חיים מוקדמים והשכלה
מדע ודת דומים מאוד. שניהם היבטים יצירתיים ודמיוניים של המוח האנושי. סר ג'ון קרו אקלס היה נוירופיזיולוג ופילוסוף אוסטרלי שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1963 על עבודתו בנושא הסינפסה. הוא חלק את הפרס עם אנדרו הקסלי ואלן לויד הודג'קין. חיים ועבודה חיים מוקדמים אקלס נולד במלבורן, אוסטרליה. הוא גדל שם עם שתי אחיותיו והוריו: ויליאם ומרי קרו אקלס, שניהם מורים, שלימדו אותו בבית עד גיל 12. בתחילה למד בבית הספר התיכון ורנמבול, כיום מכללת ורנמבול, שבו קרו על שמו אגף מדעי, ולאחר מכן סיים את שנת הלימודים האחרונה שלו בבית הספר התיכון של מלבורן. בגיל 17, הוא קיב מלגה ללימודי רפואה באוניברסיטת מלבורן.
קריירה מוקדמת ותרומות מדעיות
כסטודנט לרפואה, מעולם לא הצליח למצוא הסבר מספק לאינטראקציה בין הנפש לגוף; הוא החל לחשוב על הפיכתו לנוירולוג. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ראשונה בשנת 1925, וקיבל מלגת רודס ללימודים אצל צ'ארלס סקוט שרינגטון במכללת מגדלן, אוניברסיטת אוקספורד, שם קיבל את תואר הדוקטור לפילוסופיה בשנת 1929. בשנת 1937 חזר אקלס לאוסטרליה, שם עבד על מחקר צבאי במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו אקלס היה המנהל של מכון קנמצו בבית הספר לרפואה בסידני, הוא וברנרד קץ נתנו הרצאות מחקר באוניברסיטת סידני, והשפיעו באופן משמעותי על הסביבה האינטלקטואלית שלה. לאחר המלחמה, הוא הפך לפרופסור באוניברסיטת אוטגו בניו זילנד.
פרס נובל ומחקר על סינפסות
בין השנים 1952 ל-1962 עבד כפרופסור בבית הספר למחקר רפואי ג'ון קרטין (JCSMR) של האוניברסיטה הלאומית האוסטרלית. מכון אקלס למדעי העצבים ממוקם באגף חדש של בניין JCSMR, שנבנה בסיוע מענק של 63 מיליון דולר מממשלת הקהילייה והושלם במרץ 2012. קריירה בתחילת שנות ה-50, אקלס ועמיתיו ביצעו את המחקר שהוביל לקבלת פרס נובל. כדי ללמוד על סינפסות במערכת העצבים ההיקפית, אקלס ועמיתיו השתמשו ברפלקס המתיחה כמודל, שניתן ללמוד אותו בקלות מכיוון שהוא מורכב משני נוירונים בלבד: נוירון חושי (סיב השריר הסרעפתי) והנוירון המוטורי. הנוירון החושי יוצר סינפסה על הנוירון המוטורי בחוט השדרה.
מנגנון העברה סינפטית
כאשר מועבר זרם לנוירון החושי בשריר הירך הקדמי, הנוירון המוטורי העצב את הירך הקדמיי יוצר פוטנציאל פוסט-סינפטי מעורר קטן (EPSP). כאשר מועבר זרם דומה דרך שריר הירך האחורי, השריר המנוגד לירך הקדמיי, נוצר פוטנציאל פוסט-סינפטי מעכב (IPSP) בנוירון המוטורי של הירך הקדמיי. למרות שפוטנציאל EPSP בודד לא היה מספיק כדי להפעיל פוטנציאל פעולה בנוירון המוטורי, סכום של כמה EPSPs מנוירונים חושיים רבים היוצרים סינפסה על הנוירון המוטורי יכול לגרום לנוירון המוטורי להפעיל, ובכך לכווץ את הירך הקדמיי. מצד שני, IPSPs יכולים להחסיר מסכום זה של EPSPs, ולמנוע מהנוירון המוטורי להפעיל. ג'ון קרו אקלס (ימין) עם הפסיכיאטר הצ'כי סיריל הושל (שמאל) בשנת 1993 מלבד ניסויים אלה חלוציים, אקלס היה מפתח מפתח במספר התפתחויות חשובות במדעי העצבים.
