ויליאם פיט, הרוזן הראשון מצ'את'ם
ויליאם פיט, הרוזן הראשון מצ'את'ם (15 בנובמבר 1708 – 11 במאי 1778) היה מדינאי ויגי בריטי שכיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1766 ל-1768. היסטוריונים מכנים אותו "צ'את'ם" או "פיט האב" כדי להבדילו מבנו, ויליאם פיט הבן (William Pitt the Younger), שכיהן גם הוא כראש ממשלה. פיט נודע גם בכינוי "הפשוט הגדול" (the Great Commoner) בשל סירובו ארוך השנים לקבל תואר אצולה עד שנת 1766.
פיט היה חבר בממשלה הבריטית, ופרט להפסקה קצרה ב-1757, מנהיגה הלא-רשמי בין 1756 ל-1761, במהלך מלחמת שבע השנים (כולל מלחמת הצרפתים והאינדיאנים במושבות אמריקה). הוא עמד שוב בראש הממשלה, כשהוא מחזיק בתואר הרשמי "לורד שומר החותם", בין השנים 1766 ל-1768. חלק ניכר מכוחו נבע מיכולות הנאום המבריקות שלו. רוב הקריירה שלו היה מחוץ לשלטון והוא התפרסם בזכות התקפותיו על הממשלה, כגון אלו על השחיתות של וולפול (Walpole) בשנות ה-30 של המאה ה-18, על הסובסידיות להנובר (Hanover) בשנות ה-40, על השלום עם צרפת בשנות ה-60, ועל המדיניות כלפי המושבות האמריקאיות במהלך שנות ה-70.
פיט זכור בעיקר כמנהיג הפוליטי של בריטניה בזמן המלחמה במהלך מלחמת שבע השנים, במיוחד בשל מסירותו החד-משמעית לניצחון על צרפת, ניצחון שביסס בסופו של דבר את דומיננטיות בריטניה בענייני העולם. הוא ידוע גם בשל הפופולריות שלו, התנגדותו לשחיתות בממשל, תמיכתו בעמדה האמריקאית לקראת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, דגלו בגדולה הבריטית, בהתפשטות טריטוריאלית ובאימפריאליזם, ועוינותו כלפי אויבותיה העיקריות של בריטניה ויריבותיה על כוח קולוניאלי, ספרד וצרפת. מארי פיטרס (Marie Peters) טוענת כי המדינאות שלו התבססה על הבנה ברורה, עקבית ומובחנת של ערך האימפריה.
היסטוריון הפרלמנט הבריטי פ. ד. ג. תומאס (P. D. G. Thomas) טען כי כוחו של פיט לא התבסס על קשריו המשפחתיים, אלא על כישוריו הפרלמנטריים יוצאי הדופן שבאמצעותם שלט בבית הנבחרים. הוא הציג סגנון פיקודי, רטוריקה מבריקה וכישורי ויכוח חדים שהשתמשו בחוכמה בידיעותיו הספרותיות וההיסטוריות הרחבות. חוקרים מדרגים אותו במקום גבוה בקרב כל ראשי ממשלת בריטניה.
חיים מוקדמים
### משפחה
פיט היה נכדו של תומאס פיט (Thomas Pitt, 1653–1726), מושל מדראס, שנודע כ"פיט היהלום" לאחר שגילה יהלום בגודל יוצא דופן ומכר אותו לדוכס מאורליאן (Duke of Orléans) תמורת כ-135,000 ליש"ט. עסקה זו, לצד עסקאות מסחר אחרות בהודו, הקימה את הון משפחת פיט. לאחר שחזר הביתה, הצליח המושל להעלות את משפחתו למעמד של עושר והשפעה פוליטית: בשנת 1691 הוא רכש את אחוזת בוקונוק (Boconnoc) בקורנוול, מה שהעניק לו שליטה על מושב בפרלמנט. הוא ביצע רכישות קרקע נוספות והפך לאחת הדמויות הפוליטיות הדומיננטיות במערב אנגליה, כשהוא שולט במושבים כגון המחוז הרקוב אולד סארום (Old Sarum).
