פייר טייאר דה שארדן

פייר טייאר דה שארדן

פייר טייאר דה שארדן (בצרפתית: [pjɛʁ tɛjaʁ də ʃaʁdɛ̃]; 1 במאי 1881 – 10 באפריל 1955) היה כומר ישועי צרפתי, מדען, פליאונטולוג, פילוסוף, מיסטיקן ומורה. הוא חקר את תורת האבולוציה מנקודת מבט המושפעת מאנרי ברגסון ומהמיסטיקה הנוצרית, וכתב עבודות מדעיות ודתיות רבות בנושא. הישגיו המדעיים המרכזיים כוללים את מחקריו הפליאונטולוגיים בסין, והשתתפותו בגילוי מאובני "האדם הפקינאי" החשובים מהמתחם המערתי ג'ואוקואודיין ליד בייג'ינג.

הרעיונות הספקולטיביים יותר שלו, שזכו לעיתים לביקורת כפסאודו-מדע, כללו תפיסה ויטאליסטית של "נקודת האומגה". לצד ולדימיר ורנדסקי, הוא תרם לפיתוח המושג "נואוספירה" (מעטפת התבונה). בשנת 1962 פרסם הוותיקן (הלשכה הקדושה) אזהרה בנוגע לעבודותיו של טייאר, בטענה לקיום עמימויות ושגיאות דוקטרינריות מבלי לפרטן. כמה דמויות קתוליות בולטות, בהן האפיפיורים בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס, הביעו מאז הערות חיוביות על חלק מרעיונותיו. תגובת המדענים לכתביו הייתה חלוקה. הוא זכה להערכות רבות, ועוטר במדליה הצבאית ובלגיון הכבוד, עיטור הכבוד הגבוה ביותר בצרפת, הן במישור הצבאי והן באזרחי.

חיים

### שנים ראשונות

פייר טייאר דה שארדן נולד בטירת סארסנה (Château of Sarcenat) באורסין, כ-4 קילומטרים צפון-מערבית לקלרמון-פראן, אוברן, שבצרפת, ב-1 במאי 1881, כרביעי מבין אחד-עשר ילדיהם של הספרן עמנואל טייאר דה שארדן (1844–1932) ושל ברת-אדל, לבית דה דומפייר ד'אורנואה מפיקארדי. אמו הייתה בת-נינתו של הפילוסוף וולטר. הוא ירש את שם המשפחה הכפול מאביו, שמוצאו מצד משפחת טייאר היה ממשפחה עתיקה של שופטים מאוברן שמקורה במורה (Murat), קנטל, אשר קיבלה תואר אצולה בתקופת לואי ה-18.

אביו, בוגר האקול נסיונל דה שארט (École Nationale des Chartes), שימש כספרן אזורי והיה חובב טבע נלהב בעל עניין רב במדעי הטבע. הוא אסף סלעים, חרקים וצמחים ועודד את לימודי הטבע במשפחה. רוחניותו של פייר טייאר התעוררה על ידי אמו. בהיותו בן שתים-עשרה, עבר למכללה הישועית מונגרֵה (Mongré) בווילפראנש-סור-סון, שם השלים את בחינות הבגרות בפילוסופיה ובמתמטיקה. בשנת 1899 הצטרף לנוביציאט הישועי באקס-אן-פרובאנס. באוקטובר 1900 החל את לימודי הצעירים במכללת סן-מישל בלאוואל. ב-25 במרץ 1901 נדר את נדריו הראשונים. בשנת 1902 השלים טייאר תואר ראשון בספרות באוניברסיטת קן.

בשנים 1901 ו-1902, בשל תנועה אנטי-קלריקלית ברפובליקה הצרפתית, אסרה הממשלה על הישועים ומסדרים דתיים אחרים לפעול בצרפת. צעד זה אילץ את הישועים לצאת לגלות באי ג'רזי שבממלכה המאוחדת. בזמן שהותו שם, אחיו ואחותו בצרפת מתו ממחלות ואחות נוספת נפגעה ממחלה. האבדות הבלתי צפויות של אחיו בגיל צעיר גרמו לטייאר לתכנן לנטוש את לימודי המדעים במסדר הישועי ולעבור ללימודי תיאולוגיה. הוא כתב כי שינה את דעתו לאחר שמדריך הנוביציאט שלו עודד אותו לעסוק במדע כדרך לגיטימית לאלוהים. בשל כישוריו במדעים, הוא נשלח ללמד פיזיקה וכימיה במכללת המשפחה הקדושה (Collège de la Sainte Famille) בקהיר, ח'דיוות מצרים, בין השנים 1905 ל-1908. משם כתב במכתב: "זהו סינוור המזרח שצופים בו ושותים אותו בחמדנות... באורותיו, בצמחייתו, בבעלי החיים שבו ובמדבריותיו".

בארבע השנים הבאות שימש כסכולסטי באור פלייס (Ore Place) בהייסטינגס, מזרח סאסקס, שם רכש את הכשרתו התיאולוגית. שם סינתז את ידיעותיו המדעיות, הפילוסופיות והתיאולוגיות לאור האבולוציה. באותה עת קרא את "אבולוציה יוצרת" (Creative Evolution) מאת אנרי ברגסון, עליו כתב כי "ההשפעה היחידה שהייתה לספר המבריק הזה עליי הייתה לספק דלק ברגע הנכון, ובקצרה רבה, לאש שכבר כילתה את לבי ומוחי". ברגסון היה פילוסוף צרפתי שהשפיע על מסורות הפילוסופיה האנליטית והקונטיננטלית. רעיונותיו השפיעו על תפיסותיו של טייאר לגבי חומר, חיים ואנרגיה. ב-24 באוגוסט 1911, בגיל 30, הוסמך טייאר לכמורה.

