חיים מוקדמים וקריירה
באתי, ראיתי, כבשתי. גאיוס יוליוס קיסר (Gaius Julius Caesar) היה מצביא ומדינאי רומאי שמילא תפקיד קריטי באירועים שהובילו לנפيلתה של הרפובליקה הרומית ולעלייתה של האימפריה הרומית. בשנת 60 לפנה"ס, קיסר, קראסוס ופומפיוס ייסדו את הטריומווירט הראשון, ברית פוליטית ששלטה בפוליטיקה הרומית במשך מספר שנים. הנסיונות שלהם לצבור כוח כפופולארים נענו בהתנגדות מצד האופטימאטים בסנאט הרומי, וביניהם קאטו הצעיר בתמיכתו התכופה של קיקרו. קיסר התעלה והפך לאחד הפוליטיקאים החזקים ביותר ברפובליקה הרומית הודות לשורה של ניצחונות צבאיים במלחמות הגאליות, שהושלמו עד שנת 51 לפנה"ס והרחיבו מאוד את השטח הרומי. במהלך תקופה זו הוא הן פלש לבריטניה והן בנה גשר מעבר לנהר הריין.
הישגים אלו ותמיכת צבא הותיקים שלו איימו להאפיל על מעמדו של פומפיוס, אשר יישר קו מחדש עם הסנאט לאחר מותו של קראסוס בשנת 53 לפנה"ס. עם סיום המלחמות הגאליות, הורה הסנאט לקיסר לפרוש מהפיקוד הצבאי שלו ולחזור לרומא. עזיבת הפיקוד שלו בגאליה משמעותה הייתה אובדן החסינות מפני העמדה לדין פלילי מצד אויביו; בהבינו זאת, קיסר קרא תיגר בגלוי על סמכות הסנאט בכך שחצה את הרוביקון וצעד לעבר רומא בראש צבא. פעולה זו פתחה את מלחמת האזרחים של קיסר, שאותה ניצח, והותירה אותו בעמדה של כוח והשפעה כמעט ללא עורриן. לאחר שנטל לידיו את השליטה בממשלה, החל קיסר בתוכנית של רפורמות חברתיות וממשלתיות, כולל יצירת הלוח היוליאני. הוא העניק אזרחות לתושבים רבים באזורים מרוחקים של הרפובליקה הרומית.
הוא יזם רפורמת קרקעות ותמיכה בותיקים. הוא ריכז את הבירוקרטיה של הרפובליקה וסופו שהוכרז "דיקטטור לכל החיים" (בלטינית: "dictator perpetuo"). הרפורמות הפופוליסטיות והסמכותיות שלו הכעיסו את האליטות, שהחלו לקשור קשר נגדו. באידושים של מרץ, 15 במרץ, 44 לפנה"ס, נרצח קיסר על ידי קבוצת סנאטורים מורדים בהנהגת ברוטס וקასიוס, אשר דקרו אותו למוות. סדרה חדשה של מלחמות אזרחים פרצה והממשל החוקתי של הרפובליקה מעולם לא שוקם במלואו. אחיינו הגדול ויורשו המאומץ אוקטביאנוס, שנודע לימים כאוגוסטוס, עלה לשלטון יחיד לאחר שהביס את יריביו במלחמת אזרחים. אוקטביאנוס יצא לבסס את כוחו, ועידן האימפריה הרומית החל. קיסר היה סופר והיסטוריון מוכשר וכן מדינאי; חלק ניכר מחייו ידוע מתוך דיווחיו שלו על מסעותיו הצבאיים.
מקורות בני-זמן אחרים כוללים את מכתביו ונאומיו של קיקרו ואת כתביו ההיסטוריים של סאלוסטיוס. ביוגרפיות מאחרות יותר של קיסר מאת סווטוניוס ופלוטרכוס הן גם כן מקורות חשובים. קיסר נחשב על ידי היסטוריונים רבים לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה. כינויו אומץ בהמשך כנרדף ל"קיסר" (שליט); התואר "קיסר" שימש לאורך האימפריה הרומית, והוליד מילים נרדפות מודרניות כגון קייזר וצאר. הוא הופיע בתדירות גבוהה ביצירות ספרותיות ואמנותיות, והפילוסופיה הפוליטית שלו, הידועה כקיסריזם, השראה פוליטיקאים אל תוך העידן המודרני. חיים מוקדמים וקריירה גאיוס יוליוס קיסר נולד למשפחה פטריקית, הגנס יוליה (gens Julia), אשר טענה ליחס מיוחסין מיולוס, בנו של נסיך טרויה האגדי איניאס, שעל פי האמונה היה בנו של האלה ונוס.
היוליים היו ממקור אלבני, והוזכרו כאחד מבתיהם המובילים של האלבנים, אשר התיישבו ברומא סביב אמצע המאה ה-7 לפנה"ס, בעקבות חורבנה של אלבה לונגה. הוענק לו מעמד פטריקי, יחד עם משפחות אצולה אלבניות אחרות. היוליים התקיימו גם בתקופה מוקדמת בבובילאי, כפי שעדות לכך היא כתובת עתיקה מאוד על מזבח בתיאטרון של עיירה זו, המספרת על הקרבת קורבנות על פי החוק האלבני (lege Albana). הכינוי "קיסר" מקורו, לפי פליניוס הזקן, באב קדמון שנולד בניתוח קיסרי מהפועל הלטיני לחתוך, caedere, caes-. ה"היסטוריה אוגוסטה" מציעה שלושה הסברים חלופיים: שלקיסר הראשון הייתה רעמת שיער סבוכה (בלטינית caesaries); שה היו לו עיניים אפורות-בהירות (בלטינית oculis caesiis); או שהוא הרג פיל במהלך המלחמות הפוניות (caesai בקרב מורי).
קיסר הפיק מטבעות הכוללים דמויות של פילים, מה שמעיד על כך שהעדיף את הפרשנות האחרונה של שמו. למרות הייחוס העתיק שלהם, היוליים קיסארס לא היו משפיעים מבחינה פוליטית במיוחד, אף על פי שנהנו מהתאוששות מסוימת בגורלם הפוליטי בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס. אביו של קיסר, שנקרא גם גאיוס יוליוס קיסר, ניהל את פרובינקיית אסיה, ואחותו יוליה, דודתו של קיסר, נישאה לגאיוס מריוס, מהדמויות הבולטות ביותר ברפובליקה. אמו, אורליה קוטה, באה ממשפחה משפיעה. מעט מאוד מתועד על ילדותו של קיסר. גאיוס מריוס, דודו של קיסר בשנת 85 לפנה"ס, מת אביו של קיסר פתאום, כך שקיסר הפך לראש המשפחה בגיל 16. התבגרותו חפפה למלחמת אזרחים בין דודו גאיוס מריוס לבין יריבו לוקיוס קורנליוס סולה.
