מלאני גריפית': הקול שהטעה את כולם
על סט הצילומים של Roar, סרט החיות שאביה החורג נואל מרשל ביים והוציא ב-1981, מלאני גריפית' הותקפה על ידי אריה ונזקקה לניתוח שחזור בפניה. הפציעה נראית בסרט המוגמר. זוהי המחשה המילולית ביותר הזמינה לתנאים שבהם גדלה: ילדות שבילתה בתוך פרויקטים של אנשים אחרים, עם הנזק שנותר בפריים.
בתה של טיפי הדרן
היא נולדה ב-9 באוגוסט 1957 במנהטן, לשחקנית טיפי הדרן ופיטר גריפית', מנהל פרסום. הוריה נפרדו כשהייתה בת שנתיים והיא גדלה בעיקר בלוס אנג'לס, כשהיא עוברת בין החופים כילדה. אמה נישאה מאוחר יותר למפיק נואל מרשל וניהלה את שמבאלה, שמורת חיות בעמק אנטילופ בקליפורניה, וכך נערה מתבגרת מצאה את עצמה חולקת בית, ובסופו של דבר סט סרטים, עם חתולים גדולים.
היא למדה בבית הספר המקצועי של הוליווד וסיימה את לימודיה בגיל שש עשרה, לאחר שדילגה על כיתה. בגיל ארבע עשרה, בעבודה על The Harrad Experiment, היא פגשה את השחקן דון ג'ונסון, שהיה בן עשרים ושתיים. הקשר הוביל לנישואין: הם נישאו בינואר 1976, כשהייתה בת שמונה עשרה, ונפרדו ביולי. היא נישאה לשחקן סטיבן באואר ב-1981 והתגרשה ממנו ב-1989, באותה שנה שבה נישאה בשנית לג'ונסון, ב-26 ביוני. נישואים אלו הסתיימו ב-1996. ב-14 במאי 1996 היא נישאה לאנטוניו בנדראס בלונדון; הם התגרשו בדצמבר 2015. יש לה שלושה ילדים, ביניהם השחקנית דקוטה ג'ונסון.
מהלכי לילה
תפקידה המשמעותי הראשון הגיע ב-1975, בגיל שבע עשרה, מול ג'ין הקמן ב-Night Moves של ארתור פן. הליהוק קבע למה במאים ישתמשו בה בעשור הבא: אישה צעירה שתמימותה לכאורה מטרידה ולא מרגיעה, כי היא יושבת על גבי מודעות של מבוגר שהיא לא עושה שום מאמץ להסתיר.
הכלי במרכזו הוא קולה, צליל גבוה, נשימתי, ילדותי שנראה כשייך למישהי בחצי גילה. מונח מול חומר מיני או מסוכן, הוא מייצר דיסוננס שאף בית ספר למשחק לא יכול ללמד ואף שחקן לא יכול לזייף, ויוצרי הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-80 הבינו את הערך שלו מיד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כפילת גוף, משהו פראי, נערה עובדת
בריאן דה פלמה ליהק אותה ב-Body Double ב-1984 כשחקנית פורנוגרפית, תפקיד שיכול היה לסיים קריירה ובמקום זאת זיכה אותה בפרס האגודה הלאומית למבקרי קולנוע לשחקנית המשנה הטובה ביותר, אחד הפרסים המפלים ביותר בביקורת האמריקאית. שנתיים לאחר מכן Something Wild של ג'ונתן דמי הפך אותה ללולו, הזרה התזזיתית שחוטפת איש עסקים מרובע לחייה; ההופעה זכתה לשבחים רחבים ולמועמדות לגלובוס הזהב.
ואז, ב-1988, Working Girl של מייק ניקולס. גריפית' גילמה את טס מקגיל, מזכירה מסטטן איילנד שמתחזה למנהלת כדי לקחת את הרעיון שלה ברצינות, והסרט הפך את כל האחריות שלה לנושא: כל העלילה תלויה בכך שאף אחד לא מאמין שאישה שנשמעת ככה יכולה להיות בעלת מוח. זה הביא לזכייה בגלובוס הזהב ולמועמדות לאוסקר לשחקנית הטובה ביותר. זו ההופעה שלפיה נמדדת הקריירה שלה, בשני הכיוונים.
