נפוליאון בונפרטה (Napoleon Bonaparte)
נולדNapoleone di Buonaparte (1769-08-15)15 באוגוסט 1769 אז'אקסיו, קורסיקה, צרפתנפטר5 במאי 1821(1821-05-05) (בן 51) לונגווד, סנט הלנהקבורה15 בדצמבר 1840 אינווליד, פריז, צרפתבני זוג
ז'וזפין דה בוהארנה (נ. 1796; בטול - 1810)
מריה לואיזה, ארכידוכסית אוסטריה (נ. - 1810; פרוד 1814) חתימה
נפוליאון בונפרטה (נולד בשם Napoleone di Buonaparte; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821), שנודע לימים בשם המלכותי נפוליאון הראשון, היה קיסר הצרפתים מ-18 במאי 1804 ועד להדחתו הראשונה ב-1814, לצד תקופת חזרה לשלטון במהלך מאה הימים ב-1815. הוא עלה לגדולה כגנרל במהלך המהפכה הצרפתית והוביל שורה של מערכות צבאיות ברחבי אירופה והמזרח התיכון במהלך מלחמות המהפכה והמלחמות הנפוליאוניות. כמדינאי, הוא יישם רפורמות משפטיות ומנהליות רבות בצרפת ובאירופה.
נפוליאון נולד באי קורסיקה למשפחה ממוצא איטלקי, עבר לצרפת היבשתית ב-1779 והתגייס כקצין לצבא המלכותי הצרפתי ב-1785. הוא תמך במהפכה הצרפתית ב-1789 וקידם את מטרותיה בקורסיקה. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות לאחר שניצח במצור על טולון ב-1793 והביס מורדים רויאליסטים בפריז ב-13 בווונדמייר ב-1795. ב-1796 פיקד על מערכה צבאית נגד האוסטרים ובני בריתם האיטלקים במלחמת הקואליציה הראשונה, רשם ניצחונות מכריעים והפך לגיבור לאומי. הוא הוביל פלישה למצרים ולסוריה ב-1798, ששימשה מקפצה לעלייתו לשלטון הפוליטי. בנובמבר 1799 חולל נפוליאון את הפיכת 18 ברומير נגד הדירקטוריון הצרפתי והפך לקונסול הראשון של הרפובליקה. הוא ניצח בקרב מרנגו ב-1800, דבר שהבטיח את ניצחונות צרפת במלחמת הקואליציה השנייה, וב-1803 מכר את טריטוריית לואיזיאנה לארצות הברית. בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו לקיסר הצרפתים ובכך ביסס עוד יותר את כוחו.
התמוטטות אמיין הביאה למלחמת הקואליציה השלישית ב-1805. נפוליאון ריסק את הקואליציה בניצחון מכריע בקרב אוסטרליץ, שהביא לפירוק האימפריה הרומית הקדושה. במלחמת הקואליציה הרביעית הביס נפוליאון את פרוסיה בקרב ינה-אורסטד ב-1806, צעד עם ה"גראנד ארמה" שלו לתוך מזרח אירופה והביס את הרוסים ב-1807 בקרב פרידלנד. בניסיון להרחיב את אמברго המסחר שלו נגד בריטניה, פלש נפוליאון לחצי האי האיברי והציב את אחיו ז'וזף כמלך ספרד ב-1808, מה שהצית את מלחמת חצי האי. ב-1809 אתגרו האוסטרים מחדש את צרפת במלחמת הקואליציה החמישית, במהלכה ביסס נפוליאון את שליטתו באירופה לאחר שניצח בקרב וגראם. בקיץ 1812 פתח בפלישה לרוסיה. לאחר שאילץ את הרוסים לנטוש את מוסکو בעקבות קרב בורודינו, כבש נפוליאון את העיר לזמן קצר בטרם ניהל נסיגה הרסנית של צבאו באותה חורף. ב-1813 הצטרפו פרוסיה ואוסטריה לרוסיה במלחמת הקואליציה השישית, שבה הובס נפוליאון תבוסה מכרעת בקרב לייפציג. הקואליציה פלשה לצרפת וכבשה את פריז, מה שאילץ את נפוליאון להתפטר באפריל 1814. הוא גורש לאי הים תיכוני אלבה ובית בורבון הוחזר לשלטון. עשרה חודשים לאחר מכן נמלט נפוליאון מאלבה יחד עם כאלף איש וצעד לעבר פריז, כשהוא משתלט מחדש על המדינה. יריביו הגיבו בהקמת קואליציה שביעית, שהביסה אותו בקרב ווטרלו ביוני 1815. נפוליאון גורש לאי הנידח סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, שם מת מסרטן הקיבה ב-1821 בגיל 51.
