פאולו סרפי

כדי להעניק לנו את מדע התנועה, אלוהים והטבע איחדו כוחות ויצרו את האינטלקט של גלילאו.

פאולו סרפי (Paolo Sarpi) היה היסטוריון, איש דת, מדען, משפטן קאנוני ומדינאי ונציאני שפעל בשירות הרפובליקה של ונציה במהלך תקופת התנגדותה המוצלחת לאינטרדיקט האפיפיורי בשנים 1605–1607 ומלחמתה בשנים 1615–1617 נגד אוסטריה בנוגע לשודדי הים האוסקוקים. כתביו, שהיו פולמוסיים בגלוי וביקורתיים מאוד כלפי הכנסייה הקתולית ומסורתה הסכולסטית, "העניקו השראה להובס ולאדוארד גיבון בחשיפתם ההיסטורית את הכהונה". עבודתו המרכזית של סרפי, "היסטוריה של ועידת טרנטו" (1619), פורסמה בלונדון בשנת 1619; עבודות אחרות: "היסטוריה של משרות כנסייתיות", "היסטוריה של האינטרדיקט" ו"תוספת להיסטוריה של האוסקוקים", הופיעו לאחר מותו. עבודות אלו, המאורגנות סביב נושאים בודדים, מהוות דוגמאות מוקדמות לסוגת המונוגרפיה ההיסטורית.

כמגן על חירויותיה של ונציה הרפובליקנית ותומך בהפרדת הדת מהמדינה, זכה סרפי לתהילה כגיבור הרפובליקניזם והחשיבה החופשית, ואף כפרוטסטנטי בסתר. מילותיו האחרונות, "Esto perpetua" ("שתחיה לנצח"), הוזכרו על ידי ג'ון אדמס ב-1820 במכתב לתומאס ג'פרסון, כאשר אדמס "איחל 'במסירות כמו האב פאול לשימור האימפריה האמריקאית העצומה שלנו ומוסדותינו החופשיים', כפי שסרפי איחל לשימור ונציה ומוסדותיה".

סרפי היה גם מדען ניסויי, תומך במערכת הקופרניקאית, ידיד ופטרון של גלילאו גליליי, ועוקב נלהב אחר המחקר העדכני ביותר באנטומיה, אסטרונומיה ובליסטיקה באוניברסיטת פדובה. רשת ההתכתבויות הענפה שלו כללה את פרנסיס בייקון וויליאם הארווי.

סרפי האמין שמוסדות הממשל צריכים לבטל את הצנזורה שלהם על ה-Avvisi – העלונים שהחלו להיות נפוצים בתקופתו – ובמקום צנזורה לפרסם גרסה משלהם כדי להילחם בפרסומי האויב. כשהוא פועל ברוח זו, פרסם סרפי מספר חוברות להגנה על זכויותיה של ונציה בים האדריאטי. ככזה, ניתן לראות בסרפי תומך מוקדם בחופש העיתונות, אף שהמושג לא היה קיים עוד בימי חייו.

שנים מוקדמות הוא נולד כפייטרו סרפי בוונציה. אביו היה סוחר, אם כי לא מוצלח, ואמו הייתה בת אצולה ונציאנית. בעודו ילד מת אביו. הנער המבריק והמחונן חונך על ידי דודו מצד אמו, שהיה מורה, ולאחר מכן על ידי ג'אמריה קאפלה, נזיר במסדר הסרוויטים האוגוסטיני. בגיל שלוש עשרה הוא הצטרף למסדר הסרוויטים בשנת 1566, ונטל את השם פרא (האח) פאולו, שבו היה מוכר תמיד לבני זמנו, בתוספת הכינוי סרוויטה.

פאולו סרפי, קלקוגרפיה בטוני, מילאנו, 1824. סרפי הוצב במנזר במנטובה בסביבות 1567. בשנת 1570 הוא הציג תזות בוויכוח שהתקיים שם, והוזמן להישאר כתיאולוג החצר של הדוכס גוליילמו גונזגה. סרפי נשאר ארבע שנים במנטובה, ולמד מתמטיקה ושפות מזרחיות. לאחר מכן עבר למילאנו ב-1575, שם שימש כיועץ לקרלו בורומאו, הקדוש והבישוף, אך הועבר על ידי ממוניו לוונציה כפרופסור לפילוסופיה במנזר הסרוויטי. בשנת 1579 הפך למחוז הוונציאני של מסדר הסרוויטים, בזמן שלמד באוניברסיטת פדובה. בגיל עשרים ושבע מונה לפרוקורטור גנרל של המסדר. בתפקיד זה נשלח לרומא, שם עמד בקשר עם שלושה אפיפיורים עוקבים, כמו גם עם האינקוויזיטור הגדול ואישים משפיעים אחרים.

