מייסטר אקהרט

מייסטר אקהרט

אקהרט פון הוכהיים (Eckhart von Hochheim), הידוע בשם יוהנס אקהרט (Johannes Eckhart; נולד בערך ב-1260 – נפטר בערך ב-1328), המוכר בדרך כלל בשם מייסטר אקהרט (בגרמנית: [ˈmaɪstɐ ˈʔɛkaʁt]), היה כומר קתולי, תיאולוג, פילוסוף ומיסטיקן גרמני. הוא נולד ליד גותה ברוזנות תורינגיה שבאימפריה הרומית הקדושה. הוא היה חבר במסדר הדומיניקני.

אקהרט זכה לפרסום במהלך תקופת האפיפיורות באביניון, בתקופה של מתחים גוברים בין מסדרים נזיריים, כמרים דיוקזיים, הפרנציסקנים והדומיניקנים. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא הואשם בכפירה, הובא בפני האינקוויזיציה המקומית בהובלת הפרנציסקנים ונשפט ככופר על ידי האפיפיור יוחנן העשרים ושניים בבולה "In Agro Dominico" מ-27 במרץ 1329. במהלך המשפט, קטעים מתוך "ספר הנחמה האלוהית" שלו שימשו נגדו. נראה כי הלך לעולמו לפני שפסק הדין הגיע לידיו.

אקהרט היה ידוע בעבודתו עם קבוצות חילוניות אדוקות כמו "ידידי האל" (Friends of God), ואחריו המשיכו תלמידיו הזהירים יותר, יוהנס טאולר (Johannes Tauler) והנריך סוזו (Henry Suso), האחרון שבהם הוכרז כמבורך. מאז המאה ה-19 זוכה אקהרט לתשומת לב מחודשת. הוא רכש מעמד של מיסטיקן דגול ברוחניות הניו אייג' בת זמננו, ועורר עניין רב בקרב חוקרים הממקמים אותו במסורת הסכולסטית והפילוסופית של ימי הביניים.

חיים מוקדמים

אקהרט נולד ככל הנראה בסביבות שנת 1260 בכפר טמבאך (Tambach), ליד גותה, ברוזנות תורינגיה. בעבר נטען כי נולד למשפחת אצולה של בעלי קרקעות, אך טענה זו נבעה מפרשנות מוטעית של ארכיוני התקופה. במציאות, ידוע מעט מאוד על משפחתו ועל חייו המוקדמים. אין בסיס להענקת השם הפרטי "יוהנס", המופיע לעיתים בסקירות ביוגרפיות: שמו הפרטי היה אקהרט ושם משפחתו היה פון הוכהיים.

קריירה

ככל הנראה בסביבות שנת 1278, הצטרף אקהרט למנזר הדומיניקני בארפורט, בהיותו בן שמונה-עשרה לערך. מניחים שלמד בקלן לפני 1280. ייתכן גם שלמד באוניברסיטת פריז, לפני או אחרי תקופתו בקלן.

העדות המוצקה הראשונה לחייו מופיעה ב-18 באפריל 1294, כאשר כ-baccalaureus (מרצה) על ה"סנטנציות" של פטר לומברד (Peter Lombard) – תפקיד אליו מונה ככל הנראה ב-1293 (עד אז כבר הוסמך לכמורה) – הוא נשא את דרשת הפסח (Sermo Paschalis) במנזר הדומיניקני סן-ז'אק בפריז. בסוף 1294 מונה אקהרט לפריור בארפורט ולפרובינציאל דומיניקני של תורינגיה בגרמניה. יצירתו הכתובה הראשונה בשפה העממית, "Reden der Unterweisung" (דברי הדרכה/עצות על הבחנה), סדרת שיחות שנשא בפני נוביציאטים דומיניקנים, מתוארכת לתקופה זו (כ-1295–1298). בשנת 1302 נשלח לפריז כדי לקבל את הקתדרה הדומיניקנית החיצונית לתיאולוגיה. הוא נשאר שם עד 1303. ה"שאלות הפריזאיות" הקצרות מתוארכות לתקופה זו.

בסוף 1303 חזר אקהרט לארפורט וקיבל את משרת הפרובינציאל הממונה על סקסוניה, פרובינציה שהשתרעה באותה עת מהולנד ועד ליבוניה. בכך היה אחראי על ארבעים ושבעה מנזרים באזור. תלונות שהוגשו נגדו ונגד הפרובינציאל הממונה על טאוטוניה בפרק הכללי הדומיניקני שנערך בפריז ב-1306, בנוגע לאי-סדרים, היו כנראה שוליות, שכן הגנרל איימריק מפיאצ'נצה (Aymeric of Piacenza) מינה אותו בשנה שלאחר מכן לוויקאר-גנרל שלו לבוהמיה, עם סמכות מלאה להשליט סדר במנזרים המורעלים שם. אקהרט היה פרובינציאל של סקסוניה עד 1311, ובמהלך תקופה זו ייסד שלושה מנזרים לנשים באזור.

ב-14 במאי 1311 מונה אקהרט על ידי הפרק הכללי שנערך בנאפולי למורה בפריז. ההזמנה חזרה לפריז לקדנציה שנייה כ-magister הייתה זכות נדירה, שהוענקה בעבר רק לתומאס אקווינס (Thomas Aquinas). אקהרט שהה בפריז במשך שנתיים אקדמיות, עד קיץ 1313, כשהוא מתגורר באותו בית עם האינקוויזיטור ויליאם מפריז. לאחר מכן הגיעה תקופה ארוכה שבה ידוע רק כי אקהרט בילה חלק מהזמן בשטרסבורג. לא ברור איזה תפקיד ספציפי מילא שם: נראה שהוא עסק בעיקר בהכוונה רוחנית ובדרשות במנזרים דומיניקניים.

קטע בכרוניקה משנת 1320, ששרד בכתב יד (ראו וילהלם פרגר, i. 352–399), מזכיר פריור בשם אקהרט בפרנקפורט שנחשד בכפירה, והיסטוריונים אחדים קשרו זאת למייסטר אקהרט.

