ויליאם פן
ויליאם פן (William Penn) (24 באוקטובר [לפי הלוח היוליאני 14 באוקטובר] 1644 – 10 באוגוסט [לפי הלוח היוליאני 30 ביולי] 1718) היה סופר, תאולוג, הוגה דעות דתי וקווייקר (Quaker) משפיע אנגלי שייסד את פרובינציית פנסילבניה. כתומך בדמוקרטיה ובחופש דת, פן נודע ביחסיו הידידותיים ובהסכמים המוצלחים שחתם עם בני העם הילידי לנאפי (Lenape) שהתגוררו בתחומי פנסילבניה של ימינו עוד לפני הקולוניזציה האירופית במקום.
פן סולק מאוניברסיטת אוקספורד בשנת 1662 בשל אי-קונפורמיזם דתי. אותו קרע מוקדם עם הסמכות הממסדית הפך למרכזי בחייו. הוא אימץ את הקווייקריזם, הגן על חופש המצפון, וקרא תיגר שוב ושוב על המגבלות שהטילה כנסיית אנגליה הממוסדת על מתנגדים דתיים. פן בנה חיים יוצאי דופן מחוץ למוסדות הקונבנציונליים, תוך שילוב של מנהיגות דתית, כתיבה, פעילות פוליטית ויוזמה מעשית. כיום, מורשתו מונצחת בכרייסט צ'רץ' (Christ Church) שבאוקספורד, שם מוצג דיוקנו בחדר האוכל.
המיזם החשוב ביותר שלו היה פנסילבניה. בשנת 1681, המלך צ'ארלס השני העניק לפן שטח אדמה המקביל למדינות ארה"ב של ימינו פנסילבניה ודלאוור כדי לקזז חובות שחב לאביו של פן, האדמירל והפוליטיקאי סר ויליאם פן. פן פיתח את האדמה כטריטוריה המבוססת על אידיאלים קווייקריים של שלום ושוויון לצד הזדמנויות כלכליות וממשל ייצוגי. בשנה שלאחר מכן, עזב פן את אנגליה והפליג במעלה מפרץ דלאוור ונהר דלאוור, שם ייסד את פילדלפיה על הגדה המערבית של הנהר. ממשלו הקווייקרי של פן לא התקבל בחיוב על ידי המתיישבים ההולנדים, השוודים והאנגלים במה שהיא כיום דלאוור, והאדמה נתבעה גם על ידי משפחת קאלברט (Calverts), בעלי פרובינציית מרילנד השכנה. בשנת 1704, ניתן לשלושת המחוזות הדרומיים ביותר של פרובינציית פנסילבניה אישור להקים מושבה חדשה ואוטונומית למחצה בשם דלאוור.
בתור אחד התומכים המוקדמים ביותר באיחוד קולוניאלי, פן כתב ודחק באיחודן של כל המושבות הבריטיות למה שיהפוך לימים לארצות הברית. העקרונות הדמוקרטיים שכלל ב"ויתורי מערב ג'רזי" (West Jersey Concessions) וששרטט ב"מסגרת הממשל של פנסילבניה" (Pennsylvania Frame of Government) העניקו השראה לצירים בוועידת החוקה של 1787 בפילדלפיה כאשר הגיעו לכתוב את חוקת ארצות הברית.
כאדם בעל אמונה דתית עמוקה, פן חיבר יצירות רבות, שבהן דחק במאמינים לדבוק ברוח הנצרות הקדומה. פן נכלא מספר פעמים במצודת לונדון בשל אמונתו. ספרו "אין צלב, אין כתר" (No Cross, No Crown), שפורסם ב-1669 בזמן שהיה בכלא, הפך לקלאסיקה של הספרות התאולוגית הנוצרית.
חיים מוקדמים
פן נולד ב-24 באוקטובר 1644 בטאואר היל, לונדון, בנם של קצין הצי האנגלי סר ויליאם פן, ומרגרט ג'ספר ההולנדית, שהייתה אלמנתו של רב-חובל הולנדי ובתו של סוחר עשיר מרוטרדם. דרך משפחת פלטייס-ג'ספר, נאמר על פן שהוא היה גם בן דודה של משפחת אופ דן גראף (Op den Graeff), שהיו מנוניטים חשובים בקרפלד וקווייקרים בפנסילבניה. האדמירל פן שירת בצי חבר העמים במהלך מלחמות שלוש הממלכות וזכה לתגמול מאוליבר קרומוול באחוזות באירלנד. האדמות שניתנו לפן הוחרמו מהקונפדרטים האיריים שהשתתפו במרד האירי של 1641. האדמירל פן נטל חלק בהחזרת המלך צ'ארלס השני למלוכה, זכה לבסוף בתואר אבירות ושירת בצי המלכותי. בזמן לידת בנו, הקפטן דאז פן היה בן עשרים ושלוש וקצין צי אמביציוזי שהיה אחראי על הטלת מצור על נמלים שהוחזקו על ידי כוחות הקונפדרציה.
פן גדל בתקופת שלטונו של אוליבר קרומוול, שהצליח להוביל מרד פוריטני נגד המלך צ'ארלס הראשון; המלך נערף כשפן היה בן ארבע. אביו של פן שהה לעיתים קרובות בים. ויליאם הצעיר חלה באבעבועות שחורות ואיבד את שיערו כתוצאה מהמחלה; הוא חבש פאות במשך רוב חייו. מחלת האבעבועות שחורות של פן הניעה את הוריו לעבור מהפרברים לאחוזה באסקס. חיי הכפר הותירו רושם מתמשך על פן הצעיר והציתו בו אהבה לגננות. שכנם היה כותב היומן סמואל פיפס (Samuel Pepys), שהיה ידידותי בתחילה אך מאוחר יותר היה עוין בסתר לאדמירל, אולי בשל מרירותו עקב ניסיונות הפיתוי שנכשלו מצד פן כלפי אמו ואחותו פגי.
לאחר משימה כושלת לקריביים, האדמירל פן ומשפחתו הוגלו לאדמותיו באירלנד כאשר פן היה כבן 15. במהלך תקופה זו, פן פגש את תומאס לו (Thomas Loe), מיסיונר קווייקרי שסבל מהשמצות מצד קתולים ופרוטסטנטים כאחד. לו הורשה להיכנס למשק הבית של משפחת פן, ובמהלך הרצאותיו על "האור הפנימי", פן הצעיר נזכר מאוחר יותר ש"האל ביקר אותי והעניק לי רשמים אלוהיים של עצמו".