סרפי חזר לוונציה ב-1588 והעביר את 17 השנים הבאות בלימודים, שנקטעו מדי פעם על ידי סכסוכים פנימיים בקהילתו. בשנת 1601 הומלץ על ידי הסנאט הוונציאני לבישופות קאורלה, אך הנציג האפיפיורי, שרצה להשיג זאת עבור בן חסותו, האשים את סרפי בכך שכפר באלמוות הנשמה וערער על סמכותו של אריסטו. ניסיון להשיג בישופות אחרת בשנה שלאחר מכן נכשל גם הוא, לאחר שהאפיפיור קלמנס השמיני נפגע מהרגלו של סרפי להתכתב עם כופרים מלומדים.

ונציה בסכסוך עם האפיפיור קלמנס השמיני מת במרץ 1605, וגישתו של יורשו האפיפיור פאולוס החמישי מתיחה את גבולות הסמכות האפיפיורית. ונציה נקטה במקביל צעדים להגבלתה: הזכות של בתי הדין החילוניים להכיר בעבירות של אנשי דת אושרה בשני מקרים מובילים, וכן הוגבל תחולתם של שני חוקים עתיקים של העיר: האחד אוסר על הקמת כנסיות או קהילות כנסייתיות חדשות ללא הסכמת המדינה, והשני אוסר על רכישת נכסים על ידי כמרים או גופים דתיים. חוקים אלו הורחבו על כל שטחי הרפובליקה. בינואר 1606 העביר הנציג האפיפיורי מנשר הדורש את כניעתם ללא תנאי של הוונציאנים. הסנאט הבטיח הגנה לכל אנשי הדת שיסייעו לרפובליקה בעת חירום זו בעצתם. סרפי הגיש מזכר, המצביע על כך שניתן להתמודד עם הצנזורה המאוימת בשתי דרכים – דה פקטו, על ידי איסור פרסומן, ודה יורה, על ידי ערעור למועצה כללית. המסמך התקבל היטב, וסרפי מונה לקאנוניסט ויועץ תיאולוגי לרפובליקה.

פסלו של פאולו סרפי, קמפו סנטה פוסקה, ונציה, סמוך למקום שבו נדקר על ידי מתנקשי האפיפיור. באפריל שלאחר מכן, תקוות לפשרה התפוגגו עם נידויו של פאולוס את הוונציאנים וניסיונו להטיל אינטרדיקט על שטחי שלטונם. סרפי נכנס במרץ לוויכוח. לא היה תקדים לכך שאיש דת במעמדו יטען לכפיפות הכמורה למדינה. הוא החל בפרסום מחדש של הדעות האנטי-אפיפיוריות של הקאנוניסט ז'אן גרסון (1363–1429). בחיבור אנונימי שפורסם זמן קצר לאחר מכן, Risposta di un Dottore in Teologia, הוא קבע עקרונות שפגעו באופן רדיקלי בסמכות האפיפיור בעניינים חילוניים. ספר זה נכלל מיד ב-Index Librorum Prohibitorum, והקרדינל בלרמינו תקף את עבודתו של גרסון בחומרה. סרפי השיב אז ב-Apologia. ה-Considerazioni sulle censure וה-Trattato dell' interdetto, שהאחרון שבהם הוכן חלקית תחת הדרכתו על ידי תיאולוגים אחרים, הופיעו זמן קצר לאחר מכן. חוברות רבות אחרות הופיעו, בהשראתו או בשליטתו של סרפי, שקיבל את המינוי הנוסף של צנזור לכל מה שנכתב בוונציה בהגנה על הרפובליקה.

