבייאנדה, שפורסם ב-1841.
בפרק הראשון של ה"פתיחה" ל-בעקבות הזמן האבוד – הרומן הראשון ברצף של מרסל פרוסט – מרסל הצעיר והמיוסר נרגע על ידי אמו כשהיא מקריאה מ-פרנסואה השוטה, רומן ש(כפי שמוסבר) היה חלק ממתנה מסבתו, שכללה גם את הביצה של השטן, פאדט הקטנה, ו-אדוני הפעמונים. כמו בפרקים רבים הכוללים אמנות ב-בעקבות הזמן האבוד, זיכרון זה כולל פרשנות על היצירה. אך ב-הזמן שנמצא, פרוסט כותב ש"העט" של ז'ורז' סאנד... לא נראה לי עוד, כפי שנראה כל כך הרבה זמן לאמי לפני שהחלה בהדרגה לעצב את טעמה הספרותי על פי שלי, כלל עט קסמים.
סאנד מוזכרת גם במסה באורך ספר של וירג'יניה וולף חדר משלך יחד עם ג'ורג' אליוט ושרלוט ברונטה כ"כולן קורבנות של סכסוך פנימי כפי שכתביהן מוכיחים, ניסו ללא הועיל להסתיר את עצמן על ידי שימוש בשם של גבר."
התייחסויות ספרותיות תכופות לז'ורז' סאנד מופיעות ב-Possession (1990) מאת א. ס. ביאט ובמחזה Voyage, החלק הראשון בטרילוגיית חוף האוטופיה של טום סטופארד (2002). ז'ורז' סאנד מופיעה ב-זורו של איזבל אלנדה, כשהיא עדיין משתמשת בשמה המקורי, כילדה צעירה המאוהבת בדיאגו דה לה וגה (זורו).
שופן, סאנד וילדיה הם הדמויות הראשיות במחזה התיאטרון של הסופר הפולני ירוסלב איבשקביץ' קיץ בנואן, שהוצג לראשונה ב-1930. המחזה, המציג את השלב האחרון של מערכת היחסים בין הסופרת למלחין, עובד חמש פעמים על ידי הטלוויזיה הפולנית: ב-1963 (עם אנטונינה גורדון-גורצקה כסאנד וגוסטב הולובק כשופן), ב-1972 (עם הלינה מיקולאיסקה ולשק הרדגן), ב-1980 (עם אנה פולוני ומיכל פבליצקי), ב-1999 (עם יואנה שצ'פקובסקה, שגילמה את סולאנז' בגרסת 1980, ופיוטר סקיבה) וב-2021 (עם קטז'ינה הרמן ומארק קוסקובסקי).
בקצרה, חיים טעימים, רומן משנת 2022 מאת נל סטיבנס, מציג את שופן וז'ורז' סאנד כגיבורים, והוא תיאור בדיוני של חופשתם במאיורקה ב-1838–39.
מורשת
### בקולנוע
ז'ורז' סאנד מגולמת על ידי מרל אוברון ב-שיר לזכור, על ידי פטרישיה מוריסון ב-שיר ללא סוף, על ידי רוזמרי האריס ב-אישה ידועה לשמצה, על ידי ג'ודי דייוויס בסרט הבריטי-אמריקאי של ג'יימס לאפין מ-1991 אימפרומפטו; ועל ידי ז'ולייט בינוש בסרט הצרפתי מ-1999 ילדי המאה (Les Enfants du siècle). גם ב-ז'ורז' מי? (בצרפתית: George qui?), סרט ביוגרפי צרפתי מ-1973 בבימויה של מישל רוזייה ובכיכובה של אן ויאזמסקי כז'ורז' סאנד, אלן ליבולט ודניס גונסבורג. בסרט הפולני מ-2002 שופן: תשוקה לאהבה בבימויו של יז'י אנטצ'אק, ז'ורז' סאנד מגולמת על ידי דנוטה סטנקה. בסרט הצרפתי פלאשבק בבימויה של קרוליין ויניו, ז'ורז' סאנד מגולמת על ידי סוזן קלמנט. ז'ורז' סאנד מגולמת גם על ידי נין ד'אורסו בסדרת הטלוויזיה מ-2025 המורדת: הרפתקאותיה של ז'ורז' סאנד הצעירה. הסדרה מציגה מערכת יחסים אינטימית בין ד'אורסו לברברה פראווי (המגלמת את מארי דורוואל).
### מוזיאונים
ביתה של סאנד, כיום בית ז'ורז' סאנד במחוז אנדר, נרכש על ידי המדינה הצרפתית והוא מוזיאון המוקדש לה.
המוזיאון לחיי הרומנטיקה, ברובע ה-9 של פריז, מחזיק במזכרות רבות של סאנד.
יצירות
### רומנים
רוז ובלנש (1831, עם ז'ול סנדו)
- אדוני הפסיפס (1837)
- האוסקוק (1838)
- החבר לסיבוב צרפת (1840)
- הרוזנת מרודולשטאדט (1843, המשך לקונסואלו)
- טברינו (1845)
- החטא של מר אנטואן (1845)
- הטוחן מאנגיבו (1845)
- הביצה של השטן (1846)
- פרנסואה השוטה (1847)
- סיפורו של גריבויי האמיתי (1851)
- אדוני הפעמונים (1853)
- האדונים היפים של בואה-דורה (1857)
- איש השלג (1859)
- העיר השחורה (1860)
- לורה, מסע אל הקריסטל (1864)
- האהבה האחרונה (1866, מוקדש לפלובר)
- אבן מתגלגלת (1870)
- לורנס היפה (1870, המשך לאבן מתגלגלת)
- אחותי ז'אן (1874)
- שני האחים (1875, המשך לפלאמראנד)
- מגדל פרסמון (1876)
### מחזות
גבריאל (1839)
- קוזימה או שנאה באהבה (1840)
- שבעת מיתרי הנבל (1840)
- עיבוד צרפתי ל"כטוב בעיניכם" (1856)
- השושן היפני (1866)
- מעשה טוב לעולם אינו מבוזבז (1872)
### אוטוביוגרפיה
- מסע באוברן (סקיצה אוטוביוגרפית, 1827)
- סיפור חיי (אוטוביוגרפיה עד מהפכת 1848; 1855)
מקור: "ז'ורז' סאנד (1804–1876) – מחברת הטקסט". data.bnf.fr. הספרייה הלאומית של צרפת. אוחזר ב-12 ביוני 2019.