שנה לאחר מכן, קרומוול מת, המלוכנים התחזקו, ומשפחת פן חזרה לאנגליה. המעמד הבינוני הזדהה עם המלוכנים והאדמירל פן נשלח למשימה חשאית להחזרת הנסיך הגולה צ'ארלס. על תפקידו בשיקום המלוכה, האדמירל פן קיבל תואר אבירות וזכה במעמד רב עוצמה כנציב האדמירליות.
חינוך
פן התחנך בתחילה בבית הספר צ'יגוול (Chigwell School), לאחר מכן על ידי מורים פרטיים באירלנד, ובהמשך בכרייסט צ'רץ' שבאוניברסיטת אוקספורד שבאוקספורד. באותה עת לא היו בתי ספר ממלכתיים וכמעט כל מוסדות החינוך היו קשורים לכנסייה האנגליקנית. ילדים ממשפחות עניות היו צריכים חסות של אדם עשיר כדי לקבל חינוך. השכלתו של פן נטתה בכבדות לסופרים קלאסיים ו"חידושים או סופרים מודרניים יהירים" לא הותרו, כולל שייקספיר.
ריצה הייתה הספורט המועדף על פן, והוא נהג לעיתים קרובות לרוץ יותר משלושה מיילים (5 ק"מ) מביתו לבית הספר, שהיה מעוצב במודל אנגליקני והיה קפדני, חסר הומור וקודר. מורי בית הספר נדרשו להיות עמודי תווך של מידות טובות ולספק דוגמאות מופתיות לתלמידיהם. פן התנגד מאוחר יותר לאנגליקניות על רקע דתי, אך הוא ספג התנהגויות פוריטניות רבות, ונודע מאוחר יותר בהתנהלותו הרצינית, בהתנהגותו הנוקשה ובחוסר ההומור שלו.
בשנת 1660, הגיע פן לאוניברסיטת אוקספורד, שם נרשם כסטודנט בן אצולה עם משרת אישי. גוף הסטודנטים היה תערובת נפיצה של אוהדי המלוכה (Cavaliers), פוריטנים מפוכחים וקווייקרים לא-קונפורמיים. הרתיעה של הממשלה האנגלית החדשה מפני התנגדות דתית נתנה לאוהדי המלוכה היתר להטריד את קבוצות המיעוט. בשל מעמדו הגבוה והסטטוס החברתי של אביו, פן הצעיר היה מזוהה בבירור עם המלוכנים אך אהדתו הייתה נתונה לקווייקרים הנרדפים. כדי להימנע מעימות, פן פרש מהזירה והפך לסטודנט מתבודד.
במהלך תקופה זו, פן פיתח את אינדיבידואליות שלו ואת תפיסת עולמו. הוא גילה שהוא לא מזדהה עם השקפת עולמו הלוחמנית של אביו וגם לא עם הרגישויות המכוונות לחברה של אמו. "לא היו לי קרובים שנטו לדרך רוחנית ובודדה כל כך; הייתי ילד לבד. ילד שהיה נתון להרהורים, ולעיתים חש בנוכחות אלוהית", אמר מאוחר יותר.
פן חזר הביתה כאורח כבוד בטקס השיקום המפואר של המלך לצד אביו, שקיבל הצדעה מלכותית בלתי רגילה על שירותיו לכתר. אביו של פן תלה תקוות גדולות בקריירה של בנו תחת חסות המלך.
בחזרה באוקספורד, פן שקל קריירה רפואית ולקח כמה שיעורי נתיחה. מחשבה רציונלית החלה להתפשט למדע, לפוליטיקה ולכלכלה, מה שהיה לטעמו. כאשר התאולוג ג'ון אוון (John Owen) פוטר מתפקידו כדיקן, פן וסטודנטים בעלי ראש פתוח אחרים התגייסו לצידו והשתתפו בסמינרים בבית הדיקן, שם דיונים אינטלקטואליים כיסו מגוון רחב של מחשבות חדשות. פן למד את המיומנויות החשובות של גיבוש רעיונות לתיאוריה, דיון בתיאוריה באמצעות ויכוח מנומק ובחינת התיאוריות בעולם האמיתי.
בתקופה זו הוא גם עמד בפני הדילמה המוסרית הראשונה שלו. לאחר שאוון פוטר, הוא זכה לגינוי שוב וסטודנטים אוימו בענישה על התרועעות איתו. עם זאת, פן עמד לצד הדיקן, ובכך זכה לקנס ולנזיפה מהאוניברסיטה. האדמירל, שנואש מההאשמות, הרחיק את פן הצעיר מאוקספורד, בתקווה להסיח את דעתו מהשפעותיה הכופרות של האוניברסיטה. לניסיון לא הייתה כל השפעה ואב ובן נאבקו להבין זה את זה.
בחזרה בבית הספר, ההנהלה הטילה דרישות דתיות מחמירות יותר, כולל נוכחות יומית בתפילה ולבוש מחייב. פן מרד בפולחן הכפוי וסולק. אביו, בזעם, תקף את פן הצעיר בעזרת מקל ואילץ אותו לעזוב את ביתם. אמו של פן השכינה שלום במשפחה, מה שאיפשר לבנה לחזור הביתה, אך היא הגיעה מהר מאוד למסקנה שגם המעמד החברתי שלה וגם הקריירה של בעלה מאוימים על ידי התנהגות בנה. כך, בגיל 18, פן הצעיר נשלח לפריז כדי להוציאו מהעין, לשפר את נימוסיו ולחשוף אותו לתרבות אחרת.
בפריז, בחצרו של לואי ה-14 הצעיר, מצא פן שהנימוסים הצרפתיים מעודנים הרבה יותר מהנימוסים הגסים של בני ארצו, אך הוא לא אהב את הפגנת העושר והפריבילגיות המוגזמת שראה אצל הצרפתים. למרות שהתרשם מנוטרדאם ומהטקס הקתולי, הוא הרגיש איתם אי-נוחות. במקום זאת, הוא חיפש הדרכה רוחנית אצל התאולוג הפרוטסטנטי הצרפתי מואיז אמירו (Moise Amyraut), שהזמין את פן לשהות איתו בסומור במשך שנה. ההומניסט הנוצרי הבלתי-דוגמטי דיבר על השקפה סובלנית ומסתגלת על הדת, שמשכה את פן, שמאוחר יותר הצהיר: "מעולם לא הייתה לי דת אחרת בחיי מלבד מה שהרגשתי". על ידי אימוץ אמונתו של המנטור שלו בבחירה חופשית, פן הרגיש משוחרר מאשמה פוריטנית ומאמונות נוקשות והיה מלא השראה לחפש את דרכו הדתית שלו.