מאז מותו, נפוליאון שומר על מקום בולט במחקר ההיסטורי ובתרבות הפופולרית. הוא נחשב לאחד המפקדים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה, וטקטיקות נפוליאוניות עדיין נלמדות בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם. מורשתו ממשיכה להתקיים באמצעות הרפורמות המשפטיות והמנהליות שהנהיג בצרפת ובמערב אירופה, בראשן קוד נפוליאון. הוא ייסד מערכת חינוך ציבורית, ביטל את שאריות הפאודליזם, העניק אמנציפציה ליהודים ולמיעוטים דתיים אחרים, ביטל את האינקוויזיציה הספרדית, חקק את עיקרון השוויון בפני החוק עבור מעמד ביניים מתפתח, וריכז את כוח המדינה על חשבון הרשויות הדתיות. כיבושיו שימשו גם זרז לשינוי פוליטי ולהתפתחות מדינות-לאום. עם זאת, הוא נותר דמות שנויה במחלוקת בשל תפקידו במלחמות שהחריבו את אירופה, ביזת הטריטוריות הכבושות והרקורד המעורב שלו בנושא זכויות אזרח. הוא ביטל את חופש העיתונות, סיים את שלטון הנציגים הנבחרים במישרין, הגלה וכלא מבקרים של משטרו, החזיר את העבדות לקולוניות הצרפתיות, אסר על כניסת שחורים ומולאטים לצרפת, צמצם את זכויות האזרח של נשים וילדים, הנהיג מחדש מלוכנות ואצולה עוברות בירושה, ודיכא באלימות התקוממויות עממיות נגד שלטונו.
חיים מוקדמים
משפחתו של נפוליאון הייתה ממוצא איטלקי. אבותיו מצד אביו, הבואונפרטה, השתלשל משפחת אצולה טוסקנית זעירה שהיגרה לקורסיקה במאה ה-16. אבותיו מצד אמו, הרامולינו, השתלשל ממשפחת אצולה מלומברדיה. הוריו של נפוליאון, קרלו מריה בואונפרטה ומריה לטיציה רמולינו, חיו בבית בואונפרטה באז'אקסיו, שם נולד נפוליאון ב-15 באוגוסט 1769. היה לו אח בכור, ז'וזף, ושישה אחים צעירים: לוסיין, אליזה, לואי, פאולין, קרולין וז'רמן. חמישה אחים נוספים נולדו מתים או לא שרדו את הינקות. נפוליאון הוטבל כקתולי תחת השם נפוליאונה די בואונפרטה. בצעירותו שמו אוית גם כנבוליאונה, נבוליאו, נפוליאון ונקוליאונה.
נפוליאון נולד שנה לאחר שרפובליקת ג'נובה העבירה את קורסיקה לצרפת באמצעות חוזה ורסאי. אביו תמך בפסקואלה פאוולי במהלך מלחמת העצמאות של קורסיקה נגד צרפת. לאחר תבוסת קורסיקה בקרב פונטה נובו ב-1769 והגלייתו של פאוולי לבریتניה, התיידד קרלו עם המושל הצרפתי שארל לואי דה מרבו, שהפך לפטרון שלו ולסנדק של נפוליאון. בתמיכתו של מרבו, מונה קרלו לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר, ונפוליאון קיבל מלגה מלכותית לבית ספר צבאי בצרפת היבשתית.
ההשפעה הדומיננטית בילדותו של נפוליאון הייתה אמו, שמשמעתה הנוקשה ריסנה ילד שובב. מאוחר יותר בחייו אמר נפוליאון: "עתידו של הילד הוא תמיד יצירתה של האם". הרקע האציל והמבוסס במידה בינונית של נפוליאון אפשר לו הזדמנויות לימוד רבות יותר מאלו שהיו זמינות לקורסיקאי טיפוסי באותה תקופה.