בשנים שלאחר מכן, מונה המתמטיקאי והפילוסוף אדואר לה רוי (Édouard Le Roy), בן חסותו של ברגסון, ליורשו של ברגסון בקולז' דה פראנס. בשנת 1921 הפכו לה רוי וטייאר לידידים ונפגשו מדי שבוע לדיונים ארוכים. טייאר כתב: "אהבתי אותו כאב, וחבתי לו חוב גדול מאוד... הוא נתן לי ביטחון, הרחיב את דעתי ושימש כדובר לרעיונותיי, שהחלו להתגבש אז, על 'הומיניזציה' (תהליך הפיכה לאנושי) ועל ה'נואוספירה'". לה רוי כתב מאוחר יותר באחד מספריו: "לעיתים קרובות ובמשך זמן כה רב שוחחתי עם פייר טייאר על ההשקפות המובעות כאן, עד שאף אחד מאיתנו אינו יכול עוד להצביע על תרומתו שלו".

קריירה אקדמית ומדעית

### גיאולוגיה

התעניינותו החזקה של אביו במדעי הטבע ובגיאולוגיה השרישה את אותו עניין בטייאר מגיל צעיר, והיא נמשכה לאורך כל חייו. כילד, טייאר התעניין מאוד באבנים ובסלעים באדמות משפחתו ובאזורים השכנים. אביו עזר לו לפתח את כישורי ההתבוננות שלו. באוניברסיטת פריז למד גיאולוגיה, בוטניקה וזואולוגיה. לאחר שממשלת צרפת אסרה על כל המסדרים הדתיים בצרפת והישועים הוגלו לאי ג'רזי בבריטניה, העמיק טייאר את ידיעותיו בגיאולוגיה על ידי לימוד הסלעים והנוף של האי.

בשנת 1920 הפך למרצה לגיאולוגיה באוניברסיטה הקתולית של פריז, ומאוחר יותר לפרופסור. הוא קיבל את הדוקטורט שלו ב-1922. בשנת 1923 נשכר לבצע מחקר גיאולוגי במשלחות בסין על ידי המדען והכומר הישועי אמיל ליסאן (Emile Licent). בשנת 1914, בחסות הישועים, ייסד ליסאן את אחד המוזיאונים הראשונים בסין והמוזיאון הראשון למדעי הטבע: מוזיאון הואנגהו פייהו (Musée Hoangho Paiho). בשמונה שנותיו הראשונות שכן המוזיאון בהיכל צ'ונגדה של הישועים. בשנת 1922, בתמיכת הכנסייה הקתולית והזיכיון הצרפתי, בנה ליסאן מבנה מיוחד למוזיאון בקרקע הצמודה לאוניברסיטת צין קו (Tsin Ku University), שנוסדה על ידי הישועים בסין.

בעזרת טייאר ואחרים, אסף ליסאן למעלה מ-200,000 דגימות פליאונטולוגיות, בעלי חיים, צמחים, בני אדם קדמונים וסלעים עבור המוזיאון, המהווים עד היום יותר ממחצית מ-380,000 הדגימות שבו. רבות מהפרסומים והכתבים של המוזיאון והמכון הקשור אליו נכללו במאגר העולמי של הספרות הזואולוגית, הבוטנית והפליאונטולוגית, המהווה עדיין בסיס חשוב לבחינת התיעוד המדעי המוקדם של הדיסציפלינות הביולוגיות השונות בצפון סין.

טייאר וליסאן היו הראשונים לגלות ולבחון את האתר הארכיאולוגי שוּאידונגגו (Shuidonggou) ברמת אורדוס, מונגוליה הפנימית, בצפון סין. ניתוח אחרון של כלי אבן מנופצים מחפירה אחרונה (1980) באתר זה זיהה מכלול המהווה את המופע הדרומי ביותר של טכנולוגיית להבים מהפליאולית העליון הראשוני, שלפי ההשערה מקורה באזור אלטאי בדרום סיביר. השכבות הנמוכות ביותר באתר מתוארכות כעת ללפני 40,000 עד 25,000 שנה.

טייאר בילה את התקופות שבין 1926-1935 ו-1939-1945 בלימוד ובמחקר של הגיאולוגיה והפליאונטולוגיה של האזור. בין היתר, הוא שיפר את ההבנה של משקעי המשקע של סין וקבע גילאים משוערים לשכבות שונות. הוא גם הפיק מפה גיאולוגית של סין. בתקופה שבין 1926-1935 הוא הצטרף לחפירה שגילתה את האדם הפקינאי.

### פליאונטולוגיה

מ-1912 עד 1914 החל טייאר את השכלתו בפליאונטולוגיה בעבודה במעבדה של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בצרפת, בחקר יונקי השלישון התיכון. מאוחר יותר למד במקומות אחרים באירופה. זה כלל שהייה של 5 ימים במהלך תקופה של 3 חודשים באמצע 1913 כעוזר מתנדב שעזר בחפירות עם ארתור סמית' וודוורד וצ'ארלס דוסון באתר פילטדאון. זמנו הקצר של טייאר בסיוע בחפירות שם התרחש חודשים רבים לאחר גילוי השברים הראשונים של "אדם פילטדאון" המזויף. סטיבן ג'יי גולד העריך כי פייר טייאר דה שארדן קשר קשר עם דוסון בזיוף פילטדאון. רוב מומחי טייאר (כולל כל שלושת הביוגרפים של טייאר) ומדענים רבים (כולל המדענים שחשפו את המתיחה וחקרו אותה) דחו את ההצעה שהוא השתתף במתיחה.