שני הצדדים ביצעו טיהורים עקובים מדם של יריביהם הפוליטיים בכל פעם שהיו בעמדת עליונות. מריוס ובעל בריתו לוקיוס קורנליוס צִ׳ינָה שלטו בעיר כאשר קיסר מונה לכהן כפלמן דיאליס (flamen dialis), הכהן הגדול של יופיטר, והוא נישא לבתו של צ׳ינה, קורנליה. בעקבות ניצחונו הסופי של סולה, עם זאת, קשריו של קיסר עם המשטר הישן הפכו אותו למטרה עבור החדש. הוא נישל מירושתו, מנדוניית אשתו ומכהונתו הדתית, אך הוא סירב להתגרש מקורנליה ונאלץ לרדת למחתרת. האיום עליו הוסר באמצעות התערבות משפחת אמו, שכללה תומכים של סולה, והבתולות הווסטליות. סולה נכנע באי-רצון ואומרים שהצהיר שהוא רואה מריוס רבים בתוך קיסר.
אובדן כהונתו הדתית אפשר לו לרדוף אחר קריירה צבאית, שכן הכהן הגדול של יופיטר לא הורשה לגעת בסוס, לישון שלושה לילות מחוץ למיטתו שלו או לילה אחד מחוץ לרומא, או להביט בצבא. קיסר הרגיש שיהיה הרבה יותר בטוח רחק מסולה אם הדיקטטור ישנה את דעתו, ולכן עזב את רומא והצטרף לצבא, כשהוא משרת תחת מרקוס מינוקיוס תרמוס באסיה וסרוויליוס איזאוריקוס בקיליקיה. הוא שרת בהצטיינות, וזכה בזר האזרחי על חלקו במצור על מיטילינה. הוא יצא למשלחת לביתיניה כדי להבטיח את סיוע הצי של המלך ניקומדס, אך בילה זמן רב כל כך בחצרו של ניקומדס עד ששמועות צצו על רומן עם המלך, שאותו הכחיש קיסר בתוקף למשך שארית חייו. בשמעו על מותו של סולה בשנת 78 לפנה"ס, הרגיש קיסר בטוח מספיק כדי לחזור לרומא.
היו חסרים לו אמצעים מאחר שירושתו הוחרמה, אך הוא רכש בית צנוע בסובורה, שכונת מעמד-נמוך ברומא. הוא פנה לסנגוריה משפטית והתפרסם בשל רטוריקה יוצאת דופן המלווה במחוות נלהבות ובקול גבוה, ובאכיפה חסרת רחמים נגד מושלים לשעבר שהיו ידועים לשמצה בסחיטה ושחיתות. בדרכו ברחבי הים האגאי, קיסר נחטף על ידי שודדי ים והוחזק כשבוי. הוא שמר על גישת עליונות לאורך כל תקופת בשייתו. שודדי הים דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, אך הוא התעקש שיבקשו 50. לאחר שהכופר שולם, קיסר גייס צי, רדף ותפס את שודדי הים, וכלא אותם. הוא צלב אותם על סמכותו שלו, כפי שהבטיח בזמן שהיה בשבי — הבטחה ששודדי הים לקחו כבדיחה. כאות לרחמים, תחילה הורה לשסוף את גרונותיהם.
הוא נקרא עד מהרה חזרה לפעילות צבאית באאסיה, כשהוא מגייס כוח עזר כדי להדוף פלישה מהמזרח. הדיקטטור לוקיוס קורנליוס סולה הפשיט את קיסר מכהונתו הדתית. עם שובו לרומא, הוא נבחר לטריבון צבאי, צעד ראשון בקריירה פוליטית. הוא נבחר לקוואיסטור לשנת 69 לפנה"ס, ובמהלך אותה שנה נשא את הספד הלוויה לדודתו יוליה, וכלל תמונות של בעלה מריוס בתהלוכת הלוויה, שלא נראו מאז ימיו של סולה. אשתו קורנליה מתה גם היא באותה שנה. קיסר נסע לשרת את הקוואיסטורה שלו בהיספניה לאחר הלוויית, באביב או בתחילת קיץ 69 לפנה"ס. בזמן שהותו שם, אומרים שנתקל בפסל של אלכסנדר הגדול, והבין בחוסר שביעות רצון שהוא כעת בגיל שבו לאלכסנדר היה העולם למרגלותיו, בעוד שהוא עצמו השיג מעט יחסית.
עם שובו בשנת 67 לפנה"ס, הוא נישא לפומפיה, נכדתו של סולה, שאותה התגרש מאוחר יותר ב-61 לפנה"ס לאחר מעורבותה בשערוריית בונה דאה (Bona Dea). בשנת 65 לפנה"ס, הוא נבחר לאיידיל curule, וארגן משחקים מפוארים שהביאו לו תשומת לב נוספת ותמיכה ציבורית. בשנת 63 לפנה"ס, הוא התמודד בבחירות למשרת פונטיפקס מקסימום, הכהן הגדול של דת המדינה הרומית. הוא התמודד מול שני סנאטורים חזקים. האשמות בשוחד הועלו מכל הצדדים. קיסר ניצח בנוחות, למרות ניסיונם ומעמדם הרב יותר של יריביו. קיקרו היה קונסול באותה שנה, והוא חשף את קשירת הקמור של קטילינה להשתלט על הרפובליקה; מספר סנאטורים האשימו את קיסר במעורבות במזימה. לאחר שכיהן כפראיטור בשנת 62 לפנה"ס, מונה קיסר לנהל את היספניה אולטריור – החלק המערבי של חצי האי האייברי – כפרופראיטור, אם כי מקורות מסוימים מציעים שהחזיק בסמכויות פרוקונסולריות.
הוא עדיין היה שקוע בחובות כבדים והיה זקוק לרצות את נושיו בטרם יוכל לעזוב. הוא פנה למרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא. קראסוס שילם חלק מחובותיו של קיסר ושימש כערב לאחרים, בתמורה לתמיכה פוליטית בהתנגדותו לאינטרסים של פומפיוס. למרות זאת, כדי להימנע מלהפוך לאזרח פרטי וכך להיחשף לתביעה בגין חובותיו, יצא קיסר לפרובינקיה שלו לפני שתמה הפראיטוריה שלו. בספרד הוא כבש שני שבטים מקומיים וזכה לתואר imperator (מצביא מנצח) מצד חייליו; הוא ערך רפורמה בחוק הנוגע לחובות, וסיים את כהונתו כמושל בהערכה רבה. קיסר זכה בתואר imperator בשנת 60 לפנה"ס ושוב מאוחר יותר בשנת 45 לפנה"ס. ברפובליקה הרומית, זה היה תואר כבוד שנטלו מפקדים צבאיים מסוימים.
