צ'ארלס ג'יימס פוקס
צ'ארלס ג'יימס פוקס (24 בינואר 1749 – 13 בספטמבר 1806), שזכה לתואר הכבוד "The Honourable" משנת 1762, היה מדינאי ויגי בריטי שקריירה פרלמנטרית שלו נמשכה 38 שנים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. הוא היה יריבו המושבע של הפוליטיקאי הטורי ויליאם פיט הבן; אביו, הנרי פוקס, ברון הולנד ה-1, שהיה ויגי מוביל בתקופתו, היה באופן דומה יריבו הגדול של אביו המפורסם של פיט, ויליאם פיט, רוזן צ'טהאם ה-1 ("פיט האב").
פוקס עלה לגדולה בבית הנבחרים כנואם תקיף ורהוט בעל חיים פרטיים ידועים לשמצה וצבעוניים, אם כי באותה עת החזיק בדעות שמרניות ומקובלות למדי. עם זאת, עם בוא מלחמת העצמאות של ארצות הברית והשפעתו של הוויגי אדמונד ברק, דעותיו של פוקס התפתחו לכמה מהרדיקליות ביותר שהושמעו בפרלמנט הבריטי בתקופתו.
פוקס הפך למתנגד בולט ונחרץ של המלך ג'ורג' השלישי, אותו ראה כעריץ שואף כוח. הוא תמך בפטריוטים האמריקאים ואף התלבש בצבעי צבאו של ג'ורג' וושינגטון. לאחר ששימש לזמן קצר כשר החוץ הראשון של בריטניה במהלך ממשלתו של המרקיז מרוקינגהאם ב-1782, הוא חזר לתפקיד בממשלת קואליציה עם אויבו הוותיק, לורד נורת', ב-1783. עם זאת, המלך אילץ את פוקס ונורת' לעזוב את הממשלה לפני סוף השנה והחליף אותם בפיט הבן בן ה-24. פוקס בילה את 22 השנים הבאות בהתמודדות מול פיט והממשלה מספסלי האופוזיציה של בית הנבחרים.
אף שלפוקס היה עניין מועט בהפעלת כוח בפועל ובילה כמעט את כל הקריירה הפוליטית שלו באופוזיציה, הוא התפרסם כפעיל נגד העבדות, תומך במהפכה הצרפתית ודובר פרלמנטרי מוביל של סובלנות דתית וחירות הפרט. ידידותו עם המנטור שלו, ברק, והאמינות הפרלמנטרית שלו היו שתיהן קורבנות של תמיכת פוקס בצרפת במהלך המלחמות המהפכניות בצרפת, אך פוקס המשיך לתקוף את חקיקת המלחמה של פיט ולהגן על חירותם של מיעוטים דתיים ורדיקלים פוליטיים. לאחר מותו של פיט בינואר 1806, פוקס שירת לזמן קצר כשר החוץ ב"ממשלת כל הכישרונות" של ויליאם גרנוויל לפני שמת ב-13 בספטמבר 1806, בגיל 57.
חיים מוקדמים: 1749–1758
פוקס נולד בלונדון ב-24 בינואר 1749, הבן השני ששרד להנרי פוקס, ברון הולנד ה-1, ולליידי קרוליין לנוקס, בתם של צ'ארלס לנוקס, דוכס ריצ'מונד ה-2. הנרי פוקס (1705–1774) היה בעל ברית של רוברט וולפול ויריב של פיט האב, וצבר הון ניכר על ידי ניצול תפקידו כגזבר הכללי של הכוחות. אחיו הבכור של צ'ארלס ג'יימס פוקס, סטיבן (1745–1774), הפך לברון הולנד ה-2, ואחיו הצעיר הנרי (1755–1811) ניהל קריירה צבאית מכובדת.
פוקס היה בבת עינו של אביו, שמצא את צ'ארלס "מרתק, חכם ויפה להפליא" ומאז שהיה בנו בן שלוש, העדיף ככל הנראה את חברתו בארוחות על פני כל אדם אחר. הסיפורים על הפינוק המוגזם של צ'ארלס על ידי אביו האוהב הם אגדיים. נאמר שצ'ארלס הביע פעם רצון עז לשבור את שעונו של אביו ולא נעצר או נענש כאשר ניפץ אותו כראוי על הרצפה. בהזדמנות אחרת, כאשר הנרי הבטיח לבנו שהוא יוכל לצפות בהריסת חומה באחוזתו וגילה שהיא כבר נהרסה, הוא הורה לפועלים לבנות מחדש את החומה ולהרוס אותה שוב, כשצ'ארלס צופה בהם.
