ז'ורז' דנטון

ז'ורז' דנטון

ז'ורז' ז'אק דנטון (Georges Jacques Danton; 26 באוקטובר 1759 – 5 באפריל 1794) היה פוליטיקאי צרפתי ודמות מפתח במהפכה הצרפתית. מעורך דין צנוע ולא מוכר ערב המהפכה, הפך דנטון לנואם מפורסם במועדון הקורדליירים וזכה לאחריות ממשלתית כשר המשפטים הצרפתי לאחר נפילת המלוכה ב-10 באוגוסט 1792; הוא נחשב לאחראי להסתה לטבח ספטמבר. הוועידה הלאומית הטילה עליו להתערב בכיבוש הצבאי של בלגיה בהובלת הגנרל דומורייה (General Dumouriez), ובאביב 1793 תמך בהקמת בית דין מהפכני, והיה לנשיא הראשון של הוועד לשלום הציבור.

במהלך ההתקוממות של 31 במאי – 2 ביוני 1793, שינה דנטון את דעתו בנוגע לשימוש בכוח ואיבד את מקומו בוועד, מה שחיזק את היריבות בינו לבין מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre). בתחילת אוקטובר 1793 עזב דנטון את הפוליטיקה, אך נקרא לשוב לפריז כדי לדרוש, כמתון, את קץ הטרור. ביקורתו המתמשכת על הוועד לשלום הציבור עוררה התקפות נגד. רובספייר השיב לפנייתו של דנטון לסיום הטרור ב-25 בדצמבר (5 בניבוז, שנה II). בסוף מרץ 1794 נשא דנטון נאום נוסף שקרא לסיום הטרור. בתוך שבוע עמד דנטון בפני האשמות בנטיות מלוכניות, שהובילו למשפטו ולהוצאתו להורג בגיליוטינה באשמת קשירת קשר ושחיתות.

תפקידו של דנטון בתחילת המהפכה היה נתון במחלוקת, במיוחד בתקופת הרפובליקה השלישית (1870–1940); היסטוריונים רבים מתארים אותו כ"כוח המניע העיקרי בהפלת המלוכה הצרפתית ובהקמת הרפובליקה הראשונה".

חיים מוקדמים

דנטון נולד בארסי-סור-אוב (Arcis-sur-Aube) שבחבל שמפאן בצפון-מזרח צרפת, לז'אק דנטון, עורך דין מכובד אך לא אמיד, ולמדלן קאמי (Madeleine Camus). הוא היה בן דודם של ז'ורז' ניקולא ז'נה-אודן (Georges Nicolas Jeannet-Oudin) ולואי-פרנסואה ז'נה (Louis-François Jeannet).

בילדותו הותקף על ידי שור, וכמה שנים לאחר מכן חלה באבעבועות שחורות, דבר שהוביל להצטלקות ועיוות פניו. תחילה למד בבית הספר בסזאן (Sézanne), אך בגיל שלוש-עשרה עזב את בית הוריו כדי להיכנס לסמינר בטרואה (Troyes) לפני שעבר לפנימייה באותו אזור. בזמן לימודיו נענש חברו לספסל הלימודים ז'ול-פרנסואה פארה (Jules-François Paré) במכות על ידו, אך דנטון הגן עליו ויצא נגד ענישה גופנית בכיתה. דנטון דיבר בצורה כה משכנעת שמנהל בית הספר החליט לאסור את הנוהג. ב-1780 השתקע בפריז, שם עבד כפקיד תחת עורך הדין מטר וינו (Maître Vinot). ב-1783 עבר את בחינות עריכת הדין בריימס, וב-1787 הפך ליועץ המלך (Conseil du Roi), או תובע. הוא החל לפקוד בית קפה בשם "פארנס" (Parnasse), שם פגש את אנטואנט גבריאל שרפנטייה (Antoinette Gabrielle Charpentier), לה נישא ב-14 ביוני 1787 בכנסיית סן-ז'רמן-ל'אוקסרואה (Saint-Germain-l'Auxerrois). הזוג התגורר בדירת שישה חדרים בלב הגדה השמאלית (ליד קפה פרוקופ) ונולדו להם שלושה בנים:

פרנסואה, נולד במאי 1788 ומת בינקותו ב-24 באפריל 1789.

- אנטואן, נולד ב-18 ביוני 1790 ומת ב-14 ביוני 1858.

- פרנסואה ז'ורז', נולד ב-2 בפברואר 1792 ומת ב-18 ביוני 1848.

מהפכה

באביב 1789 מצא דנטון את ראשית דרכו המהפכנית כאחד מרבים שנשאו נאומים להמונים שהתאספו בפאלה רויאל (Palais Royal). קולו התובעני וכישוריו הרטוריים הקנו לו במהירות פרסום, כמו גם את הכינוי "רועם הרעמים". ככל שרובע הקורדליירים שבו התגורר דנטון הפך עקבי יותר בערכיו המהפכניים, הוא הקים מיליציה רחוב משלו שהייתה מעורבת בפריצה לבסטיליה ב-14 ביולי 1789. דנטון עצמו לא נכח באירוע, אך זמן קצר לאחר מכן הוביל את מיליציית הקורדליירים, לצד מהפכנים אחרים, במשימה לכבוש מחדש את הבסטיליה מידי המושל הזמני שלה, מה שהקנה לו תמיכה עממית רבה יותר מהמהפכנים. הוא והרובע שלו התנגדו למרקיז דה לה פאייט (Marquis de LaFayette), מפקד המשמר הלאומי, כמו גם לז'אן סילבן באיי (Jean Sylvain Bailly), ראש העיר הזמני. בתחילת אוקטובר נבחר לנשיא המחוז שלו (סביב מנזר הקורדליירים) וציר בקומונה, וכתב את הכרזה עבור הקורדליירים שקראה לפריזאים להתחמש.