לאחר ניצחון גדול במיוחד, חיילי הצבא בשטח הכריזו על מפקדם כ-imperator, הכרזה שהייתה הכרחית כדי שגנרל יוכל לפנות לסנאט בבקשה לטריומף. עם זאת, הוא רצה גם להתמודד על משרת הקונסול, המשרה הבכירה ביותר ברפובליקה. אם היה חוגג טריומף, היה עליו להישאר חייל ולהישאר מחוץ לעיר עד לטקס, אך כדי להתמודד בבחירות היה עליו להניח את הפיקוד שלו ולהיכנס לרומא כאזרח פרטי. הוא לא יכול לעשות את שניהם בזמן שעמד לרשותו. הוא ביקש מהסנאט אישור להתמודד שלא נוכחות (in absentia), אך קאטו חסם את ההצעה. ניצב בפני הבחירה בין טריומף לבין הקונסולאט, בחר קיסר בקונסולאט. קונסולאט ומסעות צבאיים בשנת 60 לפנה"ס, קיסר ביקש להיבחר כקונסול לשנת 59 לפנה"ס, יחד עם שני מועמדים נוספים.
עלייה לשלטון והטריומווירט הראשון
הבחירות היו מכוערות – אפילו קאטו, עם המוניטין שלו לחוסר שוחד, אומרים שפנה לשוחד לטובת אחד מיריביו של קיסר. קיסר ניצח, יחד עם השמרן מרקוס ביבולוס. קיסר כבר היה נתון בחוב פוליטי למרקוס ליקיניוס קראסוס, אך הוא גם פנה לפומפיוס. פומפיוס וקראסוס היו מסוכסכים במשך עשור, ולכן קיסר ניסה לפייס ביניהם. לשלושתם היה מספיק כסף והשפעה פוליטית כדי לשלוט بعסקי הציבור. ברית לא רשמית זו, הידועה כטריומווירט הראשון ("שלטון שלושת האנשים"), התחזקה בנישואיו של פומפיוס ליוליה בתו של קיסר. קיסר התחתן גם הוא שוב, הפעם עם קלפורניה, שהייתה בת של סנאטור חזק אחר.
דנאריוס המתאר את יוליוס קיסר, מתוארך לפברואר–מרץ 44 לפנה"ס קיסר הציע חוק לחלוקה מחדש של אדמות ציבוריות לעניים – בכוח הזרוע, אם יהיה צורך בכך – הצעה שזכתה לתמיכתם של פומפיוס ושל קראסוס, והפכה את הטריומווירט לפומבי. פומפיוס מילא את העיר בחיילים, צעד שהפחיד את מתנגדי הטריומווירט. ביבולוס ניסה להכריז על האותות כבלתי-מבטיחים וכך לבטל את החוק החדש, אך הוא גורש מהפורום על ידי תומכיו החמושים של קיסר. הליקטורים שלו ראו את ה-fasces שלהם נשברים, שני magistrates גבוהים שהתלוו אליו נפצעו, ודלי של צואה נשפך עליו. מתוך פחד לחייו, הוא פרש לביתו למשך שארית השנה, כשהוא מפרסם מדי פעם הכרזות על אותות רעים. ניסיונות אלו התבררו כבלתי יעילים בהכשלה חוקי קיסר.
סאטיריקנים רומאים התייחסו מעת ההיא לשנה כאל "הקונסולאט של יוליוס וקיסר". כאשר קיסר נבחר לראשונה, האריסטוקרטיה ניסתה להגביל את כוחו העתידי על ידי הקצאת היערות והמרעים של איטליה, במקום מושלות של פרובינקיה, כחובת הפיקוד הצבאי שלו לאחר שתמה שנת כהונתו בתפקיד. בעזרת בעלי ברית פוליטיים, קיסר הבטיח את העברתו של חוק ואטיניה (lex Vatinia), שהעניק לו את מושלות גאליה הציסאלפינית (צפון איטליה) ואת אילוריקום (דרום-מזרח אירופה). ביוזמת פומפיוס וחמיו פיזו, גאליה הטרנסאלפינית (דרום צרפת) נוספה בהמשך לאחר מותו בטרם עת של מושלה, מה שהעניק לו פיקוד על ארבעה לגיונות. תקופת מושלותו, וכך חסינותו מפני תביעה, נקבעה לחמש שנים, במקום האחת הרגילה.
כיבוש גאליה
כאשר הסתיים קונסולאט שלו, קיסר התחמק בקושי מתביעה בגין אי-הסדרים בשנת כהונתו, ומיהר לצאת לפרובינקיה שלו. כיבוש גאליה קיסר עדיין היה שקוע עמוק בחובות, אך היה כסף להרוויח כמושל, בין אם באמצעות סחיטה או הרפתקאות צבאיות. לקיסר היו ארבעה לגיונות תחת פיקודו, שתיים מהפרובינקיות שלו גבלו בשטח שטרם נכבש, וחלקים מגאליה נודעו כבלתי יציבים. כמה מבני בריתה הגאליים של רומא הובסו על ידי יריביהם בקרב מגטובריגה, בעזרת כוח עזר של שבטים גרמאניים. הרומאים חששו ששבתים אלו מתכוננים להגר דרומה, קרוב יותר לאיטליה, ושהם בעלי כוונות מלחמה. קיסר גייס שני לגיונות חדשים והביס שבטים אלו. בתגובה לפעילויותיו המוקדמות של קיסר, השבטים בצפון-מזרח החלו להתחמש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קיסר התייחס לכך כמהלכים תוקפניים ולאחר התנגשות לא חד-משמעית מול השבטים המאוחדים, הוא כבש את השבטים בזה אחר זה. בינתיים, אחד מהלגיונות שלו החל בכיבוש השבטים בצפון הרחוק, ממש מול בריטניה. במהלך אביב 56 לפנה"ס, הטריומווירים קיימו ועידה, שכן רומא הייתה בסערה והברית הפוליטית של קיסר התפרקה. ועידת לוקה חידשה את הטריומווירט הראשון והאריכה את מושלותו של קיסר בחמש שנים נוספות. כיבוש הצפון הושלם במהרה, בעוד כמה כיסים של התנגדות נותרו על حالם. לקיסר היה כעת בסיס בטוח שממנו יכול היה לצאת לפלישה לבבריטניה.
