סולימאן המפואר
שושלת: עות'מאנית; אב: סלים הראשון; אם: חפסה סולטאן; דת: אסלאם סוני; טוגרה
סולימאן הראשון (6 בנובמבר 1494 – 6 בספטמבר 1566), הידוע בכינויו סולימאן המפואר, היה הסולטאן העות'מאני מ-1520 עד 1566. בתקופת שלטונו, הארוכה ביותר מבין הסולטאנים העות'מאנים, הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיא כוחה הכלכלי, הצבאי והפוליטי, ומספר נתיניה גדל ללפחות 25 מיליון בני אדם.
לאחר שירש את אביו סלים הראשון ב-30 בספטמבר 1520, החל סולימאן את שלטונו ביציאה למסעות צבאיים נגד המעצמות הנוצריות במרכז ומזרח אירופה ובמזרח התיכון; בלגרד נפלה לידיו בשנת 1521 ורודוס ב-1522, ובקרב מוהאץ' ב-1526 שבר סולימאן את כוחה של ממלכת הונגריה. הונגריה חולקה לאחר מכן, וחלק גדול ממנה סופח ישירות לאימפריה. עם זאת, תבוסתו במצור על וינה ב-1529 מנעה ממנו להתקדם עמוק יותר לתוך אירופה. סולימאן נלחם גם במשך שנים נגד האימפריה הספווית השיעית מאיראן וסיפח את עיראק. בצפון אפריקה הוקם מחוז טריפוליטניה העות'מאני, והצי העות'מאני שלט בימים מהים התיכון ועד הים האדום והמפרץ הפרסי.
סולימאן חולל שינויים משפטיים מרכזיים בחברה, בחינוך, במיסוי ובמשפט הפלילי. הרפורמות שלו, שבוצעו בשיתוף עם השופט העות'מאני הראשי אבו-סווד אפנדי, איחדו את שתי צורות המשפט העות'מאני: החוק הסולטאני (קאנון) והמשפט האסלאמי (שריעה). הוא היה גם משורר וצורף דגול, ופטרון גדול של תרבות גבוהה, שפיקח על "תור הזהב" של האימפריה העות'מאנית, שהייתה בשיא התפתחותה האמנותית, הספרותית והאדריכלית.
בשנת 1534, סולימאן שבר את המסורת העות'מאנית כשנשא לאישה את הורם סולטאן, אישה משפיעה מההרמון הקיסרי שלו, שסייעה להוביל לתקופת "סולטנות הנשים" בהיסטוריה העות'מאנית. עם מותו של סולימאן ב-1566, ירש אותו בנו של סולימאן והורם, סלים השני. מותו של סולימאן מציין נקודת מפנה בהיסטוריה העות'מאנית, אם כי חוקרים רואים בדרך כלל את התקופה שלאחר מותו ככזו של משבר והסתגלות ולא רק של דעיכה פשוטה. בעשורים שלאחר מכן, החלה האימפריה העות'מאנית לחוות שינויים פוליטיים, מוסדיים וכלכליים משמעותיים, תקופה המכונה לעיתים קרובות עידן התמורות.
שמות ותארים חלופיים
במערב הוא נודע בשם סולימאן המפואר.
לא ברור מתי בדיוק החל המונח "קאנוני" (המחוקק) לשמש כתואר עבור סולימאן. הוא נעדר לחלוטין ממקורות עות'מאניים מהמאות ה-16 וה-17 ועשוי לתארך לתחילת המאה ה-18.
קיימת מסורת שמקורה במערב, לפיה סולימאן המפואר היה "סולימאן השני", אך מסורת זו התבססה על הנחה שגויה לפיה סולימאן צ'לבי היה אמור להיות מוכר כסולטאן לגיטימי.
חיים מוקדמים
סולימאן נולד בטרבזון שעל החוף הדרומי של הים השחור לשהזאדה סלים (לימים סלים הראשון), כנראה ב-6 בנובמבר 1494, אם כי תאריך זה אינו ידוע בוודאות מוחלטת. אמו הייתה חפסה סולטאן, שפחה שהתאסלמה ממוצא לא ידוע, שנפטרה ב-1534. בגיל שבע החל סולימאן בלימודי מדעים, היסטוריה, ספרות, תיאולוגיה וטקטיקה צבאית בבתי הספר של ארמון טופקאפי הקיסרי בקונסטנטינופול. כצעיר, הוא התיידד עם פארגאלי אבראהים פאשא, עבד יווני שלימים הפך לאחד מיועציו המהימנים ביותר (אך הוצא להורג מאוחר יותר בפקודת סולימאן). בגיל שבע-עשרה מונה למושל קאפה (תיאודוסיה), לאחר מכן מניסה, עם תקופת כהונה קצרה באדירנה.
### עלייה לכס השלטון
עם מות אביו, סלים הראשון (מלך בשנים 1512–1520), נכנס סולימאן לקונסטנטינופול ועלה על כס המלוכה כסולטאן העות'מאני העשירי. תיאור מוקדם של סולימאן, שבועות ספורים לאחר עלייתו לכס, סופק על ידי השליח הוונציאני ברטולומאו קונטאריני:
> הסולטאן הוא רק בן עשרים וחמש [למעשה 26], גבוה ורזה אך חסון, עם פנים רזות וגרמיות. שיער פנים ניכר, אך בקושי. הסולטאן נראה ידידותי ובמצב רוח טוב. השמועה אומרת שסולימאן נקרא בשמו בצדק, הוא נהנה מקריאה, הוא בעל ידע ומפגין שיקול דעת טוב."
מסעות צבאיים
### כיבושים באירופה
לאחר שירש את אביו, החל סולימאן בסדרת כיבושים צבאיים, שהובילו בסופו של דבר למרד בהנהגת מושל דמשק שמונה על ידי העות'מאנים ב-1521. סולימאן החל במהרה בהכנות לכיבוש בלגרד מממלכת הונגריה—משימה שסבא-רבא שלו מהמט השני נכשל בה בגלל הגנתו החזקה של יאנוש הוניאדי באזור. כיבושה היה חיוני לסילוק ההונגרים והקרואטים ש, לאחר תבוסות האלבנים, הבוסנים, הבולגרים, הביזנטים והסרבים, נותרו הכוח הרציני היחיד שיכול היה לחסום את ההישגים העות'מאניים הבאים באירופה. סולימאן כיתר את בלגרד ב-28 באוגוסט 1521, עם 250,000 חיילים טורקים ומעל 100 ספינות, והחל בסדרת הפגזות כבדות מאי בדנובה. בלגרד הפכה למושב הפאשאליק של בלגרד (הידוע גם כסנג'ק סמדרבו), והפכה במהירות לעיר העות'מאנית השנייה בגודלה באירופה עם למעלה מ-100,000 תושבים, שנייה רק לקונסטנטינופול.