האנתרופולוג ה' ג'יימס בירקס כתב כי טייאר "הטיל ספק בתוקף העדויות המאובנות הללו מההתחלה, ותוצאה חיובית אחת הייתה שהגיאולוג והסמינריסט הצעיר החל להתעניין במיוחד בפליאו-אנתרופולוגיה כמדע של הומינידים מאובנים". מרסלן בול (Marcellin Boule), פליאונטולוג ואנתרופולוג, שכבר ב-1915 זיהה את המקורות הלא-הומינידיים של ממצאי פילטדאון, הנחה בהדרגה את טייאר לעבר פליאונטולוגיה אנושית. בול היה עורך כתב העת "L'Anthropologie" ומייסד שני כתבי עת מדעיים אחרים. הוא היה גם פרופסור במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בפריז במשך 34 שנים, ובמשך שנים רבות מנהל המכון לפליאונטולוגיה אנושית של המוזיאון.

שם הפך טייאר לידידו של אנרי בריי (Henri Breuil), כומר קתולי, ארכיאולוג, אנתרופולוג, אתנולוג וגיאולוג. בשנת 1913 ביצעו טייאר ובריי חפירות במערת אל קסטיו (El Castillo) המצוירת הפרהיסטורית בספרד. המערה מכילה את ציור המערה העתיק ביותר הידוע בעולם. האתר מחולק לכ-19 שכבות ארכיאולוגיות ברצף המתחיל בפרוטו-אוריניאק ומסתיים בתקופת הברונזה.

מאוחר יותר, לאחר שובו לסין ב-1926, נשכר טייאר על ידי המעבדה הקנוזואית במכללה הרפואית של איגוד פקין. החל מ-1928 הצטרף לגיאולוגים ופליאונטולוגים אחרים כדי לחפור את שכבות המשקע בגבעות המערביות ליד ג'ואוקואודיין. באתר זה גילו המדענים את מה שנקרא האדם הפקינאי (Sinanthropus pekinensis), הומיניד מאובן המתוארך לפחות ל-350,000 שנה, המהווה חלק משלב ה-Homo erectus של האבולוציה האנושית. טייאר הפך לידוע בשל הסבריו הנגישים לגילוי הסיננתרופוס. הוא גם תרם תרומות משמעותיות לגיאולוגיה של אתר זה. שהותו הארוכה של טייאר בסין נתנה לו זמן רב יותר לחשוב ולכתוב על אבולוציה, וכן להמשיך את מחקריו המדעיים.

לאחר גילויי האדם הפקינאי, הצטרף בריי לטייאר באתר ב-1931 ואישר את נוכחותם של כלי אבן.

### כתבים מדעיים

במהלך הקריירה שלו פרסם טייאר עשרות רבות של מאמרים מדעיים בכתבי עת מדעיים אקדמיים. כאשר פורסמו באוספים כספרים, הם תפסו 11 כרכים. ג'ון אלן גרים, נשיא האגודה האמריקאית לטייאר וממייסדי ומנהלי פורום ייל לדת ואקולוגיה, אמר: "אני חושב שצריך להבחין בין מאות המאמרים שטייאר כתב בנימה מדעית טהורה, שאין עליהם מחלוקת. למעשה, המאמרים הפכו אותו לאחד משני או שלושה הגיאולוגים המובילים של יבשת אסיה. אז האיש הזה ידע מהו מדע. מה שהוא עושה ב'התופעה האנושית' וברוב המאמרים הפופולריים שהפכו אותו לשנוי במחלוקת הוא לעבוד כמעט לבדו כדי לנסות לסנתז את מה שלמד באמצעות גילוי מדעי - יותר מאשר באמצעות השיטה המדעית - מה גילויים מדעיים אומרים לנו על טבעה של המציאות האולטימטיבית". גרים אמר שכתבים אלו היו שנויים במחלוקת עבור מדענים מסוימים משום שטייאר שילב תיאולוגיה ומטאפיזיקה עם מדע, ושנויים במחלוקת עבור מנהיגים דתיים מסוימים מאותה סיבה.

### שירות במלחמת העולם הראשונה

לאחר שגויס בדצמבר 1914, שירת טייאר במלחמת העולם הראשונה כאלונקאי ברובאים המרוקאים ה-8. כמרים גויסו בצרפת של עידן מלחמת העולם הראשונה, לא ככמרים צבאיים אלא כאלונקאים או כחיילים לוחמים בפועל. על גבורתו קיבל מספר ציטוטים, כולל המדליה הצבאית ולגיון הכבוד.

במהלך המלחמה פיתח את הגיגיו ביומניו ובמכתבים לבן דודו, מרגריט טייאר-שאמבון, שפרסמה מאוחר יותר אוסף שלהם. (ראו סעיף להלן) הוא כתב מאוחר יותר: "...המלחמה הייתה מפגש... עם המוחלט". בשנת 1916 כתב את מאמרו הראשון: "La Vie Cosmique" (החיים הקוסמיים), שבו נחשפה מחשבתו המדעית והפילוסופית בדיוק כמו חייו המיסטיים. בזמן חופשה מהצבא נדר את נדריו החגיגיים כישועי בסן-פואה-לה-ליון ב-26 במאי 1918. באוגוסט 1919, בג'רזי, כתב את "Puissance spirituelle de la Matière" (הכוח הרוחני של החומר).

באוניברסיטת פריז למד טייאר שלושה תארים במדעי הטבע: גיאולוגיה, בוטניקה וזואולוגיה. התזה שלו התייחסה ליונקי האאוקן התחתון הצרפתי והסטראטיגרפיה שלהם. לאחר 1920 הרצה בגיאולוגיה במכון הקתולי של פריז ולאחר שקיבל דוקטורט במדעים ב-1922 הפך לפרופסור חבר שם.