ביתו ברחוב הקורדליירים היה פתוח לאנשים רבים מהשכונה. דנטון, קאמי דמולן (Camille Desmoulins) ומארה (Marat), שהתגוררו מעבר לפינה, השתמשו כולם בבית הקפה הסמוך "פרוקופ" כמקום מפגש. דנטון הגן על מארה מפני הליכים משפטיים, ובמרץ 1790 הורה לה פאייט על מעצרו של דנטון. קומונת פריז חולקה ל-48 סעיפים (sections) שהורשו להתכנס בנפרד. דנטון הוסר מתפקידו בשל חלוקה מחדש של פריז, שעבורה פוצה.

ב-27 באפריל 1790 הפך לנשיא מועדון הקורדליירים. ב-2 באוגוסט הפך באיי לראש העיר הנבחר הראשון של פריז; דנטון קיבל 49 קולות, בעוד מארה ולואי ה-16 קיבלו קול אחד כל אחד. באביב 1791 החל דנטון להשקיע בנדל"ן, במקום הולדתו או בסמוך אליו, בהיקף נרחב.

רובספייר, פסיון (Pétion), דנטון ובריסו (Brissot) שלטו במועדון היעקובינים. ב-17 ביולי 1791 יזם דנטון עצומה. רובספייר הלך למועדון היעקובינים כדי לבטל את טיוטת העצומה, לפי אלבר מאתייה (Albert Mathiez). רובספייר שכנע את מועדוני היעקובינים שלא לתמוך בעצומה של דנטון ובריסו. לאחר טבח שאן דה מארס (Champ de Mars), סדרת צעדי דיכוי נגד ראשי אגודות עממיות אילצה אותו למצוא מקלט בלונדון למשך מספר שבועות. מאחר שז'אן-פול מארה, דנטון ורובספייר כבר לא היו נציגי האספה, הפוליטיקה התרחשה לעתים קרובות מחוץ לאולם ההתכנסות.

לאחר החנינה שהצביעה עליה האספה ב-13 בספטמבר 1791, חזר דנטון לפריז. הוא ניסה להיבחר לאספה המחוקקת החדשה, אך התנגדות המשתנים באספה הבוחרת של פריז הובילה לתבוסתו. בדצמבר 1791, במהלך חידוש חלקי של העירייה, הייתה הימנעות משמעותית. זה הוביל לתבוסתו של לה פאייט ולהתפטרותו של באיי, מה שחשף את דעיכת המפלגה "החוקתית" ששלטה עד אז בבית העירייה (Hôtel de Ville). דנטון נבחר לסגן התובע הציבורי השני של הקומונה. הוויכוח בתחילת דצמבר 1791 על יציאה למלחמה עם המעצמות השכנות המתנגדות למהפכה, עורר סכסוך בין היעקובינים והוביל להולדת האופוזיציה בין המונטניארדים (Montagnards) לז'ירונדינים (Girondins). דנטון היסס לגבי הצורך במלחמה. הוא נטה יותר לכיוון רובספייר מאשר לכיוון בריסו שתמך במלחמה, אך בסך הכל הגביל את השתתפותו במחלוקת.

### 1792

ב-9 באוגוסט 1792 חזר דנטון מארסי. בערב שלפני הפריצה לטווילרי (Tuileries), ביקרו אותו דמולן, אשתו ופררון (Fréron). לאחר ארוחת הערב הלך לקורדליירים והעדיף ללכת לישון מוקדם. נראה שהוא הלך לבית הקומונה (Maison-Commune) לאחר חצות. מול הקומונה המורדת שהסתמכה על הסעיפים המורדים ושלטה בפריז, לא הייתה לאספה המחוקקת ברירה אלא להשעות את לואי ה-16 ולהחליפו במועצה מבצעת זמנית של שישה חברים המורכבת משרי ז'ירונדינים לשעבר (רולאן בפנים, סרוואן במלחמה, קלאבייר באוצר, מונז' בצי ולברן בחוץ). הז'ירונדינים, העוינים את פריז המהפכנית, היו זקוקים לאדם פופולרי המחויב למורדים כדי ליצור קשר עם הקומונה המורדת ומינו את דנטון לשר המשפטים למחרת; הוא מינה את פאבר (Fabre) ודמולן למזכיריו. יותר ממאה החלטות יצאו מהמשרד תוך שמונה ימים. ב-14 באוגוסט הזמין דנטון את רובספייר להצטרף למועצת המשפטים, הצעה שרובספייר סירב לה.

נראה שדנטון סעד כמעט מדי יום אצל משפחת רולאן. ב-28 באוגוסט הורתה האספה על עוצר ליומיים הבאים. בהוראת דנטון, שלושים נציבים מהסעיפים צוו לחפש בכל בית חשוד כלי נשק, תחמושת, חרבות, כרכרות וסוסים. עד ה-2 בספטמבר, בין 520 ל-1,000 איש נעצרו על סמך צווים קלושים ביותר. מספרם המדויק של העצורים לא ייוודע לעולם.