עם חזרתו לאנגליה לאחר שנתיים בחו"ל, הוא הציג בפני הוריו ג'נטלמן בוגר, מתוחכם, בעל נימוסים טובים ואופנתי, אם כי סמואל פיפס ציין את "היהירות הצרפתית" של פן הצעיר. פן פיתח טעם לבגדים יפים, ושארית חייו הקדיש תשומת לב רבה יותר ללבושו מאשר רוב הקווייקרים. האדמירל תלה תקוות רבות שבנו מחזיק אז בחוש המעשי ובאמביציה הדרושים כדי להצליח כאריסטוקרט. הוא רשם את פן הצעיר ללימודי משפטים, אך עד מהרה לימודיו נקטעו.
כשהמלחמה עם ההולנדים הייתה קרובה, פן הצעיר החליט ללוות את אביו בעבודה ולהצטרף אליו בים. פן שימש כשליח בין אביו לבין המלך, ולאחר מכן חזר ללימודי המשפטים שלו. כשהוא מודאג מאביו בקרב, הוא כתב: "מעולם לא ידעתי מהו אב עד שהייתה לי תבונה מספקת להעריך אותו... אני מתפלל לאלוהים... שתחזור הביתה בשלום". האדמירל חזר כמנצח, אך לונדון הייתה נתונה תחת אחיזתה של המגפה הגדולה של 1665. פן הצעיר הרהר בסבל ובמוות, ובדרך שבה בני אדם הגיבו למגפה. הוא כתב שהמגפה "העניקה לי תחושה עמוקה של הבל העולם הזה, של חוסר הדתיות של הדתות שבו". יתר על כן, הוא צפה כיצד קווייקרים בשליחויות רחמים נעצרו על ידי המשטרה וזכו להשמצה על ידי דתות אחרות, ואף הואשמו בגרימת המגפה.
כשאביו מוטל על ערש דווי בשל מחלת השיגדון, פן הצעיר נשלח לאירלנד בשנת 1666 כדי לנהל את נכסי המשפחה. בזמן שהותו שם, הוא הפך לחייל ונטל חלק בדיכוי מרד אירי מקומי. כשהוא מלא גאווה, הוא צייר את דיוקנו לובש חליפת שריון, דמותו האותנטית ביותר. חווייתו הראשונה של מלחמה העניקה לו רעיון פתאומי לרדוף קריירה צבאית, אך קדחת הקרב שככה עד מהרה לאחר שאביו הניא אותו: "איני יכול לומר דבר מלבד לייעץ לפיכחון... אני מאחל שמשאלותיך הצעירות לא יקדימו את שיקול דעתך".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בזמן שפן היה בחו"ל, השרפה הגדולה של 1666 כילתה את מרכז לונדון. כפי שקרה עם המגפה, משפחת פן ניצלה. אך לאחר שחזר לעיר, פן היה מדוכא ממצב הרוח בעיר ומאביו החולה, ולכן חזר לאחוזת המשפחה באירלנד כדי להרהר בעתידו. שלטונו של המלך צ'ארלס החמיר עוד יותר את ההגבלות נגד כל הכתות הדתיות מלבד הכנסייה האנגליקנית, מה שהפך את העונש על פולחן בלתי מורשה למאסר או גירוש. "חוק חמשת המיילים" (Five Mile Act) אסר על מורים ומטיפים מתנגדים להתקרב למרחק כזה מכל רובע. הקווייקרים היו ממוקדים במיוחד ואסיפותיהם נחשבו לבלתי רצויות.
קריירה
### המרה דתית
למרות הסכנות, פן החל להשתתף באסיפות קווייקרים ליד קורק. פגישה מקרית נוספת עם תומאס לו אישרה את המשיכה הגוברת של פן לקווייקריזם. עד מהרה נעצר פן על השתתפות באסיפות קווייקרים. במקום להצהיר שהוא אינו קווייקר ובכך להימנע מאישומים, הוא הכריז בפומבי על עצמו כחבר והצטרף סוף סוף לקווייקרים בגיל 22. בטיעוניו, הצהיר פן כי מאחר שהקווייקרים, בניגוד לפוריטנים, לא החזיקו באג'נדה פוליטית, הם לא צריכים להיות כפופים לחוקים שהגבילו פעילות פוליטית של דתות מיעוט וקבוצות אחרות.
לאחר ששוחרר מהכלא בשל דרגת משפחתו ולא בשל הטיעון שלו, פן נקרא מיד חזרה ללונדון על ידי אביו. האדמירל היה מוטרד מאוד ממעשיו של בנו ולקח את ההמרה כעלבון אישי. תקוותיו של אביו שכישוריו והאינטליגנציה של פן יקנו לו חסד בחצר נמחצו. אף שהיה זועם, האדמירל ניסה כמיטב יכולתו לשכנע את בנו, אך ללא הועיל. אביו לא רק חשש למעמדו שלו אלא לכך שבנו נראה נחוש לעימות מסוכן עם הכתר. בסופו של דבר, פן הצעיר היה נחוש מתמיד, והאדמירל הרגיש שאין לו ברירה אלא להורות לבנו לעזוב את הבית ולשלול את ירושתו.
כאשר פן הפך לחסר בית, הוא החל לחיות עם משפחות קווייקריות. קווייקרים היו נוצרים נוקשים יחסית במאה ה-17. הם סירבו להשתחוות או להסיר את כובעיהם בפני עליונים חברתיים, מתוך אמונה שכל בני האדם שווים בפני אלוהים, אמונה המנוגדת למונרכיה אבסולוטית שהאמינה שהמלך מונה בדרכו האלוהית על ידי אלוהים. כתוצאה מכך, קווייקרים טופלו ככופרים בגלל עקרונותיהם וכישלונם בתשלום מעשרות. הם גם סירבו להישבע שבועות נאמנות למלך מתוך אמונה שזהו מילוי ציוויו של ישו שלא להישבע.
הטקס הבסיסי של הקווייקריזם היה פולחן שקט בבית אסיפה, שנערך בקבוצה. לא היה טקס ולא היה כהן דת מקצועי, וקווייקרים רבים שללו את מושג החטא הקדמון. תקשורת עם אלוהים הגיעה לכל אדם ישירות, ואם התעורר דחף לכך, הפרט שיתף את התגלויותיו, מחשבותיו או דעותיו עם הקבוצה. פן מצא שכל העקרונות האלו תואמים היטב את מצפונו ואת ליבו.
