סולי פרידום: החתן הראשון שאף אחד לא קורא

בדצמבר 1901 העניקה האקדמיה השוודית את פרס נובל הראשון לספרות, וקבוצה של סופרים מובילים בשוודיה הגיבה במכתב מחאה. אוגוסט סטרינדברג (August Strindberg) וסלמה לגרלף (Selma Lagerlöf) היו בין אלו שסברו כי הפרס מגיע ללב טולסטוי (Leo Tolstoy). סטרינדברג ביטל את הזוכה כמי ש"כמעט אינו משורר, על אף שהוא כותב בחרוזים". הזוכה היה צרפתי אדיב וחצי משותק בשם סולי פרידום, והוויכוח בשאלה האם הגיע לו הפרס מעולם לא באמת פסק.

בנו של חנווני בפריז

רנה פרנסואה ארמנד פרידום (René François Armand Prudhomme) נולד בפריז ב-16 במרץ 1839. הוריו היו מאורסים במשך עשר שנים לפני שהרגישו בטוחים כלכלית כדי להינשא, ואביו, חנווני, מת כשהיה הילד בן שנתיים. הבן אימץ מאוחר יותר את שמו הפרטי של אביו, סולי, וחיבר אותו לשם המשפחה כדי ליצור את חתימתו הספרותית — מעשה של זיכרון משפחתי שהפך למותג. הוא למד בתיכון בונפרטה (Lycée Bonaparte), שם הצטיין במתמטיקה ובמדעים, ושם החלו לראשונה בעיות בעיניו להפריע לתוכניותיו.

המהנדס שלא יכול היה לראות

פרידום התכוון להיות מהנדס. מחלת עיניים קטעה את הכשרתו, וההפרעה שינתה את כיוון חייו. הוא פנה לפילוסופיה, ולאחר מכן עבד בבית היציקה לפלדה שניידר (Schneider) באזור לה קרזו (Le Creusot), שבו התעשייה הכבדה הצרפתית עברה באותה עת טרנספורמציה. לאחר מכן למד משפטים ללא התלהבות רבה, בעודו מעביר את זמנו במשרד נוטריון. הוא שקל בקצרה להצטרף למסדר הדומיניקני אך ויתר על כך. אף אחת מההתמחויות הללו לא הכתה שורש, אך כולן הותירו משקעים: השירים שכתב בסופו של דבר הם שיריו של אדם שהוכשר לחשוב במונחים של מנגנונים והיקשים ולא בתמונות.

בתים ושירים (Stances et Poèmes)

מה שדחף אותו לבסוף לכיוון הספרות היה אגודת סטודנטים, ה-Conférence La Bruyère, שחבריה קיבלו את שיריו המוקדמים בחום רב מספיק כדי שיתחיל להתייחס לעצמו ברצינות כמשורר. הקובץ הראשון שלו, Stances et Poèmes (בתים ושירים), הופיע בשנת 1865 וזכה לשבחים מצד סנט-בב (Sainte-Beuve), שהיה אז המבקר המשפיע ביותר בצרפת. הוא הכיל את "האגרטל השבור" (Le vase brisé), השיר על אגרטל סדוק ולב פצוע שילווה אותו לשארית חייו ומעבר לה — שיר שזכה לאנתולוגיות, שינון, פרודיות, ולבסוף הוצג כעדות לכל מה שהיה מוגבל בו.

פרנאסי, עם הסתייגויות

פרידום מסווג תחת הפרנאסיים (Parnassians), הדור שהגיב נגד השפעת הרגש הרומנטי על ידי התעקשות על שליטה צורנית, אי-אישיות וגימור. הוא חלק עמם את המיומנות ואת החשדנות כלפי רגשנות קלה, אך יצירתו הציגה מאפיינים משלה, והוא ישב באי-נוחות בתוך האסכולה. Croquis Italiens (1866–68), Solitudes (1869) ו-Les Destins (1872) מעדנים ליריקה אינטימית, מלנכולית ומעובדת בקפידה. לאחר מכן הפך לשאפתן בכיוון שמעטים מבני דורו הלכו בו.

שירה ככלי למחשבה

המודל שלו היה לוקרטיוס (Lucretius), שאת ספרו De rerum natura הוא העריץ מספיק כדי לתרגם את הספר הראשון לחרוזים בצרפתית, ופרסם את היצירה ב-1878–1879. מהמודל הזה הגיע פרויקט: שירה מדעית התואמת לעידן מודרני, פוסט-דרוויניסטי, חרוזים שיכולים לשאת טיעון פילוסופי מבלי להתמוטט למסה. La Justice (1878) ו-Le Bonheur (1888) הם התוצרים הארוכים, שירים הגיגיים המפלסים את דרכם דרך שאלות מוסריות ומטאפיזיות בבתים ממושמעים. הוא כתב גם ביקורת ואסתטיקה — L'Expression dans les beaux-arts (1884), Réflexions sur l'art des vers (1892) — ולקראת סוף חייו מחקר על פסקל (Pascal), La Vraie Religion selon Pascal (1905). האקדמיה הצרפתית (Académie Française) בחרה בו ב-1881.