הדרך להונגריה ולאוסטריה הייתה פתוחה, אך סולימאן הפנה את תשומת ליבו לאי רודוס שבמזרח הים התיכון, בסיס הבית של אבירי מסדר יוחנן הקדוש. סולימאן בנה ביצור גדול, טירת מרמריס, ששימשה כבסיס לצי העות'מאני. לאחר מצור של חמישה חודשים, רודוס נכנעה וסולימאן אפשר לאבירי רודוס לעזוב. כיבוש האי עלה לעות'מאנים ב-50,000 עד 60,000 הרוגים מקרב ומחלות (טענות נוצריות הגיעו עד ל-64,000 הרוגים עות'מאנים בקרב ו-50,000 ממחלות).
ככל שהיחסים בין הונגריה לאימפריה העות'מאנית הידרדרו, חידש סולימאן את מסעו במרכז אירופה, וב-29 באוגוסט 1526 הביס את לאיוש השני, מלך הונגריה (1506–1526) בקרב מוהאץ'. הצבא ההונגרי, שעודד על ידי האצולה להילחם בטרם עת, פתח בהתקפה חזיתית שקרסה תחת התקפות נגד עות'מאניות מתואמות. המלך לאיוש וחלק ניכר מהאריסטוקרטיה ההונגרית נהרגו, מה שהוביל להשמדת הצבא המלכותי וקץ השושלת היגלונית בהונגריה ובבוהמיה. לאחר מכן באה חלוקת הונגריה בין האימפריה העות'מאנית, המלוכה ההבסבורגית, ונסיכות טרנסילבניה. הקרב סימן את תחילת מלחמות עות'מאן-הבסבורג המתמשכות ואת דעיכת הונגריה כמעצמה עצמאית. כשנתקל בגופתו חסרת החיים של המלך לאיוש, נאמר שסולימאן התאבל: "באתי אכן בנשק נגדו; אבל לא הייתה זו משאלתי שייקטע כך לפני שבקושי טעם את מתיקות החיים והמלכות." בעוד סולימאן נלחם בהונגריה, שבטים טורקמנים במרכז אנטוליה (בקיליקיה) מרדו בהנהגת קלנדר צ'לבי.
כמה אצילים הונגרים הציעו שפרדיננד, שהיה שליט אוסטריה השכנה וקשור למשפחתו של לאיוש השני בנישואין, יהיה מלך הונגריה, תוך ציטוט הסכמים קודמים שההבסבורגים יקבלו את כס המלוכה ההונגרי אם לאיוש ימות ללא יורשים. עם זאת, אצילים אחרים פנו לאציל יאנוש זאפויה, שבו סולימאן תמך. תחת קרל החמישי ואחיו פרדיננד הראשון, כבשו ההבסבורגים מחדש את בודה והשתלטו על הונגריה. בתגובה ב-1529, צעד סולימאן דרך עמק הדנובה והשיב את השליטה בבודה; בסתיו שלאחר מכן, כוחותיו הטילו מצור על וינה. זו הייתה אמורה להיות המשלחת השאפתנית ביותר של האימפריה העות'מאנית ושיא תנועתה למערב. עם חיל מצב מתוגבר של 16,000 איש, האוסטרים הנחילו את התבוסה הראשונה לסולימאן, וזרעו את זרעי היריבות המרה בין עות'מאן להבסבורג שנמשכה עד המאה ה-20. ניסיונו השני לכבוש את וינה נכשל ב-1532, שכן כוחות עות'מאניים עוכבו על ידי המצור על גונס ולא הצליחו להגיע לווינה. בשני המקרים, הצבא העות'מאני סבל ממזג אוויר גרוע, שאילץ אותם להשאיר מאחור ציוד מצור חיוני, ועוכב על ידי קווי אספקה מתוחים מדי. בשנת 1533 נחתם חוזה קונסטנטינופול על ידי פרדיננד הראשון, שבו הכיר בריבונות עות'מאנית והכיר בסולימאן כ"אביו וריבונו", הוא גם הסכים לשלם מס שנתי וקיבל את הווזיר הגדול העות'מאני כאחיו ושווה לו בדרגה.
עד שנות ה-40 של המאה ה-16, חידוש הסכסוך בהונגריה העניק לסולימאן את ההזדמנות לנקום בתבוסה שספג בווינה. בשנת 1541 ניסו ההבסבורגים להטיל מצור על בודה אך נהדפו, וביצורי הבסבורג נוספים נכבשו על ידי העות'מאנים בשני מסעות עוקבים ב-1541 ו-1544 כתוצאה מכך. בשנת 1542, לאחר המצור החוזר של פרדיננד על בודה ופשט, יצא סולימאן לאדירנה ב-17 בנובמבר 1542 כדי להתכונן למסע חדש ונשאר שם זמן מה. ב-23 באפריל 1543, הוא יצא למסע נוסף נגד הונגריה. ב-8 באוגוסט, לאחר מצור של שבועיים, נכבשה אסטרגום על ידי האימפריה העות'מאנית. תוך שבועות ספורים נכבשו גם הערים שיקלוש, סקשפהרוואר וסגד. פרדיננד וקרל נאלצו לחתום על הסכם משפיל לחמש שנים עם סולימאן. פרדיננד ויתר על תביעתו לממלכת הונגריה ונאלץ לשלם סכום שנתי קבוע לסולטאן עבור האדמות ההונגריות שהמשיך לשלוט בהן. בעל חשיבות סמלית רבה יותר, האמנה התייחסה לקרל החמישי לא כ"קיסר" אלא כ"מלך ספרד", מה שהוביל את סולימאן להזדהות כ"קיסר" האמיתי. בשנת 1552 הטילו כוחותיו של סולימאן מצור על אגר, הממוקמת בחלק הצפוני של ממלכת הונגריה, אך המגינים בהנהגת אישטוון דובו הדפו את ההתקפות והגנו על טירת אגר.