פן הפך לידיד קרוב של ג'ורג' פוקס (George Fox), מייסד הקווייקרים, שתנועתו החלה בשנות ה-50 של המאה ה-17 במהלך המהומה של המהפכה הקרומוולית. התקופה הצמיחה כתות חדשות רבות מלבד הקווייקרים, כולל סיקרס (Seekers), רנטרס (Ranters), אנטינומיאנים, שומרי שבת מהיום השביעי, מאמיני שינת הנשמה, אדמיטים, דיגרס (Diggers), לבלרס (Levellers), בהמניסטים, מוגלטוניאנים ואחרים, שכן הפוריטנים היו סובלניים יותר ממה שהייתה המלוכה.
בעקבות מותו של אוליבר קרומוול, עם זאת, הכתר הוקם מחדש והמלך הגיב בהטרדה ורדיפה של כל הדתות והכתות מלבד האנגליקניות. פוקס סיכן את חייו, נודד מעיר לעיר, והוא משך מאמינים שגם הם האמינו ש"האל שברא את העולם לא שכן במקדשים מעשה ידי אדם". על ידי ביטול סמכות הכנסייה על הקהילה, פוקס לא רק הרחיב את הרפורמציה הפרוטסטנטית באופן רדיקלי יותר, אלא הוא עזר להרחיב את העיקרון החשוב ביותר של ההיסטוריה הפוליטית המודרנית – זכויות הפרט – שעליהן התבססו לימים דמוקרטיות מודרניות.
פן נסע לעיתים קרובות עם פוקס, ברחבי אירופה ואנגליה. הוא גם כתב הסבר מקיף ומפורט על הקווייקריזם יחד עם עדות לאופיו של ג'ורג' פוקס, בהקדמתו ליומן האוטוביוגרפי של ג'ורג' פוקס. למעשה, פן הפך לתאולוג, התאורטיקן והמגן המשפטי הראשון של הקווייקריזם, סיפק את הדוקטרינה הכתובה שלו ועזר לבסס את מעמדו הציבורי.
### אירלנד (1669–1670)
בשנת 1669, נסע פן לאירלנד כדי לטפל באחוזות אביו. בזמן שהותו שם, הוא השתתף באסיפות רבות ושהה עם משפחות קווייקריות מובילות. הוא הפך לידיד נפש של ויליאם מוריס, דמות קווייקרית מובילה בקורק, ולעיתים קרובות שהה עם מוריס בטירת סיילם ליד רוסקרברי.
### גרמניה (1671–1677)
בין 1671 ל-1677, ביקר פן בגרמניה בשם האמונה הקווייקרית, מה שהוביל להתיישבות גרמנית בפרובינציית פנסילבניה שהייתה סמלית בשתי דרכים: היא הייתה קהילה דוברת גרמנית, והיא כללה מתנגדים דתיים. במהלך התקופה הקולוניאלית, פנסילבניה הייתה לב ליבם של ענפים שונים של אנאבפטיסטים, כמו מנזר אפרטה והאחים, וקבוצות שלימים הפכו לאמיש מהסדר הישן ולמנוניטים מהסדר הישן.
פנסילבניה הופיעה במהירות כבית לפליטים לותרנים רבים ממחוזות קתוליים, כמו זלצבורג, ולקתולים גרמנים, שעמדו בפני אפליה בארץ מולדתם.
בפילדלפיה, פרנסיס דניאל פסטוריוס (Francis Daniel Pastorius) ניהל משא ומתן על רכישת 15,000 דונם (61 קמ"ר) מחברו ויליאם פן, בעל פרובינציית פנסילבניה, והתווה את ההתיישבות של מה שהיא כיום אזור ג'רמנטאון של פילדלפיה. בשנת 1764, הוקמה האגודה הגרמנית של פנסילבניה, שעדיין פועלת עד היום ממטה שלה בפילדלפיה.
### רדיפות ומאסרים
בשנת 1668, פרסם פן את הראשון מבין חוברות רבות, "האמת מרוממת: אל נסיכים, כוהנים ואנשים". הוא היה מבקר של כל הקבוצות הדתיות, מלבד הקווייקרים, אותם ראה כקבוצה הנוצרית האמיתית היחידה באותה עת באנגליה. הוא כינה את הכנסייה הקתולית "זונת בבל", קרא תיגר על כנסיית אנגליה, וכינה את הפוריטנים "צבועים וחוגגים אצל אלוהים". הוא תקף את כל "נביאי השקר, סוחרי המעשרות ומתנגדי השלמות". פיפס חשב שזה "ספר שטותי וחסר היגיון" שהוא "התבייש לקרוא".
בשנת 1668, לאחר כתיבת מאמר המשך, "יסודות החול המעורערים" (The Sandy Foundation Shaken), נכלא פן במצודת לונדון. הבישוף של לונדון הורה שפן יוחזק ללא הגבלת זמן עד שיחזור בו בפומבי מהצהרותיו הכתובות. האישום הרשמי היה פרסום ללא רישיון, אך הפשע האמיתי היה כפירה, כפי שנחתם בצו על ידי המלך צ'ארלס השני. הוא הושם בבידוד בתא לא מחומם ואוים במאסר עולם, פן הואשם בהכחשת השילוש הקדוש, אם כי זו הייתה פרשנות מוטעית שפן עצמו הפריך בחיבור "חפות עם פניה הפתוחים, מוצגת כדרך של התנצלות על הספר שכותרתו יסודות החול המעורערים", שבו ביקש להוכיח את האלוהות של ישו.
פן אמר שהשמועה "הוחדרה בזדון" על ידי מכפישים שרצו ליצור מוניטין רע לקווייקרים.
פן אמר מאוחר יותר שמה שהוא באמת הכחיש היו הפרשנויות הקתוליות לנושא תאולוגי זה, ושימוש במושגים לא-מקראיים כדי להסביר אותו. פן הודה במפורש שהוא מאמין בשילוש הקדוש ובאלוהות של ישו.
בשנת 1668, במכתב לכומר האנטי-קווייקרי ג'ונתן קלאפהאם (Jonathan Clapham), כתב פן: "אל לך, הקורא, מהתחקות שלי כך, להסיק שאנו מכחישים (כפי שהוא האשים אותנו בכזב) את אותם שלושה מפוארים, שמעידים בשמיים, האב, המילה והרוח; וגם לא את האינסופיות, הנצחיות והאלוהות של ישו; שכן אנו יודעים שהוא האל העצום".