בעקבות עצתו של סרפי, הכמורה הוונציאנית התעלמה ברובה מהאינטרדיקט ומילאה את תפקידיה כרגיל, כאשר היוצא מן הכלל המרכזי היה הישועים, שעזבו וגורשו רשמית במקביל. המעצמות הקתוליות צרפת וספרד סירבו להיגרר לסכסוך ופנו לדיפלומטיה. בסופו של דבר, באפריל 1607, הושגה פשרה בתיווך המלך הנרי הרביעי מצרפת, שהצילה את כבודו של האפיפיור אך ויתרה על הנקודות שבמחלוקת. שני הכמרים הוחזרו לרומא, אך ונציה שמרה לעצמה את הזכות לשפוט אנשי דת בבתי משפט אזרחיים. התוצאה לא הוכיחה את תבוסת היומרות האפיפיוריות אלא את ההכרה בכך שהאינטרדיקטים והנידוי איבדו את כוחם. "הרפובליקה", אמר סרפי, "נתנה טלטלה ליומרות האפיפיוריות. שכן מי שמע עד כה על אינטרדיקט אפיפיורי, שפורסם בכל החגיגיות, וסופו שהתפוגג כעשן?"

ניסיון התנקשות הרפובליקה גמלה לסרפי בתואר יועץ מדינה למשפטים ובחופש גישה לארכיוני המדינה. תארים אלו הרגיזו את יריביו, במיוחד את האפיפיור פאולוס החמישי. בספטמבר 1607, בהסתה של האפיפיור ואחיינו הקרדינל שיפיונה בורגזה, הפך האח סרפי למטרה לניסיון התנקשות. נזיר מנודה ושודד בשם רוטיליו אורלנדיני הסכים להרוג את סרפי תמורת סכום של 8,000 כתרים, בסיוע שני גיסיו. עם זאת, מזימתו של אורלנדיני נחשפה, וכאשר שלושת המתנקשים חצו מהשטח האפיפיורי לשטח הוונציאני הם נעצרו ונכלאו.

ב-5 באוקטובר 1607 הותקף סרפי על ידי מתנקשים והושאר למוות עם שלושה דקירות פגיון, אך הוא החלים. תוקפיו מצאו מקלט וקבלת פנים חמה בשטחים האפיפיוריים, שתוארו על ידי בן תקופה כ"מצעד ניצחון", וההתלהבות האפיפיורית מהמתנקשים התקררה רק לאחר שנודע להם שהאח סרפי לא מת בסופו של דבר. מנהיג המתנקשים, פומה, הצהיר כי ניסה לבצע את הרצח מסיבות דתיות. סרפי עצמו, כאשר המנתח שלו העיר על אופיין המרופט והלא-אמנותי של הפצעים, התבדח ביובש: "Agnosco stylum Romanae Curiae" ("אני מזהה את סגנונה של הקוריה הרומית"). המתנקשים הפוטנציאליים של סרפי השתקעו ברומא, ובסופו של דבר הוענקה להם פנסיה על ידי המשנה למלך של נאפולי, פדרו טייז-חירון, הדוכס השלישי מאוסונה.

חיים מאוחרים שארית חייו של סרפי עברו בשלווה במנזר שלו, אם כי מזימות נגדו המשיכו להירקם, והוא דיבר מדי פעם על חיפוש מקלט באנגליה. כשלא היה עסוק בהכנת מסמכי מדינה, הקדיש את עצמו למחקרים מדעיים וחיבר מספר עבודות. הוא שירת את המדינה עד סוף ימיו. יום לפני מותו, הוא הכתיב שלוש תשובות לשאלות על ענייני הרפובליקה של ונציה, ומילותיו האחרונות היו "Esto perpetua", או "שתחיה לנצח".

מילים אלו אומצו כמוטו של מדינת איידהו ומופיעות בגב מטבע הרבע דולר של איידהו משנת 2007, וכן אומצו על ידי קבוצות וגופים שונים במדינות אחרות, ראו "Esto perpetua".

היסטוריה של ועידת טרנטו בשנת 1619 הודפסה בלונדון עבודתו הספרותית העיקרית, "Istoria del Concilio Tridentino" (היסטוריה של ועידת טרנטו), שפורסמה תחת השם פייטרו סואבה פולאנו, אנאגרמה של פאולו סרפי ונטו ועוד o. העורך, מרקו אנטוניו דה דומיניס, ביצע עבודה מסוימת על ליטוש הטקסט. הוא הואשם בזיופו, אך השוואה עם כתב יד שתוקן על ידי סרפי עצמו מראה שהשינויים אינם חשובים. תרגומים לשפות אחרות הגיעו בעקבות זאת: התרגום לאנגלית על ידי נתנאל ברנט ומהדורה לטינית ב-1620 שנעשתה בחלקה על ידי אדם ניוטון, וכן מהדורות בצרפתית ובגרמנית.