ביום ראשון ה-2 בספטמבר, בסביבות השעה 13:00, דנטון, כחבר הממשלה הזמנית, נשא נאום באספה: "אנו מבקשים שכל מי שמסרב לתת שירות אישי או לספק נשק ייענש במוות". "הפעמון שאנו עומדים לצלצל בו אינו אות אזעקה; הוא מצלצל למתקפה על אויבי ארצנו". הוא המשיך לאחר התשואות: "כדי לנצח אותם עלינו להעז, להעז שוב, תמיד להעז, וצרפת תינצל!". נאומו פעל כקריאה לפעולה ישירה בקרב האזרחים, וכן כמכה נגד האויב החיצוני. רבים מאמינים שנאום זה היה אחראי להסתה לטבח ספטמבר. מעריכים כי כ-1,100 עד 1,600 איש נרצחו. מאדאם רולאן הטילה על דנטון את האחריות למותם. דנטון הואשם גם על ידי ההיסטוריונים הצרפתים אדולף טייר (Adolphe Thiers), אלפונס דה למרטין (Alphonse de Lamartine), ז'ול מישלה (Jules Michelet), לואי בלאן (Louis Blanc) ואדגר קינה (Edgar Quinet). עם זאת, לפי אלבר סובול (Albert Soboul), אין הוכחה שהטבח אורגן על ידי דנטון או על ידי מישהו אחר, אם כי בטוח שהוא לא עשה דבר כדי לעצור אותו.

עם זאת, הוא התערב בהגנה על רולאן ובריסו מפני צו מעצר של הוועדה המפקחת של הקומונה ב-4 בספטמבר, והתנגד למארה על ידי ביטול המנדטים, והיה שותף לבריחתם של אדריאן דופור (Adrien Duport), טליראן (Talleyrand) ושארל דה לאמת (Charles de Lameth). ב-6 בספטמבר הוא נבחר על ידי הסעיף שלו, "תיאטר פראנסה" (Théâtre Français), להיות ציר לוועידה, שהתכנסה ב-22 בספטמבר. דנטון נותר חבר בממשלה, אף שהחזקה בשני התפקידים בו-זמנית הייתה לא חוקית. דנטון, רובספייר ומארה הואשמו ביצירת טריאומווירט. ב-26 בספטמבר נאלץ דנטון לוותר על תפקידו בממשלה; הוא התפטר ב-9 באוקטובר.

בוועידה הלאומית החדשה ב-4 באוקטובר 1792, הציע דנטון להצהיר כי המולדת אינה בסכנה עוד, וביקש רק לוותר על צעדים קיצוניים. הוא העריך את הסיכונים שנשקפו למהפכה ממריבות אחים בין רפובליקנים. הוא הטיף לפיוס וקרא לאספה מספר פעמים ל"הרמוניה קדושה". "לשווא התלוננו בפני דנטון על הסיעה הז'ירונדינית", כתב רובספייר, "הוא טען שאין שם סיעה ושהכל תוצאה של יהירות ואיבות אישיות". אך ההתקפות מהז'ירונדינים התרכזו עליו, על מארה ועל רובספייר – ה"טריאומווירים" – שהואשמו בשאיפה לדיקטטורה. דנטון הגן על רובספייר בסוף אוקטובר בהצהירו כי "כל אלה שמדברים על סיעת רובספייר הם, בעיניי, או אנשים בעלי דעה קדומה או אזרחים רעים", אך התנער ממארה באומרו "אני לא אוהב את האדם מארה. אני אומר בכנות שחוויתי את מזגו: הוא וולקני, קנטרני ולא חברותי". הז'ירונדינים תקפו את דנטון על ניהול הכספים הסודיים של משרד המשפטים. רולאן, שר הפנים, הגיש את חשבונותיו בקפדנות, אך דנטון לא עשה זאת. מוטרד על ידי בריסו, הוא חמק רק בשל עייפות הוועידה, ולמשך חודשים צעקו הז'ירונדינים "ומה עם החשבונות?" כדי לקטוע אותו בדוכן. בינתיים, השפעתו החלה לדעוך לטובת רובספייר כמנהיג האמיתי של סיעת ה

### 1793

ב-10 בפברואר 1793, בעוד דנטון היה במשימה בבלגיה, מתה אשתו בלידת ילדם הרביעי, שמת אף הוא. רובספייר שלח לדנטון הודעה. דנטון הושפע כל כך ממותם עד שגייס את הפסל קלוד אנדרה דזן (Claude André Deseine), ושבוע לאחר מותה של שרפנטייה, הביא אותו לבית הקברות סנט-קתרין כדי להוציא את גופתה ולבצע פסל גבס של פניה.

ב-10 במרץ תמך דנטון בהקמת בית דין מהפכני. הוא הציע לשחרר את כל החייבים הכלואים כדי שישרתו כמתגייסים בצבא. ב-6 באפריל הוקם הוועד לשלום הציבור, שכלל אז תשעה חברים בלבד, על פי הצעתו של מקסימן אינאר (Maximin Isnard), שזכה לתמיכת ז'ורז' דנטון. דנטון מונה לחבר בוועד. הוא וחברים אחרים בוועד, למרות תפקידם העיקרי להביס פלישות ומרידות פנימיות, היו תומכי מתינות כדי למזער את ההתנגדות העממית לגיוס צבאי. בשל תבוסות צבאיות ב-1793, רבים – במיוחד בקרב הסאנס-קולוטים – ביקרו את התנהלותו, והרכב הוועד הבא כלל הוגים רדיקליים יותר שלחצו לצעדים קיצוניים יותר כדי להבטיח ניצחון על אויבי המהפכה מבית ומחוץ. ב-20 במרץ 1793 שלחה הוועידה הלאומית את דנטון ודלקרואה (Delacroix) ללוון כדי לחקור את דומורייה וגנרלים שלו. ב-27 באפריל קבעה הוועידה (בהצעת דנטון) לשלוח כוחות צבאיים נוספים למחוזות המורדים.