אמו של ויליאם הייתה הארייט ויליירס (Harriet Villiers), בתם של אדוארד ויליירס-פיצג'רלד (Edward Villiers-FitzGerald) והיורשת האירית קתרין פיצג'רלד (Katherine FitzGerald). אביו של ויליאם היה רוברט פיט (Robert Pitt, 1680–1727), בנו הבכור של המושל פיט. הוא כיהן כחבר פרלמנט טוריי (Tory) בין השנים 1705 ל-1727. הוא למד במכללת איטון (Eton College) יחד עם אחיו. ויליאם לא אהב את איטון, וטען מאוחר יותר כי "בית ספר ציבורי עשוי להתאים לנער בעל אופי סוער אך לא יועיל היכן שיש עדינות". בבית הספר החל פיט לסבול משיגדון (גאוט). המושל פיט מת ב-1726, ואחוזת המשפחה בבוקונוק עברה לאביו של ויליאם. כאשר מת בשנה שלאחר מכן, ירש את בוקונוק אחיו הבכור של ויליאם.
בינואר 1727 התקבל ויליאם כסטודנט במכללת טריניטי (Trinity College) שבאוקספורד. קיימות עדויות לכך שהיה קורא נלהב, אם כי לא חוקר קלאסי מדויק במיוחד. ורגיליוס (Virgil) היה הסופר האהוב עליו. ויליאם טיפח בהתמדה את יכולת הביטוי באמצעות תרגום ותרגום חוזר. בשנים אלו הפך לחבר קרוב של ג'ורג' ליטלטון (George Lyttelton), שיהפוך מאוחר יותר לפוליטיקאי מוביל. בשנת 1728, התקף שיגדון אלים אילץ אותו לעזוב את אוקספורד מבלי לסיים את התואר. הוא בחר לנסוע לחו"ל, ומ-1728 למד באוניברסיטת אוטרכט (Utrecht University) ברפובליקה ההולנדית, שם רכש ידע על הוגו גרוטיוס (Hugo Grotius) וכותבים אחרים על משפט בינלאומי ודיפלומטיה. לא ידוע כמה זמן למד פיט באוטרכט, אך עד 1730 חזר לאחוזת אחיו בבוקונוק.
הוא התאושש מהתקף השיגדון האלים, אך המחלה התגלתה כעקשנית, והוא המשיך לסבול מהתקפים בעוצמה גוברת במרווחי זמן תכופים עד מותו.
### קריירה צבאית
עם חזרתו של פיט הביתה היה צורך עבורו, כבן הצעיר, לבחור מקצוע והוא בחר בקריירה צבאית. הוא קיבל דרגת קורנט (דרגת קצונה זוטרה) בדרגונים ברגימנט הסוסים של המלך (לימים המשמר הדרגוני ה-1 של המלך). ג'ורג' השני (George II) מעולם לא שכח את עקיצותיו של "קורנט הסוסים הנורא". דווח כי עלות הדרגה, 1,000 ליש"ט, סופקה על ידי רוברט וולפול, ראש הממשלה, מכספי האוצר בניסיון להבטיח את תמיכתו של תומאס, אחיו של פיט, בפרלמנט. לחלופין, ייתכן שהתשלום ויתר על ידי מפקד הרגימנט, לורד קובהאם (Lord Cobham), שהיה קשור לאחים פיט בקשרי נישואין.
פיט התקרב לקובהאם, שאותו החשיב כמעט כאב חלופי. רוב שירותו הוצב בנורת'המפטון (Northampton) במשימות של זמן שלום. פיט היה מתוסכל במיוחד מכך שלא נבחן בקרב, שכן בריטניה לא הצטרפה למלחמת הירושה הפולנית שהחלה ב-1733 בשל מדיניות הבדלנות של וולפול. לפיט ניתנה חופשה ממושכת ב-1733 והוא סייר בצרפת ובשוויץ. הוא ביקר בקצרה בפריז, אך בילה את רוב זמנו במחוזות צרפת, ואת החורף העביר בלנוויל (Lunéville) בדוכסות לורן (Duchy of Lorraine).
הקריירה הצבאית של פיט נועדה להיות קצרה יחסית. אחיו הבכור תומאס נבחר בבחירות הכלליות של 1734 לשני מושבים נפרדים, אוקהמפטון (Okehampton) ואולד סארום, ובחר לייצג את אוקהמפטון, כשהוא מעביר את המושב הפנוי לוויליאם, שבהתאם, בפברואר 1735, נכנס לפרלמנט כחבר עבור אולד סארום. הוא הפך לאחד ממספר גדול של קציני צבא משרתים בבית הנבחרים.