### מחקר בסין

בשנת 1923 נסע לסין עם האב אמיל ליסאן, שהיה אחראי על שיתוף פעולה מעבדתי משמעותי בין המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע לבין המעבדה של מרסלן בול בטיינג'ין. ליסאן ביצע עבודה בסיסית ניכרת בקשר עם מיסיונרים קתולים שצברו תצפיות בעלות אופי מדעי בזמנם הפנוי.

טייאר כתב מספר מאמרים, כולל "La Messe sur le Monde" (המיסה על העולם), במדבר אורדוס. בשנה שלאחר מכן המשיך להרצות במכון הקתולי והשתתף בסבב כנסים לסטודנטים של בתי הספר להנדסה. שני מאמרים תיאולוגיים על החטא הקדמון נשלחו לתיאולוג על פי בקשתו על בסיס אישי בלבד:

- Chute, Rédemption et Géocentrie (נפילה, גאולה וגיאוצנטריות) (יולי 1920)

- Notes sur quelques représentations historiques possibles du Péché originel (הערה על כמה ייצוגים היסטוריים אפשריים של החטא הקדמון) (עבודות, כרך X, אביב 1922)

הכנסייה דרשה ממנו לוותר על הרצאותיו במכון הקתולי כדי להמשיך במחקריו הגיאולוגיים בסין. טייאר נסע שוב לסין באפריל 1926. הוא יישאר שם כעשרים שנה, עם מסעות רבים ברחבי העולם. הוא התיישב עד 1932 בטיינג'ין עם אמיל ליסאן, ואז בבייג'ינג. טייאר ערך חמש משלחות מחקר גיאולוגיות בסין בין 1926 ל-1935. הן אפשרו לו להקים מפה גיאולוגית כללית של סין.

בשנים 1926–1927, לאחר מסע שהוחמץ בגאנסו, טייאר נסע בעמק נהר סאנגן ליד קאלגאן (ג'אנגג'יאקואו) וערך סיור במונגוליה המזרחית. הוא כתב את "Le Milieu Divin" (הסביבה האלוהית). טייאר הכין את העמודים הראשונים של עבודתו העיקרית "Le Phénomène Humain" (התופעה האנושית). הכס הקדוש סירב לתת אימפרימטור (אישור הדפסה) ל-"Le Milieu Divin" ב-1927.

הוא הצטרף לחפירות המתמשכות של אתר האדם הפקינאי בג'ואוקואודיין כיועץ בשנת 1926 והמשיך בתפקיד עבור המעבדה למחקר קנוזואי של הסקר הגיאולוגי הסיני לאחר הקמתה ב-1928. טייאר התגורר במנצ'וריה עם אמיל ליסאן, שהה בשאנשי המערבית ובצפון שאאנשי עם הפליאונטולוג הסיני יאנג ג'ונגג'יאן ועם דייווידסון בלאק, יו"ר הסקר הגיאולוגי הסיני.

לאחר סיור במנצ'וריה באזור קינגאן הגדול עם גיאולוגים סיניים, הצטרף טייאר לצוות המשלחת האמריקאית למרכז אסיה במדבר גובי, שאורגן ביוני ויולי על ידי המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע עם רוי צ'אפמן אנדרוס. אנרי בריי וטייאר גילו שהאדם הפקינאי, הקרוב ביותר לאנתרופופיתקוס מג'אווה, היה פאבר (עובד אבנים ושולט באש). טייאר כתב את "L'Esprit de la Terre" (רוח הארץ).

טייאר לקח חלק כמדען ב-"Croisière Jaune" (השייט הצהוב) שמומן על ידי אנדרה סיטרואן במרכז אסיה. צפון-מערבית לבייג'ינג בקאלגאן, הוא הצטרף לקבוצה הסינית שהצטרפה לחלק השני של הצוות, קבוצת פמיר, בעיר אקסו. הוא נשאר עם עמיתיו מספר חודשים באורומצ'י, בירת שינג'יאנג. בשנת 1933 הורה לו רומא לוותר על תפקידו בפריז. טייאר יצא לאחר מכן למספר מחקרים בדרום סין. הוא נסע בעמקי היאנגצה וסצ'ואן ב-1934, ואז, בשנה שלאחר מכן, בגואנגשי ובגואנגדונג.

במהלך כל השנים הללו תרם טייאר רבות לכינון רשת בינלאומית של מחקר בפליאונטולוגיה אנושית הקשורה לכל מזרח ודרום-מזרח אסיה. הוא היה קשור במיוחד במשימה זו לשני ידידים, דייווידסון בלאק והסקוטי ג'ורג' בראון ברבור. לעיתים קרובות הוא ביקר בצרפת או בארצות הברית, רק כדי לעזוב מדינות אלו למשלחות נוספות.

### מסעות עולם

מ-1927 עד 1928 התבסס טייאר בפריז. הוא נסע ללוון, בלגיה, ולקנטל ואריז', צרפת. בין מספר מאמרים בכתבי עת, הוא פגש אנשים חדשים כמו פול ואלרי וברונו דה סולאז' [fr], שהיו אמורים לעזור לו בסוגיות מול הכנסייה הקתולית.

בתשובה להזמנה מהנרי דה מונפרייד, טייאר יצא למסע של חודשיים באובוק, בהראר שבאימפריה האתיופית, ובסומליה עם עמיתו פייר לאמר, גיאולוג, לפני שעלה על סיפון בג'יבוטי כדי לחזור לטיינג'ין. בזמן שהותו בסין פיתח טייאר ידידות עמוקה ואישית עם לוסיל סוואן.