כשהוא מקבל חומרי כתיבה בתקווה שיעלה על הכתב את חזרתו בו, כתב פן חיבור דליק נוסף, "אין צלב, אין כתר". בו, דחק פן במאמינים לדבוק ברוח הנצרות הקדומה. יצירה זו הייתה יוצאת דופן בשל הניתוח ההיסטורי שלה והציטוט של 68 מחברים שאת הציטוטים והפרשנות שלהם הוא שינן והיה מסוגל להעלות ללא כל חומר עזר בהישג יד. פן עתר לקהל עם המלך, מה שנדחה אך הוביל למשא ומתן מטעמו על ידי אחד הכמרים המלכותיים. פן הצהיר: "הכלא שלי יהיה קברי לפני שאזוז מילימטר: שכן איני חב את מצפוני לשום בן תמותה". הוא שוחרר לאחר שמונה חודשי מאסר.
פן לא הפגין חרטה על עמדתו התוקפנית ונשבע להמשיך להילחם נגד עוולות הכנסייה והמלך. מצדו, הכתר המשיך להחרים רכוש קווייקרי וכלא אלפי קווייקרים. מאותו רגע, השקפותיו הדתיות של פן הגלו אותו למעשה מהחברה האנגלית; הוא גורש מכרייסט צ'רץ', קולג' באוניברסיטת אוקספורד, בשל היותו קווייקר, ונעצר מספר פעמים. בשנת 1670, הוא וויליאם מיד (William Mead) נעצרו. פן הואשם בהטפה בפני קהל ברחוב, שפן התגרה בו בכוונה כדי לבחון את תקפותו של "חוק האסיפות" (Conventicle Act) משנת 1664, שחודש זה עתה ב-1670, וששלל את זכות ההתאספות מ"יותר מחמישה אנשים בנוסף לחברי המשפחה, לכל מטרה דתית שאינה לפי חוקי כנסיית אנגליה".
פן נעזר בעורך דינו, תומאס רודיארד (Thomas Rudyard), עורך דין קווייקרי לונדוני בולט, וביקש את זכותו לראות עותק של האישומים שהוגשו נגדו ושל החוקים שלכאורה הפר, אך רשם לונדון, סר ג'ון האוול (Sir John Howel), שישב על כס השיפוט כשופט ראשי, סירב, אף על פי שזו הייתה זכות המובטחת בחוק. יתרה מכך, הרשם הורה לחבר המושבעים להגיע לפסק דין מבלי לשמוע את ההגנה.
למרות לחץ כבד מצד האוול להרשיע את פן, חבר המושבעים החזיר פסק דין של "לא אשם". כאשר הוזמנו על ידי הרשם לשקול מחדש את פסק דינם ולבחור ראש חדש, הם סירבו ונשלחו לתא למשך מספר לילות כדי להרהר בהחלטתם. ראש עיריית לונדון, סר סמואל סטארלינג (Sir Samuel Starling), שגם ישב על הכס, אמר אז לחבר המושבעים: "אתם תלכו יחד ותביאו פסק דין אחר, או שתגוועו ברעב", ולא רק ששלח את פן לכלא בניוגייט (באשמת ביזיון בית המשפט על סירובו להסיר את כובעו), אלא שחבר המושבעים המלא הלך בעקבותיו, והם נקנסו בנוסף בשווי של שנת שכר לכל אחד. חברי חבר המושבעים, שנלחמו בתיק שלהם מהכלא במה שנודע כ"משפט באשל" (Bushel's Case), הצליחו לזכות בזכות של כל חבר מושבעים אנגלי להיות חופשי משליטת שופטים. מקרה זה היה אחד המשפטים החשובים יותר שעיצבו את מושג ביטול חבר המושבעים והיה ניצחון לשימוש בצו הביאס קורפוס כאמצעי לשחרור אלו שנעצרו שלא כדין.
כשאביו גוסס, פן רצה לראות אותו פעם אחת נוספת וליישב את ההבדלים ביניהם. אך הוא הפציר באביו לא לשלם את הקנס שלו ולשחרר אותו: "אני מתחנן בפניך לא לקנות את חירותי". אך האדמירל סירב לתת להזדמנות לחלוף והוא שילם את הקנס, ובכך שחרר את בנו.
אביו רכש כבוד ליושרה ולאומץ של בנו ואמר לו: "אל תיתן לשום דבר בעולם הזה לפתות אותך לפגוע במצפונך". האדמירל ידע גם שלאחר מותו פן הצעיר יהפוך לפגיע יותר במרדפו אחר הצדק. במעשה שלא רק הבטיח את הגנת בנו אלא גם קבע את התנאים להקמת פנסילבניה, כתב האדמירל לדוכס מיורק, יורש העצר.
הדוכס והמלך, בתמורה לשירות חייו של האדמירל לכתר, הבטיחו להגן על פן הצעיר ולהפוך אותו ליועץ מלכותי.
פן ירש הון גדול, אך מצא את עצמו בכלא שוב למשך שישה חודשים. באפריל 1672, לאחר ששוחרר, הוא נשא את גוליאמה ספרינגט (Gulielma Springett) בעקבות אירוסין של ארבע שנים רצופות בפרידות תכופות. פן נשאר קרוב לבית אך המשיך לכתוב את מאמריו, דוגל בסובלנות דתית וזועם נגד חוקים מפלים. פיצול קל התפתח בקהילה הקווייקרית בין אלו שהעדיפו את הניסוחים האנליטיים של פן לבין אלו שהעדיפו את התפיסות הפשוטות של פוקס. אך הרדיפה נגד הקווייקרים הואצה וההבדלים גברו; פן חידש שוב את עבודת המיסיון בהולנד ובגרמניה.
### הקמת פנסילבניה
כשראה את התנאים מתדרדרים, פן פנה ישירות למלך ולדוכס, והציע הגירה המונית של קווייקרים אנגלים. כמה קווייקרים כבר עברו לצפון אמריקה, אך הפוריטנים של ניו אינגלנד, במיוחד, היו עוינים כלפי קווייקרים כמו האנגליקנים באנגליה, וחלק מהקווייקרים גורשו לקריביים.