בינואר 1779, בגיל 9, עבר נפוליאון לצרפת היבשתית ונרשם לבית ספר דתי באוטון כדי לשפר את הצרפתית שלו, שכן שפת האם שלו היו קורסיקאית ואיטלקית. אף על פי שבסופו של דבר הפך לדובר צרפתית רהוט, הוא דיבר בה במבטא קורסיקאי, והכתיב הצרפתי שלו היה לקוי. במאי עבר לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו, שם עבר לעיתים קרובות בריונות מצד בני גילו בשל המבטא שלו, מקום הולדתה, קומתו הנמוכה, התנהגותו והצרפתית הלוקה בחסר שלו. הוא נעשה סגור ומלנכולי, והקדיש את עצמו לקריאה. בוחן אחד ציין כי נפוליאון "הצטיין תמיד בהתמדה במתמטיקה. הוא בקיא למדי בהיסטוריה ובגאוגרפיה... ילד זה יהיה מלח מצוין".
סיפור אחד על נפוליאון בבית הספר הוא שהוביל תלמידים צעירים לניצחון נגד תלמידים מבוגרים בקרב כדורי שלג, מה שכביכול הוכיח את יכולות ההנהגה שלו. אך הסיפור סופר רק לאחר שנפוליאון הפך מפורסם. בשנותיו האחרונות בבריאן, הפך נפוליאון לאספקלריה קורסיקאית מוצהרת ומעריץ של פאוולי.
בספטמבר 1784 התקבל נפוליאון לאקול מיליטר בפריז, שם התאמן להיות קצין תותחנים. הוא הצטיין במתמטיקה וקרא רבות בגאוגרפיה, היסטוריה וספרות. עם זאת, הוא היה חלש בצרפתית ובגרמנית. מותו של אביו בפברואר 1785 צמצם את הכנסות המשפחה והכריח אותו לסיים את הקורס בן השנתיים בשנה אחת. בספטמבר נבחן על ידי המדען המפורסם פייר-סימון לפלס והפך לקורסיקאי הראשון שסיים את האקול מיליטר.
קריירה מוקדמת
800 ק"מ 497 מייל 19 סנט הלנה 18 רושפור 17 ווטרלו 16 אלבה 15 דיזייה 14 לייפציג 13 ברזינה 12 בורודינו 11 וגראם 10 סומוסיירה 9 פרידלנד 8 ינה 7 אוסטרליץ 6 מרנגו 5 קהיר 4 מלטה 3 ארקולה 2 פריז 1 טולון
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### חזרה לקורסיקה
עם סיום לימודיו בספטמבר 1785, הוסמך בונפרטה כסגן משנה ברגימנט התותחנים לה פיר. בונפרטה שירת בוואלאנס ובאוקסון עד לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789, אך בילה תקופות ארוכות בחופשה בקורסיקה, מה שהזין את הלאומיות הקורסיקאית שלו. בספטמבר 1789 חזר לקורסיקה וקידם את המהפכה הצרפתית. פאוולי חזר לאי ביולי 1790, אך לא הייתה לו כל אהדה לבונפרטה, שכן ראה באביו בגד בכך שנטש את מאבק העצמאות של קורסיקה.
בונפרטה הסתער לתוך מאבק מורכב משולש בין רויאליסטים, מהפכנים ולאומנים קורסיקאים. הוא הפך לתומך היעקובינים והצטרף לרפובליקנים הקורסיקאים פרו-צרפתים שהתנגדו למדיניותו של פאוולי ולשאיפותיו לפרוש. הוא קיבל פיקוד על גדוד מתנדבים קורסיקאים וקודם לדרגת קפטן בצבא הסדיר ב-1792, למרות חריגה מחופשתו ומחלוקת בין מתנדביו לבין החיל הצרפתי באז'אקסיו.
בפברואר 1793 השתתף בונפרטה במסע הצרפתי שנכשל לסרדיניה. בעקבות טענות שפאוולי חיבל במשלחת וכי משטרו מושחת ולא כשיר, הוציאה אותו הוועידה הלאומית הצרפתית אל מחוץ לחוק. בתחילת יניון, בונפרטה ו-400 חיילים צרפתים כשלו מלכוד את אז'אקסיו מידי מתנדבים קורסיקאים, והאי עבר לשליטת תומכיו של פאוולי. כשנודע לבונפרטה כי האסיפה הקורסיקאית גינתה אותו ואת משפחתו, נמלטו הבואונפרטה לטולון שבצרפת היבשתית.
### המצור על טולון
בונפרטה חזר לרגימנט שלו בניס ומונה לקפטן של סוללת חוף. ביולי 1793 פרסם חוברת בשם Le souper de Beaucaire (ארוחת ערב בבוקייר), שבה הציג את תמיכתו בוועידה הלאומית שנשלטה בכבדות על ידי היעקובינים.