במהלך 1930–1931 שהה טייאר בצרפת ובארצות הברית. במהלך כנס בפריז הצהיר טייאר: "עבור צופי העתיד, האירוע הגדול ביותר יהיה הופעתו הפתאומית של מצפון אנושי קולקטיבי ועבודה אנושית לביצוע". מ-1932 עד 1933 החל לפגוש אנשים כדי להבהיר סוגיות עם הקונגרגציה לדוקטרינה של האמונה בנוגע ל-"Le Milieu divin" ו-"L'Esprit de la Terre". הוא פגש את הלמוט דה טרה, גיאולוג גרמני בקונגרס הגיאולוגיה הבינלאומי בוושינגטון די.סי.

טייאר השתתף במשלחת ייל-קיימברידג' ב-1935 בצפון ובמרכז הודו עם הגיאולוג הלמוט דה טרה ופאטרסון, שאימתו את הנחותיהם על תרבויות פליאוליתיות הודיות בקשמיר ובעמק מלח ריינג'. לאחר מכן שהה זמן קצר בג'אווה, בהזמנת הפליאונטולוג ההולנדי גוסטב היינריך ראלף פון קוניגסוואלד לאתר של אדם ג'אווה. גולגולת שנייה, שלמה יותר, התגלתה. פרופסור פון קוניגסוואלד מצא גם שן בחנות תרופות סינית ב-1934 שלדעתו השתייכה לקוף בגובה שלושה מטרים, גיגנטופיתקוס, שחי לפני בין מאה אלף לכמיליון שנה. שיניים ועצמות מאובנות (עצמות דרקון) נטחנות לעיתים קרובות לאבקה ומשמשות בחלק מענפי הרפואה הסינית המסורתית.

בשנת 1937 כתב טייאר את "Le Phénomène spirituel" (תופעת הרוח) על סיפון הספינה "קיסרית יפן" (Empress of Japan), שם פגש את סילביה ברט, ראני מסארוואק. הספינה לקחה אותו לארצות הברית. הוא קיבל את מדליית מנדל שהוענקה על ידי אוניברסיטת וילאנובה במהלך קונגרס פילדלפיה, כהוקרה על עבודותיו בפליאונטולוגיה אנושית. הוא נשא נאום על אבולוציה, מקורותיו וגורלו של האדם. הניו יורק טיימס מתאריך 19 במרץ 1937 הציג את טייאר כישועי שטען כי האדם התפתח מקופים. ימים ספורים לאחר מכן, הוא היה אמור לקבל את תואר דוקטור לשם כבוד ממכללת בוסטון.

רומא אסרה את עבודתו "L'Énergie Humaine" (האנרגיה האנושית) ב-1939. עד לנקודה זו טייאר התבסס שוב בצרפת, שם הוא היה משותק על ידי מלריה. במהלך מסע חזרתו לבייג'ינג הוא כתב את "L'Energie spirituelle de la Souffrance" (אנרגיה רוחנית של סבל) (כל העבודות, כרך VII).

בשנת 1941 הגיש טייאר לרומא את עבודתו החשובה ביותר, "Le Phénomène Humain" (התופעה האנושית). עד 1947, רומא אסרה עליו לכתוב או ללמד בנושאים פילוסופיים. בשנה שלאחר מכן נקרא טייאר לרומא על ידי המנהל הכללי של הישועים שקיווה להשיג רשות מהכס הקדוש לפרסום "Le Phénomène Humain". עם זאת, האיסור לפרסם אותו שניתן בעבר ב-1944 חודש שוב. לטייאר נאסר גם לקחת תפקיד הוראה בקולז' דה פראנס. מכשול נוסף הגיע ב-1949, כאשר סורבה הרשות לפרסם את "Le Groupe Zoologique".

טייאר היה מועמד לאקדמיה הצרפתית למדעים ב-1950. נאסר עליו על ידי ממוניו להשתתף בקונגרס הבינלאומי לפליאונטולוגיה ב-1955. הרשות העליונה של הלשכה הקדושה, בצו מתאריך 15 בנובמבר 1957, אסרה על החזקת עבודותיו של דה שארדן בספריות, כולל אלו של מכונים דתיים. ספריו לא היו אמורים להימכר בחנויות ספרים קתוליות ולא היו אמורים להיות מתורגמים לשפות אחרות.

התנגדות נוספת לעבודתו של טייאר התעוררה במקומות אחרים. באפריל 1958, כל הפרסומים הישועיים בספרד ("Razón y Fe", "Sal Terrae", "Estudios de Deusto", וכו') נשאו הודעה מהפרובינציאל הספרדי של הישועים שעבודותיו של טייאר פורסמו בספרדית ללא בדיקה כנסייתית מוקדמת ובניגוד לצווי הכס הקדוש. צו של הלשכה הקדושה מתאריך 30 ביוני 1962, תחת סמכותו של האפיפיור יוחנן ה-23, הזהיר:

> [מ]ובן מאליו שבנושאים פילוסופיים ותיאולוגיים, העבודות הנזכרות [של טייאר] גדושות בעמימויות או ליתר דיוק בשגיאות רציניות הפוגעות בדוקטרינה הקתולית. זו הסיבה... שהאבות הנכבדים של הלשכה הקדושה מפצירים בכל האורדינרים, הממונים והדיקנים... להגן ביעילות, במיוחד על מוחות הצעירים, מפני הסכנות של עבודותיו של האב טייאר דה שארדן וחסידיו.