ב-1 ביוני הורה אנריו (Hanriot) לירות בתותח על הפון-נף (Pont-Neuf) כאות אזעקה. כאשר התכנסה הוועידה, דנטון מיהר לדוכן: "פרקו את ועדת השניים-עשר! שמעתם את רעם התותח". הז'ירונדינים מחו על סגירת שערי העיר, על הפעמון ועל תותח האזעקה ללא אישור הוועידה; ורניו (Vergniaud) הציע לעצור את אנריו. באותו לילה הפכה פריז למחנה צבאי לפי אוטו פלאקה (Otto Flake). ב-2 ביוני, לפי לואי מדלן (Louis Madelin) ומינייה (Mignet), כוח גדול של אזרחים חמושים, חלקם העריכו כ-80,000 או 100,000, אך דנטון דיבר על 30,000 בלבד, הקיפו את הוועידה עם 48 תותחים. למחרת כפה שר הפנים גארה (Garat) על דנטון להתנער מהאירועים של הערב הקודם.

ב-1 ביולי 1793 נישא דנטון ללואיז סבסטיאן ז'לי (Louise Sébastienne Gély), בת 17, בתו של מארק-אנטואן ז'לי, סדרן בפרלמנט של פריז וחבר מועדון הקורדליירים. הוא נישא גם בטקס קתולי, לאחר שהתוודה תחילה בפני הכומר פייר-מארי גרייה דה קראוונאן (Pierre-Marie Grayo de Keravenan). ב-10 ביולי לא נבחר מחדש לחבר הוועד לשלום הציבור. שבעה-עשר ימים לאחר מכן הצטרף רובספייר לוועד לשלום הציבור, כמעט שנתיים לאחר שדנטון הציע לו לעשות זאת. ב-5 בספטמבר טען דנטון בעד חוק שיעניק לסאנס-קולוטים פיצוי קטן על השתתפות באסיפות הסעיף הדו-שבועיות, ויספק רובה לכל אזרח.

שלטון הטרור

ב-6 בספטמבר סירב דנטון לקבל מושב בוועד לשלום הציבור, בהצהירו כי לא יצטרף לאף ועדה, אלא יהיה דורבן לכולן. הוא האמין שיש צורך בממשלה יציבה שתוכל להתנגד לפקודות הוועד לשלום הציבור. ב-10 באוקטובר, לאחר שהיה חולה באופן מסוכן במשך מספר שבועות, עזב דנטון את הפוליטיקה ויצא לארסי-סור-אוב עם אשתו בת ה-17, שריחמה על מארי אנטואנט מאז תחילת משפטה. ב-18 בנובמבר, לאחר מעצרו של פרנסואה שאבו (François Chabot), דחק אדמה-בונוונטור קורטואה (Edme-Bonaventure Courtois) בדנטון לשוב לפריז כדי לשחק שוב תפקיד בפוליטיקה.

ב-22 בנובמבר תקף דנטון את הרדיפה הדתית ודרש חסכנות בחיי אדם. הוא ניסה להחליש את הטרור על ידי תקיפת ז'אק-רנה אבר (Jacques René Hébert). ב-3 בדצמבר האשים רובספייר את דנטון בהעמדת פנים של מחלה במטרה להגר לשוויץ, והצהיר כי דנטון הראה לעתים קרובות מדי את חסרונותיו ולא את מעלותיו. רובספייר נעצר במתקפתו. האסיפה נסגרה לאחר תשואות רמות לדנטון. דנטון טען שאין לו כל כוונה לשבור את הדחף המהפכני.

ב-9 בדצמבר הסתבך דנטון בשערורייה בנוגע להליכי פשיטת הרגל של חברת הודו המזרחית הצרפתית, כאשר התגלה שמנהלי החברה שיחדו פקידי ממשל מסוימים כדי לאפשר לחברה לחסל את נכסיה שלה, במקום שהממשלה תשלוט בתהליך. עד דצמבר הוקמה מפלגה דנטוניסטית בתמיכה בדעותיו המתונות יותר של דנטון ובהתעקשותו על חנינה לאלה שהפרו את הצעדים ה"אנטי-מהפכניים" הדרקוניים והשרירותיים יותר ויותר של הוועד לשלום הציבור. ב-25 בדצמבר (5 בניבוז, שנה II) השיב רובספייר לפנייתו של דנטון לסיום הטרור.

הוועידה הלאומית הצרפתית החלה במהלך סתיו 1793 לבסס את סמכותה בצורה רחבה יותר ברחבי צרפת, ויצרה את התקופה העקובה מדם של המהפכה הצרפתית, שבמהלכה טוענים היסטוריונים מסוימים כי כ-40,000 איש נהרגו בצרפת. לאחר נפילת הז'ירונדינים, קבוצה המכונה "הסלחנים" (Indulgents) צמחה מבין המונטניארדים כאגף הימני החקיקתי בוועידה, כאשר דנטון הוא מנהיגם הקולני ביותר. לאחר שתמך זמן רב במעשים הפרוגרסיביים של הוועד לשלום הציבור, החל דנטון להציע שהוועד יבטל את החקיקה המנהיגה טרור כ"סדר היום".

ב-26 בפברואר 1794 נשא סן-ז'וסט (Saint-Just) נאום בפני הוועידה שבו כיוון את המתקפה נגד דנטון, בטענה שהדנטוניסטים רצו להאט את הטרור ואת המהפכה. נראה שדנטון התעצבן מהתייחסויותיו החוזרות ונשנות של רובספייר למידות טובות. ב-6 במרץ תקף בארר (Barère) את האבריסטים (Hébertists) והדנטוניסטים.