אחרי
שנות ה-90 היו לא אדיבות. היא הופיעה בסדרה ארוכה של סרטים באיכות משתנה פראית ואספה מועמדויות לפרס פטל הזהב באותן שנים כמו מועמדויות לגלובוס הזהב, כפול יוצא דופן שאומר משהו מדויק על התנודתיות של החומר שניתן לה ושבחרה בו. היא נאבקה בהתמכרות לקוקאין ואלכוהול לאורך שנות ה-80. בשנת 2000 היא נכנסה לשיקום מהתמכרות למשככי כאבים, ובאופן יוצא דופן לתקופה, תיעדה את ההחלמה בפומבי בבלוג. "אני מתחילה את יומן ההחלמה הזה כי רציתי לחלוק איתכם את החוויות שלי", כתבה. היא עברה שיקום שוב ב-2009 ועברה ניתוח לסרטן העור ב-2009 וב-2018.
ב-2003 היא עשתה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי בתפקיד רוקסי הארט ב-Chicago, תפקיד הדורש שירה, ריקוד ושמונה הופעות בשבוע, והרשימה את המבקרים למרות שלא הייתה לה הכשרה רשמית מכל סוג שהיא. זו השורה הכי לא מוערכת בקורות החיים שלה, והעדות הברורה ביותר לכך שדמות המסך הייתה בנייה ולא תאונה.
מדוע מלאני מכונה גאון
התשובה הכנה היא שגאונות היא המילה הלא נכונה, והעמדת פנים אחרת תעליב הישג אמיתי. איש בתיעוד הביקורתי לא מייחס לה זאת, והמקרה שלה אינו נשען על אינטלקט ולא על המצאה אלא על החזקת איכות מסך שלא ניתן לייצר, ועל האינטליגנציה, לסירוגין אך אמיתית, של מה שעשתה איתה.
האיכות היא חוסר התאמה. הקול וההתנהגות מבטיחים ילדה; העיניים וההגשה מדווחות על מבוגרת שראתה יותר מדי. כמעט כל סרט חזק שעשתה בנוי על הפער הזה. דה פלמה השתמש בו לאיום ב-Body Double, דמי לסכנה ב-Something Wild, ניקולס לסאטירה ב-Working Girl, שם הבדיחה היא על כל מי שטועה בין הצליל לאדם. התרומה של גריפית' היא שהיא מעולם לא התנצלה על כך או ניסתה לתקן את זה למשלב קונבנציונלי יותר, מה שהיה המהלך המסחרי הקל והיה הורס אותה.
מקרה הנגד חזק בצורה יוצאת דופן ויש לציין אותו. העשור הטוב ביותר שלה נשען בכבדות על שלושה במאים שידעו בדיוק מה לעשות איתה; כשהחומר היה חלש היו לה מעט משאבים להציל אותו, ומועמדויות הראזי של שנות ה-90 יושבות בתיעוד לצד מועמדויות גלובוס הזהב. לא הייתה לה הכשרה רשמית. הרבה ממה שהיא מוערכת עליו הוא מזג ולא טכניקה. מה שיש לה הוא המצרך הנדיר ביותר במשחק קולנועי: נוכחות שנקראת כלא מזויפת, מאישה שהייתה מול מצלמות מאז הילדות ואולי הייתה מאבדת את זה באופן סביר. הוסף את הריצה בברודוויי בגיל ארבעים וחמש, שנלמדה מאפס, והפסק הדין ההוגן אינו גאונות אלא עצבים, פלוס כלי שאף אחד אחר לא קיבל.
מורשת
גריפית' שייכת לאופן ספציפי וכעת נעלם של קולנוע אמריקאי, סרט האולפן למבוגרים, כנה מינית, בתקציב בינוני של שנות ה-80, והיא הייתה אחת המבצעות הבודדות שיכלו להחזיק את המרכז שלו. Working Girl נותר הסרט העמיד ביותר שנעשה אי פעם על מה שאישה צריכה להעמיד פנים שהיא כדי להישמע, והליהוק של מלאני גריפית' היה הטיעון. היא שרדה את התעשייה, ההתמכרויות והנישואים, וחיה לראות את בתה שלה מנווטת עסק שבילה עשורים בהמעטת בערכו של קול אמה.