בהינתן יד חופשית לבחור את השכלתו, פוקס למד ב-1758 בבית ספר אופנתי בוונדסוורת' שנוהל על ידי מסייה פמפלון, ולאחר מכן באיטון קולג', שם החל לפתח את אהבתו לכל החיים לספרות קלאסית. נאמר כי בחייו המאוחרים תמיד נשא עותק של הורטיוס בכיס מעילו. אביו הוציא אותו מבית הספר ב-1761 כדי להשתתף בהכתרת ג'ורג' השלישי, שיהפוך לאחד מאויביו המרים ביותר, ושוב ב-1763 כדי לנסוע ליבשת (שם ביקר בפריז ובספא). בטיול זה קיבל צ'ארלס סכום כסף נכבד כדי ללמוד להמר על ידי אביו, שגם דאג לכך שיאבד את בתוליו, בגיל ארבע-עשרה, למאדאם דה קוואלנס. פוקס חזר לאיטון מאוחר יותר באותה שנה, "לבוש בנעליים בעלות עקבים אדומים ובקטיפה גזומה פריזאית, מעוטר בתסרוקת כנף יונה צבועה באבקה כחולה, ומבטא צרפתי שנרכש לאחרונה", ונענש כראוי על ידי ד"ר ברנרד, המנהל. צ'ארלס פוקס היה ידוע פעם כ"מקרוני", בחור אופנתי, למרות היותו בעל עודף משקל מכדי להיראות הגון בבגדיו הצמודים. שלושת העיסוקים הללו – הימורים, רדיפת נשים ואהבת דברים ואופנות זרות – יהפכו, לאחר שהוטמעו בגיל ההתבגרות שלו, להרגלים ידועים לשמצה בחייו המאוחרים של פוקס.
פוקס נכנס להרטפורד קולג', אוקספורד, באוקטובר 1764. המורה שלו שם היה ויליאם ניוקום. לפי הסטנדרטים של סטודנטים אריסטוקרטים, הוא עבד קשה בזמן שהותו באוקספורד, במיוחד במתמטיקה. עם זאת, הוא היה די מזלזל ב"שטויות" של אוקספורד. הוא עזב ללא תואר באביב 1766, כדי לסייר באירופה עם משפחתו. הוא יצא למספר משלחות נוספות לאירופה, הפך לידוע בסלונים הפריזאיים הגדולים, פגש דמויות משפיעות כמו וולטר, ז'אן-ז'אק רוסו, דייוויד יום, אדוארד גיבון, הדוכס מאורליאן והמרקיז דה לה פאייט, והפך לבעלים משותף של מספר סוסי מרוץ עם הדוכס דה לוזון.
קריירה מוקדמת: 1768–1774
### חבר פרלמנט
לבחירות הכלליות של 1768, הנרי פוקס קנה לבנו מושב בפרלמנט עבור מחוז הבחירה מידהרסט שבמערב סאסקס, למרות שצ'ארלס היה עדיין בן תשע-עשרה וטכנית לא היה זכאי לכהן בפרלמנט. פוקס נאם בבית הנבחרים כ-254 פעמים בין 1768 ל-1774 וצבר במהירות מוניטין כנואם מעולה, אך הוא טרם פיתח את הדעות הרדיקליות שבעבורן יתפרסם. לפיכך, הוא בילה חלק גדול משנותיו הראשונות בייצור לא מכוון של תחמושת למבקריו המאוחרים ולהאשמותיהם בצביעות. כתומך בממשלות גרפטון ונורת', פוקס היה בולט בקמפיין להעניש את הרדיקל ג'ון וילקס על כך שקרא תיגר על בית הנבחרים. "הוא פתח אפוא את הקריירה שלו בנאום בשם בית הנבחרים נגד העם ונציגם הנבחר." כתוצאה מכך, גם פוקס וגם אחיו סטיבן נעלבו והושלכו עליהם בוץ ברחוב על ידי המוני לונדון התומכים בווילקס.
בין 1770 ל-1774, הקריירה המבטיחה לכאורה של פוקס בממסד הפוליטי הושחתה. הוא מונה למועצת האדמירליות על ידי לורד נורת' בפברואר 1770, אך ב-15 בחודש זה, הוא התפטר בשל התנגדותו הנלהבת לחוק הנישואין המלכותי של הממשלה, שהוראותיו – אגב – הטילו ספק בלגיטימיות של נישואי הוריו. ב-28 בדצמבר 1772, מינה אותו נורת' למועצת האוצר; בפברואר 1774, פוקס שוב ויתר על תפקידו, הפעם בשל תגובתה הרפה לכאורה של הממשלה להדפסה והפצה פומבית של עותקים של דיונים פרלמנטריים. מאחורי אירועים אלו עמדה טינת משפחתו כלפי לורד נורת' על שסירב להעלות את ברונות הולנד לדרגת רוזנות. אך העובדה שצעיר כזה יכול היה להתייחס למשרה מיניסטריאלית בקלות דעת כזו צוינה בחצר המלוכה. ב-1773 הוא נוצל על ידי הנוכלת אליזבת הרייט גריב. היא הלוותה לו 300 ליש"ט שעבורם קיבלה את שמו לשימוש כלקוח של עצותיה. לפוקס הובטח שגריב תוכל לארגן לו נישואין ליורשת מהודו המערבית בשם מיס פיפס. פוקס הושפע כל כך עד שהחל לפדר את גבותיו כדי שיוכל למצוא חן בעיניה. גריב נשלחה בסופו של דבר למשפט, אך השערורייה שנוצרה הביאה לכתבות חדשות, חרוזים ומחזה בתיאטרון רויאל, היימרקט. ג'ורג' השלישי, שצפה גם הוא בהתנהגותו הפרטית המופקרת של פוקס, ראה בכך חוצפה ושפט שאי אפשר לסמוך על פוקס שייקח משהו ברצינות.