היקף הרפובליקה הרומית בשנת 40 לפנה"ס לאחר כיבושי קיסר בשנת 55 לפנה"ס, קיסר הדף פלישה לגאליה על ידי שני שבטים גרמאניים, והמשיך בכך שבנה גשר מעבר לריין והפגין נוכחות צבאית בשטח גרמאני, בטרם חזר ופירק את הגשר. מאוחר יותר באותו קיץ, לאחר שהכניע שני שבטים נוספים, הוא חצה לבריטניה, בטענה שהבריטונים סייעו לאחד מאויביו בשנה הקודמת, ככל הנראה הוונטי מבריטני. המודיעין שלו היה לקוי, ולמרות שהשיג ראש גשר על החוף, הוא לא יכול להתקדם יותר. הוא ערך פשיטות מראש הגשר שלו והרס כמה כפרים. לאחר מכן חזר לגאליה לחורף. הוא חזר בשנה שלאחר מכן, מוכן יותר ועם כוח גדול יותר, והשיג הישגים רבים יותר. הוא התקדם לפנים הארץ, והקים מספר בריתות.
עם זאת, יבולים גרועים הובילו למרד נרחב בגאליה, מה שאילץ את קיסר לעזב את בריטניה בפעם האחרונה. בזמן שקיסר היה בבריטניה, בתו יוליה, אשתו של פומפיוס, מתה בלידתה. קיסר ניסה להבטיח מחדש את תמיכתו של פומפיוס בכך שהציע לו את אחייניתו הגדולה לנישואין, אך פומפיוס סירב. בשנת 53 לפנה"ס נהרג קראסוס בעת שהוביל פלישה שנכשלה למזרח. רומא הייתה על סף מלחמת אזרחים. פומפיוס מונה לקונסול יחיד כאמצעי חירום, ונישא לבתו של יריב פוליטי של קיסר. הטריומווירט מת. ורקינגטוריקס זורק את נשקו לרגלי יוליוס קיסר, ציור מאת ליאונל רואייה. מוזיאון קרוזאטייה, לה פุย-אן-ווליי, פראנס. למרות שהשבטים הגאליים היו חזקים מבחינה צבאית כמו הרומאים, הפילוג הפנימי בקרב הגאלים הבטיח ניצחון קל לקיסר.
מלחמת אזרחים ודיקטטורה
נסיונו של ורקינגטוריקס בשנת 52 לפנה"ס לאחד אותם נגד הפלישה הרומית הגיע מאוחר מדי. הוא התגלה כמפקד ממולח, שהביס את קיסר בקרב גרגובייה, אך עבודות המצור המורכבות של קיסר בקרב אלסיה אילצו לבסוף את כניעתו. למרות התפרצויות מפוזרות של לחימה בשנה שלאחר מכן, גאליה נכבשה למעשה. פלוטרכוס טען כי במהלך המלחמות הגאליות הצבא נלחם נגד שלושה מיליון בני אדם, שמהם מיליון מתו, ומיליון נוספים שועבדו, דיכא 300 שבטים, והרס 800 ערים. מלחמת אזרחים בשנת 50 לפנה"ס, הסנאט בראשות פומפיוס הורה לקיסר לפרק את צבאו ולחזור לרומא משום שתקופת כהונתו כמושל הסתיימה. קיסר חשב שהוא יועמד לדין אם ייכנס לרומא ללא החסינות שמה נהנה מגיסטראט. פומפיוס האשם את קיסר באי-ציות ובבגידה.
ב-10 בינואר 49 לפנה"ס, קיסר חצה את ננהר הרוביקון – גבול הגבול של איטליה – עם לגיונות בודד בלבד, הלגיון ה-13 גמינה (Legio XIII Gemina), והצית מלחמת אזרחים. עם חציית הרוביקון, קיסר, על פי פלוטרכוס וסווטוניוס, אמור היה לצטט את המחזאי האתונאי מנאנדרוס, ביוונית, "הקוביה הוטלה". אראסמוס, לעומת זאת, מציין שהתרגום המדויק יותר ללטינית של מצב הציווי היווני היה "alea iacta esto", תן לקוביה להיות מוטלת. פומפיוס ורבים מהסנאט ברחו דרומה, בהיותם בעלי ביטחון מועט בכוחותיו החדשים של פומפיוס. פומפיוס, למרות שעלה בהרבה על מספר חייליו של קיסר שהיה לו רק את לגיונו השלוש עשרה עמו, לא התכוון להילחם. קיסר רדף אחרי פומפיוס, בתקווה ללכוד אותו בטרם יוכלו לגיונותיו להימלט. ברונזה רומית של פומפיוס הגדול שנוצרה בתקופת שלטונו של אוגוסטוס פומפיוס הצליח להימלט בטרם הספיק קיסר ללכוד אותו.
בדרכו לספרד, השאיר קיסר את איטליה תחת שליטתו של מרקוס אנטוניוס. לאחר מסע מדהים של 27 יום, קיסר הביס את סגניו של פומפיוס, ואז חזר מזרחה, כדי לטס את פומפיוס באילוריקום, שם, ב-10 ביולי 48 לפנה"ס בקרב דירכיום, קיסר התחמק בקושי מתבוסה קטסטרופלית. בהתנגשות קצרה ביותר מאוחר יותר באותה שנה, הוא הביס באופן חד-משמעי את פומפיוס בפרסלוס, ביוון ב-9 באוגוסט 48 לפנה"ס. ברומא, קיסר מונה לדיקטטור, כשמרקוס אנטוניוס משמש כשר הסוסים שלו – סגנו השני; קיסר ניהל את בחירתו שלו לקונסול שני ואז, לאחר 11 ימים, התפטר מהדיקטטורה הזו. קיסר רדף אז אחרי פומפיוס למצרים, והגיע זמן קצר לאחר רצח הגנרל. שם, הובאו לקיסר ראשו הערוף וטבעת החותם של פומפיוס, והוא קיבל אותם בדמעות. לאחר מכן הוציא להורג את רוצחי פומפיוס.