הדיוקסיה של רומא ב-30 בספטמבר 1963 דרשה ממוכרי ספרים קתוליים ברומא להסיר את עבודותיו וכן את אלו שתמכו בהשקפותיו.

### מוות

טייאר מת בעיר ניו יורק, שם התגורר בכנסייה הישועית של איגנטיוס הקדוש מלויולה, פארק אווניו. ב-15 במרץ 1955, בבית בן דודו הדיפלומט ז'אן דה לגארד, אמר טייאר לידידיו שהוא מקווה למות ביום ראשון של הפסחא. בערב יום ראשון של הפסחא, 10 באפריל 1955, במהלך דיון ער בדירתה של רודה דה טרה, העוזרת האישית שלו מאז 1949, לקה טייאר בהתקף לב ומת. הוא נקבר בבית הקברות של הפרובינציה הניו-יורקית של הישועים בנוביציאט הישועי, סנט אנדרו-על-ההדסון, בהייד פארק, ניו יורק. עם העברת הנוביציאט, הנכס נמכר למכון הקולינרי של אמריקה ב-1970.

תורות

טייאר דה שארדן כתב שתי עבודות מקיפות, "התופעה האנושית" ו-"הסביבה האלוהית".

ספרו שפורסם לאחר מותו, "התופעה האנושית", הציג תיאור רחב של פרישת הקוסמוס ואבולוציית החומר לאנושות, עד לאיחוד סופי עם המשיח. בספר, טייאר נטש פרשנויות מילוליות לבריאה בספר בראשית לטובת פרשנויות אלגוריות ותיאולוגיות. פרישת הקוסמוס החומרי מתוארת מחלקיקים קדמוניים ועד להתפתחות החיים, בני האדם והנואוספירה, ולבסוף לחזונו על נקודת האומגה בעתיד, ש"מושכת" את כל הבריאה לעברה. הוא היה תומך מוביל באורתוגנזה, הרעיון שהאבולוציה מתרחשת בצורה כיוונית ומונעת מטרה. טייאר טען במונחים דרוויניסטיים ביחס לביולוגיה, ותמך במודל הסינתטי של האבולוציה, אך טען במונחים למארקיאניים לפיתוח התרבות, בעיקר באמצעות אמצעי החינוך.

טייאר התחייב באופן מלא לתהליך האבולוציוני בשנות ה-20 כבסיס לרוחניותו, בתקופה שבה הוגים דתיים אחרים חשו שהחשיבה האבולוציונית מאתגרת את מבנה האמונה הנוצרית הקונבנציונלית. הוא התחייב למה שחשב שהראיות מראות.

טייאר העניק משמעות ליקום בהנחה שיש לו תהליך אבולוציוני ויטאליסטי. הוא פירש מורכבות כציר האבולוציה של החומר לגיאוספירה, לביוספירה, לתודעה (באדם), ואז לתודעה עליונה (נקודת האומגה). סיפורה של ג'ין יוסטון על פגישתה עם טייאר ממחיש נקודה זו.

הקשר הייחודי של טייאר הן לפליאונטולוגיה והן לקתוליות אפשר לו לפתח תיאולוגיה קוסמית מתקדמת ביותר שהתחשבה בלימודיו האבולוציוניים. טייאר הכיר בחשיבות הבאת הכנסייה לעולם המודרני, וניגש לאבולוציה כדרך לספק משמעות אונטולוגית לנצרות, במיוחד תיאולוגיה של בריאה. עבור טייאר, האבולוציה הייתה "הנוף הטבעי שבו ממוקמת היסטוריית הישועה".

התיאולוגיה הקוסמית של טייאר מבוססת במידה רבה על פרשנותו לכתבי פאולוס, במיוחד אל הקולוסים 1:15-17 (במיוחד פסוק 1:17ב) והראשונה לקורינתיים 15:28. הוא נשען על הכריסטוצנטריות של שני קטעים פאוליניים אלו כדי לבנות תיאולוגיה קוסמית המכירה בראשוניות המוחלטת של המשיח. הוא הבין את הבריאה כ"תהליך טלאולוגי לעבר איחוד עם האלוהות, המתבצע באמצעות התגלמות וגאולת המשיח, 'שבו הכול עומד יחד' (אל הקולוסים 1:17)". הוא הניח עוד שהבריאה לא תושלם עד שכל "יצור משתתף יאוחד לחלוטין עם אלוהים דרך המשיח בפלרומה (מלאות), כאשר אלוהים יהיה 'הכול בכול' (הראשונה לקורינתיים 15:28)".

עבודת חייו של טייאר התבססה על אמונתו שהתפתחות רוחנית אנושית מונעת על ידי אותם חוקים אוניברסליים כמו התפתחות חומרית. הוא כתב: "...הכול הוא סכום העבר" ו-"...דבר אינו מובן אלא דרך ההיסטוריה שלו. 'טבע' הוא שווה ערך ל'התהוות', יצירה עצמית: זו ההשקפה שאליה הניסיון מוביל אותנו ללא התנגדות. ... אין דבר, אפילו לא הנשמה האנושית, הביטוי הרוחני הגבוה ביותר שאנו מכירים, שאינו נכנס תחת חוק אוניברסלי זה".