בעוד הוועד לשלום הציבור עסק בחיזוק המדיניות הריכוזית של הוועידה ובאחיזתו בגוף זה, דנטון היה בתהליך של תכנון מהלך שיעביר ביעילות את הרגש העממי בקרב הצירים לעבר עמדה מתונה יותר. משמעות הדבר הייתה אימוץ ערכים פופולריים בקרב הסאנס-קולוטים, בעיקר פיקוח על מחירי הלחם שחוו עלייה דרסטית עקב הרעב שחוו ברחבי צרפת. דנטון הציע גם שהוועידה תתחיל לנקוט פעולות לקראת שלום עם מעצמות זרות, שכן הוועד הכריז מלחמה על רוב המעצמות האירופיות, כמו בריטניה, ספרד ופורטוגל. דנטון נשא נאום מנצח שהכריז על סיום הטרור. כאשר הקשיב רובספייר, הוא היה משוכנע שדנטון דוחף למנהיגות בממשלה שלאחר הטרור. אם רובספייר לא היה תוקף חזרה במהירות, הדנטוניסטים היו עלולים להשתלט על הוועידה הלאומית ולשים קץ לרפובליקת המידות הטובות שלו.

שלטון הטרור לא היה מדיניות שניתן לשנות בקלות. ואכן, הוא נמשך בסופו של דבר מעבר לתגובת תרמידור (27 ביולי 1794), כאשר כמה מחברי הוועידה קמו נגד הוועד, הוציאו להורג את מנהיגיו, והפקידו את הכוח בידי אנשים חדשים עם מדיניות חדשה – לפרק את היעקוביניזם (הטרור הלבן). עם זאת, בזרמינל (Germinal) – כלומר במרץ 1794 – הרגש האנטי-טרוריסטי עדיין לא הגיע למסה קריטית. הוועדות עדיין היו חזקות מכדי להיות מופלות, ודנטון, חסר דאגה, במקום להכות במרץ בוועידה, חיכה להיות מוכה. "בימים אחרונים אלה", כתב מורלי (Morley) באנציקלופדיה בריטניקה במהדורה האחת-עשרה, "נראה שייאוש מסוים השתלט על רוחו". דנטון נישא בשנית, ומורלי ממשיך, "השמועה אמרה שהוא מאפשר לאושר הביתי לפתות אותו מהערנות הבלתי פוסקת המתאימה לפוליטיקאי במשבר כזה".

בסופו של דבר, דנטון עצמו הפך לקורבן של הטרור. בניסיון לשנות את כיוון המהפכה על ידי שיתוף פעולה עם קאמי דמולן בהפקת "לה וויו קורדלייה" (Le Vieux Cordelier) – עיתון שקרא לסיום הטרור הרשמי ולדה-כריסטיאניזציה, וכן ליזום הצעות שלום חדשות לאויבי צרפת – דנטון הציב את עצמו בעמדה מסוכנת. אלה הקשורים ביותר לוועד לשלום הציבור, בהם דמויות מפתח כמו מקסימיליאן רובספייר וז'ורז' קוטון (Georges Couthon), יאשימו בסופו של דבר את דנטון בפעילות אנטי-מהפכנית.

שחיתות פיננסית והאשמות

לקראת סוף שלטון הטרור, הואשם דנטון במעשים פיננסיים פסולים שונים, וכן בניצול מעמדו בתוך המהפכה לרווח אישי. רבים מבני דורו העירו על הצלחתו הכלכלית של דנטון במהלך המהפכה, רכישות כספיות מסוימות שלא יכול היה להסביר כראוי. רבות מההאשמות הספציפיות שהופנו נגדו התבססו על ראיות לא מהותיות או דו-משמעיות. עבור בית הדין המהפכני ראיות משפטיות לא היו נחוצות, הרשעה מוסרית על ידי חבר מושבעים הספיקה כדי להאיץ את ההליכים.

בין 1791 ל-1793 עמד דנטון בפני טענות רבות, כולל קבלת שוחד במהלך התקוממות אוגוסט 1792, סיוע למזכיריו למלא את כיסיהם, וזיוף אסינאטים (assignats) במהלך משימתו לבלגיה. אולי הראיה המשכנעת ביותר לשחיתות פיננסית הייתה מכתב ממיראבו (Mirabeau) לדנטון במרץ 1791 שהתייחס כבדרך אגב ל-30,000 ליברות שדנטון קיבל כתשלום.

במהלך כהונתו בוועד לשלום הציבור, ארגן דנטון הסכם שלום עם שוודיה. אף על פי שממשלת שוודיה מעולם לא אישררה את האמנה, ב-28 ביוני 1793 הצביעה הוועידה על תשלום 4 מיליון ליברות לעוצר השוודי עבור משא ומתן דיפלומטי. על פי ברטראן בארר, עיתונאי וחבר בוועידה, דנטון לקח חלק מכסף זה שנועד לעוצר השוודי. האשמתו של בארר מעולם לא נתמכה בשום סוג של ראיה.

ההאשמה החמורה ביותר, שרדפה אותו במהלך מעצרו והיוותה בסיס עיקרי להוצאתו להורג, הייתה מעורבותו לכאורה בתוכנית להשתלט על עושרה של חברת הודו המזרחית הצרפתית. במהלך שלטון המשטר הישן, החברה המקורית פשטה רגל. היא הוקמה מחדש ב-1785, בגיבוי פטרונות מלכותית. החברה נפלה בסופו של דבר לידיעת הוועידה הלאומית בגין רווחים במהלך המלחמה. החברה חוסלה במהירות בעוד חברים מסוימים בוועידה ניסו לדחוף לצו שיגרום למחירי המניות לעלות לפני הפירוק. גילוי הרווחים ממסחר זה הוביל לסחיטת מנהלי החברה להעביר חצי מיליון ליברות למקורבים ידועים של דנטון. בעוד שלא היו ראיות מוצקות שדנטון היה מעורב, הוא הוקע במרץ על ידי פרנסואה שאבו, ומעורבותו השתמעה מהעובדה שפאבר ד'אגלאנטין (Fabre d'Eglantine), דנטוניסט, היה מעורב בשערורייה. לאחר מעצרו של שאבו ב-17 בנובמבר, דחק קורטואה בדנטון לחזור לפריז מיד.