לאחר 1774, פוקס החל לשקול מחדש את עמדתו הפוליטית בהשפעת אדמונד ברק – שחיפש את הוויגי הצעיר המבטיח ויהפוך למנטור שלו – והאירועים המתפתחים באמריקה. הוא נסחף מהפוליטיקה המשפחתית הלא-אידיאולוגית שלו למסלול של מפלגת הוויגים של רוקינגהאם.
בתקופה זו, פוקס הפך אולי למבקר הפרלמנטרי הבולט והארסי ביותר של לורד נורת' ושל ניהול המלחמה האמריקאית. ב-1775, הוא גינה את נורת' בבית הנבחרים כ-
> הטייס המגושם שהביא את האומה לקשייה הנוכחיים... לורד צ'טהאם, מלך פרוסיה, לא, אלכסנדר הגדול, מעולם לא הרוויחו במערכה אחת יותר ממה שהלורד הנכבד הפסיד – הוא איבד יבשת שלמה.
### המהפכה האמריקאית
פוקס, שהתכתב לעיתים עם תומאס ג'פרסון ופגש את בנג'מין פרנקלין בפריז, חזה בצדק שלבריטניה אין סיכוי מעשי להכניע את המושבות ופירש את העניין האמריקאי באהדה כמאבק לחירות נגד המדיניות המדכאת של רשות מבצעת עריצה ובלתי אחראית. בתקופה זו אימצו פוקס ותומכיו את המנהג להתלבש בצבעי צהוב וכחול, צבעי המדים בצבאו של וושינגטון. ידידו של פוקס, הרוזן מקרלייל, ציין שכל נסיגה של הממשלה הבריטית באמריקה הייתה "סיבה גדולה לשעשוע עבור צ'ארלס". גם לאחר קרב לונג איילנד ב-1776, הצהיר פוקס כי-
> אני מקווה שזה יהיה עניין של כבוד בקרב כולנו לתמוך ביומרות האמריקאיות בעת מצוקה בדיוק כפי שעשינו בשגשוגן, ושלא ננטוש לעולם את אלו שפעלו ללא הצלחה על פי עקרונות ויגיים.
ב-31 באוקטובר באותה שנה, הגיב פוקס לנאום המלך בפרלמנט ב"אחד מנאומיו הטובים והנמרצים ביותר, ובחומרה כלפי האדם שנענה לו", עד כדי כך שכאשר התיישב, אף חבר ממשלה לא ניסה להשיב.
פוקס חלק עם ג'ורג' השלישי סלידה הדדית שעיצבה עמוקות את הקריירה הפוליטית של פוקס. ג'ורג' השלישי היה בין התובעים הנלהבים ביותר של מלחמת העצמאות האמריקאית. פוקס השתכנע שג'ורג' השלישי נחוש לערער על סמכות הפרלמנט ועל איזון החוקה שנקבע במהפכה המהוללת של 1688 כדי להשיג עריצות בסגנון יבשתי. ג'ורג' השלישי בתמורה חשב שפוקס "השליך מעליו כל עקרון של כבוד ויושר משותפים... [אדם שהוא] בזוי כפי שהוא מתועב... [ויש לו] סלידה מכל ריסון." ב-6 באפריל 1780 הציג ג'ון דאנינג, ברון אשבורטון ה-1, הצעה, שביקשה ש"השפעת הכתר גדלה, הולכת וגדלה, ויש להפחיתה". היא עברה בבית הנבחרים בהצבעה של 233 נגד 215. פוקס חשב שההצעה היא "מפוארת", ואמר ב-24 באפריל כי-
> השאלה כעת הייתה... האם המבנה היפה הזה [כלומר החוקה]... אמור להישמר בחופש הזה... שעבורו נשפך דם; או אם עלינו להיכנע למערכת העריצות הזו, שהיו לה כל כך הרבה תומכים במדינה הזו.