סולימאן יצא למסעו ה-13, המצור על סיגטוואר, ב-1 במאי 1566, בגיל 72, לאחר היעדרות של כ-13 שנים. הצבא העות'מאני, שהגיע לבלגרד ב-27 ביוני והצטרפו אליו כוחותיו של ז'יגמונד זאפויה, הגיע לסיגטוואר ב-2 באוגוסט. סולימאן הגיע למצור ב-5 באוגוסט והשתכן באוהלו על גבעה ממנה ניתן היה לראות את המצור. ב-6 בספטמבר מת סולימאן באוהלו, יום אחד לפני נפילת סיגטוואר. מותו נשמר בסוד במאמץ רב, ורק המעגל הפנימי ביותר של הסולטאן ידע על מותו. זאת משום שהעות'מאנים חששו שחייליהם ינטשו את הקרב אם ידעו שמנהיגם מת, ולכן מותו נשמר בסוד במשך 48 ימים. שליח נשלח מהמחנה עם הודעה ליורשו של סולימאן, סלים השני.
### מלחמות עות'מאן–ספווים
אביו של סולימאן הציב את המלחמה בפרס בראש סדר העדיפויות. בתחילה, סולימאן הפנה את תשומת ליבו לאירופה והסתפק בריסון פרס, שהייתה טרודה באויביה ממזרח. לאחר שייצב סולימאן את גבולותיו האירופיים, הפנה כעת את תשומת ליבו לפרס, בסיס הפלג האסלאמי השיעי היריב. השושלת הספווית הפכה לאויב העיקרי לאחר שני אירועים. ראשית, השאה טהמסב הרג את מושל בגדאד הנאמן לסולימאן, והציב אדם משלו במקומו. שנית, מושל ביטליס ערק ונשבע אמונים לספווים. כתוצאה מכך, בשנת 1533 הורה סולימאן לפארגאלי אבראהים פאשא להוביל צבא למזרח אסיה הקטנה שם כבש מחדש את ביטליס וכבש את תבריז ללא התנגדות. סולימאן הצטרף לאבראהים ב-1534. הם התקדמו לעבר פרס, רק כדי למצוא את השאה מקריב טריטוריה במקום להתמודד בקרב פנים אל פנים, תוך פנייה להטרדת הצבא העות'מאני ככל שהתקדם לאורך הפנים הקשה. בשנת 1535 ערך סולימאן כניסה חגיגית לבגדאד. הוא חיזק את תמיכתו המקומית על ידי שיקום קברו של אבו חניפה, מייסד האסכולה החנפית של המשפט האסלאמי שאליה דבקו העות'מאנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניסיון להביס את השאה אחת ולתמיד, יצא סולימאן למסע שני בשנים 1548–1549. כמו בניסיון הקודם, טהמסב נמנע מעימות עם הצבא העות'מאני ובמקום זאת בחר לסגת, תוך שימוש בטקטיקות אדמה חרוכה ובכך חשף את הצבא העות'מאני לחורף הקשה של הקווקז. סולימאן זנח את המערכה עם הישגים עות'מאניים זמניים בתבריז ואזור אורמיה, נוכחות מתמשכת במחוז ואן, שליטה במחצית המערבית של אזרבייג'ן וכמה מבצרים בגאורגיה.
בשנת 1553, החל סולימאן במסעו השלישי והאחרון נגד השאה. לאחר שאיבד בתחילה שטחים בארזורום לבנו של השאה, הגיב סולימאן בכיבוש מחדש של ארזורום, חצה את הפרת העליון והחריב חלקים מפרס. צבא השאה המשיך באסטרטגיה של הימנעות מהעות'מאנים, מה שהוביל למבוי סתום שממנו אף צבא לא הפיק הישג משמעותי. בשנת 1555 נחתם הסדר המכונה שלום אמאסיה, שהגדיר את גבולות שתי האימפריות. באמנה זו, ארמניה וגאורגיה חולקו שווה בשווה ביניהן, כאשר ארמניה המערבית, כורדיסטן המערבית וגאורגיה המערבית (כולל סאמצחה המערבית) נפלו לידי העות'מאנים, בעוד ארמניה המזרחית, כורדיסטן המזרחית וגאורגיה המזרחית (כולל סאמצחה המזרחית) נשארו בידי הספווים. האימפריה העות'מאנית השיגה את רוב עיראק, כולל בגדאד, מה שהעניק להם גישה למפרץ הפרסי, בעוד הפרסים שמרו על בירתם לשעבר תבריז וכל שאר השטחים הצפון-מערביים שלהם בקווקז כפי שהיו לפני המלחמות, כמו דאגסטן וכל מה שהיום אזרבייג'ן.
### מסעות באוקיינוס ההודי
ספינות עות'מאניות שטו באוקיינוס ההודי מאז שנת 1518. אדמירלים עות'מאניים כמו חאדים סולימאן פאשא, סידי עלי ראיס וקורטוגלו חיזיר ראיס ידועים כמי שהפליגו לנמלים האימפריאליים המוגוליים תאטה, סוראט וג'נג'ירה. הקיסר המוגולי אכבר הגדול עצמו ידוע כמי שהחליף שישה מסמכים עם סולימאן המפואר.
סולימאן הוביל מספר מסעות ימיים נגד הפורטוגזים בניסיון לסלק אותם ולהחזיר את הסחר עם האימפריה המוגולית. עדן שבתימן נכבשה על ידי העות'מאנים ב-1538, על מנת לספק בסיס עות'מאני לפשיטות נגד נכסים פורטוגזיים בחוף המערבי של האימפריה המוגולית. בהמשך ההפלגה, העות'מאנים נכשלו מול הפורטוגזים במצור על דיו בספטמבר 1538, אך אז חזרו לעדן, שם ביצרו את העיר עם 100 תותחים. מבסיס זה הצליח סולימאן פאשא להשתלט על כל ארץ תימן, ואף כבש את צנעא.
עם שליטתה החזקה בים האדום, הצליח סולימאן לערער בהצלחה על השליטה בנתיבי הסחר של הפורטוגזים ושמר על רמה משמעותית של סחר עם האימפריה המוגולית לאורך המאה ה-16.