בדצמבר 1793 השיק העיתונאי קאמי דמולן כתב עת חדש, "לה וויו קורדלייה", שתקף את פרנסואה שאבו והגן על דנטון בגיליון הראשון. בשני, דמולן תקף את השימוש בטרור כטקטיקה שלטונית, והשווה את רובספייר ליוליוס קיסר, ובגיליון הבא, טען שהמהפכה צריכה לחזור לרעיונותיה המקוריים שהיו נפוצים בסביבות ה-10 באוגוסט 1792. רובספייר השיב לפנייתו של דנטון לסיום הטרור ב-25 בדצמבר (5 בניבוז, שנה II). דנטון המשיך להגן על פאבר ד'אגלאנטין גם לאחר שהאחרון נחשף ונעצר.

עד פברואר 1794 היה דנטון מותש מההתייחסויות החוזרות ונשנות של רובספייר למידות טובות כיסוד הממשלה המהפכנית. ביקורתו המתמשכת של דנטון על הוועד לשלום הציבור עוררה התקפות נגד נוספות. ב-26 בפברואר 1794 נשא סן-ז'וסט, נשיא הוועידה, נאום שבו כיוון את המתקפה נגד דנטון.

בסוף מרץ 1794 נשא דנטון נאום מנצח שהכריז על סיום הטרור. כמה מחברי הממשלה היו משוכנעים שדנטון דוחף למנהיגות בממשלה שלאחר הטרור. במשך כמה חודשים התנגד רובספייר למעצרו של דנטון. לפי לינטון (Linton), רובספייר נאלץ לבחור בין חברות למידות טובות. מטרתו הייתה לזרוע מספיק ספק במוחות הצירים בנוגע ליושרתו הפוליטית של דנטון כדי לאפשר לפעול נגדו. רובספייר סירב לראות את דמולן ודחה ערעור פרטי. אז ניתק רובספייר את הקשר עם דנטון, שהכעיס חברים רבים אחרים בוועד לשלום הציבור בדעותיו המתונות יותר על הטרור, אך שרובספייר התמיד עד נקודה זו בהגנה עליו.

מעצר, משפט והוצאה להורג

ב-30 במרץ הגיעו שתי הוועדות להחלטה לעצור את דנטון, דמולן, מארי-ז'אן ארו דה סשל (Marie-Jean Hérault de Séchelles) ופייר פיליפו (Pierre Philippeaux). המשפט החל ב-2 באפריל, והאשים אותם בקשירת קשר עם הרוזן מיראבו, המרקיז דה לה פאייט, הדוכס מאורליאן ודומורייה. בעיני רובספייר, הדנטוניסטים חדלו להיות פטריוטים אמיתיים שהציבו אינטרסים אישיים וזרים מעל רווחת האומה. האשמות הגניבה, השחיתות והשערורייה הכרוכה בחברת הודו המזרחית הצרפתית סללו בנוחות את הדרך לנפילתו של דנטון.

דנטון, דמולן וכמה אחרים עמדו למשפט ב-3-5 באפריל בפני בית הדין המהפכני, בראשות מרסיאל הרמן (Martial Herman). המשפט תואר כטעון פוליטית יותר מאשר ממוקד פלילית, והתנהל בצורה לא סדירה. בית הדין מנה חבר מושבעים של חמישה שופטים, כולל סוברביי (Souberbielle) ופרנסואה טופינו-לברן (François Topino-Lebrun) (שניהם היססו לגנות את דנטון); החוק דרש שנים-עשר מושבעים אך רק שבעה נכחו. גם דלקרואה וגם דנטון ביקשו את הזכות להציג כ-15 עדים להגנתם, אך הנשיא הרמן דחה את בקשתם.

במהלך הוועידה, לואי לג'נדר (Louis Legendre), שהיה גם הוא אחד העדים, הציע לשמוע את דנטון בתוך האספה, אך רובספייר השיב: "זו תהיה הפרה של חוקי חוסר משוא פנים להעניק לדנטון את מה שנמנע מאחרים, שהייתה להם זכות שווה להעלות את אותה דרישה". תשובה זו השתיקה מיד את כל הפניות לטובתו. אף חבר של הדנטוניסטים לא העז לדבר, שמא יואשם גם הוא בהצבת חברות לפני מידות טובות. מותו של אבר הפך את רובספייר לאדון קומונת פריז; מותו של דנטון יהפוך אותו לאדון הוועידה גם כן.

במהלך המשפט, התנהגותו המפריעה של דלקרואה ודנטון הטרידה את פוקייה-טינוויל (Fouquier-Tinville). דנטון ביקר במרץ את הוועד לשלום הציבור, מה שעורר דאגה בקרב חבר המושבעים שהוא עלול לזכות בתמיכת הקהל. בעקבות עצתו של רובספייר, התקבל צו להציג את הדיווח של סן-ז'וסט על נטיותיו המלוכניות לכאורה של דנטון בבית הדין, מה שסיים ביעילות ויכוחים נוספים וריסן כל עלבון נוסף לצדק מצד הנאשמים.

הוועידה, בתוך מה שתואר כאחת מ"התקפי הפחדנות הגרועים ביותר" שלה, אישרה את הצעתו של סן-ז'וסט במהלך המשפט. הצעה זו אפשרה לבית הדין להוציא מהמשך הדיונים כל אסיר המפגין זלזול בצדק, ובכך אפשרה לבית הדין להכריז על גזר דין בהיעדרו של הנאשם.