פוקס, לעומת זאת, לא נכח בבית הפרלמנט בתחילת הדיון של דאנינג, שכן היה עסוק באולם וסטמינסטר מהמאה ה-11 הסמוך, כשהוא משמש כיו"ר של אסיפה ציבורית המונית לפני כרזה גדולה שקראה "פרלמנטים שנתיים וייצוג שווה". זו הייתה התקופה שבה פוקס, שהתקשה מול השפעת הכתר הבריטי, אומץ על ידי התנועה הרדיקלית של סוף המאה ה-18. כאשר פרצו מהומות גורדון המזעזעות בלונדון ביוני 1780, פוקס, אף שגינה את אלימות ההמון, הצהיר שהוא "מעדיף בהרבה להיות מנוהל על ידי המון מאשר על ידי צבא קבע." מאוחר יותר, ביולי, פוקס נבחר עבור מחוז הבחירה הפרלמנטרי המאוכלס והיוקרתי של וסטמינסטר, עם כ-12,000 בוחרים, ורכש את התואר "איש העם".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שר החוץ: 1782–1783
### קואליציית פוקס-נורת'
כאשר נורת' התפטר סוף סוף תחת לחצי התפקיד והמלחמה האמריקאית ההרסנית במרץ 1782, לאחר שהרוזן קורנווליס נכנע בקרב יורקטאון, והוחלף בזהירות בממשלה החדשה של המרקיז מרוקינגהאם, פוקס מונה לשר החוץ. אך רוקינגהאם, לאחר שהכיר סוף סוף בעצמאותן של שלוש-עשרה המושבות לשעבר, מת באופן בלתי צפוי ב-1 ביולי. פוקס סירב לשרת בממשל היורש של הרוזן משלבורן, מה שפיצל את המפלגה הוויגית; אביו של פוקס היה משוכנע ששלבורן – תומך של פיט האב – סיכל את שאיפותיו המיניסטריאליות בזמן חוזה פריז ב-1763. פוקס מצא את עצמו כעת באופוזיציה משותפת לשלבורן עם אויבו הוותיק והמר, לורד נורת'. בהתבסס על צירוף אינטרסים יחיד זה והזיכרון הדועך של שיתוף הפעולה המאושר של תחילת שנות ה-70, שני האנשים שהשמיצו זה את זה לאורך כל המלחמה האמריקאית הקימו יחד קואליציה וכפו את ממשלתם, עם רוב מוחץ המורכב מהטורים של נורת' והוויגים מהאופוזיציה של פוקס, על המלך.
קואליציית פוקס-נורת' עלתה לשלטון ב-2 באפריל 1783, למרות התנגדות המלך. זו הייתה הפעם הראשונה שג'ורג' לא הורשה למלא תפקיד בקביעה מי יחזיק במשרה ממשלתית. בהזדמנות אחת, פוקס, שחזר בהתלהבות לתפקיד שר החוץ, סיים איגרת למלך: "בכל פעם שפאר מלכותך יואיל בטובו אפילו לרמוז על נטיותיך בנושא כלשהו, יהיה זה מחקרם של שרי פאר מלכותך להראות עד כמה הם מודעים באמת לטוב לבך." המלך השיב: "אין תשובה." ג'ורג' השלישי חשב ברצינות על התפטרות בתקופה זו, לאחר התבוסה המקיפה של מדיניותו האמריקאית וכפייתם של פוקס ונורת', אך נמנע מכך, בעיקר בגלל המחשבה על ירושתו על ידי בנו ג'ורג', נסיך ויילס, רודף הנשים, המהמר והשותף של פוקס הידוע לשמצה. אכן, במובנים רבים המלך ראה בפוקס את המורה של בנו להוללות. "ג'ורג' השלישי נתן לפרסם ברבים שהוא מחזיק את פוקס כאחראי העיקרי לכישלונותיו הרבים של הנסיך, לא פחות מאשר נטייה להקיא בציבור."
### משבר חוקתי
לשמחתו של ג'ורג', הקואליציה הלא פופולרית לא תחזיק מעמד מעבר לשנה. חוזה פריז נחתם ב-3 בספטמבר 1783, וסיים רשמית את מלחמת העצמאות האמריקאית. פוקס הציע חוק הודו המזרחית כדי להעמיד את ממשלת חברת הודו המזרחית הבריטית החולה והמדכאת, ששלטה באותה עת במרחב ניכר של הודו, על בסיס איתן יותר עם מועצת מושלים האחראית לפרלמנט ועמידה יותר בפני חסות הכתר. הוא עבר בבית הנבחרים ברוב של 153 נגד 80, אך כאשר המלך הבהיר שכל עמית שיצביע בעד החוק ייחשב לאויב אישי של הכתר, הלורדים הצביעו נגד פוקס ברוב של 95 נגד 76. ג'ורג' השלישי הרגיש כעת מוצדק בפיטורי פוקס ונורת' מהממשלה ובמינוי פיט הבן במקומם, המלך מינה את ראש הממשלה הבריטי הצעיר ביותר עד כה בגיל עשרים וארבע. פוקס השתמש ברוב הפרלמנטרי שלו כדי להתנגד למינויו של פיט, ולכל צעד עוקב שהציג בפני הבית, עד מרץ 1784, כאשר המלך פיזר את הפרלמנט, ובבחירות הכלליות הבריטיות של 1784 שלאחר מכן, פיט הוחזר עם רוב משמעותי.