הדגש בה היה על תפקיד הקוריה האפיפיורית, ונטייתה כלפי הקוריה הייתה עוינת. זו הייתה היסטוריה לא רשמית, ולא מוזמנת, והיא התייחסה להיסטוריה כנסייתית כאל פוליטיקה. סרפי במנטובה הכיר את קמילו אוליבו, מזכירו של הקרדינל ארקולה גונזגה. גישתו, שהייתה "ריאליסטית במרירות" עבור ג'ון הייל, לוותה בביקורת כי ההסדר הטרידנטיני לא היה פשרני אלא נועד לעימות נוסף. דניס היי מכנה זאת "סוג של תמונה אנגליקנית של הדיונים וההחלטות", וסרפי נקרא רבות על ידי פרוטסטנטים; ג'ון מילטון כינה אותו "חושף הפרצופים הגדול".

פאולו סרפי, 1777, מיוחס לחורט ויליאם דיקינסון. עבודתו של סרפי זכתה לתהילה כזו שהוותיקן פתח את ארכיוניו לקרדינל פרנצ'סקו ספורצה פלביצ'ינו, אותו הזמין לכתוב הפרכה בשלושה כרכים, תחת הכותרת "Istoria del Concilio di Trento, scritta dal P. Sforza Pallavicino..." ("היסטוריה של ועידת טרנטו שנכתבה על ידי פ. ספורצה פלביצ'ינו, מחברת ישוע, שבה מופרכת היסטוריה שקרית שהופצה באותו נושא תחת השם פייטרו סואבה פולאנו באמצעות עדויות סמכותיות"), 1656–1657. ההיסטוריון הגדול של המאה התשע-עשרה לאופולד פון ראנקה ב"היסטוריה של האפיפיורים" בחן את שני הטיפולים של סרפי ופלביצ'ינו בחומרי כתבי היד ושפט את שניהם כמי שאינם עומדים בסטנדרטים המחמירים שלו לאובייקטיביות, אך הוא דירג את איכות עבודתו של סרפי גבוה מאוד, ובכל זאת החשיב אותו כעליון על גוויצ'ארדיני. סרפי מעולם לא הודה במחברותו, וסיכל את כל מאמציו של לואי השני דה בורבון, נסיך קונדה, לחלץ ממנו את הסוד.

ההיסטוריה רבת הכרכים של ועידת טרנטו של הוברט ידין (1961), שאושרה גם היא על ידי הוותיקן, מותחת ביקורת דומה על השימוש של סרפי במקורות. דייוויד ווטון מאמין, לעומת זאת, שישנן ראיות לכך שסרפי אולי השתמש במסמכים מקוריים שלא שרדו, והוא מכנה את הטיפול של סרפי במועצה זהיר מאוד למרות מסגרתו המפלגתית.

עבודות אחרות בשנת 1615 התרחש סכסוך בין הממשלה הוונציאנית לאינקוויזיציה על איסור על ספר. ב-1613 ביקש הסנאט מסרפי לכתוב על ההיסטוריה והנוהל של האינקוויזיציה הוונציאנית. הוא טען שזו הוקמה ב-1289, אך כמוסד מדינה ונציאני. האפיפיור של אותה עת, ניקולאוס הרביעי, רק הסכים להקמתה. עבודה זו הופיעה בתרגום לאנגלית על ידי רוברט ג'נטיל בשנת 1639.

Istoria del Concilio tridentino, 1935. חיבור מקיאווליסטי על העקרונות הבסיסיים של המדיניות הוונציאנית, "Opinione come debba governarsi la repubblica di Venezia", המשמש את יריביו להכפשת זכרו, מתוארך ל-1681. הוא לא השלים תשובה שהוזמן להכין ל-"Squitinio delia libertà veneta", שאולי מצא אותה בלתי ניתנת להפרכה. בפורמט פוליו הופיעה עבודתו "היסטוריה של משרות כנסייתיות", שבה, אומר מתיאו ריצ'י, "הוא טיהר את הכנסייה מהלכלוך שהוכנס על ידי דקריטלים מזויפים". היא הופיעה בתרגום לאנגלית בשנת 1736 עם ביוגרפיה מאת ג'ון לוקמן. בשנת 1611 תקף את השימוש לרעה בזכות המקלט הנתבעת לכנסיות, בעבודה שהוכנסה מיד לאינדקס הספרים האסורים.