העלייה לגדולה
### ויגים פטריוטים
פיט הצטרף עד מהרה לסיעה של ויגים לא מרוצים המכונה "הפטריוטים" (Patriots) שהיוו חלק מהאופוזיציה. הקבוצה נהגה להיפגש בבית סטו (Stowe House), אחוזתו של לורד קובהאם, שהיה מנהיג הקבוצה. קובהאם היה במקור תומך הממשלה תחת סר רוברט וולפול, אך מחלוקת על "חוק המכס" (Excise Bill) השנוי במחלוקת מ-1733 גרמה להם להצטרף לאופוזיציה. פיט הפך במהרה לאחד החברים הבולטים בסיעה.
נאומו הראשון של פיט בבית הנבחרים נישא באפריל 1736, במהלך הדיון על נאום הברכה לג'ורג' השני לרגל נישואי בנו פרידריק, נסיך ויילס (Frederick, Prince of Wales). הוא השתמש בהזדמנות כדי להחמיא, ולא היה שום דבר מדהים בנאום כפי שדווח, אך הוא עזר לו לזכות בתשומת לב הבית כאשר השתתף מאוחר יותר בדיונים בנושאים מפלגתיים יותר. בפרט, הוא תקף את אי-ההתערבות של בריטניה במלחמה האירופית המתמשכת, שלדעתו הייתה הפרה של חוזה וינה ותנאי הברית האנגלו-אוסטרית.
הוא הפך למבקר כה מטריד של הממשלה, עד שוולפול פעל להענישו על ידי פיטוריו מהצבא ב-1736, יחד עם כמה מחבריו ובני בריתו הפוליטיים. הדבר עורר גל של עוינות כלפי וולפול מכיוון שרבים ראו במעשה זה דבר בלתי חוקתי – שחברי פרלמנט מפוטרים בשל חופש הביטוי שלהם בעת תקיפת הממשלה, דבר המוגן על ידי חסינות פרלמנטרית. עם זאת, איש מהם לא הוחזר לדרגתו, והתקרית שמה קץ לקריירה הצבאית של פיט. אובדן דרגתו של פיט פוצה עד מהרה. יורש העצר, פרידריק, נסיך ויילס, היה מעורב בסכסוך ממושך עם אביו, ג'ורג' השני, והיה הפטרון של האופוזיציה. הוא מינה את פיט לאחד מנערי חדר המיטות שלו כפרס. בתפקיד חדש זה העוינות של פיט לממשלה לא פחתה כלל, וכישוריו הרטוריים היו משמעותיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### מלחמה
מלחמה עם ספרד
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-18 היחסים בין בריטניה לספרד הידרדרו באיטיות. מקרים חוזרים ונשנים של דיווחים על התעללות ספרדית בסוחרים בריטיים, שאותם האשימו בהברחה, עוררו זעם ציבורי, במיוחד תקרית "אוזנו של ג'נקינס" (Jenkins' Ear). פיט היה תומך מוביל במדיניות נוקשה יותר כלפי ספרד ולעתים קרובות הטיח ביקורת בממשלת וולפול על חולשתה בהתמודדות עם מדריד. פיט יצא נגד "אמנת אל פארדו" (Convention of El Pardo) שנועדה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. בנאומו נגד האמנה בבית הנבחרים ב-8 במרץ 1739 אמר פיט:
> כאשר הסחר על כף המאזניים, זהו המבצר האחרון שלכם; אתם חייבים להגן עליו, או להיספות... אדוני, ספרד יודעת את ההשלכות של מלחמה באמריקה; למי שינצח, זה יתברר כגורלי עבורה... האם זו עדיין אומה? האם זה עדיין פרלמנט אנגלי, אם עם יותר ספינות בנמלים שלכם מאשר בכל הציים של אירופה; עם למעלה משני מיליון אנשים במושבות האמריקאיות שלכם, אתם תסבלו לשמוע על הכדאיות שבלקבל מספרד אמנה לא בטוחה, לא מספקת ומבישה?