במחוז הבחירה של פוקס עצמו, וסטמינסטר, התחרות הייתה עזה במיוחד. קמפיין אנרגטי לטובתו נוהל על ידי ג'ורג'יאנה, דוכסית דבונשייר, לכאורה מאהבת של פוקס שנאמר עליה שזכתה עבורו בלפחות קול אחד על ידי נישוק סנדלר עם רעיון רומנטי למדי לגבי מה מהווה שוחד. בסופו של דבר, פוקס נבחר מחדש ברוב דחוק מאוד, אך אתגרים משפטיים שעודדו, במידה מסוימת, על ידי פיט והמלך מנעו הכרזה סופית על התוצאה במשך למעלה משנה. בינתיים, פוקס ישב עבור מחוז הבחירה הסקוטי הקטן טיין או בורגס הצפוניים, שעבורו היה כשיר על ידי הפיכתו לבורגני בלתי סביר של קירקוול באורקני. הניסיון של שנים אלו היה מכריע בעיצובו הפוליטי של פוקס. חשדותיו אושרו. נראה לו שג'ורג' השלישי סיכל באופן אישי גם את ממשלות רוקינגהאם-שלבורן וגם את ממשלות פוקס-נורת', התערב בתהליך החקיקה וכעת פיזר את הפרלמנט כאשר הרכבו לא היה נוח לו. פיט, אדם בעל רכוש מועט וללא מפלגה, נראה לפוקס ככלי בוטה של הכתר.
עם זאת, למלך ולפיט הייתה תמיכה עממית רבה, ורבים בעיתונות ובאוכלוסייה הכללית ראו בפוקס את עושה הצרות המערער על הרכב החוקה ועל סמכויותיו הנותרות של המלך. הוא צויר לעיתים קרובות כאוליבר קרומוול וגאי פוקס בתקופה זו, כמו גם כשטן.
אופוזיציה: 1783–1797
אחת הפעולות המרכזיות הראשונות של פיט כראש ממשלה הייתה, ב-1785, להציג תוכנית לרפורמה פרלמנטרית בפני בית הנבחרים, המציעה לייעל במידת מה את המערכת האלקטורלית הקיימת, הבלתי מייצגת בעליל, על ידי ביטול שלושים ושישה מחוזות בחירה רקובים וחלוקה מחדש של מושבים כדי לייצג את לונדון והמחוזות הגדולים. פוקס תמך ברפורמות של פיט, למרות כדאיות פוליטית לכאורה, אך הן הובסו ברוב של 248 נגד 174. רפורמה לא תיחשב ברצינות על ידי הפרלמנט במשך עשור נוסף.
ב-1787, האירוע הפוליטי הדרמטי ביותר של העשור התרחש בצורת ההדחה של וורן הייסטינגס, מושל בנגל עד 1785, באשמת שחיתות וסחיטה. חמישה עשר מתוך שמונה עשר המנהלים שמונו למשפט היו פוקסיטים, אחד מהם היה פוקס עצמו. למרות שהנושא היה באמת תחום המומחיות של ברק, פוקס היה, בהתחלה, נלהב. אם המשפט יכול היה להוכיח את הממשל הכושל של הודו הבריטית על ידי הייסטינגס וחברת הודו המזרחית באופן רחב יותר, אזי חוק הודו של פוקס מ-1784 – הנקודה שבה פוטרה קואליציית פוקס-נורת' על ידי המלך – יצדק. המשפט היה גם כדאי עבור פוקס בכך שהציב את פיט בעמדה פוליטית לא נוחה. ראש הממשלה נאלץ להתחמק בנוגע למשפט הייסטינגס, כי התנגדות להייסטינגס הייתה מסכנת את תמיכת המלך וחברת הודו המזרחית, בעוד שתמיכה בו בגלוי הייתה מנכרת את בעלי האחוזות ואת התומכים בעלי העקרונות כמו וילברפורס. ככל שסיבוכי המשפט נמשכו (יעברו עד 1795 לפני שהייסטינגס יזוכה סופית), העניין של פוקס דעך ונטל ניהול המשפט עבר יותר ויותר על ברק.
### משבר העוצרות
בסוף אוקטובר 1788, ג'ורג' השלישי שקע בהתקף של מחלת נפש. הוא הכריז שפיט הוא "נבל" ופוקס "ידידו". המלך הושם תחת ריסון, ושמועה עברה שפוקס הרעיל אותו. כך נחשפה ההזדמנות להקמת עוצרות תחת ידידו ובעל בריתו של פוקס, נסיך ויילס, שתיקח את מושכות השלטון מידיו של ג'ורג' השלישי חסר היכולת ותאפשר את החלפת ה"משרת" שלו פיט בממשלה פוקסיטית.
פוקס, לעומת זאת, היה מנותק קשר באיטליה כאשר פרץ המשבר; הוא החליט לא לקרוא עיתונים בזמן שהיה בחו"ל, למעט דוחות המרוצים. שלושה שבועות עברו לפני שחזר לבריטניה ב-25 בנובמבר 1788, ואז הוא חלה קשות (בחלקו בגלל הלחץ של מסעו המהיר ברחבי אירופה). הוא לא יחלים לחלוטין עד דצמבר 1789. הוא שוב נעדר לבאת' מ-27 בינואר עד 21 בפברואר 1789.