האשמת כפירה

בסוף 1323 או בתחילת 1324 עזב אקהרט את שטרסבורג לטובת הבית הדומיניקני בקלן. לא ברור בדיוק מה עשה שם, אם כי ייתכן שחלק מזמנו הוקדש להוראה ב-Studium היוקרתי בעיר. אקהרט גם המשיך לדרוש, כשהוא נושא את דרשותיו בתקופה של אי-סדר בקרב הכמורה והמסדרים הנזיריים, צמיחה מהירה של קבוצות חילוניות אדוקות רבות, ודאגותיה המתמשכות של האינקוויזיציה מתנועות כופרות ברחבי אירופה.

נראה שחלק מהרשויות הדומיניקניות כבר חשו דאגה בנוגע לתורתו של אקהרט. הפרק הכללי הדומיניקני שנערך בוונציה באביב 1325 יצא נגד "נזירים בטאוטוניה האומרים דברים בדרשותיהם שעלולים בקלות להוביל אנשים פשוטים וחסרי השכלה לטעות". דאגה זו (או אולי דאגות שהעלה הארכיבישוף של קלן, הנריך מבירנבורג) עשויה להיות הסיבה לכך שניקולאס משטרסבורג, שקיבל מהאפיפיור את האחריות הזמנית על המנזרים הדומיניקניים בגרמניה בשנת 1325, ערך חקירה על אורתודוקסיות של אקהרט. ניקולאס הציג רשימה של קטעים חשודים מתוך "ספר הנחמה" בפני אקהרט, שהגיב במועד כלשהו בין אוגוסט 1325 לינואר 1326 בחיבור Requisitus (כיום אבוד), ששכנע את הממונים הישירים עליו באורתודוקסיות שלו. למרות הבטחה זו, הורה הארכיבישוף ב-1326 על משפט אינקוויזיטורי. בשלב זה פרסם אקהרט "מסמך הצדקה", המספק הסבר מפורט על מה שנלמד.

לאורך החודשים הקשים של סוף 1326, נהנה אקהרט מתמיכתן המלאה של הרשויות הדומיניקניות המקומיות, כפי שניכר בשלוש מחאות רשמיות שהגיש ניקולאס משטרסבורג נגד פעולות האינקוויזיטורים בינואר 1327. ב-13 בפברואר 1327, לפני שהאינקוויזיטורים של הארכיבישוף פסקו את דינם על אקהרט, נשא אקהרט דרשה בכנסייה הדומיניקנית בקלן, ולאחר מכן ביקש ממזכירו להקריא הצהרה פומבית על חפותו. הוא הצהיר במחאתו כי תמיד תיעב כל דבר פסול, ואם יימצא דבר כזה בכתביו, הרי שהוא חוזר בו. אקהרט עצמו תרגם את הטקסט לגרמנית, כדי שהקהל שלו, דוברי השפה העממית, יוכלו להבינו. נראה כי פסק הדין היה לרעת אקהרט. אקהרט הכחיש את הסמכות של האינקוויזיטורים ושל הארכיבישוף, וערער לאפיפיור נגד פסק הדין. לאחר מכן, באביב 1327, יצא לאביניון.

באביניון, נראה שהאפיפיור יוחנן העשרים ושניים הקים שני טריבונלים כדי לחקור את המקרה, האחד מורכב מתיאולוגים והשני מקרדינלים. העדויות לתהליך זה דלות. עם זאת, ידוע כי הוועדות צמצמו את 150 הסעיפים החשודים ל-28; המסמך הידוע בשם Votum Avenionense מציג, בסגנון סכולסטי, את עשרים ושמונה הסעיפים, את הגנתו של אקהרט על כל אחד מהם, ואת הפרכת חברי הוועדות. ב-30 באפריל 1328 כתב האפיפיור לארכיבישוף הנריך מבירנבורג כי המקרה נגד אקהרט מתקדם, אך הוסיף כי אקהרט כבר מת (מחקרים מודרניים מציעים כי ייתכן שנפטר ב-28 בינואר 1328). הוועדה האפיפיורית אישרה בסופו של דבר (אם כי בצורה שונתה) את החלטת ועדת קלן נגד אקהרט.

האפיפיור יוחנן העשרים ושניים פרסם בולה (In agro dominico), ב-27 במרץ 1329, שבה סדרת הצהרות של אקהרט אופיינה ככפירה, ואחרות כחשודות בכפירה. בסיום, צוין כי אקהרט חזר בו לפני מותו מכל מה שלימד בצורה כוזבת, בכך שהכפיף את עצמו ואת כתביו להחלטת הכס הקדוש. ייתכן שהחלטתו החריגה של האפיפיור להוציא את הבולה, למרות מותו של אקהרט (והעובדה שאקהרט לא גונה באופן אישי ככופר), נבעה מחשש האפיפיור מהבעיה הגוברת של כפירה מיסטית, ומלחץ מצד בעל בריתו הנריך מבירנבורג להביא את המקרה לסיום מוחלט.

שיקום

מעמדו של אקהרט בכנסייה הקתולית בת זמננו אינו ברור. המסדר הדומיניקני לחץ בעשור האחרון של המאה ה-20 לשיקומו המלא ולאישור האורתודוקסיות התיאולוגית שלו. האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע דעה חיובית על יוזמה זו, ואף הלך רחוק עד כדי ציטוט מכתביו של אקהרט, אך התוצאה נותרה במסדרונות הוותיקן. באביב 2010 נחשף כי הייתה תשובה מהוותיקן במכתב מתוארך ל-1992. טימותי רדקליף (Timothy Radcliffe), אז ראש המסדר הדומיניקני ומקבל המכתב, סיכם את תוכנו כדלקמן:

> ניסינו לגרום להסרת הצנזורה על אקהרט... ונאמר לנו שאין באמת צורך בכך מכיוון שהוא מעולם לא גונה בשמו, אלא רק כמה טענות שאמור היה להחזיק בהן, ולכן אנו חופשיים לחלוטין לומר שהוא תיאולוג טוב ואורתודוקסי.