בשל לחץ ציבורי, נדחפה הממשלה הבריטית להכריז מלחמה על ספרד ב-1739. בריטניה החלה בהצלחה בפורטו בלו (Porto Bello). עם זאת, מאמצי המלחמה נבלמו עד מהרה, ופיט טען שהממשלה אינה מנהלת את המלחמה ביעילות – מה שהוכח על ידי העובדה שהבריטים המתינו שנתיים לפני שנקטו פעולה התקפית נוספת, מחשש שניצחונות בריטיים נוספים יגרמו לצרפתים להכריז מלחמה. כאשר עשו זאת, בוצעה התקפה כושלת על הנמל הדרום-אמריקאי קרטחנה (Cartagena) שהותירה אלפי חיילים בריטים מתים, יותר ממחציתם ממחלות, ועלתה באובדן ספינות רבות. ההחלטה לתקוף במהלך העונה הגשומה נחשבה כראיה נוספת לחוסר הכשירות של הממשלה.
לאחר מכן, המלחמה הקולוניאלית נגד ספרד ננטשה כמעט לחלוטין כאשר המשאבים הבריטיים הופנו ללחימה בצרפת באירופה, שכן פרצה מלחמת הירושה האוסטרית. הספרדים הדפו פלישה גדולה שנועדה לכבוש את מרכז אמריקה והצליחו לשמור על השיירות הטרנס-אטלנטיות שלהם תוך גרימת שיבוש רב לספנות הבריטית, ופעמיים פרצו מצור בריטי כדי להנחית כוחות באיטליה, אך המלחמה עם ספרד נחשבה לתיקו. רבות מהסוגיות הבסיסיות נותרו לא פתורות בהסכמי השלום המאוחרים יותר, מה שהותיר פוטנציאל לסכסוכים עתידיים. פיט ראה במלחמה הזדמנות מוחמצת לנצל מעצמה בדעיכה, אם כי מאוחר יותר הפך לתומך ביחסים חמים יותר עם הספרדים במאמץ למנוע מהם ליצור ברית עם צרפת.
הנובר
וולפול וניוקאסל (Newcastle) העניקו כעת למלחמה באירופה עדיפות גבוהה בהרבה מהסכסוך הקולוניאלי עם ספרד באמריקה. פרוסיה ואוסטריה יצאו למלחמה ב-1740, ומדינות אירופיות רבות נוספות הצטרפו אליהן עד מהרה. היה חשש שצרפת תפתח בפלישה להנובר, שהייתה קשורה לבריטניה דרך הכתר של ג'ורג' השני. כדי למנוע זאת, החליטו וולפול וניוקאסל לשלם סובסידיה גדולה גם לאוסטריה וגם להנובר, כדי שיוכלו לגייס חיילים ולהגן על עצמם.
פיט פתח אז בהתקפה על סובסידיות אלו, תוך ניצול רגשות אנטי-הנובריים נרחבים בבריטניה. הדבר הגביר את הפופולריות שלו בציבור, אך הקנה לו את שנאת חייו של המלך, שהיה מחויב רגשית להנובר, שם בילה את שלושים השנים הראשונות לחייו. בתגובה להתקפותיו של פיט, החליטה הממשלה הבריטית לא לשלם סובסידיה ישירה להנובר, אלא להעביר את הכסף בעקיפין דרך אוסטריה – מהלך שנחשב למקובל יותר מבחינה פוליטית. צבא אנגלו-גרמני גדול הוקם, שג'ורג' השני הוביל לניצחון בקרב דטינגן (Battle of Dettingen) ב-1743, מה שהפחית את האיום המיידי על הנובר.
### נפילת וולפול
רבות מהתקפותיו של פיט על הממשלה הופנו אישית כלפי וולפול, שכיהן כעת כראש ממשלה במשך עשרים שנה. הוא נאם בעד ההצעה ב-1742 להקים ועדת חקירה על עשר השנים האחרונות לממשלו של וולפול. בפברואר 1742, בעקבות תוצאות בחירות גרועות והאסון בקרטחנה, נאלץ וולפול לבסוף להיכנע להתקפות המתמשכות של האופוזיציה, התפטר וקיבל תואר אצולה.