מחלה, והפרס

מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870, שהניבה את Impressions de la guerre, פגעה בבריאותו לצמיתות. התקפי שיתוק מאוחרים יותר הותירו אותו במצב הקרוב להתבודדות, כשהוא עדיין כותב מסות מתוך כליאתו. במצב זה, בגיל 62, כינתה אותו האקדמיה השוודית כחתן פרס נובל הראשון בספרות, תוך ציון "האידיאליזם הנעלה שלו, השלמות האמנותית והשילוב הנדיר של איכויות הלב והאינטלקט". הבחירה לא הייתה מלכתחילה פסק דין אסתטי. פרידום נשא שבע-עשרה מועמדויות מחברים באקדמיה הצרפתית, שבה היה חבר, וקארל דייוויד אפ וירסן (Carl David af Wirsén) מהוועדה — שמצא את פרידום ואת פרדריק מיסטרל (Frédéric Mistral) כבולטים במידה שווה — התייחס לתמיכה הצרפתית הזו כמכרעת. אמיל זולא (Émile Zola), המועמד המוביל בתחילת הדרך, נפסל בגלל בוזו של וירסן לנטורליזם. פרידום תרם את רוב כספי הפרס כדי להעניק פרס שירה דרך אגודת הסופרים (Société des gens de lettres).

מדוע סולי מכונה גאון

התשובה הכנה היא שכמעט אף אחד לא מכנה אותו כך כיום, ושהטיעון צריך להיעשות בצורה מצומצמת או לא להיעשות בכלל. הגרסה החזקה ביותר נוגעת ליכולת ספציפית ולא אופנתית: היכולת להחזיק טיעון פילוסופי מופשט בתוך חרוזים קפדניים מבלי שהטיעון יהפוך לרפוי או שהחרוזים יהפכו לפרוזאיים. סנט-בב, המבקר הצרפתי החד ביותר של התקופה, זיהה משהו אמיתי ב-Stances et Poèmes. נימוקי פרס נובל שיבחו שלמות אמנותית, והשליטה הטכנית ב-La Justice וב-Le Bonheur היא אמיתית — זוהי אינטליגנציה של מהנדס המיושמת על הפרוזודיה, ניסיון לגרום לשירה לעשות את העבודה של מסה פילוסופית. הטיעון הנגדי הוא אכזרי ובמידה רבה ניצח. סופרים שוודיים בני זמנו מחו על בחירתו בגלוי ונקבו בשמו של טולסטוי כזוכה הראוי; תשובת האקדמיה, שטולסטוי לא היה מועמד ולכן לא היה זכאי, היא נוהלית ולא הגנה על הבחירה. עיתונים גרמניים ואנגליים תיארו אותו כמשורר שזכה לכבוד אך לא נקרא, שזהו בדיוק הביטוי שנדבק בו. המוניטין שלו קרס בתוך דור ולא התאושש. הוא שורד באנתולוגיות באמצעות שיר קצר אחד על אגרטל שבור, ושמו מצוטט כיום לעתים קרובות הרבה יותר כעדות לאופן שבו ועדת פרסים יכולה לשפוט בצורה גרועה מאה שלמה מאשר על כל דבר שכתב בפועל. זהו פסק דין הוגן, וכל תיאור שמרכך אותו מחמיא לו.

מורשת

פרידום היה ממייסדי אגודת המשוררים הצרפתים (Société des poètes français) ב-1902 עם ז'וזה-מריה דה הרדיה (José-Maria de Heredia) ולאון דירקס (Léon Dierx), והוא מת בפתאומיות בשאטני-מלאברי (Châtenay-Malabry) ב-6 בספטמבר 1907; הוא קבור בפר-לשז (Père-Lachaise). Les Épaves הופיע לאחר מותו ב-1908. חשיבותו המתמשכת היא כיום מוסדית ואזהרתית בעיקרה. הוא היה השם הראשון שנחקק על הפרס הספרותי המשפיע ביותר בעולם, והמחאה המיידית על אותה בחירה כפתה ויכוח מתמיד על מה נועד פרס נובל — האם הוא מתגמל התעלות מוסרית, הישג טכני, יוקרה לאומית או כוח ספרותי בפועל. האקדמיה עונה על השאלה הזו, ונשפטת עליה, מאז. פרידום הוא הסיבה לכך שהיא נאלצה להתחיל.