פרופסור וינפריד טרוזן (Winfried Trusen) מווירצבורג, התכתב עם רדקליף וכתב הגנה על אקהרט לקרדינל רצינגר (לימים האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר), בהצהירו:

> רק 28 טענות צונזרו, אך הן הוצאו מהקשרן והיה בלתי אפשרי לאמת אותן, מכיוון שלא היו כתבי יד באביניון.

השפעות

אקהרט התחנך על הסכולסטיקה של ימי הביניים והכיר היטב את האריסטוטליות ואת האוגוסטיניזם. הנאופלטוניזם של פסאודו-דיוניסיוס האראופגיטי (Pseudo-Dionysius the Areopagite) השפיע עליו רבות, כפי שבא לידי ביטוי בתפיסותיו על ה-Gottheit (אלוהות) שמעבר לאלוהים שניתן לקרוא לו בשם.

משנה

### דרשות

אף שהיה תיאולוג אקדמי מיומן, יצירותיו הזכורות ביותר של אקהרט הן דרשותיו הלא שגרתיות בשפה הגרמנית העממית ולא בלטינית המקובלת. אקהרט, כנזיר מטיף, ניסה להדריך את צאן מרעיתו, וכן נזירים ונזירות תחת חסותו, עם דרשות מעשיות על טרנספורמציה רוחנית/פסיכולוגית ועל תכנים מטפוריים מהברית החדשה הקשורים לכוח היצירתי הטמון בחוסר פניות (disinterest; שוויון נפש או התנתקות).

הנושא המרכזי בדרשותיו הגרמניות של אקהרט הוא נוכחות האל בנשמת הפרט, וכבודה של נשמת האדם הצדיק. אף שהרחיב בנושא זה, הוא כמעט ולא סטה ממנו. באחת הדרשות, אקהרט מציע את הסיכום הבא למסר שלו:

> כאשר אני מטיף, אני נוהג לדבר על התנתקות ולומר שאדם צריך להיות ריק מעצמו ומכל הדברים; שנית, שהוא צריך להיבנות מחדש בטוב הפשוט שהוא אלוהים; שלישית, שהוא צריך לשקול את האריסטוקרטיה הגדולה שאלוהים הציב בנשמה, כך שבאמצעותה יוכל האדם להגיע בצורה מופלאה לאלוהים; ורביעית, על טוהר הטבע האלוהי.

כפי שאמר אקהרט בהגנתו במשפט, דרשותיו נועדו לעורר במאזינים את הרצון מעל הכל לעשות טוב. בכך השתמש לעיתים קרובות בשפה יוצאת דופן או נראה כסטייה מדרך האורתודוקסיה, מה שהפך אותו לחשוד בעיני הכנסייה במהלך שנות המתח של האפיפיורות באביניון.

### תיאולוגיה גרידא

בחזונו של אקהרט, אלוהים הוא פורה מיסודו. מתוך שפע של אהבה, האל הפורה מוליד את הבן, המילה שבכולנו. בבירור, זה מושרש בתפיסה הנאופלטונית של "גאות; רתיחה" של האחד שלא יכול לעצור את שפע הווייתו. אקהרט דמיין את הבריאה לא כ"גלישה מחייבת" (מטפורה המבוססת על תמונה הידרודינמית נפוצה), אלא כפעולה חופשית של רצון הטבע השילושי של האלוהות (ראו טריניטריאניזם).

טענה נועזת נוספת היא ההבחנה של אקהרט בין אלוהים לבין האלוהות (Gottheit בגרמנית, שמשמעותה אלוהות או המצב של להיות אלוהים). תפיסות אלו היו קיימות בכתביו של פסאודו-דיוניסיוס וב"על חלוקת הטבע" (De divisione naturae) של יוחנן סקוטוס (John the Scot), אך אקהרט, במרץ ובתעוזה אופייניים, עיצב מחדש את המטפורות הראשוניות לדימויים עמוקים של קוטביות בין המוחלט הבלתי-מניפסטי למניפסטי.

אקהרט לימד כי "אין זה מאופיו של אלוהים להשמיד דבר שיש לו הוויה, אלא הוא משכלל את כל הדברים", מה שהוביל חוקרים מסוימים למסקנה שהוא דגל בצורה כלשהי של ישועה אוניברסלית.

### שיטה הגיגית

ג'ון אורם מילס (John Orme Mills) מציין שאקהרט לא "השאיר לנו מדריך לחיים רוחניים כמו ה-Itinerarium של בונאוונטורה הקדוש (St Bonaventure) – מסע הנשמה", אלא שהרעיונות שלו בנושא זה חייבים להיות מרוכזים מתוך "זוג ספרים קצרים מאוד על סבל והתנתקות" ומהדרשות שלו. לפי מילס, הערותיו של אקהרט על תפילה עוסקות רק בתפילה הגיגית וב"התנתקות".

לפי ריינר שורמן (Reiner Schürmann), ניתן להבחין בארבעה שלבים בהבנתו של אקהרט לגבי התפתחות מיסטית: חוסר דמיון, דמיון, זהות, ופריצת דרך.

השפעה ומחקר

### המאה ה-13

אקהרט היה אחד הנאופלטוניסטים הנוצרים המשפיעים ביותר במאה ה-13 בתקופתו, והמשיך להיקרא בהרחבה בימי הביניים המאוחרים. כמה כותבים מראשית המאה העשרים האמינו שעבודתו של אקהרט נשכחה על ידי עמיתיו הדומיניקנים זמן קצר לאחר מותו. ב-1960, עם זאת, התגלה כתב יד ("in agro dominico") המכיל שש מאות קטעים מאת אקהרט, הנובעים בבירור ממקור שנוצר במנזר הדומיניקני בקלן לאחר פרסום הבולה שגינתה את כתביו של אקהרט, שכן הערות מהבולה מוכנסות לתוך כתב היד. כתב היד הגיע לידי הקרטוזיאנים בבזל, מה שמוכיח שכמה דומיניקנים וקרטוזיאנים המשיכו לקרוא את עבודתו של אקהרט.

