פייר ויקטורניאן ורניו
פייר ויקטורניאן ורניו (Pierre Victurnien Vergniaud; 31 במאי 1753 – 31 באוקטובר 1793) היה עורך דין ומדינאי צרפתי, דמות בולטת במהלך המהפכה הצרפתית. כציר לבורדו באסיפה, ורניו היה נואם רהוט. הוא היה תומך של ז'אק פייר בריסו (Jacques Pierre Brissot) ושל סיעת הז'ירונדינים.
חיים מוקדמים וחינוך
ורניו נולד בעיר לימוז' במחוז לימוזן, לפייר ורניו האב ולאשתו קתרין בוביא (Catherine Baubiat). משפחת ורניו הגיעה משתי משפחות סוחרים אמידות בעלות היסטוריה ארוכה במחוז, והמשפחה נהנתה מרווחה כלכלית. בזמן הולדתו של ורניו, אביו היה קבלן וספק של המלך, שסיפק מזון לחיל המצב המלכותי בעיר.
ורניו הצעיר למד בתחילה בביתו אצל מלומד ישועי, האב רובי (Abbé Roby), מומחה לשפות עתיקות: סביר להניח שאהבתו של ורניו לקלאסיקה לכל אורך חייו נבעה ממנו. הנער נשלח למכללה הישועית בלימוז' שם הצטיין. המדינאי הצרפתי לעתיד טורגו (Turgot) היה באותו זמן האינטנדנט (המנהל) של המחוז, והכיר היטב את ורניו האב. בהזדמנות אחת, פייר הצעיר דקלם כמה משיריו בפני טורגו, שהתרשם מאוד מכישרונו. בחסותו של טורגו, ורניו התקבל לקולז' דו פלסי (Collège du Plessis) בפריז. מעט ידוע על חייו האישיים של ורניו בתקופתו בדו פלסי, אך השכלתו שם הייתה ללא ספק חוויה מעצבת משמעותית: הטמעתו העמוקה והאישית של ההיסטוריה והפילוסופיה הקלאסית ניכרת לאורך חייו המאוחרים.
לאחר סיום לימודיו, ורניו לא היה בטוח בדרכו בחיים. הוא נדד בעצלתיים במשך כמה שנים, עסק בסיפורת ובתיאטרון, ואיבד את הקריירה הקצרה שלו כפקיד במשרד ההכנסות המחוזי. למורת רוחו של אביו, עיסוקו העיקרי הפך לפקידת סלונים והשתתפות בשיחות, אך בעיסוקים אלו ורניו הצטיין באופן מרהיב: קשרים וחברויות חדשים וחשובים צמחו עבורו בסלונים אלו. הוא היה מועדף במיוחד על הרוזנת דה מלסי (Countess de Maleyssie), שנתנה לוורניו, שהיה לעיתים קרובות חסר כל, להתגורר בחופשיות באחוזתה, ועל שארל דופאטי (Charles Dupaty), נשיא הפרלמנט של בורדו, שדחק בו ללמוד משפטים.
עורך דין
אחותו של ורניו, מארי, נישאה ליצרן פורצלן עשיר מלימוז' בשם א. מ. אלואו (A.M. Alluaud), והיה זה גיסו שנתן עידוד מחזק ותמיכה כלכלית קריטית לסטודנט למשפטים השאפתן. בעזרתו, ובהדרכתו העוצמתית של דופאטי, ורניו התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע באפריל 1782. לא לקח לו זמן רב להטביע את חותמו בתחום. כמה מהתיקים הראשונים שלו היו מוצלחים מספיק, אך לפני סיום שנתו הראשונה במקצוע הועבר אליו התיק של מארי בריגו (Marie Bérigaud), אישה מקומית שהואשמה בהפקרות וברצח תינוקות כתוצאה מכך. הפרשה הסנסציונית והמלוכלכת הזו ריתקה את העיר ולוורניו ניתנה המשימה הקשה להוכיח את חפותה. בסיום המשפט, האישה הצעירה זוכתה מכל אשמה, והמאשים הכוזב שלה נכלא במקום. עם ניצחון שלם ומדהים זה, ורניו הוכר רבות ככוכב עולה.