בין 1526 ל-1543, הציב סולימאן מעל 900 חיילים טורקים להילחם לצד סולטנות אדאל הסומלית בהנהגת אחמד אבן איברהים אל-גאזי במהלך כיבוש חבש. לאחר המלחמה האג'וראנית-פורטוגזית הראשונה, האימפריה העות'מאנית תבלע ב-1559 את סולטנות אדאל המוחלשת לתוך תחום שליטתה. התפשטות זו קידמה את השלטון העות'מאני בסומליה ובקרן אפריקה. זה גם הגדיל את השפעתה באוקיינוס ההודי כדי להתחרות באימפריה הפורטוגזית עם בעלת בריתה הקרובה, האימפריה האג'וראנית.
בשנת 1564 קיבל סולימאן שגרירות מאצ'ה (סולטנות בסומטרה, באינדונזיה המודרנית), שביקשה תמיכה עות'מאנית נגד הפורטוגזים. כתוצאה מכך, יצא מסע עות'מאני לאצ'ה, שהצליח לספק תמיכה צבאית נרחבת לאצ'נזים.
גילוי נתיבי סחר ימיים חדשים על ידי מדינות מערב אירופה אפשר להן לעקוף את מונופול הסחר העות'מאני. גילוי כף התקווה הטובה על ידי הפורטוגזים ב-1488 יזם סדרה של מלחמות ימיות עות'מאניות-פורטוגזיות באוקיינוס לאורך המאה ה-16. סולטנות אג'וראן בעלת הברית של העות'מאנים התריסה נגד המונופול הכלכלי הפורטוגזי באוקיינוס ההודי על ידי שימוש במטבע חדש שפעל לפי הדפוס העות'מאני, ובכך הכריזה על עמדה של עצמאות כלכלית ביחס לפורטוגזים.
### הים התיכון וצפון אפריקה
לאחר שביסס את כיבושיו ביבשה, התקבל סולימאן בחדשות כי מבצר קורוני במוריאה (פלופונסוס המודרני, חצי האי היווני) אבד לאדמירל של קרל החמישי, אנדראה דוריה. נוכחות הספרדים במזרח הים התיכון הטרידה את סולימאן, שראה בכך אינדיקציה מוקדמת לכוונתו של קרל החמישי להתחרות בדומיננטיות העות'מאנית באזור. מתוך הכרה בצורך להשיב את העליונות הימית בים התיכון, מינה סולימאן מפקד ימי יוצא דופן בדמותו של ח'יר א-דין, הידוע לאירופאים כברברוסה. ברגע שמונה לאדמירל ראשי, הוטל על ברברוסה לבנות מחדש את הצי העות'מאני.
בשנת 1535 הוביל קרל החמישי ליגה קדושה של 26,700 חיילים (10,000 ספרדים, 8,000 איטלקים, 8,000 גרמנים ו-700 אבירי יוחנן הקדוש) לניצחון נגד העות'מאנים בתוניס, מה שביחד עם המלחמה נגד ונציה בשנה שלאחר מכן, הוביל את סולימאן לקבל הצעות מפרנסואה הראשון, מלך צרפת ליצור ברית נגד קרל. שטחים מוסלמיים עצומים בצפון אפריקה סופחו. הפיראטיות שבוצעה לאחר מכן על ידי שודדי הים הברברים מצפון אפריקה יכולה להיבחן בהקשר של המלחמות נגד ספרד.
בשנת 1541 הובילו הספרדים מסע כושל לאלג'יר. בשנת 1542, לנוכח אויב הבסבורגי משותף במהלך המלחמות האיטלקיות, ביקש פרנסואה הראשון לחדש את הברית הצרפתית-עות'מאנית. בתחילת 1542 ניהל פולין בהצלחה משא ומתן על פרטי הברית, כאשר האימפריה העות'מאנית הבטיחה לשלוח 60,000 חיילים נגד שטחי המלך הגרמני פרדיננד, וכן 150 גליאות נגד קרל, בעוד צרפת הבטיחה לתקוף את פלנדריה, להטריד את חופי ספרד עם כוח ימי, ולשלוח 40 גליאות כדי לסייע לטורקים בפעולות בלבנט.
באוגוסט 1551 תקף המפקד הימי העות'מאני טורגוט ראיס וכבש את טריפולי, שהייתה נכס של אבירי מלטה מאז 1530. בשנת 1553 מונה טורגוט ראיס למפקד טריפולי על ידי סולימאן, מה שהפך את העיר למרכז חשוב לפשיטות פיראטיות בים התיכון ולבירת המחוז העות'מאני טריפוליטניה. בשנת 1560 נשלח כוח ימי עוצמתי לכבוש מחדש את טריפולי, אך כוח זה הובס בקרב ג'רבה.
במקומות אחרים בים התיכון, כאשר אבירי מסדר יוחנן הקדוש הוקמו מחדש כאבירי מלטה ב-1530, פעולותיהם נגד ציים מוסלמיים משכו במהירות את זעמם של העות'מאנים, שגייסו צבא ענק נוסף כדי לסלק את האבירים ממלטה. העות'מאנים פלשו למלטה ב-1565, ופתחו במצור הגדול על מלטה, שהחל ב-18 במאי ונמשך עד 8 בספטמבר, ומתואר בצורה חיה בציורי הפרסקו של מתאו פרז ד'אלצ'יו בהיכל סן מיקלה וסן ג'ורג'ו. בהתחלה נראה היה שזה יחזור על הקרב ברודוס, כאשר רוב ערי מלטה נהרסו ומחצית מהאבירים נהרגו בקרב; אך כוח חילוץ מספרד נכנס לקרב, מה שהוביל לאובדן של 10,000 חיילים עות'מאניים ולניצחון של האזרחים המלטזים המקומיים.
רפורמות משפטיות ופוליטיות
בעוד הסולטאן סולימאן היה ידוע כ"המפואר" במערב, הוא תמיד היה קאנוני סולימאן או "המחוקק" (قانوني) עבור נתיניו העות'מאנים. החוק הגובר של האימפריה היה השריעה, או החוק הקדוש, אשר כחוק האלוהי של האסלאם היה מחוץ לסמכויות הסולטאן לשנות. עם זאת, תחום של חוק מובחן המכונה קאנונים (قانون, חקיקה קנונית) היה תלוי ברצונו של סולימאן בלבד, וכיסה תחומים כמו משפט פלילי, חכירת קרקעות ומיסוי. הוא אסף את כל פסקי הדין שהוצאו על ידי תשעת הסולטאנים העות'מאנים שקדמו לו. לאחר ביטול כפילויות ובחירה בין הצהרות סותרות, הוא הוציא קוד משפטי יחיד, תוך שהוא מקפיד לא להפר את חוקי היסוד של האסלאם.