בשנת 1677, קבוצת קווייקרים בולטים שכללה את פן רכשה את הפרובינציה הקולוניאלית של מערב ג'רזי, המורכבת מהחצי המערבי של ניו ג'רזי של ימינו. באותה שנה, 200 מתיישבים מצ'ורליווד וריקסמנסוורת' בהרטפורדשייר, וערים אחרות בבקינגהמשייר הסמוכה הגיעו וייסדו את העיר ברלינגטון. פוקס ערך מסע לאמריקה כדי לוודא את הפוטנציאל להמשך התרחבותן של התיישבויות הקווייקרים המוקדמות. בשנת 1682, גם מזרח ג'רזי נרכשה על ידי קווייקרים.
עם פרובינציית ניו ג'רזי במקומה, פן לחץ על עניינו להרחיב את אזור הקווייקרים. בין אם מאהדה אישית או כדאיות פוליטית, להפתעתו של פן, המלך העניק צ'ארטר נדיב במיוחד שהפך את פן לבעל הקרקע הפרטי הלא-מלכותי הגדול בעולם, עם מעל 45,000 מיילים רבועים (120,000 קמ"ר). פן הפך לבעלים הבלעדי של שטח אדמה עצום ממערב לניו ג'רזי ומצפון לפרובינציית מרילנד השייכת ללורד בולטימור, וזכה לשלטון ריבוני על הטריטוריה עם כל הזכויות והפריבילגיות למעט הכוח להכריז מלחמה. אדמת פנסילבניה הייתה שייכת לדוכס מיורק, אך הוא שמר לעצמו את פרובינציית ניו יורק והאזור סביב ניו קאסל של ימינו, דלאוור, והחלק המזרחי של חצי האי דלמרבה. בתמורה, חמישית מכל הזהב והכסף שנכרו בפרובינציה, שכמעט לא היו בה כאלה, הייתה אמורה להיות מועברת למלך, והכתר שוחרר מחוב לאדמירל של 16,000 ליש"ט, שווה ערך בערך ל-2,952,623 ליש"ט ב-2025.
פן קרא תחילה לאזור "ויילס החדשה", אז "סילבניה", שפירושה בלטינית "יערות" או "עצים", אותה שינה המלך צ'ארלס השני ל"פנסילבניה" לכבוד פן האב. ב-4 במרץ 1681, המלך חתם על הצ'ארטר וביום שלאחר מכן כתב פן בשמחה: "זהו דבר ברור וצודק, והאל שלי שנתן לי אותו דרך קשיים רבים, יברך, אני מאמין, ויהפוך אותו לזרע של אומה". פן נסע אז לאמריקה ובזמן שהותו שם, ניהל משא ומתן על סקר רכישת הקרקע הראשון של פנסילבניה עם שבט הלנאפי. פן רכש את חלקת האדמה הראשונה תחת עץ אלון לבן בגרייסטונס ב-1682. פן ניסח צ'ארטר של חירויות להתיישבות שיצר אוטופיה פוליטית המבטיחה משפט הוגן וחינמי על ידי חבר מושבעים, חופש דת, חופש מכליאה בלתי צודקת ובחירות חופשיות.
לאחר שהוכיח את עצמו כחוקר ותאורטיקן משפיע, פן היה צריך כעת להפגין את הכישורים המעשיים של יזם נדל"ן, מתכנן ערים ומושל עבור "הניסוי הקדוש" שלו, פרובינציית פנסילבניה.
בנוסף למטרותיו הדתיות, פן קיווה שפנסילבניה תהיה מיזם רווחי עבורו ועבור משפחתו, עם ההסתייגות שלא ינצל את הילידים או את המהגרים: "לא אנצל את אהבתו, ולא אפעל באופן לא ראוי להשגחתו, ובכך אטמא את מה שהגיע אלי נקי". לשם כך, רכישת הקרקע של פן מהלנאפי כללה את זכותו המוקנית של הצד האחרון לחצות את האדמות שנמכרו למטרות ציד, דיג וליקוט.
למרות שהיו מדוכאים לחלוטין, לגרום לקווייקרים לעזוב את אנגליה ולבצע את המסע המסוכן לעולם החדש היה האתגר המסחרי הראשון שלו. כמה משפחות קווייקריות כבר הגיעו למרילנד וניו ג'רזי אך המספרים היו קטנים. כדי למשוך מתיישבים במספרים גדולים, הוא כתב פרוספקט זוהר, שנחשב לכנה ומחוקר היטב לתקופה, שהבטיח חופש דת וכן יתרון חומרי, אותו שיווק ברחבי אירופה בשפות שונות. בתוך שישה חודשים, הוא חילק 300,000 דונם (1,200 קמ"ר) ליותר מ-250 מתיישבים פוטנציאליים, רובם קווייקרים לונדונים עשירים. בסופו של דבר הוא משך מיעוטים נרדפים אחרים כולל הוגנוטים, מנוניטים, אמיש, קתולים, לותרנים ויהודים מאנגליה, צרפת, הולנד, גרמניה, שוודיה, פינלנד, אירלנד וויילס.
פן החל אז לבסס את המסגרת המשפטית לחברה אתית שבה הכוח נגזר מהעם, מ"דיון פתוח", באותה צורה שבה נוהלה אסיפת קווייקרים. ראוי לציון שכריבון, פן חשב שחשוב להגביל גם את כוחו שלו. לממשלה החדשה יהיו שני בתים, יגנו על זכויות הרכוש הפרטי והיוזמה החופשית, ויטילו מיסים בהגינות. היא קראה לעונש מוות על שני פשעים בלבד, בגידה ורצח, במקום מאתיים הפשעים לפי החוק האנגלי, וכל התיקים היו אמורים להישפט בפני חבר מושבעים. בתי הכלא יהיו פרוגרסיביים, וינסו לתקן באמצעות "סדנאות" ולא באמצעות כליאה גיהינומית. חוקי ההתנהגות שהתווה היו פוריטניים למדי: קללות, שקרים ושכרות נאסרו וכן "שעשועים בטלים" כגון הצגות תיאטרון, הימורים, הילולות, מסכות, קרבות תרנגולים ושיסוי דובים.
כל זה היה סטייה רדיקלית מהחוקים והחקיקה של מונרכים ואליטות אירופיות. על פני 20 טיוטות, פן עמל ליצור את "מסגרת הממשל" שלו, בסיוע תומאס רודיארד, עורך הדין הקווייקר הלונדוני שסייע לפן בהגנתו במהלך משפט פן-מיד ב-1670, ולימים היה סגן מושל מזרח ניו ג'רזי. הוא שאל בחופשיות מג'ון לוק שמאוחר יותר הייתה לו השפעה דומה על תומאס ג'פרסון, אך הוסיף רעיון מהפכני משלו – השימוש בתיקונים – כדי לאפשר מסגרת כתובה שיכולה להתפתח עם הזמנים המשתנים. הוא הצהיר: "ממשלות, כמו שעונים, הולכות מהתנועה שאנשים נותנים להן".