"התופעה האנושית" מייצגת את ניסיונו של טייאר ליישב את אמונתו הדתית עם תחומי העניין האקדמיים שלו כפליאונטולוג. תצפית נוקבת אחת בספרו של טייאר כרוכה בתפיסה שהאבולוציה הופכת לתהליך אופציונלי יותר ויותר. טייאר מצביע על הבעיות החברתיות של בידוד ושוליים כמעכבים עצומים של אבולוציה, במיוחד מכיוון שהאבולוציה דורשת איחוד של תודעה. הוא קובע ש"שום עתיד אבולוציוני לא מחכה לאיש אלא בהתאגדות עם כל השאר". טייאר טען שהמצב האנושי מוביל בהכרח לאחדות נפשית של המין האנושי, אם כי הוא הדגיש שאחדות זו יכולה להיות רק מרצון; אחדות נפשית מרצון זו הוא כינה "אוננימיזציה". טייאר גם קובע ש"האבולוציה היא עלייה לעבר תודעה", ונותן את האנצפליזציה כדוגמה לשלבים מוקדמים, ולכן, מסמנת פריצה מתמשכת לעבר נקודת האומגה שהיא, לכל דבר ועניין, אלוהים.

טייאר השתמש גם בקורלציה הנתפסת שלו בין הרוחני לחומרי כדי לתאר את המשיח, בטענה שלמשיח לא רק שיש ממד מיסטי אלא הוא גם לובש ממד פיזי כשהוא הופך לעיקרון המארגן של היקום - כלומר, זה ש"מחזיק יחד" את היקום. עבור טייאר, המשיח יצר לא רק את הסוף האסכטולוגי שאליו מכוון גופו המיסטי/אקליזיאלי, אלא הוא גם "פועל פיזית כדי להסדיר את כל הדברים" והופך ל-"זה שממנו כל הבריאה מקבלת את יציבותה". במילים אחרות, כזה שמחזיק את כל הדברים יחד, "המשיח מפעיל עליונות על היקום שהיא פיזית, לא פשוט משפטית. הוא המרכז המאחד של היקום ומטרתו. התפקיד של החזקת כל הדברים יחד מצביע על כך שהמשיח הוא לא רק אדם ואלוהים; הוא גם מחזיק בהיבט שלישי - למעשה, טבע שלישי - שהוא קוסמי".

בדרך זו, התיאור הפאוליני של גוף המשיח לא היה רק מושג מיסטי או אקליזיאלי עבור טייאר; הוא קוסמי. גוף קוסמי זה של המשיח "מתפרס על פני היקום וכולל את כל הדברים שמגיעים למימושם במשיח [כך ש]... גוף המשיח הוא הדבר האחד שנוצר בבריאה". טייאר מתאר את הצטברות קוסמית זו של המשיח כ-"כריסטוגנזה". על פי טייאר, היקום מעורב בכריסטוגנזה כשהוא מתפתח לעבר מימושו המלא באומגה, נקודה החופפת למשיח הממומש במלואו. בנקודה זו אלוהים יהיה "הכול בכול" (הראשונה לקורינתיים 15:28ג).

> המאה שלנו היא כנראה דתית יותר מכל מאה אחרת. איך היא לא יכולה להיות, עם בעיות כאלה שצריך לפתור? הבעיה היחידה היא שהיא עדיין לא מצאה אלוהים שהיא יכולה להעריץ.

יחסים עם הכנסייה הקתולית

בשנת 1925 נצטווה טייאר על ידי המנהל הכללי של מסדר הישועים, ולודזימייז' לדוחובסקי, לעזוב את תפקיד ההוראה שלו בצרפת ולחתום על הצהרה שמושכת את הצהרותיו השנויות במחלוקת בנוגע לדוקטרינת החטא הקדמון. במקום לעזוב את מסדר הישועים, טייאר ציית ויצא לסין.

זו הייתה הראשונה בסדרה של גינויים על ידי מגוון פקידים כנסייתיים שיימשכו עד לאחר מותו של טייאר. באוגוסט 1939 נאמר לו על ידי הממונה הישועי שלו בבייג'ינג, "אב, כאבולוציוניסט וקומוניסט, אתה לא רצוי כאן, ותצטרך לחזור לצרפת בהקדם האפשרי". השיא של גינויים אלו היה אזהרה (monitum) מ-1962 של הקונגרגציה לדוקטרינה של האמונה שהזהירה בנוגע לעבודותיו של טייאר. נאמר בה:

> מספר עבודות של האב פייר טייאר דה שארדן, שחלקן פורסמו לאחר מותו, נערכות וזוכות להצלחה רבה. מבלי להעריך את הנקודות הנוגעות למדעים החיוביים, ברור מספיק שהעבודות הנזכרות לעיל גדושות בעמימויות כאלה ואכן אפילו שגיאות רציניות, עד כדי פגיעה בדוקטרינה הקתולית. מסיבה זו, האבות הנכבדים והנערצים ביותר של הלשכה הקדושה מפצירים בכל האורדינרים וכן בממונים על מכונים דתיים, דיקנים של סמינרים ונשיאי אוניברסיטאות, להגן ביעילות על המוחות, במיוחד של הנוער, מפני הסכנות שמציגות עבודותיו של האב פייר טייאר דה שארדן וחסידיו.

הלשכה הקדושה, עם זאת, לא הציבה אף אחת מכתביו של טייאר ב-"Index Librorum Prohibitorum" (רשימת הספרים האסורים), שעדיין הייתה קיימת במהלך חייו של טייאר ובזמן הצו מ-1962.