במסגרת זו ביקש סולימאן, בתמיכת המופתי הגדול שלו אבו-סווד, לבצע רפורמה בחקיקה כדי להתאים לאימפריה המשתנה במהירות. כאשר חוקי הקאנון הגיעו לצורתם הסופית, קוד החוקים נודע בשם קאנון-י עוסמאני (قانون عثماني), או "החוקים העות'מאניים". קוד החוקים של סולימאן נועד להחזיק מעמד יותר משלוש מאות שנים.
הסולטאן מילא גם תפקיד בהגנה על נתיניו היהודים של האימפריה שלו למאות שנים קדימה. בסוף 1553 או 1554, בהצעת הרופא ורופא השיניים המועדף עליו, היהודי הספרדי משה המון, הוציא הסולטאן פירמן (فرمان) המגנה רשמית עלילות דם נגד היהודים. יתרה מכך, סולימאן חוקק חקיקה פלילית ומשטרתית חדשה, שקבעה קנסות לעבירות ספציפיות, וכן צמצמה את המקרים הדורשים מוות או הטלת מום. בתחום המיסוי, הוטלו מיסים על טובין ותוצרת שונים, כולל בעלי חיים, מכרות, רווחי מסחר ומיסי יבוא-יצוא.
מדרסות גבוהות סיפקו חינוך במעמד אוניברסיטאי, שבוגריהן הפכו לאימאמים (امام) או מורים. מרכזים חינוכיים היו לעיתים קרובות אחד ממבנים רבים המקיפים את חצרות המסגדים, אחרים כללו ספריות, בתי מרחץ, תמחוי, בתי מגורים ובתי חולים לטובת הציבור.
האמנויות תחת סולימאן
תחת פטרונותו של סולימאן, נכנסה האימפריה העות'מאנית לתור הזהב של התפתחותה התרבותית. מאות אגודות אמנותיות אימפריאליות (שנקראו اهل حرف אהל-י חירף, "קהילת האומנים") נוהלו במושב האימפריאלי, ארמון טופקאפי. לאחר התמחות, אמנים ואומנים יכלו להתקדם בדרגה בתחומם וקיבלו שכר תואם בתשלומים רבעוניים שנתיים. פנקסי שכר ששרדו מעידים על היקף פטרונותו של סולימאן על האמנויות, המוקדם שבהם מבין המסמכים מתוארך ל-1526 ומונה 40 אגודות עם למעלה מ-600 חברים. האהל-י חירף משך את האומנים המוכשרים ביותר של האימפריה לחצר הסולטאן, הן מהעולם האסלאמי והן מהשטחים שנכבשו לאחרונה באירופה, וכתוצאה מכך נוצר שילוב של תרבויות ערבית, טורקית ואירופית. אומנים בשירות החצר כללו ציירים, כורכי ספרים, פרוונים, תכשיטנים וצורפים. בעוד שליטים קודמים הושפעו מהתרבות הפרסית (אביו של סולימאן, סלים הראשון, כתב שירה בפרסית), פטרונותו של סולימאן על האמנויות ראתה את האימפריה העות'מאנית מבססת את המורשת האמנותית שלה.
שלטונו הארוך של סולימאן המפואר מוכר גם כשיא ההתפתחות הפוליטית והתרבותית העות'מאנית, עם פטרונות נרחבת באמנות ובאדריכלות על ידי הסולטאן, משפחתו ופקידיו רמי הדרג. האדריכל הראשי של התקופה הקלאסית, מימאר סינאן, כיהן כאדריכל החצר הראשי (מימארבאשי) מ-1538 ועד מותו ב-1588. סינאן זקף לזכותו את תכנון למעלה מ-300 מבנים, אם כי הערכה אחרת של עבודותיו מעמידה זאת על קרוב ל-500. הוא זוכה בתכנון מבנים עד בודה (בודפשט של ימינו) ומכה. סינאן כנראה לא נכח כדי לפקח ישירות על פרויקטים רחוקים מהבירה, ולכן במקרים אלה התוכניות שלו בוצעו ככל הנראה על ידי עוזריו או על ידי אדריכלים מקומיים. זה גם מדגים את יכולתה של המדינה העות'מאנית המרכזית להזמין ולתכנן פרויקטי בנייה ברחבי שטחה העצום באותה עת, פרקטיקה שעזרה גם לבסס את הריבונות העות'מאנית במחוזות אלו באמצעות בניית א monumento בסגנון עות'מאני בולט. אדריכלים בבירה יכלו לשרטט תוכניות ולהאציל אותן לאדריכלים אחרים שביצעו אותן באופן מקומי, בעוד הממשל האימפריאלי פיתח מערכת תקנים לתכנון ובנייה והיה מסוגל לתאם את הרכש וההובלה של החומרים הדרושים.
סולימאן עצמו היה משורר מוכשר, שכתב בפרסית ובטורקית תחת שם העט (takhallus) מוחיבי (محبی, "אוהב"). כמה משיריו של סולימאן הפכו לפתגמים טורקיים, כמו הידוע "כולם שואפים לאותה משמעות, אך רבות הן גרסאות הסיפור". כשבנו הצעיר מהמט מת ב-1543, הוא חיבר כרונוגרמה מרגשת להנצחת השנה: "אין דומה בין הנסיכים, הסולטאן מהמט שלי". בטורקית הכרונוגרמה נקראת شهزادهلر گزیدهسی سلطان محمدم (Şehzadeler güzidesi Sultan Muhammed'üm), שבה ספרות האבג'ד הערביות מסתכמות ב-955, המקביל בלוח השנה האסלאמי לשנת 1543 לספירה. בנוסף לעבודתו של סולימאן, כישרונות גדולים רבים הפיחו חיים בעולם הספרותי במהלך שלטונו של סולימאן, כולל פוזולי ובאקי. היסטוריון הספרות אליאס ג'ון וילקינסון גיב ציין כי "מעולם, אפילו בטורקיה, לא ניתן עידוד גדול יותר לשירה מאשר בתקופת שלטונו של סולטאן זה". השיר המפורסם ביותר של סולימאן הוא:
האנשים חושבים על עושר וכוח כעל הגורל הגדול ביותר, אבל בעולם הזה רגע של בריאות הוא המצב הטוב ביותר. מה שאנשים מכנים ריבונות הוא מאבק עולמי ומלחמה מתמדת; עבודת האל היא כס המלכות הגבוה ביותר, המאושר שבכל המצבים.