ה"היסטוריה של האינטרדיקט" שלו, שפורסמה לאחר מותו, הודפסה בוונציה שנה לאחר מותו, עם חותמת מוסוות של ליון. זכרונותיו של סרפי על ענייני המדינה נותרו בארכיוני ונציה. אוסף החוברות של הקונסול סמית' בנושא האינטרדיקט עבר למוזיאון הבריטי. ה-"Memorie e aneddote" של פרנצ'סקו גריזליני משנת 1760 התבססו על כתביו שלא פורסמו של סרפי, שנהרסו מאוחר יותר בשריפת ספרים.

רשתות התכתבות ומכתבים שפורסמו סרפי היה מרכז של רשת פוליטית ומדעית עצומה של מתכתבים בולטים, שמתוכה שרדו כ-430 ממכתביו. אוספי מכתבים מוקדמים היו: "Lettere Italiane di Fra Sarpi" (ז'נבה, 1673); "Scelte lettere inedite de P. Sarpi" (בעריכת אורליו ביאנקי-ג'וביני, קפולאגו, 1833); "Lettere raccolte di Sarpi" (בעריכת פולידורי, פירנצה, 1863); "Lettere inedite di Sarpi a S. Contarini" (בעריכת קסטלני, ונציה, 1892).

כמה מכתבים שלא פורסמו עד אז של סרפי נערכו על ידי קארל בנראת ופורסמו תחת הכותרת "Paolo Sarpi. Neue Briefe, 1608–1610" בלייפציג בשנת 1909.

פאולו סרפי. מהדורה מודרנית (1961) "Lettere ai Gallicani" פורסמה ממאות מכתביו למתכתבים צרפתים. אלו הם בעיקר למשפטנים: ז'אק אוגוסט דה תו, ז'אק לושאסייה, ז'אק ז'ילו. מתכתב נוסף היה ויליאם קוונדיש, הרוזן השני מדבונשייר; תרגומים לאנגלית מאת תומאס הובס של 45 מכתבים לרוזן פורסמו. הובס שימש כמזכירו של הרוזן, וכעת נהוג לחשוב שמכתבים אלו הם במשותף מסרפי בעודו בחיים ומחברו הקרוב פולנציו מיקנציו, דבר שהוסתר בזמנו מטעמי זהירות. מיקנציו היה בקשר גם עם דאדלי קרלטון, הוויקונט הראשון מדורצ'סטר. ה-"Storia arcana della vita di Pietro Sarpi" של ג'וסטו פונטניני (1863), לשון הרע מרה, חשובה בשל מכתביו של סרפי שהיא מכילה.

השקפות סרפי קרא והושפע מהספקנות של מישל דה מונטן ותלמידו פייר שרון. כהיסטוריון והוגה במסורת הריאליסטית של טקיטוס, מקיאוולי וגוויצ'ארדיני, הוא הדגיש כי פטריוטיות כגאווה לאומית או כבוד יכולה לשחק תפקיד מרכזי בשליטה חברתית. פעמים שונות במהלך חייו הוא נחשד בחוסר אורתודוקסיה בדת: הוא הופיע בפני האינקוויזיציה בסביבות 1575, ב-1594 וב-1607.

סרפי קיווה לסובלנות לפולחן פרוטסטנטי בוונציה, וקיווה להקמת כנסייה חופשית ונציאנית שבאמצעותה יידחו צווי ועידת טרנטו. סרפי דן באמונותיו ומניעיו האינטימיים בהתכתבותו עם כריסטוף פון דונה, שליח לוונציה מטעם כריסטיאן הראשון, נסיך אנהלט-ברנבורג. סרפי אמר לדונה שהוא סולד מאוד מלהגיד מיסה, וחגג אותה לעיתים רחוקות ככל האפשר, אך הוא נאלץ לעשות זאת, שכן אחרת היה נראה כמודה בתוקפו של האיסור האפיפיורי. המקסימה של סרפי הייתה ש"אלוהים אינו מתחשב בחיצוניות כל עוד הנפש והלב ישרים לפניו". מקסימה נוספת שסרפי ניסח לדונה הייתה: "Le falsità non dico mai mai, ma la verità non a ognuno" ("אני לעולם, לעולם לא אומר שקרים, אבל את האמת אני לא אומר לכל אחד").