קיסר הסתבך אז במלחמת אזרחים מצרית בין הפרעה הילד לבין אחותו, אשתו ושותפתו לשלטון, המלכה קלאופטרה. אולי כתוצאה מתפקידו של הפרעה ברצח פומפיוס, קיסר תפס את צדה של קלאופטרה. הוא עמד במצור על אלכסנדריה ובהמשך הביס את כוחות הפרעה בקרב הנילוס בשנת 47 לפנה"ס והציב את קלאופטרה כשליטה. קיסר וקלאופטרה חגגו את ניצחונם בתהלוכת ניצחון על הנילוס באביב 47 לפנה"ס. הדוברה המלכותית לוותה על ידי 400 ספינות נוספות, וקיסר נחשף לאורח החיים המפואר של הפרעונים המצרים. קיסר וקלאופטרה לא היו נשואים. קיסר המשיך את יחסיו עם קלאופטרה לאורך נישואיו האחרונים – בעיניים רומיות, הדבר לא היווה ניאוף – וכנראה הביא לעולם בן שנקרא קיסריון.
קלאופטרה ביקרה ברומא יותר מפעם אחת, והתגוררה בווילה של קיסר ממש מחוץ לרומא מעבר לטיבר. קלאופטרה וקיסר, ציור משנת 1866 מאת ז'אן-לאון ז'רום בסוף שנת 48 לפנה"ס, מונה קיסר בשנית לדיקטטור, לתקופה של שנה אחת. לאחר שבילה את החודשים הראשונים של שנת 47 לפנה"ס במצרים, נסע קיסר למזרח התיכון, שם השמיד את מלך פונטוס; ניצחונו היה מהיר ושלם כל כך עד שהוא לעג לניצחונותיו הקודמים של פומפיוס על אויבים דלים כאלה. בדרכו לפונטוס, ביקתר קיסר בטרסוס מ-27 עד 29 במאי 47 לפנה"ס (25–27 במאי לפי הלוח הגרגוריאני), שם נתקל בתמיכה נלהבת, אך שם, לפי קיקרו, קასიוס תכנן להרוג אותו כבר בשלב זה. משם, המשיך לאפריקה כדי לטפל בשרידי תומכיו הסנאטוריים של פומפיוס.
הוא הובס על ידי טיטוס לאביאנוס ברוספינה ב-4 בינואר 46 לפנה"ס אך התאושש כדי להשיג ניצחון משמעותי בתפסוס ב-6 באפריל 46 לפנה"ס על קאטו, אשר התאבד לאחר מכן. לאחר ניצחון זה, הוא מונה לדיקטטור למשך 10 שנים. בניו של פומפיוס נמלטו לספרד; קיסר דלק אחריהם והביס את שארית האופוזיציה בקרב מונדה במרץ 45 לפנה"ס. במהלך תקופה זו, קיסר נבחר לכהונותיו השלישית והרביעית כקונסול בשנים 46 לפנה"ס ו-45 לפנה"ס – הפעם האחרונה ללא עמית. דיקטטורה ורצח בעודו ממשיך במסעותיו בספרד, החל הסנאט להעניק כבוד לקיסר. קיסר לא הוציא אל חוק את אויביו, אלא חנן כמעט את כולם, ולא הייתה אופוזיציה ציבורית רצינית נגדו. משחקים וחגיגות גדולות נערכו באפריל כדי לכבד את ניצחונו של קיסר במונדה.
פלוטרכוס כותב שרומאים רבים מצאו את הטריומף שנערך בעקבות ניצחונו של קיסר כחסר טעם, שכן המובסים במלחמת האזרחים לא היו זרים, אלא בני עמם הרומאים. עם שובו של קיסר לאיטליה בספטמבר 45 לפנה"ס, הוא הגיש את צוואתו, בה מינה את אחיינו הגדול גאיוס אוקטביוס אוקטביאנוס, לימים אוגוסטוס קיסר, כיורשו העיקרי, והשאיר לו את נכסיו ורכושו העצומים, כולל שמו. קיסר גם כתב שאם אוקטביאנוס ימות לפני קיסר, דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס יהיה היורש הבא בתור. בצוואתו, הוא הוריש גם מתנה נדיבה לאזרחי רומא.
רפורמות ורצח
ציור קיר רומאי זה מאמצע המאה ה-1 לפנה"ס בפומפיי הוא ככל הנראה תיאור של קלאופטרה השביעית כונוס גנטריקס בין חצייתו את הרוביקון בשנת 49 לפנה"ס, לבין הירצחו ב-44 לפנה"ס, קיסר ייסד חוקה חדשה, שנועדה להשיג שלוש מטרות נפרדות. ראשית, הוא רצה לדכא כל התנגדות חמושה בפרובינקיות, ובכך להחזיר את הסדר לרפובליקה. שית, הוא רצה ליצור ממשל מרכזי חזק ברומא. לבסוף, הוא רצה לארוג יחד את כל הפרובינקיות ליחידה מגובשת אחת. המטרה הראשונה הושגה כאשר קיסר הביס את פומפיוס ותומכיו. כדי להשיג את שתי המטרות האחרות, הוא היה צריך להבטיח שהשליטה שלו בממשלה תהיה ללא עוררין, ולכן הוא נטל את הסמכויות הללו על ידי הגדלת סמכותו שלו, והקטנת סמכותם של מוסדות פוליטיים אחרים ברומא.
לבסוף, הוא חוקק סדרה של רפורמות שנועדו לטפל בכמה נושאים שהוזנחו זמן רב, והחשובה שבהן הייתה הרפורמה שלו בלוח השנה. דיקטטורה כאשר קיסר חזר לרומא, הסנאט העניק לו טריומפים על ניצחונותיו, לכאורה אלה על גאליה, מצרים, פרנאקס ויוּבָּה, ולא על יריביו הרומאים. כאשר ארסינואה הרביעית, מלכת מצרים לשעבר, הוצגה בתהלוכה בשלשלאות, הצופים התפעלו מהופעתה המכובדת והתרגשו לרחמים. משחקי טריומף נערכו, וכללו ציד חיות עם 400 אריות ותחרויות גלדיאטורים. קרב ימי נערך על אגן מוצף בשדה מארס. בקרקס המקסימום, שני צבאות של שבויי מלחמה, כל אחד של 2,000 איש, 200 סוסים ו-20 פילים, נלחמו עד המוות. שוב, כמה עוברי אורח התלוננו, הפעם על ראוותנותו הבזبזנית של קיסר.
מהומה פרצה, והפסיקה רק כאשר קיסר ציווה על הכוהנים להקריב שני מתפרעים בשדה מארס. לאחר הטריומף, יצא קיסר להעביר אג'נדה חקיקתית שאפתנית. הוא הורה על עריכת מפקד אוכלוסין, אשר אילץ הפחתה בחלוקת הדגן, וקבע שמושבעים יוכלו לבוא רק מקרב הסנאט או מעמדות הפרשים. הוא העביר חוק צניעות שהגביל את רכישתם של מותרות מסוימים. לאחר מכן, הוא העביר חוק שתגמל משפחות על הבאת ילדים רבים, כדי להאיץ את האכלוס מחדש של איטליה. לאחר מכן, הוא הוציא מחוץ לחוק את הגילדות המקצועיות, למעט אלו בעלות יסוד עתיק, שכן רבות מהן היו מועדונים פוליטיים חתרניים. לאחר מכן העביר חוק הגבלת כהונה החל על מושלים. הוא העביר חוק ארגון מחדש של חובות, שבסופו של דבר ביטל כשלושת רבעי מכלל החובות.