זמן קצר לאחר מכן, אנשי דת בולטים הקימו הגנה תיאולוגית חזקה לעבודותיו של טייאר. אנרי דה לובאק (לימים קרדינל) כתב שלושה ספרים מקיפים על התיאולוגיה של טייאר דה שארדן בשנות ה-60. בעוד דה לובאק ציין שטייאר היה פחות ממדויק בכמה ממושגיו, הוא אישר את האורתודוקסיה של טייאר דה שארדן והשיב למבקריו של טייאר: "איננו צריכים להטריד את עצמנו במספר מלעיזים של טייאר, שבהם הרגש הקהה את האינטליגנציה". מאוחר יותר באותו עשור יוזף רצינגר, תיאולוג גרמני שהפך לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, דיבר בהתלהבות על הכריסטולוגיה של טייאר ב-"מבוא לנצרות" של רצינגר:

> יש לראות בשירות חשוב של טייאר דה שארדן שהוא חשב מחדש על רעיונות אלה מזווית הראייה המודרנית של העולם, ולמרות נטייה לא לגמרי חסינה מביקורת לעבר הגישה הביולוגית, הוא בכל זאת תפס אותם נכון בסך הכל ובכל מקרה הפך אותם לנגישים שוב.

ב-20 ביולי 1981, הכס הקדוש הצהיר כי, לאחר התייעצות עם הקרדינלים קזארולי ושפר, המכתב לא שינה את עמדת האזהרה שפרסמה הלשכה הקדושה ב-30 ביוני 1962, אשר הצביעה על כך שעבודתו של טייאר הכילה עמימויות ושגיאות דוקטרינריות חמורות.

הקרדינל רצינגר בספרו "רוח הליטורגיה" משלב את חזונו של טייאר כאבן בוחן של המיסה הקתולית:

> וכך אנו יכולים כעת לומר שמטרת הפולחן ומטרת הבריאה כולה הן אחת - האלהה, עולם של חירות ואהבה. אבל זה אומר שההיסטורי מופיע בקוסמי. הקוסמוס אינו מעין בניין סגור, מכל נייח שבו ההיסטוריה עשויה להתרחש במקרה. הוא עצמו תנועה, מהתחלה אחת שלו לסוף אחד שלו. במובן מסוים, הבריאה היא היסטוריה. על רקע השקפת העולם האבולוציונית המודרנית, טייאר דה שארדן תיאר את הקוסמוס כתהליך של עלייה, סדרה של איחודים. מהתחלות פשוטות מאוד הדרך מובילה לאחדויות גדולות ומורכבות יותר ויותר, שבהן הריבוי אינו מבוטל אלא ממוזג לסינתזה הולכת וגדלה, המובילה ל"נואוספירה" שבה הרוח והבנתה חובקות את השלם ומתמזגות לסוג של אורגניזם חי. בהפעלת האיגרות אל האפסים ואל הקולוסים, טייאר רואה במשיח את האנרגיה השואפת לעבר הנואוספירה ולבסוף משלבת הכול ב-"מלאותה". מכאן המשיך טייאר לתת משמעות חדשה לפולחן הנוצרי: הלחם הקדוש שעבר טרנסובסטנציאציה הוא הציפייה לשינוי ולהאלהה של החומר ב-"מלאות" הכריסטולוגית. לדעתו, האאוכריסטיה מספקת לתנועת הקוסמוס את כיוונה; היא צופה את מטרתה ובו בזמן דוחקת בה קדימה.

הקרדינל אייברי דאלס אמר בשנת 2004:

> בסגנונו הפואטי, הישועי הצרפתי טייאר דה שארדן אהב להגות באאוכריסטיה כבכורי הבריאה החדשה. במאמר בשם "המונסטרנס" הוא מתאר כיצד, בעודו כורע בתפילה, הייתה לו תחושה שהלחם הקדוש מתחיל לגדול עד שלבסוף, דרך התפשטותו המסתורית, "העולם כולו הפך ללהט, הפך בעצמו כמו לחם קדוש ענק יחיד". למרות שכנראה לא יהיה נכון לדמיין שהיקום בסופו של דבר יעבור טרנסובסטנציאציה, טייאר זיהה נכון את הקשר בין האאוכריסטיה להאדרה הסופית של הקוסמוס.

הקרדינל כריסטוף שונבורן כתב בשנת 2007:

> כמעט אף אחד אחר לא ניסה להפגיש את הידע על המשיח ואת רעיון האבולוציה כפי שעשה המדען (פליאונטולוג) והתיאולוג האב פייר טייאר דה שארדן, ישועי. ... חזונו המרתק ... ייצג תקווה גדולה, התקווה שניתן להפגיש בין אמונה במשיח לגישה מדעית לעולם. ... התייחסויות קצרות אלו לטייאר אינן יכולות לעשות צדק עם מאמציו. הקסם שטייאר דה שארדן הפעיל על דור שלם נבע מדרכו הרדיקלית להסתכל על המדע ועל האמונה הנוצרית יחד.

ביולי 2009 אמר דובר הוותיקן פדריקו לומברדי: "כעת, אף אחד לא היה חולם לומר ש[טייאר] הוא מחבר הטרודוקסי שאין ללמוד אותו."

האפיפיור פרנציסקוס מתייחס לתרומתו האסכטולוגית של טייאר באנציקליקה שלו "Laudato si'".

הפילוסוף דיטריך פון הילדברנד ביקר בחריפות את עבודתו של טייאר. על פי הילדברנד, בשיחה לאחר הרצאה של טייאר: "הוא (טייאר) התעלם לחלוטין מההבדל המכריע בין טבע לטבע-על. לאחר דיון ער שבו העזתי לבקר את רעיונותיו, הייתה לי הזדמנות לשוחח עם טייאר באופן פרטי. כשהשיחה שלנו נגעה באוגוסטינוס הקדוש, הוא קרא באלימות: 'אל תזכיר את האיש האומלל ההוא; הוא קלקל הכול על ידי הכנסת הטבע-על'." פון הילדברנד כותב שטייאריזם אינו עולה בקנה אחד עם הנצרות, מחליף יעילות בקדושה, מדה-הומניזציה של האדם, ומתאר אהבה כאנרגיה קוסמית בלבד.