הנשיא הרמן התקשה לשלוט בהליכים עד שהוועידה חוקקה את הצו הנזכר, המגביל את הנאשמים מהמשך הגנה עצמית. אירועים אלו הוחמרו על ידי האשמות מבלבלות ולעתים מקריות, כגון דיווח שהציע כי בעודו מעורב כנציב בבלגיה, דנטון לכאורה השתלט על כרכרה מלאה במצעי שולחן בשווי מאתיים או שלוש מאות אלף ליברות מארכידוכסית אוסטריה. ה"מוניטור" פרסם דיווח על הדיון במועדון היעקובינים: דנטון הואשם ברצון לעצור את פרנסואה אנריו ב-31 במאי 1793 ולהפוך לעוצר עבור לואי ה-17.

ביום האחרון ביקש פוקייה-טינוויל מבית הדין לשלוח לגיליוטינה את הנאשמים ש"בלבלו את הדיון" ועלבו ב"צדק הלאומי". "אני משאיר את הכל בכאוס נורא", אמר דנטון. "לאף אחד מהם אין מושג על ממשל. רובספייר יבוא בעקבותיי; הוא נגרר מטה על ידי. אה, עדיף להיות דייג עני מאשר להתערב בממשל של בני אדם!". השופט סוברביי שאל את עצמו: "מי משניהם, רובספייר או דנטון, הוא השימושי יותר לרפובליקה?"

פוקייה-טינוויל נקט בגישתו המקובלת, "ושאל" את חבר המושבעים אם הם מרגישים "מוארים" מספיק, מה שהוביל בסופו של דבר לפסק דין אשם. הנאשמים, מתוכם תשעה היו צירים בוועידה, הוצאו מהחדר לפני מתן פסק הדין ועל ידי גזיזת שערם הוכנו לגיליוטינה. דנטון נערף ב-5 באפריל 1794 בשקיעה, יחד עם קבוצה של חמישה-עשר איש שכללה בין היתר את ארו דה סשל, וסטרמן (Westermann) ופיליפו. ארו דה סשל היה הראשון, דמולן מת שלישי ודנטון אחרון. נאמר שמילותיו האחרונות, שנאמרו לתליין שלו סנסון (Sanson), היו "הראו את ראשי לעם. הוא שווה לראות".

פאבר ד'אגלאנטין, דלונה (Delaunay), יוניוס פריי (Junius Frey), שאבו ובזיר (Bazire) היו מעורבים בשערורייה סביב חברת הודו המזרחית הצרפתית. רובספייר היה ביקורתי מאוד כלפי הדיווח של אמאר (Amar), שהציג את השערורייה כעניין של הונאה בלבד. רובספייר התעקש שמדובר במזימה זרה, דרש לשכתב את הדו"ח והשתמש בשערורייה כבסיס למתקפות רטוריות על ויליאם פיט הבן (William Pitt the Younger), שלדעתו היה מעורב. מנהלי חברת הודו המזרחית הצרפתית מעולם לא נחקרו כלל. כמה חוקרים תמכו בדעה זו, בהצביעם על קשרים בין ממשלת פיט לבין הברון דה באץ (Baron de Batz), שפיתח תוכניות להשתמש בלוחמה כלכלית כדי ליצור פירוד בין מנהיגי המהפכה.

דנטון ומקורביו נקברו בבית הקברות ארנסיס (Errancis), מקום קבורה משותף למי שהוצאו להורג במהלך המהפכה. באמצע המאה ה-19 הועברו שרידי שלדם לקטקומבות של פריז. מרסיאל הרמן התפטר מתפקידו כנשיא ב-7 באפריל.

ב-9 בתרמידור, כאשר גרנייה דה ל'אוב (Garnier de l’Aube) היה עד לחוסר יכולתו של רובספייר להגיב, הוא צעק, "דמו של דנטון חונק אותו!". רובספייר לבסוף החזיר לעצמו את קולו כדי להשיב בהצהרה המתועדת היחידה שלו מאותו בוקר, דרישה לדעת מדוע הוא מואשם כעת במותו של האדם השני: "האם דנטון הוא שאתם מתחרטים עליו? ... פחדנים! מדוע לא הגנתם עליו?"

ויכוחי אופי

השפעתו ואופיו של דנטון במהלך המהפכה הצרפתית היו, ועדיין נותרו, שנויים במחלוקת רחבה בקרב היסטוריונים רבים, עם נקודות מבט מגוונות עליו שנעות בין מושחת ואלים לנדיב ופטריוטי. דנטון לא הותיר אחריו הרבה עבודות כתובות, אישיות או פוליטיות; לכן רוב המידע על מעשיו ואישיותו נגזר ממקורות יד שנייה.

דעה אחת על דנטון, שהוצגה על ידי היסטוריונים כמו טייר ומינייה, הציעה שהוא היה "מהפכן ענק" עם תשוקות מוגזמות, רמה גבוהה של אינטליגנציה ורצון לאלימות במרדף אחר מטרותיו. דיוקן אחר של דנטון עולה מעבודתו של למרטין, שכינה את דנטון אדם "נטול כבוד, עקרונות ומוסר" שמצא רק התרגשות והזדמנות להבחנה במהלך המהפכה הצרפתית. הוא היה סתם "מדינאי של מטריאליזם" שנקנה מחדש מדי יום. כל רגע מהפכני בוים למען הסיכוי לתהילה ועושר רב יותר.

נקודת מבט שונה על דנטון מוצגת על ידי רובינה (Robinet), שהערכתו חיובית יותר ומתארת אותו כדמות הראויה להערצה. לפי רובינה, דנטון היה אזרח, בן, אב ובעל מחויב, אוהב ונדיב. הוא נותר נאמן לחבריו ולמדינת צרפת על ידי הימנעות מ"שאיפה אישית" והקדיש את עצמו כליל למטרה של שמירה על "הממשלה מאוחדת" עבור הרפובליקה. תמיד הייתה לו אהבה לארצו ולהמונים העמלים, שלדעתו ראויים ל"כבוד, נחמה ואושר".