ברור גם שניקולאס מקוזה (Nicholas of Cusa), הארכיבישוף של קלן בשנות ה-1430 וה-1440, עסק במחקר נרחב של אקהרט. הוא אסף, והעיר בקפידה, אוסף שרד של עבודותיו הלטיניות של אקהרט. מכיוון שאקהרט היה התיאולוג המדיאבלי היחיד שנשפט בפני האינקוויזיציה ככופר, הגינוי המאוחר (1329) של קטעים מתוך עבודותיו הטיל צל על המוניטין שלו עבור חלקם, אך חסידיו של אקהרט בקבוצה החילונית "ידידי האל" היו קיימים בקהילות ברחבי האזור והמשיכו את רעיונותיו בהנהגת כמרים כגון יוהאן טאולר והנריך סוזו.

### יוהאן טאולר ורולמן מרסווין

אקהרט נחשב בעיני חלקם ל"חילוני" מעורר ההשראה המוזכר בכתביו המאוחרים של יוהאן טאולר ורולמן מרסווין (Rulman Merswin) בשטרסבורג, שם ידוע ששהה (אם כי מוטל בספק שהוא כתב את הספר הפשטני "ספר תשעת הסלעים" שפורסם על ידי מרסווין ויוחס ל"ידיד האל מהאוברלנד"). מצד שני, רוב החוקרים רואים ב"ידיד האל מהאוברלנד" בדיה טהורה שהומצאה על ידי מרסווין כדי להסתיר את מחברו בשל טקטיקות ההפחדה של האינקוויזיציה באותה תקופה.

### תיאולוגיה גרמניקה והרפורמציה

יש חשד שהתקשורת המעשית שלו על הנתיב המיסטי עומדת מאחורי ה"תיאולוגיה גרמניקה" (Theologia Germanica) ה"אנונימית" והמשפיעה מהמאה ה-14, שהופצה לאחר היעלמותו. על פי ההקדמה המדיאבלית של המסמך, מחברו היה חבר לא ידוע במסדר האבירים הטאוטונים שחי בפרנקפורט.

חוסר ה-imprimatur (אישור) מהכנסייה והאנונימיות של מחבר ה"תיאולוגיה גרמניקה" לא הפחיתו מהשפעתה במשך מאות השנים הבאות – כולל מרטין לותר בשיא ההתנגדות הציבורית והכנסייתית לאינדולגנציות קתוליות – והיא נתפסה על ידי כמה היסטוריונים של ראשית המאה ה-20 כציר מרכזי בהתגרות בפעולותיו של לותר ובכך ב"רפורמציה הפרוטסטנטית".

הציטוט הבא מתוך "תיאולוגיה גרמניקה" מתאר את הקונפליקט בין עניינים ארציים לכנסייתיים:

> שתי עיני נשמתו של האדם אינן יכולות לבצע את עבודתן בבת אחת: אך אם הנשמה תראה בעין ימין אל עבר הנצח, אזי עין שמאל חייבת להיסגר ולהימנע מלעבוד, ולהיות כאילו הייתה מתה. שכן אם עין שמאל ממלאת את תפקידה כלפי דברים חיצוניים, כלומר עוסקת בזמן וביצורים; אזי עין ימין חייבת להשתבש בעבודתה; כלומר, בהתבוננותה. לכן, מי שיחפוץ באחת חייב להרפות מהאחרת; שכן "איש אינו יכול לשרת שני אדונים".

### עמימות

אקהרט נשכח במידה רבה מהמאה ה-16 עד המאה ה-19, למעט עניין מזדמן מצד הוגים כגון אנגלוס סילסיוס (1627–1677). במשך מאות שנים, כתביו היו ידועים רק ממספר דרשות שנמצאו במהדורות ישנות של דרשות יוהאן טאולר, שפורסמו על ידי קכלואן (לייפציג, 1498) ועל ידי אדם פטרי (בזל, 1521 ו-1522).

### גילוי מחדש

העניין בעבודותיו של אקהרט התחדש בתחילת המאה ה-19, במיוחד על ידי רומנטיקנים גרמנים ופילוסופים אידיאליסטים. פרסומו של פרנץ פייפר (Franz Pfeiffer) ב-1857 של דרשותיו וחיבוריו הגרמניים של אקהרט הוסיף רבות לעניין זה. דמות חשובה נוספת במאה ה-19 לשחזור עבודותיו של אקהרט הייתה הנרי דניפל (Henry Denifle), שהיה הראשון לשחזר את עבודותיו הלטיניות של אקהרט, החל מ-1886 ואילך.

במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עניין קתולי רב באקהרט היה מודאג מעקביות מחשבתו ביחס למחשבה הניאו-סכולסטית – במילים אחרות, לבדוק האם ניתן לראות את מחשבתו של אקהרט תואמת לאורתודוקסיה כפי שמיוצגת על ידי עמיתו הדומיניקני תומאס אקווינס.

### ייחוס עבודות

מאז אמצע המאה ה-19 חוקרים תהו אילו מבין היצירות הרבות המיוחסות לאקהרט צריכות להיחשב לאותנטיות, והאם יש לתת משקל רב יותר לעבודות שנכתבו בשפה העממית או בלטינית. אף שהעבודות בשפה העממית שורדות כיום בלמעלה מ-200 כתבי יד, העבודות הלטיניות נמצאות רק במספר מצומצם של כתבי יד. דניפל ואחרים הציעו שהחיבורים הלטיניים, שאקהרט הכין לפרסום בזהירות רבה, היו חיוניים להבנה מלאה של אקהרט.