### פרשת דוריו
שנים של עריכת דין מוצלחת עקבו אחר כך, ורהיטותו של ורניו נענתה לעיתים קרובות במחיאות כפיים סוערות באולם בית המשפט. ב-1790 הוא לקח על עצמו את הגנתו של פייר דוריו (Pierre Durieux), חבר המשמר הלאומי מבריב שנכלא ונידון למוות בגין הסתה למהומות. פרשת דוריו עלתה מתוך החגיגות הסוערות של איכרים מהפכניים בכפר הקטן שליד בריב בשם אלאסאק (Allassac). חברים זועמים מהאצולה המקומית ניסו לדכא את חוסר הנימוס על ידי ירי באוויר; משהתקבלו בסלעים ובאבנים, הם הפנו את נשקם לעבר הקהל והרגו כמה איכרים. כאשר יחידתו של דוריו הגיעה כדי להשיב את הסדר, החייל מצא את עצמו דוחה את חובתו, ולפי האישומים הוא דחק במתפרעים להשיב מלחמה. דוריו לא היה לבד: חברי משמר רבים נעצרו ושניים נידונו במהירות למוות. בעוד דוריו נרקב בכלא בהמתנה לתורו, הידיעה התפשטה ועוררה את התעניינותם הזועמת של מהפכנים בכל רחבי האומה. ורניו כבר היה נרגש מאוד מהרטוריקה המהפכנית, והיה תומך נלהב של הרפורמות שגרמו לחגיגות הראשוניות באלאסאק. כעורך דינו של דוריו, ורניו נכנס לתיק הפוליטי האמיתי הראשון שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המשפט החל בפברואר 1791 לפני אולם מלא. הטיעון של ורניו התבסס על העובדה שלקוחו למעשה לא ביצע כל עבירה: האם ניתן לתלות אותו, שאל ורניו, רק על משהו שאמר ברגע של כעס מוצדק? הוא הזכיר לבית המשפט הערות דומות ובלתי זהירות שנאמרו לאחרונה באספה הלאומית עצמה: "אחד מחבריה... מדבר על אלו שלהם העם חייב את חירותו [אמר], 'יש ליפול על אנשים אלו בחרב שלופה.' האם ביקשתם להקים עבורו גרדום?" בדרמטיות גוברת, הוא חזר על השאלה ארבע פעמים בפני אולם בית המשפט המושתק. בנאום ארוך ומזהיר, הוא הרחיב את הגנתו על דוריו כדי לכלול את כל קהל האיכרים: "הם דרכו בזעם על האדמה שהשקו זמן כה רב בזיעתם ובדמעותיהם. עיניהם פנו באי-שקט קודר של טינה אל הטירה המפוארת שבה לעיתים כה קרובות הלכו להשפיל את עצמם במחווה מבישה, ומהם, יותר מפעם אחת, קפריזות הגאווה... התפשטו כמו שיטפונות הרסניים." נאומו של ורניו העמיד את המהפכה כולה למשפט, וכמו דוריו, היא זוכתה לחלוטין. מהפכנים הדפיסו עותקים של הגנתו והפיצו אותם ברחבי צרפת. ורניו נשא את אחד הנאומים הגדולים בחייו, וכעת עורך הדין המחוזי יקבל פניות מכל עבר להצטרף למהפכה ברמה הלאומית.
באספה המחוקקת
ב-1789 נבחר ורניו לחבר במועצה הכללית של מחוז ז'ירונד (Gironde). לאחר פרשת דוריו, הוא נבחר לנציג לאספה המחוקקת והוא פנה לפריז באוגוסט 1791. האספה התכנסה ב-1 באוקטובר, ולזמן מה נמנע ורניו מנאומים פומביים. זמן קצר לאחר נאומו הראשון ב-25 באוקטובר, עם זאת, הוא נבחר לנשיא האספה, לתקופה הקצרה הרגילה. בין פרוץ המהפכה לבחירתו לאספה המחוקקת, השקפותיו הפוליטיות של ורניו עברו שינוי מוחלט. בתחילה תמך ברעיון של מונרכיה חוקתית, אך בריחתו של המלך לואי ה-16 גרמה לו לחשוד בריבון, והוא החל לתמוך ברפובליקה.
הרגשות והתשוקות שרהיטותו עוררה נוצלו על ידי מפלגה קיצונית יותר. אפילו נאומו הראשון באספה, על המהגרים (émigrés), שהציע להטיל תרומה שנתית משולשת על רכושם, הביא לצעד שעבר באספה, אך הוטל עליו וטו על ידי המלך, המחייב גזר דין מוות והחרמת רכושם. צעד אחר צעד, הוא הובל לסבול אלימות ופשע, שהשלכותיהם התבררו לו רק עם טבח ספטמבר, אשר בסופו של דבר הציף את מפלגת הז'ירונדינים שהוביל.