סרפי בסוף ימיו כתב לדניאל היינזיוס שהוא תומך בצד הקלוויניסטי הנגדי-רמונסטראנטי בסינוד של דורט. עם זאת, אף שסרפי התכתב עם ג'יימס הראשון מאנגליה והעריץ את ספר התפילה המשותפת האנגלי, התיאולוג הקתולי לה קוראייר במאה ה-18 כתב שסרפי לא היה פרוטסטנטי, וכינה אותו: "Catholique en gros et quelque fois Protestant en détail" ("קתולי בכללי ולעיתים פרוטסטנטי בפרטים"). במאה העשרים מצא ויליאם ג'יימס באוסמה שסרפי היה פילו-פרוטסטנטי "שרעיונותיו הדתיים היו בכל זאת עקביים עם האורתודוקסיה הקתולית", ואריק קוקריין תיאר אותו כדתי עמוקות ברוח הטיפוסית של הקונטרה-רפורמציה. קוראדו ויוואנטי ראה בסרפי רפורמטור דתי ששאף לעבר כנסייה אקומנית, וההיסטוריון דיארמד מקולוך מתאר את סרפי כמי שהתרחק מהנצרות הדוגמטית. מצד שני, ב-1983 העלה דייוויד ווטון מקרה מפתיע לסרפי כחומרני מדעי ובכך כנראה אתאיסט "מוסווה" שהיה "עוין לנצרות עצמה" ושפוליטיקאיותו צפתה פני חברה חילונית שלא ניתנת למימוש בזמנו שלו, תזה שזכתה להסכמה מסוימת. יסקה קיינוליינן, לעומת זאת, טוען כי התזה שסרפי היה אתאיסט סותרת את התיעוד ההיסטורי, ומציין כי לא הספקנות המובהקת של סרפי ולא השקפתו הפסימית על היכולות אינן עומדות בסתירה לאמונה דתית:

כתביו של סרפי אינם תומכים בטענה שהוא היה אתאיסט. למעשה, מנקודת מבט אתאיסטית, ספקנות שיטתית יכולה להיחשב כמספקת תמיכה לאמונה דתית, מכיוון שעמדת האתאיסטים מניחה ידע ודאי על אי-קיומו של אלוהים. ...במקרה שלו השאלה הבסיסית לא הייתה קיומו של אלוהים, אלא האם ידע על אלוהים בר-השגה באמצעות התבונה או באמצעות האמונה. תשובתו הייתה חד-משמעית: הוא היה משוכנע שידע על עניינים אלוהיים מושג "sola fide" (באמונה בלבד) והוא טען במפורש שבעניינים דתיים לא ניתן לשפוט על סמך תבונה, אלא במקום זאת, הם צריכים להתבסס על רגש או תחושה.

קיינוליינן מזהה את סרפי כפידאיסט, ניאו-סטואיקן ומוטליסט נוצרי, אשר, אף שהיה ביקורתי כלפי כנסיית רומא, העריץ את טוהר הכנסייה המוקדמת.

חוקר מדעי סרפי כתב הערות על פרנסואה וייט שביססו את מיומנותו במתמטיקה, וחיבור מטאפיזי שאבד כעת, אשר נאמר עליו שהקדים את רעיונותיו של ג'ון לוק. עיסוקיו האנטומיים מתוארכים כנראה לתקופה מוקדמת יותר. הם ממחישים את הרב-גוניות שלו ואת הצמא לידע, אך אינם משמעותיים אחרת. תביעתו כי הקדים את תגליתו של ויליאם הארווי נשענת על סמכות לא טובה יותר ממזכר, שהועתק כנראה מאנדריאס קיסלפינוס או מהארווי עצמו, שאיתו, כמו גם עם פרנסיס בייקון וויליאם גילברט, התכתב סרפי. התגלית הפיזיולוגית היחידה שניתן לייחס לו בבטחה היא כיווץ הקשתית.

סרפי כתב על תנועה קליעית בתקופה 1578–84, במסורת של ניקולו פונטנה טרטליה; ולאחר מכן שוב בדיווח על רעיונותיו של גידובלדו דל מונטה בשנת 1592, ייתכן שעד אז כבר פגש את גלילאו גליליי. גלילאו התכתב איתו. סרפי שמע על הטלסקופ בנובמבר 1608, אולי לפני גלילאו. פרטים הגיעו אז לסרפי מג'אקומו באדואר בפריז, במכתב המתאר את תצורת העדשות. בשנת 1609 היה לרפובליקה הוונציאנית טלסקופ לאישור למטרות צבאיות, אך סרפי הורה להם לדחות אותו, מתוך צפייה לדגם טוב יותר שגלילאו הכין והביא מאוחר יותר באותה שנה.