פיט ציפה כעת להקמת ממשלה חדשה בראשות פולטני (Pulteney) ובהובלת טורים ו-ויגים פטריוטים, שבה יוכל לצפות למשרה זוטרה. במקום זאת, וולפול הוחלף כראש ממשלה על ידי לורד וילמינגטון (Lord Wilmington), אם כי הכוח האמיתי בממשלה החדשה חולק בין לורד קרטרט (Lord Carteret) והאחים פלהאם (הנרי ותומאס, דוכס ניוקאסל). וולפול תזמר בקפידה את הממשלה החדשה הזו כהמשך לשלו, והמשיך לייעץ לה עד מותו ב-1745. תקוותיו של פיט למקום בממשלה נגוזו והוא נותר באופוזיציה. לפיכך הוא לא הצליח להפיק רווח אישי מנפילתו של וולפול, שאליה תרם רבות באופן אישי.
לאחר פיטורי קרטרט, הממשל שהוקם על ידי הפלהאמים ב-1744 כלל רבים מבני בריתו הפטריוטים לשעבר של פיט, אך פיט לא קיבל משרה בשל עוינות מתמשכת מצד המלך והוויגים המובילים בנוגע לדעותיו על הנובר. בשנת 1744 קיבל פיט דחיפה גדולה להונו האישי כאשר הדוכסית האלמנה ממרלבורו (Dowager Duchess of Marlborough) מתה והותירה לו ירושה של 10,000 ליש"ט כ"הוקרה על ההגנה האצילית שעשה לתמיכה בחוקי אנגליה וכדי למנוע את חורבן ארצו". הירושה הייתה ככל הנראה סימן לסלידתה מוולפול לא פחות מאשר הערצתה לפיט.
בממשלה
### משלם השכר של הכוחות
בחוסר רצון הסכים המלך לבסוף לתת לפיט מקום בממשלה. פיט שינה את עמדתו בנושאים רבים כדי להפוך למקובל יותר על ג'ורג', בולט מכולם הנושא הלוהט של סובסידיות להנובר. כדי לכפות את העניין, האחים פלהאם נאלצו להתפטר בשאלה האם יש לקבלו או לא, ורק לאחר שכל הסידורים האחרים הוכחו כבלתי ישימים, הם הוחזרו לתפקידם כשפיט מונה לסגן גזבר אירלנד בפברואר 1746. ג'ורג' המשיך לנטור לו טינה, עם זאת.
במאי אותה שנה קודם פיט למשרה החשובה והרווחית יותר של פיימאסטר-גנרל (משלם השכר הכללי), מה שהעניק לו מקום במועצה המלכותית, אם כי לא בקבינט. שם הייתה לו הזדמנות להפגין את רוחו הציבורית ויושרו באופן שהרשים עמוקות הן את המלך והן את המדינה. זה היה הנוהג המקובל של פיימאסטרים קודמים להשתלט לעצמם על הריבית מכל הכספים שהיו בידיהם כמקדמות, וכן לקבל עמלה של 1/2% על כל הסובסידיות הזרות. למרות שלא הייתה התנגדות ציבורית חזקה למנהג, פיט סירב לחלוטין להפיק מכך רווח. כל המקדמות הופקדו על ידו בבנק אנגליה עד שנדרשו, וכל הסובסידיות שולמו ללא ניכוי, למרות שהופעל עליו לחץ לעשות זאת, כך שלא משך שילינג אחד ממשרתו מעבר לשכר הנלווה אליה כחוק. פיט הבהיר זאת לכל בצורה מופגנת, אם כי למעשה נקט במה שהנרי פלהאם עשה כאשר החזיק בתפקיד בין 1730 ל-1743. זה עזר לבסס את המוניטין של פיט בקרב העם הבריטי כמי שיושרתו עומדת בראש ושהוא מציב את האינטרסים של האומה לפני שלו.
הממשל שהוקם ב-1746 החזיק מעמד ללא שינויים משמעותיים עד 1754. נראה מהתכתבויותיו שפורסמו שלפיט הייתה השפעה רבה יותר בעיצוב מדיניותה מאשר מה שתפקידו הזוטר יחסית היה מקנה לו כשלעצמו. תמיכתו בצעדים, כגון האמנה הספרדית והסובסידיות היבשתיות, שאותם גינה בחריפות כשהיה באופוזיציה, ספגה ביקורת מצד אויביו כדוגמה לאופורטוניזם הפוליטי שלו.