שינוי בתאוריות וכיבודים רשמיים
עד סביב שנת 1949, אקלס האמין שהעברה סינפטית היא בעיקר חשמלית ולא כימית. למרות שטעות היה בהשערה זו, הטיעונים שלו הובילו אותו ואחרים לבצע חלק מהניסויים שהוכיחו את ההעברה הסינפטית הכימית. ברנרד קץ ואקלס עבדו יחד על חלק מהניסויים שהסבירו את תפקידו של אצטילכולין כמוליך עצבי במוח. כיבודים הוא מונה לאביר במסדר האימפריה הבריטית בשנת 1958 כהוקרה על שירותיו למחקר הפיזיולוגי. הוא זכה בפרס אוסטרלי השנה בשנת 1963, באותה שנה בה זכה בפרס נובל. בשנת 1964 הפך לחבר כבוד בחברה הפילוסופית האמריקאית, ובשנת 1966 עבר לארצות הברית כדי לעבוד במכון למחקר ביו-רפואי בשיקגו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנותיו המאוחרות ועמדות פילוסופיות
לא שבע רצון מתנאי העבודה שם, עזב כדי להפוך לפרופסור באוניברסיטת באפלו משנת 1968 עד פרישתו בשנת 1975. לאחר פרישתו, עבר לשווייץ וכתב על בעיית הנפש והגוף. בשנת 1981, אקלס הפך לחבר מייסד של המועצה התרבותית העולמית. בשנת 1990 הוא מונה לחבר במסדר אוסטרליה (AC) כהוקרה על שירותו למדע, במיוחד בתחום הנוירופיזיולוגיה. הוא מת בשנת 1997 בטנרו-קונטרה, לוקרנו, שווייץ. פילוסופיה בספרו "ההבנה של המוח" (1973), אקלס מסכם את פילוסופייתו: "עכשיו, לפני שאדון בפירוט בתפקוד המוח, אני נותן בתחילה דיווח על עמדה פילוסופית שלי על הבעיה הנקראת 'בעיית המוח-נפש', כך שתוכלו לקשר את הראיות הניסיוניות לעמדה הפילוסופית הזו. כתבתי באורך רב על פילוסופיה זו בספרי 'התמודדות עם המציאות'.
הרעיון של שלוש עולמות
בציור 6-1 תוכל לראות שאני מקבל במלואו את ההישגים הפילוסופיים האחרונים של סר קרל פופר עם הרעיון של שלוש עולמות. הייתי דואליסט, עכשיו אני טריאליסט! דואליזם קרטזיאני יצא מהאופנה עם רבים. הם מחזיקים במוניזם כדי להימלט מהחידה של אינטראקציית המוח-נפש עם בעיותיה המבלבלות. אבל סר קרל פופר ואנחנו אינטראקציוניסטים, ומה עוד, טריאליסטים אינטראקציוניסטים! שלושת העולמות מוגדרים בקלות. אני מאמין שבסיווג של ציור 6-1 אין דבר שנשאר מחוץ. הוא מטפל בכל מה שקיים ובחוויה שלנו. כל ניתן לסווג באחד מהקטגוריות המונצחות תחת עולמות 1, 2 ו-3. ציור 6-1, שלושת העולמות "בציור 6-1, עולם 1 הוא עולם העצמים והמצבים הפיזיים.
סיווג מפורט של המציאות
הוא כולל את כל הקוסמוס של חומר ואנרגיה, את כל הביולוגיה כולל מוחות אנושיים, ואת כל הממצאים שהאדם יצר לקידום מידע, למשל, הנייר והדיו של ספרים או הבסיס החומרי של יצירות האמנות. עולם 1 הוא העולם הכולל של המטריאליסטים. הם מכירים בכלום אחר. כל השאר הוא פנטזיה. "עולם 2 הוא עולם מצבי התודעה והידע הסובייקטיבי מכל הסוגים. כלל תפיסותינו מגיעות לעולם זה. אבל יש כמה רמות. בהסכמה עם פולטן, אני נוטה להכיר שלוש סוגים של רמות של עולם 2, כפי שמוצג בציור 6-2, אבל ייתכן שנכון יותר לחשוב על זה כספקטרום. ציור 6-2, עולם התודעה "הרמה הראשונה (חוש חיצוני) היא התפיסות הרגילות המסופקות על ידי כל איברי החושים שלנו, שמיעה ומגע וראייה וריח וכאב.
כל התפיסות הללו נמצאות בעולם 2, מובן: ראייה עם אור וצבע; צליל עם מוזיקה והרמוניה; מגע עם כל תכונותיו ורטט; טווח הריחות והטעמים, וכו'. תכונות אלה לא קיימות בעולם 1, שבו בהתאמה יש רק גלים אלקטרומגנטיים, גלי לחץ באטמוספירה, עצמים חומריים, וחומרים כימיים. "בנוסף יש רמה של חוש פנימי, שהוא עולם של תפיסות עדינות יותר. זהו עולם הרגשותיך, של רגשות השמחה והעצב והפחד והכעס שלך, וכו'. הוא כולל את כל זיכרונותיך, ואת כל הדמיונות והתכנונים שלך לעתיד. למעשה, יש טוון שלם של רמות שניתן לתאר באורך. כל החוויות העדינות של האדם נמצאות בעולם החושי הפנימי הזה.