פן קיווה שחוקה הניתנת לתיקון תכיל התנגדות ורעיונות חדשים וגם תאפשר שינוי חברתי משמעותי מבלי להזדקק להתקוממויות אלימות או מהפכה. באופן מדהים, למרות שהכתר שמר לעצמו את הזכות לבטל כל חוק שרצה, הניהול המיומן של פן לא עורר שום תגובה ממשלתית בזמן שפן שהה בפרובינציה שלו. למרות ביקורת מצד כמה חברים קווייקרים שפן מציב את עצמו מעליהם בלקיחת תפקיד רב עוצמה זה, ומצד אויביו שחשבו שהוא נוכל ו"הנבל השקרי ביותר על פני האדמה", פן היה מוכן להתחיל ב"ניסוי הקדוש". בנפרדו מאשתו וילדיו, הזכיר להם "להימנע מגאווה, תאוות בצע ומותרות".
תחת הנהגתו של פן, פילדלפיה תוכננה ופותחה והפכה לעיר הגדולה והמשפיעה ביותר ב-13 המושבות. פילדלפיה תוכננה להיות דמוית רשת ברחובותיה ולהיות קלה מאוד לניווט, בניגוד ללונדון. הרחובות נקראים במספרים ושמות עצים.
בדצמבר 1683 (לפי הלוח היוליאני), פן ניהל את משפטה של מרגרט מאטסון, מתיישבת שוודית-פינית שהואשמה בכישוף במחוז צ'סטר. ההליכים התקיימו בפילדלפיה. חבר המושבעים מצא אותה אשמה רק בכך שיצא לה "שם נפוץ" של מכשפה, אך לא אשמה בעיסוק בכישוף, שהיה היקף האישום שיכול היה לעמוד משפטית באותה עת. בעוד שהתיק הודגש לעיתים קרובות כדוגמה להגינות ההליכית של פן, נטען גם שהמשפט תפקד ככלי פוליטי, ששימש להכנעת מתיישבים שוודים-פינים מתנגדים ולהקלת תפיסת קרקע הקשורה לסכסוכים על רכוש משפחת מאטסון.
### חזרה לאנגליה
בשנת 1684, חזר פן לאנגליה כדי לראות את משפחתו וכדי לנסות ליישב סכסוך טריטוריאלי עם לורד בולטימור. פן לא תמיד שם לב לפרטים ולא עשה את הצעד הפשוט יחסית של קביעת מיקומו הממשי של קו הרוחב ה-40 (הגבול הדרומי של אדמתו לפי הצ'ארטר). לאחר ששלח מכתבים למספר בעלי קרקעות במרילנד המייעצים לנמענים שהם כנראה בפנסילבניה ולא לשלם יותר מיסים ללורד בולטימור, נוצרה בעיה בין שני הבעלים. זה הוביל לסכסוך משפטי של שמונים שנה בין שתי המשפחות.
התנאים הפוליטיים בבית התקשחו מאז עזיבתו של פן. להפתעתו, הוא מצא את בתי הכלא ברידוול וניוגייט מלאים בקווייקרים. סכסוכים פוליטיים פנימיים אף איימו לבטל את הצ'ארטר של פנסילבניה. פן מנע את פרסום כתביו הפוליטיים שכן "הזמנים קשים מדי לדפוס".
בשנת 1685 מת המלך צ'ארלס, והדוכס מיורק הוכתר כג'יימס השני. המלך החדש פתר את סכסוך הגבול לטובתו של פן. אך המלך ג'יימס, קתולי עם פרלמנט פרוטסטנטי ברובו, התגלה כשליט גרוע, עקשן ובלתי גמיש. פן תמך בהכרזת הסובלנות של ג'יימס, שהעניקה סובלנות לקווייקרים, ויצא ל"מסע הטפה ברחבי אנגליה כדי לקדם את הסובלנות של המלך". הצעתו באסיפה השנתית בלונדון של אגודת החברים ביוני 1688 להקים "וועדה מייעצת שעשויה להציע עצה לקווייקרים בודדים המחליטים האם לקחת משרה ציבורית" תחת ג'יימס השני נדחתה על ידי ג'ורג' פוקס, שטען שזה "לא בטוח להסיק דברים כאלה באסיפה שנתית". פן הציע סיוע מסוים לקמפיין של ג'יימס השני להסדרת מחוזות הבחירה לפרלמנט על ידי שליחת מכתב לחבר בהנטינגדון שביקש ממנו לזהות אנשים שניתן לסמוך עליהם שיתמכו בקמפיין המלך לחופש מצפון.
פן עמד בפני בעיות רציניות במושבות בשל שיטות העבודה המרושלות שלו. כנראה שהוא לא יכול היה להטריח את עצמו בפרטים מנהליים, ומנהל העסקים שלו, הקווייקר עמיתו פיליפ פורד (Philip Ford), מעל בסכומים משמעותיים מאחוזותיו של פן. פורד ניצל את הרגל של פן לחתום על מסמכים מבלי לקרוא אותם. מסמך אחד כזה התגלה כשטר המעביר את הבעלות על פנסילבניה לפורד שדרש לאחר מכן שכר דירה מעבר ליכולתו של פן לשלם.
### חזרה לאמריקה
לאחר שהסכים לתת לפורד לשמור את כל דמי השכירות האיריים שלו בתמורה לשתיקה על זכותו החוקית של פורד לפנסילבניה, פן הרגיש שמצבו השתפר מספיק כדי לחזור לפנסילבניה בכוונה להישאר. מלווה באשתו השנייה האנה, בתו לטיטיה והמזכיר ג'יימס לוגן (James Logan), הפליג פן מהאי וייט על ה"קנטרברי" (Canterbury), והגיע לפילדלפיה בדצמבר 1699.