בספטמבר, בעזרתו של בן ארצו הקורסיקאי אנטואן כריסטוף סליצ'טי, מונה בונפרטה למפקד התותחנים של הכוחות הרפובליקניים שנשלחו לכבוש מחדש את נמל טולון, שנכבש על ידי כוחות בעלות הברית. הוא הגדיל במהירות את התותחים הזמינים והציע תוכנית לכבוש מבצר על גבעה שבו תותחים רפובליקניים יוכלו לשלוט בנמל העיר ולאלץ את בעלות הברית להתפנות. ההתקפה המוצלחת על העמדה ב-16–17 בדצמבר הביאה לכיבוש העיר.
טולון הפנתה אל בונפרטה את תשומת לבם של אנשים חזקים, בהם אוגוסטן רובספייר, אחיו הצעיר של מקסימיליאן רובספייר, מנהיג יעקוביני בולט. הוא קודם לבריגדיר גנרל והופקד על ההגנות בחוף הים התיכון. בפברואר 1794 מונה למפקד התותחנים של ארמיית איטליה והגה תוכניות לתקוף את ממלכת סרדיניה.
הצבא הצרפתי ביצע את תוכניתו של בונפרטה בקרב סורג'ו השני באפריל 1794 ולאחר מכן התקדם לתפוס את אורמאה בהרים. מאורמאה הוא פנה מערבה כדי לאגף את העמדות האוסטרו-סרדיניות סביב סורג'. לאחר מערכה זו שלח אוגוסטן רובספייר את בונפרטה למשימה לרפובליקת ג'נובה כדי לברר את כוונות המדינה כלפי צרפת.
### 13 בווונדמייר
לאחר נפילתו של מקסימיליאן רובספייר ביולי 1794, הקשר של בונפרטה עם מנהיגים יעקובינים הפך אותו לחשוד פוליטית בעיני המשטר החדש. הוא נעצר ב-9 באוגוסט אך שוחרר שבועיים לאחר מכן. הוא התבקש לנסח תוכניות לתקיפת עמדות איטלקיות כחלק ממלחמת צרפת עם אוסטריה, ובמרץ 1795 השתתף במסע להשבת קורסיקה מידי הבריטים, אך הצרפתים נהדפו על ידי הצי המלכותי.
מ-1794 היה בונפרטה במערכת יחסים רומנטית עם דזירה קלארי, שאחותה ז'ולי קלארי נישאה לאחיו הבכור של בונפרטה, ז'וזף. באפריל 1795 שובץ בונפרטה לארמיית המערב, שלחמה במלחמת וונדה – מלחמת אזרחים ונגד-מהפכה רויאליסטית באזור וונדה. כפיקוד חירית, זו הייתה הורדה בדרגה לעומת גנרל תותחנים, והוא התחנן למצב בריאותי לקוי כדי להימנע מהתפקיד. בתקופה זו כתב את הנובלה הרומנטית Clisson et Eugénie, העוסקת בחייל ומאודתו, במקביל ברור למערכת היחסים של בונפרטה עצמו עם קלארי.
באוגוסט קיבל תפקיד בלשכת הטופוגרפיה, שם עבד על תכנון צבאי. ב-15 בספטמבר הוסר מרשימת הגנרלים בשירות פעיל בשל סירובו לשרת במערכת וונדה. הוא ביקש העברה לקונסטנטינופול כדי להציע את שירותיו לסולטן סלים השלישי. הבקשה אושרה לבסוף, אך הוא מעולם לא קיבל את התפקיד.
ב-3 באוקטובר הכריזו רויאליסטים בפריז על מרד נגד הוועידה הלאומית. פול באראס, מנהיג התגובה הטרמידורית, ידע על מעלליו הצבאיים של בונפרטה בטולון ומינה אותו לסגן מפקד הכוחות שהגנו על הוועידה בארמון טווילרי. בונפרטה ראה שם את טבח המשמר השווייצרי של המלך במהלך התקוממות 10 באוגוסט 1792 שלוש שנים קודם לכן, והבין שתותחים יהיו המפתח להגנתו. הוא הורה לקצין פרשים צעירים, ז'ואקים מورا, לתפס תותחים, ובונפרטה הציב אותם בעמדות מפתח. ב-5 באוקטובר 1795 – 13 בווונדמייר שנה IV בלוח השנה הרפובליקני הצרפתי – הוא ירה על המורדים בפגזי קליבר (שתוארו על ידי תומאס קרלייל כ-"משב של מטח ענבים"). כ-300 עד 1,400 מורדים מתו בהתקוממות. תפקידו של בונפרטה בהבסת המרד זיכה אותו ואת משפחתו בפטרונות של הממשלה החדשה, הדירקטוריון הצרפתי. ב-26 באוקטובר קודם למפקד ארמיית הפנים, ובינואר 1796 מונה לראש ארמיית איטליה.