הכל פרטי לך, אבל אתה יכול לחשוף אותו בביטוי לשוני, ובמחוות של כל רמות העדינות. "לבסוף, בליבת עולם 2 יש את העצמי או האגו הטהור, שהוא הבסיס של אחדותנו כישות חווויה לאורך כל חיינו. "עולם 2 זה המציאות הראשונית שלנו. חוויות התודעה שלנו הן הבסיס לידיעה שלנו על עולם 1, שהוא עולם מציאות משנית, עולם נגזר. כל פעם שאני מבצע ניסוי מדעי, למשל, אני צריך לתכנן אותו קוגניטיבית, הכל במחשבותיי, ואז לבצע באופן מודע את תוכנית הפעולה שלי בניסוי. לבסוף אני צריך להסתכל על התוצאות ולהעריך אותן במחשבה. למשל, אני צריך לראות את העקבות של האוסצילוסקופ ואת התצלומים הצילומיים שלהם או לשמוע את האותות ברמז.
אינטראקציה של תודעה ותרבות
האותות השונים מציוד ההקלטה צריכים להתקבל על ידי איברי החושים שלי, להיות מועברים למוח שלי, וכך לתודעה שלי, ואז למדוד ולהשוות בהתאמה לפני שאוכל להתחיל לחשוב על משמעות תוצאות הניסוי. אנחנו כל הזמן, בכל פעולה שאנחנו עושים, משחקים בלי הרף קדימה ואחורה בין עולם 1 לעולם 2. "ומהו עולם 3? כפי שמוצג בציור 6-1, זהו עולם התרבות כולו. זהו עולם שנוצר על ידי האדם ושבתמורה יצר את האדם. זו הודעתי שבה אני עוקב אחר פופר ללא הסתייגויות. כל השפה נמצאת כאן. כל אמצעי התקשורת שלנו, כל מאמצינו האינטלקטואליים מקודדים בספרים, מקודדים באוצרות האמנותיים והטכנולוגיים במוזיאונים, מקודדים בכל חפץ שהשאיר האדם מהתקופה הפרימיטיבית—זהו עולם 3 עד ימינו אלה.
זהו עולם הציוויליזציה והתרבות. חינוך הוא האמצעי שבאמצעותו כל אדם מובא ליחס עם עולם 3. בדרך זו הוא הופך לטבול בו לאורך חייו, משתתף במורשת האנושות ובכך הופך לאדם מלא. עולם 3 הוא העולם שיחסו לאדם ייחודי. זהו העולם שהוא כלל לא ידוע לבעלי חיים. הם עיוורים לכל עולם 3. אומר זאת ללא הסתייגויות. זו אז הראשונה בסיפור שלי. "עכשיו אני בא לשקול את הדרך שבה שלושת העולמות מגיבים זה לזה..." למרות מילים אלה, בספרו המאוחר כיצד העצמי שולט במוחו, הציע אקלס מנגנון דואליסטי של נפש. חיים אישיים ומוות אקלס היה אב לתשעה ילדים. אקלס נישא לאיירין מילר אקלס (1904-2002) בשנת 1928 והתגרש בשנת 1968. לאחר גירושיו בשנת 1968, אקלס נישא להלנה טאבוריקובה; נוירופסיכולוגית ורופאה.
חיים אישיים, מוות, וביבליוגרפיה
מאוניברסיטת קרל. השניים שיתפו פעולה לעיתים קרובות במחקר ונשארו נשואים עד מותו. אקלס מת ב-2 במאי 1997 בביתו בקונטרה, שווייץ. הוא נקבר בקונטרה, שווייץ. סגנונות מר ג'ון אקלס 1903–1929 דר' ג'ון אקלס 1929–1944 פרופ' ג'ון אקלס 1944–1958 סר ג'ון אקלס 1958–1990 סר ג'ון אקלס AC 1990–1997 ביבליוגרפיה 1932, פעילות הרפלקס של חוט השדרה. 1953, הבסיס הנוירופיזיולוגי של הנפש: עקרונות הנוירופיזיולוגיה, אוקספורד: קלרנדון. 1957, פיזיולוגיית תאי העצב. 1964, פיזיולוגיית הסינפסות. 1965, המוח ואחדות החוויה התודעתית, לונדון: Cambridge University Press. 1969, המסלולים המעכבים של מערכת העצבים המרכזית. 1970, התמודדות עם המציאות: הרפתקאות פילוסופיות של מדען מוח, ברלין: ספרינגר. 1973, ההבנה של המוח.
1977, העצמי ומוחו, עם קרל פופר, ברלין: ספרינגר. 1979, התעלום האנושי, ברלין: ספרינגר. 1980, הנפש האנושית. 1984, הפלא של היות אדם – המוח שלנו והנפש שלנו, עם דניאל נ. רובינסון, ניו יורק, פרי פרס. 1985, מוח ונפש: בעיות הרבה-פנים, עורך, ניו יורק: פראגון האוס. 1989, אבולוציה של המוח: יצירת העצמי. 1994, כיצד העצמי שולט במוחו.