פן זכה לקבלת פנים לבבית עם הגעתו ומצא את הפרובינציה שלו שונה מאוד ב-18 השנים שחלפו. פנסילבניה גדלה במהירות. היו לה כמעט 18,100 תושבים, ולפילדלפיה היו מעל 3,000. נטיעות העצים שלו סיפקו את המרחבים העירוניים הירוקים שחזה. חנויות היו מלאות בסחורות מיובאות, שסיפקו את האזרחים העשירים יותר והוכיחו שאמריקה היא שוק בר-קיימא לסחורות אנגליות. חשוב מכל, הגיוון הדתי הצליח. למרות מחאותיהם של פונדמנטליסטים וחקלאים, התעקשותו של פן שבתי ספר דקדוקיים קווייקריים יהיו פתוחים לכל האזרחים יצרה כוח עבודה משכיל יחסית. אוריינות גבוהה ודיון אינטלקטואלי פתוח הובילו לכך שפילדלפיה הפכה למובילה במדע וברפואה. קווייקרים היו מודרניים במיוחד בטיפולם במחלות נפש, דה-קרימינליזציה של אי-שפיות והתרחקות מענישה וכליאה. ניסיון אחד ברפורמה בכלא, בידוד, נמצא מאוחר יותר כפחות אנושי ממה שקיוו בתחילה.
פן הסובלני הפך את עצמו כמעט לפוריטני, בניסיון לשלוט בפיצול שהתפתח בהיעדרו, תוך הידוק כמה חוקים. שינוי נוסף נמצא בכתביו של פן, שאיבדו ברובם את תעוזתם וחזונם. באותן שנים, הוא הציע תוכנית ליצירת פדרציה של כל המושבות האנגליות באמריקה. היו טענות שהוא גם נלחם בעבדות, אך זה נראה לא סביר, שכן הוא החזיק ואף סחר בעבדים בעצמו וכתביו אינם תומכים ברעיון זה. עם זאת, הוא קידם כמה מדיניות שנראתה כמספקת טיפול אנושי יותר לעבדים, כולל נישואין בין עבדים, אם כי אלו נדחו על ידי המועצה. קווייקרים אחרים בפנסילבניה היו דעתנים ופרואקטיביים יותר, והיו בין הלוחמים המוקדמים ביותר נגד העבדות באמריקה, בהובלת פרנסיס דניאל פסטוריוס ואברהם אופ דן גראף, מייסדי ג'רמנטאון, פנסילבניה. פסטוריוס, אופ דן גראף, אחיו דריק אופ דן גראף, שניהם היו בני דודים של פן, וגארט הנדריקס, חתמו על עצומה קווייקרית נגד העבדות מג'רמנטאון ב-1688. קווייקרים רבים התחייבו לשחרר את עבדיהם עם מותם, כולל פן, וחלקם מכרו את עבדיהם ללא-קווייקרים.
משפחת פן חיה בנוחות באחוזת פנסברי (Pennsbury Manor) והיו להם כל הכוונות לחיות את שארית חייהם שם. היה להם גם מגורים בפילדלפיה. בנם האמריקאי היחיד, ג'ון, נולד ופרח. פן היה נוסע לפילדלפיה על דוברה של שישה אנשים, שאותה הודה שהוא מעריך מעל "כל הדברים המתים".
ג'יימס לוגן, המזכיר שלו, עדכן אותו בכל החדשות. לפן היה הרבה זמן לבלות עם משפחתו ועדיין לטפל בענייני מדינה, אם כי משלחות ומבקרים רשמיים היו תכופים. אשתו, לעומת זאת, לא נהנתה מהחיים כאשת מושל ומארחת והעדיפה את החיים הפשוטים שניהלה באנגליה. כאשר איומים חדשים מצד צרפת שוב סיכנו את הצ'ארטר של פן, החליט פן לחזור לאנגליה עם משפחתו, ב-1701.
### שנים מאוחרות
פן חזר לאנגליה ומיד הסתבך בצרות כלכליות ומשפחתיות. בנו הבכור ויליאם ג'וניור ניהל חיים מופקרים, הזניח את אשתו ושני ילדיו, וצבר חובות הימורים. פן קיווה שויליאם יירש אותו באמריקה. עכשיו הוא אפילו לא יכול היה לשלם את חובות בנו. הכספים שלו היו בתוהו ובוהו. הוא השקיע מעל 30,000 ליש"ט (שווה ערך ל-5,898,872 ליש"ט כיום) באמריקה וקיבל מעט בחזרה מלבד כמה סחורות שנסחרו. הוא נתן הלוואות נדיבות רבות שלא הצליח לתבוע.
פיליפ פורד, היועץ הפיננסי של פן, רימה את פן באלפי פאונד על ידי הסתרת והסטת דמי שכירות מאדמותיו האיריות של פן, בטענה להפסדים, ואז סחיטת הלוואות מפן כדי לכסות את הגירעון. כשפורד מת ב-1702, אלמנתו ברידג'ט איימה למכור את פנסילבניה, שעליה תבעה בעלות. פן שלח את ויליאם לאמריקה כדי לנהל עניינים, אך הוא התגלה כלא אמין בדיוק כפי שהיה באנגליה. היו דיונים משמעותיים על ביטול החוקה שלו. בייאושו, ניסה פן למכור את פנסילבניה לכתר לפני שברידג'ט פורד שמעה על תוכניתו, אך על ידי התעקשות שהכתר יקיים את החירויות האזרחיות שהושגו, הוא לא יכול היה להגיע לעסקה. פורד לקחה את המקרה שלה לבית המשפט. בגיל 62, פן נחת בכלא החייבים; עם זאת, שטף של אהדה הפחית את עונשו של פן למעצר בית, וברידג'ט פורד נדחתה סופית בתביעתה לפנסילבניה. קבוצת קווייקרים דאגה שפורד תקבל תשלום עבור דמי שכירות בפיגור ופן שוחרר.
בשנת 1712, ברקלי קוד (Berkeley Codd), עו"ד ממחוז סאסקס, דלאוור, ערער על כמה מזכויות המענק של פן מהדוכס מיורק. חלק מסוכניו של ויליאם פן שכרו את עורך הדין אנדרו המילטון (Andrew Hamilton) לייצג את משפחת פן בתיק השבת רכוש זה. הצלחתו של המילטון הובילה למערכת יחסים מבוססת של רצון טוב בין משפחת פן לאנדרו המילטון. פן התעייף מהפוליטיקה בפנסילבניה ומאי-השקט עם ממשלו, אך לוגן התחנן בפניו לא לנטוש את המושבה שלו, מחשש שפנסילבניה עלולה ליפול לידיו של אופורטוניסט שיבטל את כל הטוב שהושג. במהלך ניסיונו השני למכור את פנסילבניה חזרה לכתר ב-1712, פן עבר שבץ מוחי. שבץ שני כעבור מספר חודשים הותיר אותו לא מסוגל לדבר או לטפל בעצמו. הוא איבד אט אט את זיכרונו.