כאשר פוקס אכן הגיע לפרלמנט, נראה שהוא עשה טעות פוליטית חמורה. בבית הנבחרים ב-10 בדצמבר, הוא הכריז שזו זכותו של נסיך ויילס להתקין את עצמו כעוצר באופן מיידי. נאמר שפיט, כששמע זאת, סטר על ירכו בתצוגה לא אופיינית של רגש והכריז שהוא "יפשיט את הוויגיות" מפוקס לשארית חייו. הטיעון של פוקס אכן נראה כסותר את תמיכתו לאורך כל חייו בזכויות הפרלמנט על פני הכתר. פיט ציין שלנסיך ויילס אין יותר זכות לכס המלוכה מאשר לכל בריטי אחר, אם כי ייתכן שיש לו תביעה טובה יותר לכך כבנו הבכור של המלך. זו הייתה זכותה החוקתית של הפרלמנט להחליט מי יכול להיות המונרך.
היה יותר מצמא עירום לכוח בטענה הטורית הצבועה לכאורה של פוקס. פוקס האמין שמחלתו של המלך היא קבועה, ולכן שג'ורג' השלישי מת, מבחינה חוקתית. לערער על זכותו של נסיך ויילס לרשת אותו יהיה לערער על הנחות יסוד עכשוויות לגבי זכויות קניין ובכורה. פיט, לעומת זאת, ראה בשיגעון של המלך זמני (או, לפחות, קיווה שיהיה), ולכן ראה בכס המלוכה לא כפנוי אלא רק כלא מאויש באופן זמני.
בעוד פוקס ערך רשימות לקבינט המוצע שלו תחת הנסיך העוצר החדש, פיט משך את הדיונים המשפטיים על החוקתיות ועל התקדימים להקמת עוצרות, כמו גם את התהליך הממשי של עריכת חוק עוצרות וניווטו דרך הפרלמנט. הוא ניהל משא ומתן על מספר הגבלות על סמכויותיו של נסיך ויילס כעוצר (שמאוחר יותר יספקו את הבסיס לחוק העוצרות 1811), אך החוק עבר סוף סוף בבית הנבחרים ב-12 בפברואר. כאשר גם הלורדים התכוננו להעביר אותו, הם למדו שבריאותו של המלך משתפרת והחליטו לדחות פעולה נוספת. המלך חזר במהרה לצלולות בזמן כדי למנוע את הקמת העוצרות של בנו ואת העלאתו של פוקס לראשות הממשלה, וב-23 באפריל נערך שירות הודיה בסנט פול לכבוד חזרתו של ג'ורג' השלישי לבריאות. ההזדמנות של פוקס חלפה.
### המהפכה הצרפתית
פוקס בירך על המהפכה הצרפתית של 1789, ופירש אותה כחיקוי יבשתי מאוחר של המהפכה המהוללת של בריטניה מ-1688. בתגובה לנפילת הבסטיליה ב-14 ביולי, הוא הכריז במפורסם, "כמה האירוע הגדול ביותר שקרה אי פעם בעולם! וכמה הטוב ביותר!" באפריל 1791, אמר פוקס לבית הנבחרים שהוא "מעריץ את החוקה החדשה של צרפת, הנחשבת כולה, כמבנה החירות המפואר והמדהים ביותר, שהוקם על יסוד היושרה האנושית בכל זמן או מדינה." הוא היה אפוא מבולבל במקצת מתגובתו של ידידו הוויגי הוותיק, אדמונד ברק, לאירועים הדרמטיים מעבר לתעלה. ב"הרהורים על המהפכה בצרפת", הזהיר ברק שהמהפכה היא מרד אלים נגד מסורת וסמכות ראויה, המונע על ידי רעיונות אוטופיים ומופשטים המנותקים מהמציאות, שיובילו לאנרכיה ולדיקטטורה בסופו של דבר. פוקס קרא את הספר ומצא אותו "בטעם רע מאוד" ו"נוטה לעקרונות טוריים", אך נמנע מלהלחיץ את העניין לזמן מה כדי לשמר את מערכת היחסים שלו עם ברק. הוויגים הרדיקליים יותר, כמו שרידן, נפרדו מברק בקלות רבה יותר בנקודה זו.
פוקס הפנה במקום זאת את תשומת ליבו – למרות המצב הפוליטי הנפיץ – לביטול חוקי המבחן והתאגידים, שהגבילו את חירויותיהם של מתנגדים וקתולים. ב-2 במרץ 1790, נשא פוקס נאום ארוך ורהוט בפני בית נבחרים עמוס.
> רדיפה תמיד אומרת, 'אני יודעת את ההשלכות של דעתך טוב יותר ממה שאתה יודע אותן בעצמך.' אבל שפת הסובלנות הייתה תמיד ידידותית, ליברלית וצודקת: היא הודתה בספקותיה, והכירה בבורותה... רדיפה תמיד נימקה מסיבה לתוצאה, מדעות לפעולה, [שדעה כזו תוביל תמיד לפעולה אחת בלבד], מה שהוכח בדרך כלל כשגוי; בעוד שסובלנות הובילה אותנו תמיד להסיק מסקנות צודקות, על ידי שיפוט מתוך פעולות ולא מתוך דעות.