ב-1923, הדרשות, הפרשנויות, החיבורים וההגנה החיוניים של אקהרט (ידועים גם בשם Rechtsfertigung, או "מסמך הצדקה") פורסמו מחדש. ההגנה תיעדה את תגובותיו של אקהרט נגד שני הליכי האינקוויזיציה שהובאו נגדו בקלן, ופרטים על נסיבות משפטו של אקהרט. הקטעים בהגנה מתוך דרשות וחיבורים עממיים שתוארו על ידי אקהרט כשלו, שימשו לאימות מספר עבודות עממיות. אף שנותרו שאלות לגבי האותנטיות של כמה עבודות עממיות, אין מחלוקת לגבי האופי האותנטי של הטקסטים הלטיניים המוצגים במהדורה הביקורתית.

### אקהרט כמיסטיקן

הרהור על העידן החדש (2003)

v - t - e

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, חוקרים התווכחו האם יש לכנות את אקהרט "מיסטיקן". הפילוסוף קארל אלברט (Karl Albert) כבר טען שיש למקם את אקהרט במסורת המיסטיקה הפילוסופית של פרמנידס ואפלטון והוגי הנאופלטוניזם פלוטינוס (Plotinus), פורפיריוס (Porphyry) ופרוקלוס (Proclus). הריברט פישר (Heribert Fischer) טען בשנות ה-60 שאקהרט היה תיאולוג מדיאבלי. לאחרונה, קלינט ג'ונסון הסכים עם ד. ט. סוזוקי (D. T. Suzuki) וטען על בסיס פניותיו של אקהרט לניסיון שהוא מיסטיקן במסורת של אוגוסטינוס ודיוניסיוס האראופגיטי. קטעים כמו הבאים, טוען ג'ונסון, מצביעים על ניסיון מעבר לספקולציה אינטלקטואלית ופילוסופיה:

> אלה שמעולם לא היו מנוסים בדברים פנימיים אינם יודעים מהו אלוהים. כמו אדם שיש לו יין במרתף אך מעולם לא טעם אותו, הוא לא יודע שזה טוב. (דרשה 10, DW I 164.5–8)

> מי שלא מבין את מה שאני אומר, שלא יכביד את ליבו בזה. שכן כל עוד אדם אינו כמו האמת הזו, הוא לא יבין את מה שאני אומר. שכן זוהי אמת מעבר למחשבה שמגיעה ישירות מליבו של אלוהים. (דרשה 52, DW II 506.1–3)

קורט פלאש (Kurt Flasch), חבר בבית הספר בוכום לפילוסופיה מדיאבלית, הגיב בחריפות נגד השפעת המיסטיקה של העידן החדש ו"כל מיני מיסטיקה סובייקטיבית רגשית", וטען לצורך לשחרר את אקהרט מ"השיטפון המיסטי". הוא רואה באקהרט אך ורק כפילוסוף. פלאש טוען שההתנגדות בין "מיסטיקן" ל"סכולסטיקן" אינה רלוונטית מכיוון שהמיסטיקה הזו (בהקשר של אקהרט) חדורה ברוח האוניברסיטה, שבה היא התרחשה.

על פי האקט (Hackett), יש להבין את אקהרט כ"הוגה הרמנויטי מקורי במסורת הלטינית". כדי להבין את אקהרט, עליו להיות ממוקם כראוי בתוך המסורת הפילוסופית המערבית שהיה חלק ממנה.

ג'וזאיה רויס (Josiah Royce), אידיאליסט אובייקטיבי, ראה באקהרט דוגמה מייצגת למיסטיקנים קתולים מהמאה ה-13 וה-14 "על סף כפירה מובהקת" אך ללא דעות פילוסופיות מקוריות. רויס מייחס את המוניטין של אקהרט למקוריות לעובדה שהוא תרגם פילוסופיה סכולסטית מלטינית לגרמנית, ושאקהרט כתב על ספקולציות שלו בגרמנית במקום בלטינית. אקהרט בדרך כלל עקב אחרי הדוקטרינה של תומאס אקווינס על השילוש, אך אקהרט הגזים בהבחנה הסכולסטית בין המהות האלוהית לבין האישים האלוהיים. הלב של המיסטיקה הספקולטיבית של אקהרט, לפי רויס, הוא שאם, באמצעות מה שנקרא בטרמינולוגיה נוצרית תהלוכת הבן, הידע האלוהי הכול משיג ביטוי מלא במונחים נצחיים, עדיין קיים במרכזו של ידע זה המסתורין ההכרחי של המהות האלוהית עצמה, שאינה מולידה ולא מולדת, ושעדיין היא המקור ומעיין כל האלוהי. השילוש הוא, עבור אקהרט, אלוהים הנגלה והמקור המסתורי של השילוש הוא האלוהות, אלוהים המוחלט.

מספר מחברים זיהו את אקהרט כפנתאיסט, אם כי הפרשנויות אינן פה אחד. הנס לאסן מרטנסן (Hans Lassen Martensen) אישר רעיון זה, אם כי אחרים, כמו הגל, ערערו עליו. לפי ג'ון דורלי (John Dourley), המלגה הנוכחית סבורה שסביר שהפילוסופיה של אקהרט "הייתה קרובה לפנתאיזם אפלטוני או פלוטיני שאותו ניסה בכנות ליישב עם הנצרות שלו בהצלחה דו-משמעית".

פופולריזציה מודרנית

### תיאולוגיה

מתיו פוקס

מתיו פוקס (נולד ב-1940) הוא תיאולוג אמריקאי. בעבר כומר וחבר במסדר הדומיניקני בתוך הכנסייה הקתולית הרומית, פוקס היה דובר מוקדם ומשפיע של תנועה שהפכה להיות ידועה בשם "רוחניות הבריאה". התנועה שואבת השראה ממסורות החוכמה של כתבי הקודש הנוצריים ומהפילוסופיות של חוזים קתוליים מימי הביניים כגון הילדגרד מבינגן, תומאס אקווינס, פרנסיס מאסיזי, ג'וליאן מנוריץ', דנטה אליגיירי, מייסטר אקהרט וניקולאס מקוזה, ואחרים. פוקס כתב מספר מאמרים על אקהרט וספר בשם "פריצת דרך: רוחניות הבריאה של מייסטר אקהרט בתרגום חדש".