קיסר הירוק, דיוקן לאחר המוות מהמאה ה-1 לספירה, מוזיאון אלטס, ברלין פורום קיסר, עם מקדש ונוס גנטריקס שלו, נבנה לאחר מכן, לצד עבודות ציבוריות רבות אחרות. קיסר גם הסדיר בקפידה את רכישת הדגן המסובסד על ידי המדינה והפחית את מספר המוטבים למספר קבוע, שכולם הוכנסו לפנקס מיוחד. משנת 47 עד 44 לפנה"ס, הוא הכין תוכניות לחלוקת אדמות לכ-15,000 מותיקיו. השינוי החשוב ביותר, עם זאת, היה הרפורמה שלו בלוח השנה. לוח השנה הרומאי באותה תקופה הוסדר על ידי תנועת הירח. על ידי החלפתו בלוח השנה המצרי, המבוסס על השמש, יכלו חקלאים רומאים להשתמש בו כבסיס לשתילה עונתית עקבית משנה לשנה. הוא קבע את אורך השנה ל-365.25 ימים על ידי הוספת יום עיבור בסוף פברואר בכל שנה רביעית.
כדי להתאים את לוח השנה לעונות השנה, הוא הורה להוסיף שלושה חודשים נוספים לשנת 46 לפנה"ס – חודש העיבור הרגיל בסוף פברואר, ושני חודשים נוספים לאחר נובמבר. לפיכך, הלוח היוליאני נפתח ב-1 בינואר 45 לפנה"ס. לוח שנה זה כמעט זהה ללוח המערבי הנוכחי. פסל של יוליוס קיסר, ויה דיי פורי אימפריאלי, רומא זמן קצר לפני הירצחו, הוא העביר עוד כמה רפורמות. הוא הקים כוח משטרה, מינה פקידים לביצוע רפורמות הקרקעות שלו, והורה על בנייתן מחדש של קרתגו וקורינתוס. הוא גם הרחיב את זכויות הלטינים ברחבי העולם הרומאי, ואז ביטל את מערכת המיסים וחזר לגרסה המוקדמת שאפשרה לערים לגבות מס כרצונן, במקום להזדקק למתווכים רומאים.
הירצחו מנע תוכניות נוספות וגדולות יותר, שכללו בניית מקדש חסר תקדים למארס, תיאטרון ענק, וספרייה בסדר גודל של ספריית אלכסנדריה. הוא גם רצה להפוך את אוסטיה לנמל מרכזי, ולחפור תעלה דרך מצר קורינתוס. מבחינה צבאית, הוא רצה לכבוש את הדאקים והפרתים, ולנקום את ההפסד בקרחה. לפיכך, הוא יזם גיוס המוני. זמן קצר לפני הירצחו, הסנאט מינה אותו לצנסור לכל החיים ולאב המולדת, וחודש קווינטיליס שונה ליולי לכבודו. הוענקו לו תארים נוספים, ששימשו מאוחר יותר כדי להצדיק את הירצחו כמונרך אלוהי בכוח: הופקו מטבעות הנושאים את דמותו ופסלו הוצג לצד פסלי המלכים.
גיבוש פוליטי ומוות
הוענק לו כיסא זהב בסנאט, הורשה ללבוש בגדי טריומף בכל עת שבחר, והוצעה לו צורה של פולחן חצי-רשמי או פופולרי, כאשר מרקוס אנטוניוס משמש ככהן הגדול שלו. רפורמות פוליטיות ההיסטוריה של מינוייו הפוליטיים של קיסר מורכבת ובלתי ודאית. קיסר החזיק הן בדיקטטורה והן בטריבונט, אך התחלף בין הקונסולאט לפרוקונסולאט. נראה כי סמכויותיו בתוך המדינה נשענו על משרות אלו. הוא מונה לראשונה לדיקטטור בשנת 49 לפנה"ס, כנראה כדי לנהל את הבבחירות, אך התפטר מהדיקטטורה תוך 11 ימים. בשנת 48 לפנה"ס, הוא מונה מחדש לדיקטטור, אך הפעם לתקופה בלתי מוגבלת, ובשנת 46 לפנה"ס, הוא מונה לדיקטטור למשך 10 שנים.
בשנת 48 לפנה"ס, הוענקו לקיסר סמכויות טריבוניות קבועות, שהפכו את גופו לקדוש ואיפשרו לו להטיל וטו על הסנאט, למרות שלפחות בהזדמנות אחת, טריבונים ניסו להפריע לו. הטריבונים הפוגעים במקרה זה הובאו בפני הסנאט ופוטרו מתפקידם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שקיסר הפר את קדושתו של טריבון. לאחר שצעד לראשונה על רומא בשנת 49 לפנה"ס, הוא פתח בכוח את האוצר, למרות שטריבון הניח עליו את חותמו. לאחר הדחת שני הטריבונים המפריעים, קיסר, אולי כצפוי, לא נתקל בעוד התנגדות מצד חברים אחרים במכללת הטריבונים.
חנינת קיסר, מאת אבל דה פוז'ול, 1808 כאשר קיסר חזר לרומא בשנת 47 לפנה"ס, שורות הסנאט דוללו קשות, ולכן השתמש בסמכויותיו כצנסור כדי למנות סנאטורים חדשים רבים, מה שהעלה בסופו של דבר את מספר חברי הסנאט ל-900. כל המינויים היו של תומכיו שלו, מה שגזל מהאריסטוקרטיה הסנאטורית את יוקרתה, והפך את הסנאט למשרת יותר ויותר עבורו. כדי למזער את הסיכון שגנרל אחר ינסה לקרוא לו תגר, קיסר העביר חוק שהכפיף מושלים למגבלות כהונה. בשנת 46 לפנה"ס, העניק קיסר לעצמו את התואר "פרפקט המוסר", שהיה משרה חדשה רק בשמה, שכן סמכויותיה היו זהות לאלו של הצנסורים.