ב-19 במרץ 1792, כאשר מבצעי הטבח באביניון (Avignon) הוצגו בפני האספה על ידי קולו ד'ארבואה (Collot d'Herbois), ורניו דיבר בסלחנות על פשעיהם והעניק את סמכות קולו לחנינתם.
הוא עבד על נושא המהגרים, ככל שהתפתח לזה של מהפכת הנגד, ובהופעותיו המזדמנות בטריבון וכן בפרויקט פנייה לעם הצרפתי, שהציג לאספה ב-27 בדצמבר 1791, הוא ריגש את לבה של צרפת, במיוחד בקריאתו לנשק ב-18 בינואר, ועיצב את המדיניות, שהגיעה לשיאה בהכרזת המלחמה נגד מלך בוהמיה והונגריה ב-20 באפריל.
המדיניות בענייני חוץ, אותה רדף במהלך חורף ואביב 1791–92, הוא שילב עם עוררות חשד של העם כלפי המונרכיה, אותה זיהה עם מהפכת הנגד, וכפיית שינוי במשרד. ב-10 במרץ, ורניו נשא נאום עוצמתי בו גינה את תככי החצר וביטא את האפוסטרופה המפורסמת שלו לטווילרי: "בעת העתיקה פחד ואימה יצאו לעיתים קרובות מאותו ארמון מפורסם; תנו להם להיכנס אליו שוב היום בשם החוק!"
הנאום הפיל את קלוד אנטואן ואלדק דה לסאר (Claude Antoine Valdec de Lessart), שהאשמתו נגזרה, וז'אן מארי רולאן (Jean Marie Roland), המועמד של הז'ירונדינים, נכנס למשרד. עד יוני התנגדותו של ורניו (שקולו עדיין שלט בארץ) למלך עלתה לשיא. ב-29 במאי ורניו הרחיק לכת עד כדי תמיכה בפירוק משמר המלך, ובכל זאת נראה כי לא היה מודע להיקף רגשות העוינות שעורר בעם, כנראה משום שלא היה קשור כלל לפרקטיקות של מפלגת ההר (Mountain) כמסיתים לאלימות. המפלגה השתמשה בוורניו, שאת רעיונותיו הנעלים והשלווים הם עיוותו במעשים. לאחר מכן הגיעה המהומה של 20 ביוני ופלישת הטווילרי.
הוא היה חסר אונים מלהשקיט את המהומה. בהמשך עוד זמן קצר במסלול התנגדותו הפרוע כמעט לכס המלוכה, ב-3 ביולי הוא גינה באומץ את המלך כצבוע, עריץ ובוגד שפל לחוקה. נאומיו היו אולי הגורם הבודד הגדול ביותר בהתפתחות אירועי התקופה.
ב-10 באוגוסט, ארמון הטווילרי הותקף, ומשפחת המלוכה מצאה מקלט באספה. ורניו ניהל את הישיבה, והשיב לבקשת המלך להגנה בשפה מכובדת ומכבדת. הוקמה ועדה יוצאת דופן: ורניו כתב וקרא את המלצותיה להקמת אמנה לאומית, השעייתו הזמנית של המלך מתפקידו, מינוי מושל לבנו, ומסירת משפחת המלוכה לארמון לוקסמבורג. בקושי הספיק הנואם הגדול להשיג את מטרתו, הפלתו של לואי כריבון, כאשר הפך מודע לכוחות שהקיפו אותו. הוא גינה את מעשי הטבח של ספטמבר, את התחלתם, את האימה שלהם ואת העתיד שאליו הצביעו, בשפה כה חיה ועוצמתית שהעלתה לזמן מה את רוחם של הז'ירונדינים, אך מצד שני, עוררה את ההתנגדות הקטלנית של מנהיגי פריז.
השאלה האם לואי ה-16 צריך להישפט ואם כן על ידי מי, הייתה נושא לוויכוח ממושך. מנהיג הז'ירונדינים לבסוף, ב-31 בדצמבר 1792, שבר שתיקה, ונשא אחד מנאומיו הגדולים ביותר. הוא התבטא בעד ערעור לעם. המאמץ הגדול נכשל, וארבעה ימים לאחר מכן, ורניו ומפלגתו כולה נפגעו עוד יותר על ידי גילוי פתק שעליו חתם יחד עם גודה (Gaudet) וארמאן ז'נסונה (Armand Gensonné) והוצג למלך שבועיים או שלושה לפני 10 באוגוסט. הוא נתפס בתאווה על ידי אויבי הז'ירונדינים כראיה לבגידה.