### פילוסופיה מודרנית

ב"שיחה בנתיב כפרי", מרטין היידגר מפתח את המושג שלו Gelassenheit (הרפיה), מתוך מייסטר אקהרט. איאן מור (Ian Moore) טוען "שהיידגר התייעץ עם אקהרט שוב ושוב לאורך כל הקריירה שלו כדי לפתח או לתמוך במחשבתו שלו".

הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה מבחין בין התיאולוגיה השלילית של אקהרט לבין המושג שלו différance, אם כי ג'ון ד. קאפוטו (John D. Caputo) ב"דמעות ותפילות של ז'אק דרידה" המפורסם שלו מדגיש את חשיבות המסורת הזו למחשבה זו.

### רוחניות מודרנית

מייסטר אקהרט הפך לאחד הגיבורים הנצחיים של הרוחניות המודרנית, אשר, להיסטוריון הדת ואוטר האנגרף (Wouter Hanegraaff), משגשגת על סינקרטיזם כולל. סינקרטיזם זה החל עם הקולוניזציה של אסיה, והחיפוש אחר קווי דמיון בין דתות המזרח והמערב. מונותאיזם מערבי הושלך על דתיות המזרח על ידי אוריינטליסטים מערביים, בניסיון להתאים את הדתיות המזרחית להבנה מערבית, ולאחר מכן אינטלקטואלים אסיאתים השתמשו בהשלכות אלו כנקודת מוצא כדי להציע את עליונותן של אותן דתות מזרחיות. מוקדם, דמותו של מייסטר אקהרט מילאה תפקיד בהתפתחויות ובחילופי דברים אלו.

תשומת לב אקדמית מחודשת לאקהרט משכה עניין חיובי בעבודתו ממיסטיקנים לא-נוצרים עכשוויים. הציטוט הבא המפורסם ביותר של אקהרט, "העין שבה אני רואה את אלוהים היא אותה העין שבה אלוהים רואה אותי", מצוטט בדרך כלל על ידי הוגים בתוך הנאופגאניזם והבודהיזם האולטימטיבי כנקודת מגע בין מסורות אלו לבין המיסטיקה הנוצרית.

שופנהאואר

התרגום האירופי הראשון של האופנישדות הופיע בשני חלקים ב-1801 וב-1802. הפילוסוף מהמאה ה-19 ארתור שופנהאואר הושפע מהתרגומים המוקדמים של האופנישדות, שאותם כינה "הנחמה של חיי". שופנהאואר השווה את תפיסותיו של אקהרט לתורותיהם של מיסטיקנים וסגפנים הודים, נוצרים ומוסלמים:

> אם נפנה מצורות, שנוצרו על ידי נסיבות חיצוניות, ונלך לשורש הדברים, נמצא ששאקיאמוני ומייסטר אקהרט מלמדים את אותו הדבר; רק שהראשון העז לבטא את רעיונותיו בבירור ובאופן חיובי, ואילו אקהרט מחויב להלביש אותם בבגד של המיתוס הנוצרי, ולהתאים את ביטויו לכך.

שופנהאואר גם הצהיר:

> בודהה, אקהרט ואני מלמדים כולם בעיקרון את אותו הדבר.

החברה התיאוסופית

כוח מרכזי בהשפעה ההדדית של רעיונות ודתיות מזרחיים ומערביים היה החברה התיאוסופית, שגם שילבה את אקהרט במושג התיאוסופיה שלה. היא חיפשה חוכמה עתיקה במזרח, והפיצה רעיונות דתיים מזרחיים במערב. אחד המאפיינים הבולטים שלה היה האמונה ב"אדוני החוכמה", "יצורים, אנושיים או שהיו אנושיים, שהתעלו מעל גבולות הידע הרגילים, ושהופכים את חוכמתם לזמינה לאחרים". החברה התיאוסופית גם הפיצה רעיונות מערביים במזרח, מסייעת למודרניזציה של מסורות מזרחיות, ותורמת ללאומיות גוברת במושבות האסיאתיות.

ניאו-ודאנטה

לחברה התיאוסופית הייתה השפעה רבה על תנועות רפורמה הינדיות. תומך מרכזי ב"ניאו-הינדואיזם" זה, שנקרא גם "ניאו-ודאנטה", היה ויווקאננדה (1863–1902) שפופולריזציה לפרשנותו המודרנית של אדוואיטה ודאנטה (Advaita Vedanta) במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בהודו ובמערב כאחד, תוך דגש על anubhava ("ניסיון אישי") מעל סמכות כתבי הקודש. תורתו של ויווקאננדה הושוותה לתורתו של אקהרט.

במאה ה-20, מחשבותיו של אקהרט הושוו גם לאדוואיטה ודאנטה של שנקהרה על ידי רודולף אוטו (Rudolf Otto) בספרו "מיסטיקה מזרח ומערב". לפי ריצ'רד קינג, מטרת עבודה זו הייתה לגאול את המיסטיקה של אקהרט בחוגים פרוטסטנטיים, תוך ניסיון "לקבוע את עליונות המיסטיקה הגרמנית של אקהרט על המיסטיקה ההודית של שנקהרה".

מודרניזם בודהיסטי

לחברה התיאוסופית הייתה השפעה רבה גם על המודרניזם הבודהיסטי, ועל הפצת הבודהיזם המודרני הזה במערב. יחד עם הנרי סטיל אלקוט (Henry Steel Olcott) ואנאגאריקה דרמאפאלה (Anagarika Dharmapala), הלנה בלוואצקי (Helena Blavatsky) הייתה מכרעת בהעברה ובחידוש המערביים של בודהיזם תרוואדה.