בין 1746 ל-1748 עבד פיט בשיתוף פעולה הדוק עם ניוקאסל בניסוח האסטרטגיה הצבאית והדיפלומטית הבריטית. הוא חלק עם ניוקאסל את האמונה שעל בריטניה להמשיך להילחם עד שתוכל לקבל תנאי שלום נדיבים, בניגוד לאחרים כמו הנרי פלהאם שהעדיפו שלום מיידי. פיט נעצב כאשר חברו וגיסו תומאס גרנוויל (Thomas Grenville) נהרג בקרב הימי הראשון של כף פיניסטרה (First Battle of Cape Finisterre) ב-1747, עם זאת, ניצחון זה עזר להבטיח את עליונות בריטניה בים, מה שהעניק לבריטים עמדת מיקוח חזקה יותר בשיחות השלום שסיימו את המלחמה. בהסכם אקס-לה-שאפל (Treaty of Aix-la-Chapelle) ב-1748 הוחלפו כיבושים קולוניאליים בריטיים בנסיגה צרפתית מבריסל. רבים ראו בכך רק שביתת נשק וציפו למלחמה חדשה וקרובה.
### סכסוך עם ניוקאסל
בשנת 1754 מת הנרי פלהאם במפתיע והוחלף כראש ממשלה על ידי אחיו, דוכס ניוקאסל. מכיוון שניוקאסל ישב בבית הלורדים, הוא נזקק לפוליטיקאי מוביל שייצג את הממשלה בבית הנבחרים. פיט והנרי פוקס (Henry Fox) נחשבו לשני המועמדים המובילים לתפקיד, אך ניוקאסל דחה את שניהם ופנה לדמות הפחות מוכרת של סר תומאס רובינסון (Sir Thomas Robinson), דיפלומט מקצועי, כדי למלא את התפקיד. היה מקובל להאמין שניוקאסל עשה זאת כי חשש מהשאיפות של פיט ושל פוקס, והאמין שיהיה לו קל יותר לשלוט ברובינסון חסר הניסיון.
למרות אכזבתו לא הייתה פריצה גלויה ומיידית. פיט המשיך בתפקידו; ובבחירות הכלליות שהתקיימו במהלך השנה, הוא אף קיבל מועמדות עבור המחוז הפרטי של הדוכס באלדבורו (Aldborough). הוא כיהן עבור סיפורד (Seaford) מאז 1747. הממשלה ניצחה בניצחון סוחף, מה שחיזק עוד יותר את הרוב שלה בפרלמנט.
כשנפתח הפרלמנט, עם זאת, הוא לא הסתיר את רגשותיו. תוך התעלמות מרובינסון, פיט ביצע התקפות תכופות ועזות על ניוקאסל, אף שהמשיך לכהן כפיימאסטר תחתיו. מ-1754, בריטניה נגררה יותר ויותר לסכסוך עם צרפת במהלך תקופה זו, למרות רצונו של ניוקאסל לשמור על השלום. המדינות התנגשו בצפון אמריקה, שם כל אחת תבעה בעלות על עמק אוהיו (Ohio Country). משלחת בריטית תחת הגנרל בראדוק (General Braddock) נשלחה והובסה בקיץ 1755, מה שגרם להסלמה במתיחות.
להוט למנוע את התפשטות המלחמה לאירופה, ניוקאסל ניסה כעת לחתום על סדרת אמנות שיבטיחו לבריטניה בעלות ברית באמצעות תשלום סובסידיות, שקיווה שיניאו את צרפת מלתקוף את בריטניה. סובסידיות דומות היו נושא למחלוקת בעבר, והן הותקפו באופן נרחב על ידי ויגים פטריוטים וטורים. כשהממשלה עמדה תחת התקפה גוברת, החליף ניוקאסל את רובינסון בפוקס, שהיה מוכר כבעל משקל פוליטי רב יותר, ושוב זלזל בפיט.
לבסוף, בנובמבר 1755, פוטר פיט מתפקידו כפיימאסטר, לאחר שנאם במהלך דיון באריכות נגד המערכת החדשה של סובסידיות יבשתיות שהציעה הממשלה שבה הוא עדיין היה חבר. פוקס שמר על מקומו, ולמרות ששני האנשים המשיכו להיות מאותה מפלגה, ואחר כך שירתו שוב באותה ממשלה, נוצרה מעתה יריבות ביניהם, מה שגורם לאופוזיציה המפורסמת של בניהם, ויליאם פיט הבן וצ'ארלס ג'יימס פוקס (Charles James Fox), להיראות כמריבה שעברה בירושה.