בתוך שבועות מהתקוממות וונדמייר, היה בונפרטה מעורב רגשית עם ז'וזפין דה בוהארנה, פילגשו לשעבר של באראס. ז'וזפין נולדה בקולוניות הצרפתיות באנטילים הקטנים, ומשפחתה החזיקה עבדים במטעי סוכר. השניים נישאו ב-9 במרץ 1796 בטקס אזרחי. בונפרטה החל לכנות את עצמו בהרגלים "נפוליאון בונפרטה" במקום להשתמש בצורה האיטלקית "נפוליאונה די בואונפרטה".
### מערכת איטליה הראשונה
יומיים לאחר החתונה עזב בונפרטה את פריז כדי ליטול את הפיקוד על ארמיית איטליה. הוא יצא למתפה, בתקווה להביס את ממלכת סרדיניה בפיידמונט בטרם יוכלו בעלי בריתם האוסטרים להתערב. בשורה של ניצחונות במהלך מערכת מונטנוטה, הוא הוציא את הפיידמונטים מהמלחמה בתוך שבועיים. הצרפתים התמקדו לאחר מכן באוסטרים, והטילו מצור על מנטובה. האוסטרים פתחו במתקפות נגד הצרפתים כדי לשבור את המצור, אך בונפרטה הביס כל מאמץ הצלה, כשהוא מנצח בקרב קסטיליו, קרב בסאנו, קרב ארקולה וקרב ריבולי. ניצחון הצרפתים בריבולי בינואר 1797 הביא לקריסת העמדה האוסטרית באיטליה. בריבולי איבדה אוסטריה 43% מחייליה הרוגים, פצועים או שנלקחו בשבי.
הצרפתים פלשו לאחר מכן للب ליבו של בית הבסבורג. כוחות צרפת דרום גרמניה הובסו על ידי הארכידוכס שארל, דוכס טשן ב-1796, אך שארל נסוג כוחותיו כדי להגן על וינה לאחר שנודע לו על התקפתו של בונפרטה. בעימות הראשון ביניהם, הדף בונפרטה את שארל והתקדם עמוק לתוך השטח האוסטרי לאחר שניצח בקרב טרוויס במרץ 1797. מבוהלים מהדחיפה הצרפתית שהגיעה ללאובן, כ-100 ק"מ فوق וינה, ביקשו האוסטרים שלום. שלום הביניים של לובן, שנחתם ב-18 באפריל, נתן לצרפת שליטה על רוב צפון איטליה והארצות השפלות והבטיח לחלק את רפובליקת ונציה עם אוסטריה. בונפרטה צעד על ונציה והכריח את כניעתה, ובכך סיים 1,100 שנות עצמאות ונציאנית. הוא אישר לצרפתים לבזוז אוצרות כמו סוסי סן מרקו.
במערכת איטליה זו, לכד צבאו של בונפרטה 150,000 אסירים, 540 תותחים ו-170 דגלים. הצבא הצרפתי נלחם ב-67 פעולות וזכה ב-18 קרבות פנים אל פנים באמצעות טכנולוגיית תותחים עדיפה והטקטיקה של בונפרטה. בונפרטה חלץ כ-45 מיליון ליש"ט צרפתי מאיטליה במהלך המערכה, עוד 12 מיליון ליש"ט במתכות יקרות ותכשיטים, ויותר מ-300 ציורים ופסלים.
במהלך המערכה נעשה בונפרטה משפיע יותר ויותר בפוליטיקה הצרפתית. הוא יסד שני עיתונים: אחד לחיילים בצבאו ואחד להפצה בצרפת. הרויאליסטים תקפו אותו על ביזת איטליה והזהירו כי הוא עשוי להפוך לדיקטטור. בונפרטה שלח את הגנרל שארל-פייר אוזרו לפריז כדי לתמוך בהפיכה שטהרה רויאליסטים ממועצות החקיקה ב-4 בספטמבר – הפיכת 18 פרוקטידור. הדבר הותיר את באראס ובני בריתו הרפובליקנים בשליטה שוב, אך תלויים יותר בבונפרטה, שחתם על תנאי השלום עם אוסטריה בחוזה קמפו פורמיו. בונפרטה חזר לפריז ב-5 בדצמבר 1797 כגיבור. הוא פגש את שארל מוריס דה טלייראן, שר החוץ של צרפת, וקיבל את הפיקוד על ארמיית אנגליה לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה.