סולימאן זוכה לגידול רחב היקף של הצבעוני ונהוג לחשוב שהצבעונים התפשטו ברחבי אירופה בגלל סולימאן. נהוג לחשוב שדיפלומטים שביקרו אותו קיבלו את הפרחים במתנה בעת ביקור בחצרו. חלק מהאצילים בחצר ראו את הצבעוני וגם הם החלו לגדל משלהם. עד מהרה נארגו דמויות הצבעוני לתוך שטיחים ונשרפו לתוך קרמיקה.
### התפתחויות אמנותיות
בין המשוררים המובילים שהופיעו במהלך שלטונו של סולימאן הראשון הם פוזולי, באקי, פיר סולטאן אבדאל ובאגדאדלי רוחי. מטראקצ'י נסוח היה אחד הציירים, ההיסטוריונים ואמני המיניאטורות החשובים של התקופה. גם חיים בתקופה זו וכותבי ה"סולימאנאמה", שאהנאמה עריפי, נקאש ניגארי והקליגרף אחמד קארהיסארי הם בין האמנים המובילים של התקופה.
במהלך שלטונו של הסולטאן סולימאן, הווזיר הגדול פארגאלי אבראהים פאשא הביא גם פסלים מיתולוגיים הידועים כשלוש החסדויות מבודה לאיסטנבול לאחר קרב מוהאץ' והציב אותם בארמונו באט מיידאני. למרות שהפסלים הללו משכו תשומת לב, הם לא היו קבועים מכיוון שהם נתפסו כעבודה זרה על ידי כמה חוגים ולא התקבלו בברכה. בנוסף לפסלים אלו, הובאו מבודה לאיסטנבול יצירות של הוגים מזרחיים ומערביים והוקמה ספרייה. יצירות אלו הושגו כשלל מלחמה מהספרייה הגדולה שהקים המלך ההונגרי מתיאש קורווינוס. בהקשר זה, סולימאן תופס את מקומו כסולטאן משפיע וחשוב בתרבות הספרייה העות'מאנית. במקביל, בשנת 1532, במהלך היריבות העות'מאנית-הבסבורגית, ביקש סולימאן המפואר להפגין את עליונותו בכל תחום, ולכן הורה לסוחרים ונציאנים להכין לו כתר בעל ארבע קומות תמורת 115,000 דוקאטים באמצעות גזבר החצר האיטלקי אלוויזה גריטי ובעידודו של מקבול אבראהים פאשא. ארבע השכבות של הכתר מייצגות את ארבע היבשות שהיו ידועות באותה עת, וידוע גם שהוא נעשה כהתייחסות לכתר המשולש המפורסם של האפיפיור. למרות שנהוג לחשוב שהכתר הותך לאחר סולימאן, האגדה עליו באירופה לא הסתיימה, והוא תואר לעיתים קרובות על ידי ציירים אירופאים על ראשיהם של סולטאנים עות'מאניים כמו מהמט הרביעי ואחמד הראשון.
סולימאן התפרסם גם בחסות סדרה של פיתוחים אדריכליים מונומנטליים בתוך האימפריה שלו. הסולטאן ביקש להפוך את קונסטנטינופול למרכז הציוויליזציה האסלאמית באמצעות סדרה של פרויקטים, כולל גשרים, מסגדים, ארמונות ומוסדות צדקה וחברתיים שונים. הגדולים שבהם נבנו על ידי אדריכל החצר הראשי של הסולטאן, מימאר סינאן, שתחתיו הגיעה האדריכלות העות'מאנית לשיאה. סינאן הפך לאחראי על למעלה מ-300 אנדרטאות ברחבי האימפריה, כולל שתי יצירות המופת שלו, מסגדי סולימאנייה וסלימייה—האחרון נבנה באדריאנופול (כיום אדירנה) בתקופת שלטונו של בנו של סולימאן, סלים השני. סולימאן גם שיקם את כיפת הסלע בירושלים ואת חומות ירושלים (שהן החומות הנוכחיות של העיר העתיקה בירושלים), חידש את הכעבה במכה, ובנה מתחם בדמשק.
מתחם מסגד שהזאדה, שהוזמן על ידי סולימאן, הוקדש לשהזאדה מהמט, בנו שמת ב-1543. מתחם המסגד נבנה בין 1545 ל-1548. כמו כל ה"קיליות" האימפריאליות, הוא כלל מבנים מרובים, שהמסגד היה המרכיב הבולט שבהם. למסגד תוכנית קומה מלבנית המחולקת לשני ריבועים שווים, כאשר ריבוע אחד תפוס על ידי החצר והשני תפוס על ידי אולם התפילה. שני צריחים עומדים משני הצדדים במפגש שני הריבועים הללו.
בשנת 1550, באמצעות מימאר סינאן, החל סולימאן בבנייה עבור מתחם סולימאנייה, מתחם דתי וצדקה מונומנטלי המוקדש לו. הבנייה הסתיימה ב-1557. בעקבות הדוגמה של מתחם פאתיח המוקדם יותר, הוא מורכב ממבנים רבים המסודרים סביב המסגד הראשי במרכז, באתר מתוכנן שתופס את פסגת גבעה באיסטנבול. המבנים כללו את המסגד עצמו, ארבע מדרסות כלליות, מדרסה המתמחה ברפואה, מדרסה המתמחה בחדית'ים (דאר-אל-חדית'), מקתב, דאר-א-שיפא, חאן, טאב-חאנה, אימארת, חמאם, שורות חנויות ובית קברות עם שני מאוזוליאומים. האתר היה תפוס בעבר על ידי שטחי הארמון הישן (אסקי סאראי) שנבנה על ידי מהמט השני, שנפגע מאש. עד נקודה זו, סולימאן גם העביר את מגוריו האישיים ואת משפחת המלוכה לארמון טופקאפי. כדי להתאים את אתר הגבעה, סינאן נאלץ להתחיל בהנחת יסודות מוצקים וקירות תמך ליצירת טרסה רחבה. הפריסה הכוללת של המבנים פחות סימטרית באופן נוקשה מאשר מתחם פאתיח, שכן סינאן בחר לשלב אותו בצורה גמישה יותר במרקם העירוני הקיים. הודות לאדריכלות המעודנת שלו, לקנה המידה שלו, למיקומו הדומיננטי בקו הרקיע של העיר ולתפקידו כסמל לשלטונו העוצמתי של סולימאן, מתחם מסגד סולימאנייה הוא אחד הסמלים החשובים ביותר של האדריכלות העות'מאנית ולעיתים קרובות נחשב על ידי חוקרים למסגד המפואר ביותר באיסטנבול.