יחסיו של פיט עם הדוכס צללו עוד יותר בתחילת 1756 כאשר טען שניוקאסל משאיר בכוונה את האי מנורקה (Menorca) מוגן בצורה לקויה כדי שהצרפתים ישתלטו עליו, וניוקאסל יוכל להשתמש באובדנו כדי להוכיח שבריטניה אינה מסוגלת להילחם מלחמה נגד צרפת ולבקש שלום. כאשר ביוני 1756 נפלה מנורקה לאחר ניסיון כושל של האדמירל בינג (Admiral Byng) להושיט עזרה, טענותיו של פיט הזינו את הזעם הציבורי נגד ניוקאסל, מה שהוביל לכך שהותקף על ידי המון בגריניץ' (Greenwich). אובדן מנורקה ניפץ את האמון הציבורי בניוקאסל, ואילץ אותו לפרוש מתפקיד ראש הממשלה בנובמבר 1756.
### מזכיר המדינה
בדצמבר 1756, פיט, שכיהן כעת עבור אוקהמפטון, הפך למזכיר המדינה של המחלקה הדרומית, ומנהיג בית הנבחרים תחת ראשות הממשלה של הדוכס מדבונשייר (Duke of Devonshire). עם כניסתו לקואליציה זו, אמר פיט לדבונשייר: "אדוני, אני בטוח שאני יכול להציל את המדינה הזו, ואף אחד אחר לא יכול".
הוא הציב כתנאי להצטרפותו לכל ממשל את הרחקתו של ניוקאסל ממנו, מה שהתברר כקטלני לקיומו הממושך של ממשלו. עם מלך עוין, וניוקאסל, שהשפעתו עדיין הייתה דומיננטית בבית הנבחרים, מנוכר, היה בלתי אפשרי לנהל ממשלה בעזרת דעת הקהל בלבד, ככל שזו הצהירה בנחישות על תמיכתה בו. ההיסטוריון בזיל ויליאמס (Basil Williams) טען שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה הבריטית שבה "אדם נקרא לכוח עליון על ידי קול העם" ולא על ידי מינוי המלך או, כבחירת הפרלמנט.
פיט שרטט את תוכניותיו לעונת המערכה של 1757 שבה קיווה להפוך את רצף התבוסות של בריטניה במהלך שנותיה הראשונות של המלחמה.
באפריל 1757 פוטר פיט מתפקידו בשל התנגדותו למדיניות היבשתית ולנסיבות סביב הדין הצבאי והוצאתו להורג של האדמירל ג'ון בינג. הוא הוחלף על ידי הדוכס מדבונשייר שהקים את ממשלת המעבר של 1757. אך הכוח שלא הספיק כדי להשאירו במשרד היה חזק מספיק כדי להפוך כל הסדר שכלל אותו, לבלתי אפשרי. הקול הציבורי דיבר באופן שלא ניתן היה לטעות בו. ככל הנראה אף שר אנגלי לא קיבל בזמן כה קצר הוכחות רבות כל כך לאמון ולהערצה של הציבור, כאשר עיר הבירה וכל הערים המרכזיות הצביעו עבורו על כתובות תמיכה ועל חופש התאגידים שלהן (למשל, לונדון העניקה לו את ה"חופש של העיר" (Freedom of the City) הכבוד הראשון בהיסטוריה). הוראס וולפול (Horace Walpole) תיעד את זכויות החופש של ערים שונות שהוענקו לפיט:
> ... במשך שבועות ירדו גשמי קופסאות זהב: צ'סטר, ווסטר, נוריץ', בדפורד, סולסברי, ירמות', טיוקסברי, ניוקאסל-אפון-טיין, סטירלינג וערים מאוכלסות ומרכזיות אחרות הלכו בעקבות הדוגמה. אקסטר, בחיבה מיוחדת, שלחה קופסאות מעץ אלון.
לאחר שבועות של משא ומתן, שבמהלכו הנחישות והמתינות של "הפשוט הגדול", כפי שכונה, עמדו בניגוד חיובי למפותלות האופייניות של הלורד הערמומי, העניינים יושבו על בסיס כזה שבעוד ניוקאסל היה הראש הנומינלי, פיט היה הראש בפועל של הממשלה. עם קבלת תפקידו, הוא נבחר כחבר עבור באת' (Bath).