ב-1891, קארל אויגן נוימן (Karl Eugen Neumann), שתרגם חלקים גדולים מהטריפיטקה, מצא קווי דמיון בין אקהרט לבודהיזם, אותם פרסם ב-"Zwei buddhistische Suttas und ein Traktat Meister Eckharts" (שתי סוטות בודהיסטיות ומסכת של מייסטר אקהרט). ד. ט. סוזוקי, שהצטרף לחברה התיאוסופית אדיאר והיה תיאוסוף פעיל, הבחין בקווי דמיון בין תורתו של אקהרט לזן בודהיזם בספרו "מיסטיקה: נוצרית ובודהיסטית", תוך משיכת קווי דמיון בין ה"אינות הטהורה" (ein bloss nicht) של אקהרט לבין שוניאטה (sunyata). שיזוטרו אואדה (Shizuteru Ueda), פילוסוף וחוקר בפילוסופיה מדיאבלית מהדור השלישי של אסכולת קיוטו, הראה קווי דמיון בין הסוטריולוגיה של אקהרט לזן בודהיזם במאמר.

ריינר שורמן OP, פרופסור לפילוסופיה, תוך הסכמה עם דאיסט ט. סוזוקי שקיימים קווי דמיון מסוימים בין זן בודהיזם לבין תורתו של מייסטר אקהרט, גם ערער על טענתו של סוזוקי שהרעיונות המפורטים בדרשותיו של אקהרט מתקרבים מאוד למחשבה בודהיסטית, "כל כך קרוב למעשה, שאפשר היה להחתים אותם כמעט בוודאות כנובעים מספקולציות בודהיסטיות". הבהרותיו הרבות של שורמן כללו:

- בשאלת "הזמן" ותפיסתו של אקהרט (שנטענה כמקבילה לבודהיזם בהפחתת ההתעוררות לאינסטנטניות) שהולדת המילה בבסיס הנפש חייבת להגשים את עצמה ברגע, ב"נצח עכשיו", שלמעשה אקהרט בהקשר זה מושרש ישירות בקטכיזם של אבות הכנסייה ולא רק נגזר מהבודהיזם;

- בשאלת "הישות" (Isness) וטענתו של סוזוקי ש"חוויות נוצריות אינן שונות בסופו של דבר מאלה של הבודהיסטי; טרמינולוגיה היא כל מה שמפריד בינינו", שאצל אקהרט "ה-istigkeit של האלוהות [שתורגם כ"יששות" על ידי סוזוקי] היא שלילה של כל המהויות; היא אומרת שאלוהים, ולא אי-קיום, נמצא בלב כל הדברים", ובכך מדגימה עם תיאוסנטריזם של אקהרט ש"ה-istigkeit של האלוהות והיששות של דבר מתייחסים לשתי חוויות הפוכות אצל מייסטר אקהרט וסוזוקי: אצל הראשון, לאלוהים, ואצל השני, ל'מצב הנפש הרגיל שלנו'" וניסיונותיו של הבודהיזם לחשוב על "אינות טהורה";

- בשאלת "הריקנות" (Emptiness) ותפיסתו של אקהרט (שנטענה כמקבילה לדגש הבודהיסטי "על הריקנות של כל 'הדברים המורכבים'") שרק אדם משוחרר לחלוטין, חסר הכל, מבין, "תופס", את אלוהים, שה"ריקנות" הבודהיסטית נראית כנוגעת ליחסו של האדם לדברים בעוד שדאגתו של אקהרט היא עם מה ש"נמצא בקצה הדרך שנפתחה על ידי התנתקות [שהיא] הנפש מאמצת את עצם תנועת הפריחה האלוהית; היא עושה את מה שהאלוהות עושה: היא נותנת לכל הדברים להיות; לא רק שאלוהים חייב גם לנטוש את כל מה ששלו – שמות ותכונות אם הוא רוצה להגיע לבסיס הנפש (זה כבר צעד מעבר להכרה בריקנות של כל הדברים המורכבים), אלא שהווייתו המהותית של אלוהים – הרפיה – הופכת להווייתו של אדם משוחרר."

הצהרת הקוריה הרומית

עם יוסף רצינגר כפרפקט, קונגרגציית דוקטרינת האמונה פרסמה ב-1989 מכתב לבישופים של הכנסייה הקתולית על כמה היבטים של מדיטציה נוצרית שהתנגדו לאלה ש

> מציעים לנטוש [...] את עצם הרעיון של אלוהים האחד והשילוש, שהוא אהבה, לטובת התמזגות "בתהום הבלתי מוגדרת של האלוהות."

עם הערת שוליים המציינת

> מייסטר אקהרט מדבר על התמזגות "בתהום הבלתי מוגדרת של האלוהות" שהיא "חושך שבו אור השילוש לעולם אינו זורח." השוו ל-Sermo "Ave Gratia Plena" בסוף (י. קווינט, Deutsche Predigten und Traktate, Hanser 1955, 261).

### פסיכולוגיה ופסיכואנליזה

אריך פרום

הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף ההומניסטי הנודע אריך פרום היה חוקר נוסף שהביא תשומת לב מחודשת במערב לכתביו של אקהרט, תוך הסתמכות על רבים מהנושאים האחרונים בגוף עבודתו הגדול. אקהרט היה השפעה משמעותית בפיתוח תפיסתו של מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד על צמיחה רוחנית באמצעות שירות לא אנוכי לאנושות, כפי שפורט בספרו על הרהורים הנקרא Vägmärken ("סימני דרך").

קארל יונג

ב"איאון", מחקרים בפנומנולוגיה של העצמי, קארל יונג מצטט את אקהרט באהדה בדיונו על ישו כסמל של העצמי הארכיטיפי. יונג רואה באקהרט גנוסטי נוצרי:

> התיאולוגיה של מייסטר אקהרט מכירה "אלוהות" שאין לה תכונות, מלבד אחדות והוויה, שניתן לייחס לה; היא "הופכת", היא עדיין לא אדון של עצמה, והיא מייצגת צירוף מוחלט של ניגודים: "אך הטבע הפשוט שלה הוא של צורות חסרות צורה; של הפיכה חסרת הפיכה; של יצורים חסרי הוויה; של דברים חסרי דבר", וכו'. איחוד של ניגודים שקול לחוסר מודעות, ככל שהלוגיקה האנושית מגיעה, שכן מודעות מניחה בידול לסובייקט ולאובייקט וקשר ביניהם. (עמ' 193.)