אולם התפילה מורכב מכיפה מרכזית המוקפת בחצאי כיפות בארבעה צדדים, עם כיפות קטנות יותר התופסות את הפינות. חצאי כיפות קטנות יותר ממלאות גם את החלל שבין כיפות הפינה לחצאי הכיפות הראשיות. עיצוב זה מייצג את השיא של המבנים המכוסים בכיפות וחצאי כיפות קודמים באדריכלות העות'מאנית, ומביא סימטריה מלאה לפריסת הכיפות. גרסה מוקדמת של עיצוב זה, בקנה מידה קטן יותר, שימשה לפני סינאן כבר ב-1520 או 1523 במסגד פאתיח פאשא בדיארבקיר. בעוד שלפריסה דמוית צלב הייתה משמעות סמלית באדריכלות הנוצרית, באדריכלות העות'מאנית הדבר התמקד אך ורק בהגבהה והדגשה של הכיפה המרכזית.
תחת שלטונו, הורחב ארמון טופקאפי במידה ניכרת עם תוספת קבועה של ההרמון הקיסרי לארמון. משלטונו של סולימאן, טופקאפי שימש לא רק כמרכז המנהלי של האימפריה, אלא גם כמעון הקיסרי של כל הסולטאנים העות'מאנים העוקבים וכל משפחת המלוכה העות'מאנית עד המאה ה-19.
חיים אישיים
### נשותיו
לסולימאן היו שלוש נשים ידועות:
פולאנה חתון (בערך 1496 – בערך 1550, הארמון הישן, קונסטנטינופול);
- מהידבראן חתון (בערך 1499 – 3 בפברואר 1581), פילגש צ'רקסית, אלבנית, מונטנגרית או קרימנית, אם בנו הבכור ששרד, שהזאדה מוסטפא, שהוצא להורג ב-1553. היא נכנסה להרמון של סולימאן כשהיה נסיך במניסה.
- הורם סולטאן (בערך 1505/1507 – 15 באפריל 1558), הידועה במערב כרוקסלנה (נישאה ב-1534), הפילגש המועדפת היחידה של סולימאן במהלך שלטונו, ולימים אשתו החוקית וה"האסקי סולטאן" הראשונה של האימפריה העות'מאנית, האישה העות'מאנית הראשונה שהייתה מעורבת בענייני המדינה ובמנהל האימפריה, אם לרוב ילדיו, כולל יורשו סלים השני, והאישה היחידה איתה קיים מערכת יחסים מונוגמית במהלך כל שלטונו. השפעתה וסמכותה על האימפריה העות'מאנית פתחו עידן המכונה סולטנות הנשים, שבו נשים קיסריות יפעילו רמות בלתי נתפסות של כוח והשפעה ברחבי האימפריה. ייתכן שהייתה בת של כומר אורתודוקסי רותני.
### בנים
לסולימאן הראשון היו לפחות שמונה בנים:
- שהזאדה מחמוד (בערך 1513, ארמון מניסה, מניסה – 29 באוקטובר 1520, הארמון הישן, איסטנבול, וקבור במסגד יאוז סלים);
- שהזאדה מוראד (בערך 1515, ארמון מניסה, מניסה – 19 באוקטובר 1520, הארמון הישן, ואיסטנבול, קבור במסגד יאוז סלים);
- שהזאדה מוסטפא (בערך 1516/1517, ארמון מניסה, מניסה – הוצא להורג, בפקודת אביו, 6 באוקטובר 1553, קוניה, קבור במתחם מוראדייה, בורסה), עם מהידבראן;
- שהזאדה מהמט (1521, הארמון הישן, איסטנבול – 6 בנובמבר 1543, ארמון מניסה, מניסה, קבור במסגד שהזאדה, איסטנבול), עם הורם;
- הסולטאן סלים השני (30 במאי 1524, הארמון הישן, איסטנבול – 15 בדצמבר 1574, ארמון טופקאפי, איסטנבול, קבור במאוזוליאום סלים השני, מסגד איה סופיה), עם הורם;
- שהזאדה עבדאללה (בערך 1525, הארמון הישן, איסטנבול – בערך 1528, הארמון הישן, איסטנבול, וקבור במסגד יאוז סלים), עם הורם;
- שהזאדה באיזיט (1527, הארמון הישן, איסטנבול – הוצא להורג על ידי סוכני אביו ב-25 בספטמבר 1561, קזווין, האימפריה הספווית, קבור במליק-י אג'אם טורבה, סיוואס), עם הורם;
- שהזאדה ג'יהאנגיר (1531, הארמון הישן, איסטנבול – 27 בנובמבר 1553, קוניה, קבור במסגד שהזאדה, איסטנבול), עם הורם;
### בנות
לסולימאן היו שתי בנות:
- ראזייה סולטאן (נפטרה בערך 1521, וקבורה במאוזוליאום יחיא אפנדי);
- מיהרימה סולטאן (ספטמבר/נובמבר 1522, הארמון הישן, איסטנבול – 25 בינואר 1578, הארמון הישן, איסטנבול, קבורה במאוזוליאום סולימאן הראשון, מסגד סולימאנייה), עם הורם, נישאה לרוסטם פאשא ב-1539;
### מערכת יחסים עם הורם סולטאן
סולימאן התאהב בהורם סולטאן, נערת הרמון מרותניה, אז חלק מפולין. דיפלומטים מערביים, ששמו לב לרכילות הארמון עליה, קראו לה "רוסלאזי" או "רוקסלנה", בהתייחס למקורותיה הרותניים. כבתו של כומר אורתודוקסי, היא נלכדה על ידי טטרים מחצי האי קרים, נמכרה כשפחה בקונסטנטינופול, ובסופו של דבר עלתה בדרגות ההרמון כדי להפוך למועדפת על סולימאן. הורם, פילגש לשעבר, הפכה לאשתו החוקית של הסולטאן, להפתעתם הרבה של הצופים בארמון ובעיר. הוא גם אפשר להורם סולטאן להישאר איתו בחצר לשארית חייה, תוך שבירת מסורת אחרת—שכאשר יורשים אימפריאליים הגיעו לבגרות, הם היו נשלחים יחד עם הפילגש הקיסרית שילדה אותם למשול במחוזות מרוחקים של האימפריה, לעולם לא לחזור אלא אם כן צאצאיהם יירשו את כס המלוכה.