ב-16 בינואר 1793 נערכה הצבעה באמנה על עונשו של המלך. ורניו הצביע מוקדם ובעד מוות. פעולתו של הז'ירונדיני הגדול לוותה בפסק דין דומה של כמעט כל המפלגה שהוביל. ב-17, ורניו ניהל את האמנה, והיה עליו, בעודו סובל מהתרגשות כואבת ביותר, להכריז על התוצאה הקטלנית של ההצבעה. לאחר מכן, במשך שבועות רבים הוא נותר שותק. הוא השתתף בוועדת החוקה שניסחה את הפרויקט החוקתי הז'ירונדיני.
הוצאה אל מחוץ לחוק של הז'ירונדינים
כאשר הוצע מוסד של בית דין מהפכני, ורניו התנגד לפרויקט, וגינה את בית הדין כאינקוויזיציה נוראה מזו של ספרד, והצהיר שמפלגתו כולה תמות מאשר להסכים לכך. מותם בתחבולה כבר תוכנן, וב-10 במרץ הם נאלצו לרדת למחתרת. ב-13 ורניו חשף באומץ את הקנוניה באמנה. האנטגוניזם שנגרם כתוצאה מעמדה כזו הגיע לנקודה משמעותית כאשר ב-10 באפריל רובספייר (Robespierre) עצמו הציג את האשמתו בפני האמנה. הוא נתפס למכתבו של ורניו למלך ולתמיכתו בערעור לעם כהוכחה לכך שהוא מתון במובן המבוזה דאז. ורניו השיב תשובה מבריקה ללא הכנה, וההתקפה נכשלה לרגע. אך כעת, לילה אחר לילה, ורניו ועמיתיו מצאו את עצמם נאלצים לשנות את מקום מגוריהם, כדי להימנע מהתנקשות, כאשר מחיר אף הונח על ראשם. עדיין באומץ בלתי מעורער הם המשיכו בהתנגדותם לסיעה השלטת, עד שהעניינים הגיעו לשיא ב-2 ביוני 1793. האמנה הייתה מוקפת בהמון חמוש, שדרש את ה"עשרים ושניים". בעיצומו של זה היא נאלצה להמשיך בדיוניה. צו ההאשמה הועמד להצבעה, והז'ירונדינים הוצאו אל מחוץ לחוק. ורניו מצוין על מחווה אחרונה של התרסה בעמידתו בין הצירים הכנועים והצעת כוס דם כדי להרוות את צמאונם, מטאפורה לבגידתם בז'ירונדינים.
ורניו מצא מקלט ליום אחד, ואז חזר לביתו. הוא הוחזק תחת השגחה שם במשך כמעט חודש, ובראשית יולי נכלא בכלא לה פורס (La Force Prison). הוא נשא רעל איתו, אך מעולם לא השתמש בו. חיבתו העדינה לקרוביו מופיעה בשפע מהתכתבותו, יחד עם דבקותו העמוקה ברעיונות הגדולים של המהפכה ואהבתו הנאצלת למולדת. על אחד מקירות המנזר הכרמליטי שאליו הועברו האסירים לזמן קצר, כתב ורניו באותיות של דם: Potius mori quam foedari – מוות לפני חרפה. בתחילת אוקטובר הגישה האמנה את כתב האישום שלה נגד עשרים ושניים הז'ירונדינים. הם נשלחו למשפט בפני בית הדין המהפכני, שבו הופיעו ב-27 באוקטובר. ההליך כונה כפרודיה על הצדק. הרטוריקה המרגשת ועריכת הדין המשכנעת של ורניו שיבשו את תוכניות בית המשפט למשפט מהיר, אך פסקי הדין שנקבעו מראש ניתנו בכל זאת. מוקדם בבוקר ה-31 באוקטובר 1793 הובלו הז'ירונדינים לגרדום, כשהם שרים בדרך את המרסייז וממשיכים במנגינה עד שראשם נערף אחד אחד. ורניו הוצא להורג אחרון ונקבר בבית הקברות מדלן (Madeleine Cemetery).