כך יכול היה להחזיק בסמכויות צנסוריאליות, מבלי להכפיף את עצמו מבחינה טכנית לאותם פיקוחים אליהם היו כפופים הצנסורים הרגילים, והוא השתמש בסמכויות אלו כדי למלא את הסנאט בתומכיו שלו. הוא גם קבע את תקדים, שאותו הלכו ממשיכיו הקיסריים, של דרישה שהסנאט יעניק לו תארים וכבוד שונים. למשל, הוענקו לו התארים "אב המולדת" ו-"imperator". מטבעות נשאו את דמותו, והוא קיבל את הזכות לדבר ראשון במהלך ישיבות הסנאט. קיסר לאחר מכן הגדיל את מספר המגִסטראטים שנבחרו מדי שנה, מה שיצר מאגר גדול של מגִסטראטים מנוסים, ואיפשר לקיסר לתגמל את תומכיו.
דנאריוס (42 לפנה"ס) שהונפק על ידי גאיוס קასიוס לונגינוס ולנטולוס ספינתר קיסר אף נקט צעדים כדי להפוך את איטליה לפרובינקיה, ולקשר הדוק יותר את יתר פרובינקיות האימפריה ליחידה מגובשת אחת. בכך טופלה הבעיה הבסיסית שגרמה למלחמת בעלות הברית עשרות שנים קודם לכן, שבה אנשים שמחוץ לרומא או איטליה לא החזיקו באזרחות. תהליך זה, של מיזוג האימפריה הרומית כולה ליחידה אחת, במקום לשמר אותה כרשת של נסיכויות לא שוויוניות, הושלם בסופו של דבר על ידי יורשו של קיסר, הקיסר אוגוסטוס. בפברואר 44 לפנה"ס, חודש אחד לפני הירצחו, הוא מונה לדיקטטור לתמיד. תחת קיסר, כמות משמעותית של סמכות הופקדה בידי סגניו, בעיקר משום שקיסר שהה לעתים קרובות מחוץ לאיטליה.
באוקטובר 45 לפנה"ס, קיסר התפטר מתפקידו כקונסול יחיד, והקל על בחירתם של שני יורשים להמשך השנה, מה שתיאורטית שיקם את הקונסולאט הרגיל, שכן החוקה לא הכירה בקונסול יחיד ללא עמית. לקראת סוף חייו, קיסר החל להתכונן למלחמה נגד האימפריה הפרתית. מכיוון שהיעדרו מרומא עלול היה להגביל את יכולתו למנות את הקונסולים שלו, הוא העביר חוק שהרשה לו למנות את כל המגִסטראטים, ואת כל הקונסולים והטריבונים. הדבר הפך למעשה את המגִסטראטים מנציגי העם לנציגי הדיקטטור.
רצח באדושים של מרץ – 15 במרץ; ראה לוח השנה הרומאי של 44 לפנה"ס – קיסר היה אמור להופיע במושב של הסנאט. מספר סנאטורים קשרו קשר לרצח קיסר. מרקוס אנטוניוס, ששמע במעורפל על המזימה בלילה הקודם מפני משחרר מבועת בשם סרוויליוס קאסקה, וחשש מהגרוע מכל, הלך כדי לחסום את דרכו של קיסר. הקושרים, לעומת זאת, צפו זאת ובחשש שאנטוניוס יבוא לעזרתו של קיסר, דאגו שטרבוניוס ייורט אותו ממש כשהתקרב לפודיום של תיאטרון פומפיוס, שבו אמור היה להתקיים המושב, ויעצור אותו בחוץ. פלוטרכוס, לעומת זאת, מייחס פעולה זו של עיכוב אנטוניוס לברוטוס אלבינוס. כששמע את המהומה מאולם הסנאט, אנטוניוס ברח.
לדברי פלוטרכוס, כאשר קיסר הגיע לסנאט, טיליוס קימבר הציג בפניו עתירה להחזיר את אחיו הגולה. שאר הקושרים התקבצו סביבו כדי להציע תמיכה. גם פלוטרכוס וגם סווטוניוס אומרים שקיסר נפנף אותו הלאה, אך קימבר תפס את כתפיו ומשך את הטוניקה של קיסר למטה. קיסר קרא אז לקימבר, "מדוע, זו אלימות!" ("Ista quidem vis est!"). הסנאטורים מקיפים את קיסר, פרשנות מהמאה ה-19 לאירוע מאת קרל תיאודור פון פילוטי קאסקה שלף בו-זמנית את פיונו וביצע דקירה חטופה בצווארו של הדיקטטור. קיסר הסתובב במהירות ותפס את קאסקה בזרועו. לדברי פלוטרכוס, הוא אמר בלטינית, "קאסקה, אתה נבל, מה אתה עושה?" קאסקה, מפוחד, צעק, "הצילו, אחי!" ביוונית ("ἀδελφέ, βοήθει", "adelphe, boethei"). בתוך רגעים ספורים, הקבוצה כולה, כולל ברוטוס, תקפה את הדיקטטור.
קיסר ניסה להימלט, אך כשהוא סוור מעיוורון דם, מעד ונפל; האנשים המשיכו לדקור אותו בעודו שוכב חסר אגנה במדרגות התחתונות של הפודיום. לפי אאוטרופיוס, כ-60 גברים השתתפו ברצח. הוא נדקר 23 פעמים. לפי סווטוניוס, רופא קבע בהמשך שרק פצע אחד, השני לחזהו, היה קטלני. מילותיו האחרונות של הדיקטטור אינן ידועות בוודאות, והן נושא שנוי במחלוקת בקרב מלומדים והיסטוריונים כאחד. סווטוניוס מדווח שאחרים אמרו שמילותיו האחרונות של קיסר היו הביטוי היווני "καὶ σύ, τέκνον;" בתעתיק "Kai su, teknon?": "גם אתה, ילד?" באנגלית. עם זאת, דעתו של סווטוניוס עצמו הייתה שקיסר לא אמר דבר.
פלוטרכוס מדווח גם כן שקיסר לא אמר דבר, כשהוא משוך את הטוגה שלו על ראשו כאשר ראה את ברוטוס בין הקושרים. הגרסה הידועה ביותר בעולם דובר האנגלית היא הביטוי הלטיני "Et tu, Brute?" ("וגם אתה, ברוטוס?"), המבוטא בדרך כלל כ-"גם אתה, ברוטוס?"; ידועה ביותר מתוך יוליוס קיסר של שייקספיר, שבו היא למעשה מהווה את המחצית הראשונה של שורה מקרונית: "Et tu, Brute? ואז פול, קיסר." גרסה זו כבר הייתה פופולרית כאשר המחזה נכתב, שכן היא מופיעה במחזה הלטיני של ריצ'רד אדס Caesar Interfectus משנת 1582 וב-The True Tragedie of Richarde Duke of Yorke & etc. משנת 1595, יצירת המקור של שייקספיר למחזות אחרים. מותו של קיסר, ז'אן-לאון ז'רום, 1867 לפי פלוטרכוס, לאחר הרצח, ברוטוס התקדם קדימה כאילו כדי לומר דבר מה לחבריו הסנאטורים; אלה, לעומת זאת, ברחו מהבניין.