> כפי שהאלוהות היא במהותה לא מודעת, כך גם האדם שחי באלוהים. בדרשתו על "עניי הרוח" (מתי ה:3), המייסטר אומר: "לאדם שיש לו את העוני הזה יש את כל מה שהיה כשהוא לא חי בשום אופן, לא בעצמו, לא באמת, ולא באלוהים. הוא כל כך חופשי וריק מכל ידיעה ששום ידיעת אלוהים אינה חיה בו; שכן בעודו עומד בטבע הנצחי של אלוהים, לא חי בו אחר: מה שחי שם היה הוא עצמו. וכך אנו אומרים שהאדם הזה ריק מידיעתו שלו כפי שהיה כשלא היה דבר; הוא נותן לאלוהים לעבוד עם מה שירצה, והוא עומד ריק כפי שבא מאלוהים." לכן עליו לאהוב את אלוהים בדרך הבאה: "אהוב אותו כפי שהוא; לא-אלוהים, לא-רוח, לא-אדם, לא-דמות; כאחד מוחלט, טהור, ברור, שהוא, נפרד מכל דבר אחר; ובו אנו שוקעים לנצח, מכלום לכלום. אלוהים יעזור לנו. אמן." (עמ' 193.)

יונג סיכם את השקפתו על אקהרט באומרו:

> הרוח חובקת העולם של מייסטר אקהרט הכירה, ללא ידע דיסקורסיבי, את החוויה המיסטית הקדמונית של הודו כמו גם של הגנוסטים, והייתה בעצמה הפרח המשובח ביותר על עץ ה"רוח החופשית" שפרח בתחילת המאה ה-11. היטב עשויים כתביו של מייסטר זה להיקבר במשך שש מאות שנה, שכן "זמנו טרם הגיע." רק במאה ה-19 מצא קהל המסוגל כלל להעריך את גדלות מוחו. (עמוד 194.)

### פרס מייסטר אקהרט

### בתרבות הפופולרית

בסרט "סולם יעקב" (Jacob's Ladder), לואי, חברו של הדמות הראשית, מייחס את הציטוט הבא לאקהרט:

> אתה יודע מה הוא [אקהרט] אמר? הדבר היחיד שנשרף בגיהינום הוא החלק בך שלא ייתן לחיים שלך ללכת; הזיכרונות שלך, ההיקשרויות שלך. הם שורפים את הכל. אבל הם לא מענישים אותך, הוא אמר. הם משחררים את הנשמה שלך. ...אם אתה מפחד למות ונאחז, אתה תראה שדים קורעים את חייך. אבל אם עשית שלום עם עצמך אז השדים הם באמת מלאכים, שמשחררים אותך מהארץ.

בספר "Z213: Exit" מאת דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos), אותו ציטוט, המיוחס לאקהרט, מופיע בניסוח מעט שונה:

> שלך בוערים והזיכרונות שלך ואתה לא רוצה לעזוב אותם. הכל יישרף עד הסוף, אתה סובל, אבל אף אחד לא מעניש אותך, הם רק משחררים את הנשמה שלך. אל תפחד כי בזמן שאתה מפחד מהמוות הם יקרעו את הנשמה שלך כמו שדים. רק תירגע ותראה את המלאכים שמשחררים אותך ואז תהיה חופשי.

בספר "הגרגול" (The Gargoyle) מאת אנדרו דייווידסון, אקהרט מוזכר בסיפור שמריאן אנגל מספרת לגיבור (חסר השם) על ימיה במנזר אנגלתל:

> מייסטר אקהרט אפילו לא היה מודה שאלוהים הוא טוב. ...עמדתו של אקהרט הייתה שכל דבר שהוא טוב יכול להפוך לטוב יותר, ומה שיכול להפוך לטוב יותר יכול להפוך לטוב ביותר. לא ניתן להתייחס לאלוהים כ"טוב", "טוב יותר", או "הכי טוב" כי הוא מעל כל הדברים. אם אדם אומר שאלוהים חכם, האדם משקר כי כל דבר שהוא חכם יכול להפוך לחכם יותר. כל דבר שאדם עשוי לומר על אלוהים הוא שגוי, אפילו לקרוא לו בשם אלוהים. אלוהים הוא "אינות סופר-מהותית" ו"הוויה טרנסצנדנטית" ... מעבר לכל המילים ומעבר לכל הבנה. הטוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא להישאר שקט, כי בכל פעם שהוא מפטפט על אלוהים, הוא עובר על חטא השקר. המייסטר האמיתי יודע שאם היה לו אלוהים שהוא יכול להבין, הוא לעולם לא היה מחזיק בו כאלוהים.

אקהרט מוזכר גם ב"פראני וזואי" של ג'. ד. סלינג'ר. במכתב לזואי, באדי אומר:

> אני לא יכול שלא לחשוב שהיית עושה שחקן טוב בהרבה אם סימור ואני לא היינו זורקים את האופנישדות והסוטרה של היהלום ואקהרט וכל האהבות הישנות האחרות שלנו עם שאר חומרי הקריאה המומלצים שלך כשהיית קטן.

התנועה השלישית של הסימפוניה "Harmonielehre" מאת ג'ון אדמס (1985) נקראת "מייסטר אקהרט וקוואקי", אשר מדמיינת את המיסטיקן צף בחלל עם בתו של המלחין אמילי (המכונה קוואקי) על גבו ולוחש סודות של חסד באוזנו.

אקהרט טולה מצטט את מייסטר אקהרט ב"כוחו של הרגע הזה" באומרו "הזמן הוא מה שמונע מהאור להגיע אלינו".

הרומן של אנטואן סנאנק (Antoine Sénanque) משנת 2023, "Croix de cendre", עוסק בחייו ובתורתו של אקהרט לאחר עזיבתו השנייה את פריז.