פיט, בתורו, בא להגנת החוקים כפי שאומצו-
> על ידי חוכמת אבותינו כדי לשמש כחומה לכנסייה, שקהל בוחריה היה קשור כל כך באופן אינטימי לזה של המדינה, שבטיחות האחת הייתה תמיד חשופה להשפעה מכל סכנה שעלולה לאיים על השנייה.
ברק, עם פחד מהתסיסה הרדיקלית בצרפת בראש מעייניו, תפס את הצד של פיט בוויכוח, וביטל את הלא-קונפורמיסטים כ"אנשים בעלי עקרונות פלגניים ומסוכנים", עליהם השיב פוקס שה"נטישה המוזרה של ברק מעקרונותיו הקודמים... מילאה אותו בצער ובושה". הצעתו של פוקס הובסה בבית הנבחרים ב-294 קולות נגד 105.
מאוחר יותר, פוקס תמך בהצלחה בחוק ההקלה הרומית-קתולית 1791, שהרחיב את זכויות הקתולים הבריטים. הוא הסביר את עמדתו לידידו הרומי-קתולי, צ'ארלס באטלר, בהצהירו:
> הבסיס הטוב ביותר, והבסיס היחיד שיש להגן עליו בכל הנקודות הוא, שפעולה, לא עקרון היא מושא החוק והחקיקה; לאף ממשלה אין זכות להתערב בעקרונותיו של אדם.
על הבמה העולמית של 1791, מלחמה עם בריטניה הגדולה איימה יותר עם ספרד ורוסיה מאשר עם צרפת המהפכנית. פוקס התנגד לעמדות הלוחמניות של ממשלת פיט במשבר נוטקה סאונד ומעל הכיבוש הרוסי של הנמל הטורקי אוצ'אקיב בים השחור. פוקס תרם לפתרון השלום של סבכים אלו וזכה למעריצה חדשה בקתרינה הגדולה, שקנתה פסל של פוקס והציבה אותו בין קיקרו לדמוסתנס באוסף שלה. ב-18 באפריל, נאם פוקס בבית הנבחרים – יחד עם ויליאם וילברפורס, פיט וברק – בעד צעד לביטול סחר העבדים, אך – למרות כישוריהם הרטוריים המשולבים – ההצבעה הלכה נגדם ברוב של 75.
ב-6 במאי 1791, עימות דומע על רצפת בית הנבחרים ניפץ סופית את ידידות רבע המאה של פוקס וברק, כאשר האחרון חצה באופן דרמטי את רצפת הבית כדי לשבת ליד פיט, כשהוא לוקח איתו את תמיכתם של חלק גדול מהוויגים השמרנים יותר. רשמית, ובאופן לא רלוונטי למדי, זה קרה במהלך דיון על פרטי חוק לממשלת קנדה. מאוחר יותר, על ערש דווי ב-1797, ברק יגרום לאשתו לסרב לפוקס במקום לאפשר פיוס אחרון.
### "הטרור של פיט"
פוקס המשיך להגן על המהפכה הצרפתית, גם כאשר פירותיה החלו לקרוס למלחמה, דיכוי ושלטון הטרור. למרות שהיו מעט התפתחויות בצרפת לאחר 1792 שפוקס יכול היה להעדיף באופן חיובי, פוקס טען שהמערכת המלוכנית הישנה עדיין הוכיחה איום גדול יותר על החירות מאשר הניסוי החדש והמתנוון בצרפת. פוקס חשב על צרפת המהפכנית כעל הרע במיעוטו והדגיש את תפקידם של עריצים מסורתיים בהטיית מהלך המהפכה: הוא טען שלואי ה-16 והאריסטוקרטיה הצרפתית הביאו את גורלם על עצמם על ידי התעללות בחוקת 1791 ושהקואליציה של אוטוקרטים אירופאים, ששלחה באותה עת את צבאותיה נגד גבולות צרפת, דחפה את הממשלה המהפכנית לצעדים נואשים ועקובים מדם על ידי עוררות משבר לאומי עמוק. פוקס לא הופתע כאשר פיט והמלך הכניסו את בריטניה למלחמה גם כן, ולאחר מכן יאשים את הזוג ואת הסובסידיות האירופיות הבזבזניות שלהם בהמשך הממושך של המלחמות המהפכניות בצרפת. ב-1795, הוא כתב לאחיינו, לורד הולנד:
> שלום הוא משאלתם של הצרפתים באיטליה, ספרד, גרמניה וכל העולם, ובריטניה הגדולה לבדה היא הסיבה למניעת השגתו, וזאת לא בשל נקודת כבוד או אפילו אינטרס, אלא רק פן תהיה דוגמה בעולם המודרני לרפובליקה גדולה וחזקה.