מורלי (1911) כתב שדנטון בולט כמאסטר של ביטוי פיקודי. אחד מאמרותיו העזות הפך לפתגם. נגד הדוכס מברונסוויק והפולשים, "il nous faut de l'audace, et encore de l'audace, et toujours de l'audace" – "אנו זקוקים להעזה, ועוד העזה, ותמיד להעזה!". לפי ז'ורז' לפבר (Georges Lefebvre), הוא היה אדיש ועצלן. הוא נתפס כאופטימיסט, מנהיג מלא אנרגיה, שאהב את תענוגות החיים, חסר דאגות ונהנתן.

תיאורים בדיוניים

- ימיו האחרונים של דנטון הפכו למחזה, "מות דנטון" (Dantons Tod), מאת גאורג ביכנר. המחזה היווה את הבסיס לסרט הגרמני משנת 1921 "דנטון".

- על בסיס המחזה של ביכנר, כתב גוטפריד פון איינם (Gottfried von Einem) אופרה באותו שם, על ליברית מאת עצמו ומאת בוריס בלאכר (Boris Blacher), שהוצגה בבכורה ב-6 באוגוסט 1947 בפסטיבל זלצבורג.

- דנטון, רובספייר ומארה הם דמויות ברומן של ויקטור הוגו "תשעים ושלוש" (Quatrevingt-treize), המתרחש במהלך המהפכה הצרפתית.

- דנטון הוא דמות מרכזית במחזה של המחזאי הרומני קמיל פטרסקו (Camil Petrescu) באותו שם.

- דנטון מופיע במחזה ההונגרי "טרגדיית האדם" (The Tragedy of Man) ובסרט האנימציה באותו שם כאחד מגלגוליו של אדם לאורך האשליה של לוציפר.

- המריבות בין דנטון לרובספייר הפכו לסרט משנת 1983, "דנטון", בבימויו של אנדז'יי ויידה (Andrzej Wajda). הסרט עצמו מבוסס באופן רופף על המחזה של סטניסלבה פז'יבישבסקה (Stanisława Przybyszewska) משנת 1929 "עניין דנטון" (Sprawa Dantona).

- יחסיהם של דנטון ורובספייר היו גם נושא לאופרה של המלחין האמריקאי ג'ון איטון (John Eaton), "דנטון ורובספייר" (1978).

- דנטון מופיע בהרחבה בסרט "המהפכה הצרפתית" (La Révolution française) (1989).

- ברומן שלו "Locus Solus", מספר ריימונד רוסל (Raymond Roussel) סיפור שבו דנטון מגיע להסדר עם התליין שלו כדי שראשו יוברח לחזקת חברו לאחר הוצאתו להורג. העצבים והשרירים של הראש מגיעים בסופו של דבר לתצוגה באוסף הפרטי של מרסיאל קנטרל, מוחים לחיים על ידי זרמים חשמליים מיוחדים ומפגינים נטייה מושרשת לנאומים.

- המהפכה כפי שנחוותה על ידי דנטון, רובספייר ודמולן היא המוקד המרכזי ברומן של הילרי מנטל "מקום מבטחים" (A Place of Greater Safety) (1993).

- דנטון ודמולן הם הדמויות הראשיות ברומן של טנית' לי (Tanith Lee) "האלים צמאים - רומן של המהפכה הצרפתית" (1996).

- דנטון ורובספייר מוזכרים בקצרה בספר "הפרפר האדום" (The Scarlet Pimpernel). שני הגברים מוחאים כפיים לשומר על עבודתו בתפיסת אריסטוקרטים.

- ב-"The Tangled Thread", כרך 10 של "שושלת מורלנד" (The Morland Dynasty), סדרת רומנים היסטוריים מאת הסופרת סינתיה הארוד-איגלס (Cynthia Harrod-Eagles), הדמות אנרי-מארי פיצג'יימס סטיוארט, צאצא ממזר של משפחת מורלנד הבדיונית, חובר לדנטון בניסיון להגן על משפחתו ככל שענני המהפכה מתקדרים מעל צרפת.

- דנטון מופיע בקצרה ברומן ההרפתקאות של רפאל סבטיני (Rafael Sabatini) "סקרמוש" (Scaramouche: A tale of romance in the French Revolution).

- דנטון מופיע בסדרת קומיקס שכותרתה "ימיו האחרונים של ז'ורז' דנטון" ב-"Step Aside, Pops: A Hark! A Vagrant Collection" מאת קייט ביטון (Kate Beaton).

- דנטון הוא אחת משש דמויות בעלות נקודת מבט ברומן של מארג' פירסי (Marge Piercy) "עיר של חושך, עיר של אור" (1996).

- דנטון, לצד מארה ורובספייר, הוא דמות משנית באפוס משנת 1927 "נפוליאון". התיאור שלו בסרט הוא מעט קריקטורי, שכן הוא מוצג כדנדי דקדנטי, אם כי מסור לרפובליקניזם ולמהפכה, והוא זה שמאפשר לרוז'ה דה ליל (Rouget de Lisle) להציג בבכורה את "המרסייז" במועדון הקורדליירים. (במציאות, לא ידוע על הופעה כזו של רוז'ה דה ליל).

- דנטון מופיע כ"אדם גדול" יעקוביני במשחק הווידאו משנת 2025 "ציוויליזציה VII". הוא מופיע עבור האימפריה הצרפתית; כאשר הוא מופעל בארמון, מתחילה חגיגה.

- לדנטון יש שיר ייעודי, של הראפר האיטלקי קאפרזה (Caparezza), השיר נקרא "La ghigliottina" <הגיליוטינה> והוא מאלבומו ה-5 "Il Sogno Eretico".