תוצאות ומורשת
גופתו של קיסר נשרפה. קהל שהתאסף בשרפה פתח בשריפה, אשר פגעה קשות בפורום ובבניינים הסמוכים. באתר שריפתו, מקדש קיסר הוקם מספר שנים לאחר מכן בצד המזרחי של הכיכר המרכזית של הפורום הרומאי. רק המזבח שלו נותר כעת. פסל שעווה בגודל טבעי של קיסר הוקם מאוחר יותר בפורום ומציג את 23 פצעי הדקירה. בכאוס שבעקבות מותו של קיסר, מרקוס אנטוניוס, אוקטביאנוס לימים אוגוסטוס קיסר, ואחרים נלחמו בסדרה של חמש מלחמות אזרחים, שיגיעו לשיאן בהקמת האימפריה הרומית. תוצאות הרצח התוצאה הבלתי צפויה על ידי הרוצחים הייתה שמותו של קיסר זירז את סופה של הרפובליקה הרומית.
המעמדות הבינוניים והנמוכים ברומא, שקרבם קיסר היה פופולרי מאוד ומאז תקופת גאליה, זעמו על כך שקבוצה קטנה של אריסטוקרטים הרגה את האלוף שלהם. אנטוניוס, שהתרחק מקיסר, ניצל את צערו של ההמון הרומאי ואיים לשחרר אותם על האופטימאטים, אולי במטרה ליטול את השליטה ברומא בעצמו. להפתעתו ולתדהמתו, קיסר מינה את אחיינו הגדול גאיוס אוקטביוס כיורשו היחיד – מכאן השם אוקטביאנוס – כשהוא מוריש לו את השם העוצמתי לאין שיעור של קיסר והופך אותו לאחד האזרחים העשירים ביותר ברפובליקה. נאום מרקוס אנטוניוס בלווייתו של קיסר מאת ג'ורג' אדוארד רוברטסון הקהל בלוויה התפרץ, זורק ענפים יבשים, ריהוט, ואפילו ביגוד על מוקד הלוויה של קיסר, מה שגרם ללהבות לצאת משליטה, תוך פגיעה קשה בפורום.
ההמון תקף לאחר מכן את בתיהם של ברוטוס וקასიוס, ששם נהדפו רק בקושי רב, מה שסיפק בסופו של דבר את הניצוץ למלחמת האזרחים, תוך הגשמת חלק לפחות מאיומו של אנטוניוס נגד האריסטוקרטים. אנטוניוס לא צפה את התוצאה הסופית של סדרת מלחמות האזרחים הבאה, במיוחד ביחס ליורשו המאומץ של קיסר. אוקטביאנוס, בן 18 בלבד כאשר קיסר מת, הוכיח כישורים פוליטיים ניכרים, ובעוד אנטוניוס התמודד עם דקימוס ברוטוס בסבב הראשון של מלחמות האזרחים החדשות, אוקטביאנוס ביסס את מעמדו הרעוע. כדי להילחם ברוטוס וקასიוס, שהקימו צבא עצום ביוון, אנטוניוס נזקק לחיילים, לכסף מקופות המלחמה של קיסר, וללגיטימציה שהשם של קיסר יספק לכל פעולה שנקט נגדם.
עם העברת ה-lex Titia ב-27 בנובמבר 43 לפנה"ס, הוקם רשמית הטריומווירט השני, המורכב מאנטוניוס, אוקטביאנוס, ומפקד הפרשים הנאמן של קיסר לפידוס. הוא האליל רשמית את קיסר כ-Divus Iulius בשנת 42 לפנה"ס, ומאז הפך קיסר אוקטביאנוס ל-Divi filius ("בן האל"). מכיוון שחנינתו של קיסר הביאה לרציחתו, הטריומווירט השני חידש את נוהג הפרוסקריפציה, שניטש מאז סולה. הוא עסק בהריגה המאושרת על פי חוק של מספר רב של מתנגדיו כדי להבטיח מימון ל-45 הלגיונות שלו במלחמת האזרחים השנייה נגד ברוטוס וקასიוס. אנטוניוס ואוקטביאנוס הביסו אותם בפיליפי. פסל של מרקוס אנטוניוס שנוצר בתקופת שושלת פלאוויוס (69–96 לספירה) לאחר מכן, מרקוס אנטוניוס כרת ברית עם אהובתו של קיסר, קלאופטרה, במטרה להשתמש במצרים העשירה להפליא כבסיס לשליטה ברומא.
מלחמת אזרחים שלישית פרצה בין אוקטביאנוס מצד אחד לבין אנטוניוס וקלאופטרה מצד שני. מלחמת אזרחים סופית זו, שהגיעה לשיאה בתבוסת האחרונים באקטיום בשנת 31 לפנה"ס והתאבדותם במצרים בשנת 30 לפנה"ס, הביאה לעלייתו הקבועה של אוקטביאנוס, שהפך לקיסר הרומאי הראשון, תחת השם אוגוסטוס קיסר, שם המעביר סמכות דתית, ולא פוליטית. יוליוס קיסר התכונן לפלוש לפרתיה, לקווקז ולסקיתיה, ואז לצעוד חזרה לגרמניה דרך מזרח אירופה. תוכניות אלו סוכלו על ידי הירצחו. ממשיכיו ניסו אכן את כיבושי פרתיה וגרמניה, אך ללא תוצאות מתמשכות. האלהה יוליוס קיסר היה הרומאי ההיסטורי הראשון שהואלה רשמית. הוא זכה לאחר מותו בתואר Divus Iulius – יוליוס האלוהי/המוהלה – בצו של הסנאט הרומי ב-1 בינואר 42 לפנה"ס.
חיי אישית ובריאות
הופעתו של שביט במהלך משחקים לכבודו התפרשה כאישור לאלוהותו. למרות שמקדשו לא הוקדש עד לאחר מותו, ייתכן שקיבל כבוד אלוהי במהלך חייו: וזמן קצר לפני הירצחו, מרקוס אנטוניוס מונה ככהן (flamen) שלו. גם אוקטביאנוס וגם מרקוס אנטוניוס קידמו את פולחן Divus Iulius. לאחר מותו של קיסר, אוקטביאנוס, כיורש המאומץ