באופן אירוני למדי, בעוד פוקס גונה על ידי רבים בבריטניה כבוגד יעקוביני, מעבר לתעלה הוא הופיע ברשימה מ-1798 של הבריטים שיש להגלות לאחר פלישה צרפתית מוצלחת לבריטניה. על פי המסמך, פוקס היה "פטריוט כושל; שהעליב לעיתים קרובות את האומה הצרפתית בנאומיו, ובמיוחד ב-1786." על פי אחד מביוגרפיו, "נאמנויותיו של פוקס לא היו לאומיות אלא הוצעו לאנשים כמוהו בבית או בחוץ". ב-1805 כתב פרנסיס הורנר, "אני יכול לנקוב בשמות של ג'נטלמנים, עם מעילים טובים, ושכל ישר בענייניהם, שמאמינים שפוקס... נמצא למעשה בשכר של צרפת".
אך עמדתו הרדיקלית של פוקס הפכה עד מהרה לקיצונית מדי עבור רבים מתומכיו, במיוחד ידידים ויגים ותיקים כמו הדוכס מפורטלנד, הרוזן פיצוויליאם והרוזן מקרלייל. בסביבות יולי 1794 פחדם מצרפת גבר על טינתם כלפי פיט על פעולותיו ב-1784, והם חצו את הרצפה לספסלי הממשלה. פוקס לא יכול היה להאמין שהם "יביישו" את עצמם בצורה כזו. לאחר עריקות אלו, הפוקסיטים לא יכלו עוד להוות אופוזיציה פרלמנטרית אמינה, מצומצמים כפי שהיו לכחמישים חברי פרלמנט.
פוקס, לעומת זאת, עדיין התעקש לקרוא תיגר על חקיקת המלחמה המדכאת שהציג פיט בשנות ה-90 שתהפוך לידועה כ"טרור של פיט". ב-1792, פוקס העביר את פיסת החקיקה המשמעותית היחידה בקריירה שלו, חוק הדיבה 1792 (32 Geo. 3. c. 60), שהחזיר לחבר המושבעים את הזכות להחליט מה מהווה ומה לא מהווה דיבה, בנוסף לשאלה האם נאשם אשם. א. פ. תומפסון חשב שזה "השירות הגדול ביותר של פוקס לאנשים הפשוטים, שעבר בדקה ה-90 לפני שהגאות פנתה לעבר דיכוי." אכן, החוק עבר בפרלמנט ב-21 במאי, באותו יום שבו פורסמה הכרזה מלכותית נגד כתבים מסיתים, ויותר תיקי דיבה יוגשו על ידי הממשלה בשנתיים הבאות מאשר בכל השנים הקודמות של המאה ה-18.
פוקס נאם בהתנגדות לנאום המלך ב-13 בדצמבר 1793, אך הובס בחלוקה שלאחר מכן ב-290 נגד 50. הוא טען נגד צעדי מלחמה כמו הצבת חיילים הסים בבריטניה, העסקת גולים צרפתים מלוכנים בצבא הבריטי, ובעיקר, השעיית ההביאס קורפוס על ידי פיט ב-1794. הוא אמר לבית הנבחרים כי-
> לא הייתה לנו פלישה לחשוש ממנה מלבד פלישה לחוקה.
ב-1795, הכרכרה של המלך הותקפה ברחוב, מה שסיפק תירוץ לפיט להציג את שני החוקים הידועים לשמצה: חוק האסיפות המסיתות 1795, שאסר על התכנסויות ללא רישיון של מעל חמישים איש, וחוק הפרקטיקות הבוגדניות, שהרחיב מאוד את ההגדרה המשפטית של בגידה, והפך כל תקיפה על החוקה לענישה בשבע שנות הגליה. פוקס נאם עשר פעמים בדיון על החוקים. הוא טען שעל פי עקרונות החקיקה המוצעת, פיט היה צריך להיות מוגלה עשור לפני כן ב-1785, כאשר דגל ברפורמה פרלמנטרית. פוקס הזהיר את בית הנבחרים כי-
> אם אתם משתיקים מחאה וחונקים תלונה, אתם משאירים אז ללא חלופה אחרת מלבד כוח ואלימות.
הוא טען ש"הביטחון הטוב ביותר לתחזוקה הראויה של החוקה היה בערנות הקפדנית והבלתי פוסקת של העם על הפרלמנט עצמו. אסיפות של העם, לכן, לדיון במטרות ציבוריות לא היו רק חוקיות, אלא ראויות לשבח."
הפרלמנט העביר את החוקים. אך פוקס נהנה מגל של תמיכה חוץ-פרלמנטרית במהלך המחלוקת. תנועת עצומות משמעותית קמה בתמיכתו, וב-16 בנובמבר 1795, הוא נאם באסיפה ציבורית של בין אלפיים לשלושים אלף איש בנושא. עם זאת, זה לא הוביל לדבר בטווח הארוך. הפוקסיטים החלו להתפכח מבית הנבחרים, שנשלט באופן מוחץ על ידי פיט, והחלו לגנות אותו זה בפני זה כבלתי מייצג.