הורם הייתה האישה העות'מאנית הראשונה שלקחה חלק ישיר בענייני המדינה של האימפריה העות'מאנית והיא פעלה כיועצת לסולימאן בקבלת החלטות. היא נהגה לחתום על מסמכים בהיעדרו, נכחה בישיבות מועצת הקיסרות, קיימה פגישות עם וזירים גדולים ושרים כדי לדון בענייני מדינה, שלטה במינויים ואפילו פיטורים של שרים, וזיר גדול ואפילו השייח' אל-אסלאם מתפקידם והתכתבה עם שגרירים ושליטים זרים, במיוחד עם ז'יגמונד השני אוגוסט. היא מילאה תפקיד מרכזי ביצירת הברית הפולנית-עות'מאנית. סולימאן לא רק הכריז עליה כאשתו החוקית, אלא גם יצר עבורה תואר ותפקיד ממוסדים כ"האסקי סולטאן" של האימפריה העות'מאנית, מה שהפך אותה לאדם השני בעוצמתו באימפריה אחרי סולימאן. סולימאן היה נאמן לה לחלוטין לשארית חייו, ואהבתו אליה והחלטותיו להעניק לה כוחות נוספים, עוררו שמועות ברחבי החצר העות'מאנית שהסולטאן כושף.
תחת שם העט שלו, מוחיבי, חיבר הסולטאן סולימאן שיר זה עבור הורם סולטאן:
כס המלכות של הנישה הבודדה שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. ידידי הכן ביותר, איש סודי, עצם קיומי, הסולטאן שלי, אהובתי האחת והיחידה. היפה מבין היפהפיות ... אביבי, אהובתי בעלת הפנים העליזות, יומי, אהובתי, עלה צוחק ... צמחיי, מתיקותי, השושנה שלי, היחידה שלא גורמת לי מצוקה בחדר הזה ... איסטנבול שלי, קאראמאן שלי, אדמת אנטוליה שלי בדאח'שאן שלי, בגדאד שלי וחוראסאן שלי אישה שלי בעלת השיער היפה, אהובתי בעלת הגבות המוטות, אהובתי בעלת עיניים מלאות סבל ... אשיר את שבחיך תמיד אני, אוהב הלב המיוסר, מוחיבי של העיניים מלאות הדמעות, אני מאושר.
### הווזיר הגדול פארגאלי אבראהים פאשא
לפני נפילתו, פארגאלי אבראהים פאשא היה ידיד בלתי נפרד ואהוב אפשרי של סולימאן. למעשה, הוא מכונה על ידי כרוניקנים "המועדף" (מקבול) יחד עם "המוצא להורג" (מקטול). היסטוריונים מציינים כי סולימאן הראשון זכור בשל "תשוקתו לשניים מעבדיו: לאבראהים אהובו כשהיה הסולטאן צעיר בעל דם חם, ולהורם אהובתו כשהיה בוגר."
אבראהים היה במקור נוצרי מפרגה (באפירוס), שנלכד בפשיטה במהלך המלחמה העות'מאנית-ונציאנית 1499–1503, וניתן כעבד לסולימאן ככל הנראה ב-1514. אבראהים התאסלם וסולימאן הפך אותו לבזייר המלכותי, ולאחר מכן קידם אותו לקצין הראשון של חדר השינה המלכותי. דווח שהם ישנו יחד באותה מיטה. הסולטאן גם בנה לאבראהים ארמון מפואר על ההיפודרום העתיק, הפורום הראשי של איסטנבול מחוץ לאיה סופיה וארמון טופקאפי. למרות נישואיו שלאחר מכן ומקום מגוריו המפואר החדש, אבראהים בילה לעיתים את הלילה עם סולימאן הראשון בארמון טופקאפי. בתורו, הסולטאן ישן לעיתים במגוריו של אבראהים. אבראהים פאשא עלה לדרגת וזיר גדול ב-1523 ומפקד עליון של כל הצבאות. סולימאן גם העניק לאבראהים פאשא את הכבוד של ביילרביי של רומליה (המושל הצבאי-כללי בדרגה ראשונה), והעניק לאבראהים סמכות על כל השטחים העות'מאניים באירופה, וכן פיקוד על חיילים השוהים בהם בעת מלחמה. באותה תקופה, אבראהים היה רק כבן שלושים וחסר כל מומחיות צבאית ממשית; נאמר ש'לשונות רכלו' על קידום חסר תקדים זה היישר משירות הארמון לשני התפקידים הגבוהים ביותר באימפריה.
במהלך שלוש-עשרה שנותיו כווזיר גדול, עלייתו המהירה לכוח וצבירת עושר עצום הפכו את אבראהים לאויבים רבים בחצר הסולטאן. חשדו של סולימאן באבראהים החמיר בגלל מריבה בין האחרון לבין מזכיר האוצר (דפטרדאר) איסקנדר צ'לבי. הסכסוך הסתיים בנפילתו של צ'לבי באשמת תככים, כאשר אבראהים שכנע את סולימאן לגזור על הדפטרדאר מוות. אבראהים גם תמך בשהזאדה מוסטפא כיורשו של סולימאן. זה גרם למחלוקות בינו לבין הורם סולטאן, שרצתה שבניה יירשו את כס המלוכה. אבראהים נפל בסופו של דבר מחסדיו של הסולטאן ואשתו. סולימאן התייעץ עם הקאדי שלו, שהציע להוציא את אבראהים להורג. הסולטאן גייס מתנקשים והורה להם לחנוק את אבראהים בשנתו.