### משלחת מצרים
לאחר חודשיים של תכנון, החליט בונפרטה שעוצמתו הימית של צרפת עדיין אינה מספקת כדי לעמת את הצי המלכותי. הוא החליט על משלחת צבאית לכבוש את מצרים ובכך לערער את הגישה של בריטניה לאינטרסים המסחריים שלה בהודו. בונפרטה רצה לבסס נוכחות צרפתית במזרח התיכון ולהתאחד עם טיפו סולטן, סולטן מייסור, אויב הבריטים. בונפרטה הבטיח לדירקטוריון כי "ברגע שיכבוש את מצרים, ייצור קשרים עם הנסיכים ההודים וביחד איתם יתקוף את האנגלים בנכסיהם". הדירקטוריון הסכים כדי להבטיח נתיב סחר לתת-היבשת ההודית.
במאי 1798 נבחר בונפרטה לחבר באקדמיה הצרפתית למדעים. משלחת מצרים שלו כללה קבוצה של 167 מדענים, וביניהם מתמטיקאים, טבעונים, כימאים וגאודזים. תגליותיהם כללו את אבן רוזטה, ועבודתם פורסמה ב-Description de l'Égypte ב-1809. בדרך למצרים הגיע בונפרטה למלטה של ההוספיטלרים ב-9 ביוני 1798, אז בשליטת האבירים ההוספיטלרים. ראש המסדר פרדיננד פון הומפש צו בולהיים נכנע לאחר התנגדות סמלית, ובונפרטה לכד בסיס ימית חשוב באובדן של שלושה אנשים בלבד.
בונפרטה ומשלחתו התחמקו מרדיפה מצד הצי המלכותי ונחתו באלכסנדריה ב-1 ביולי. הוא נלחם בקרב שובר חית נגד הממלוקים, קאסטת השלטון הצבאית של מצרים. הדבר עזר לצרפתים לתרגל את הטקטיקה ההגנתית שלהם לקראת קרב הפירמידות ב-21 ביולי, כ-24 ק"מ (15 מייל) מהפירמידות. כוחותיו של בונפרטה שמנו 25,000 איש השתוו בערך לאלו של הפרשים המצריים של הממלוקים. עשרים ותשעה צרפתים וכ-2,000 מצרים נהרגו. הניצחון חיזק את המורל של הצבא הצרפתי.
ב-1 באוגוסט 1798 תפס או השמיד הצי הבחרי בראשות סר הורציו נלסון את כל כלי השיט של הצי הצרפתי למעט שניים בקרב הנילוס, מה שמנע מבונפרטה לחזק את העמדה הצרפתית בים התיכון. צבאו הצליח להעלות זמנית את כוחה של צרפת במצרים, אם כי עמד בפני התקוממויות חוזרות ונשנות. בתחילת 1799 העביר צבא לפרובינציה העות'מאנית דמשק (סוריה וגליל). בונפרטה הוביל את 13,000 החיילים הצרפתים הללו בכיבוש עיירות החוף עריש, עזה, יפו וחיפה. ההתקפה על יפו הייתה אכזרית במיוחד. בונפרטה גילה כי רבים מהמגינים היו שבויי מלחמה לשעבר, לכאורה על תנאי, ולכן הורה להוציא להורג בכידונים או בטביעה את החיל וכ-1,500–5,000 אסירים. גברים, נשים וילדים נשדדו ונרצחו במשך שלושה ימים.
בונפרטה החל בצבא של 13,000 איש. 1,500 דווחו כנעדרים, 1,200 מתו בקרב, ואלפים נספו ממחלות – רובם דבר בובוני. הוא לא הצליח להכניע את מבצר עכו, ולכן צעד בחזרה עם צבאו למצרים במאי. נטען כי בונפרטה הורה להרשיע אנשים נגועי דבר באופיום כדי להאיץ את הנסיגה. בחזרה למצרים ב-25 ביולי, הביס בונפרטה פלישה אמפיבית עות'מאנית באבו קير.
בונפרטה נשאר מעודכן בענייני אירופה. נודע לו כי צרפת סבלה מסדרת תבוסות במלחמת הקואליציה השנייה. ב-24 באוגוסט 1799, מחשש שעתיד הרפובליקה מוטל בספק, הוא ניצל את עזיבתם הזמנית של ספינות בריטיות מנמלי חוף צרפת והפליג לצרפת, למרות העובדה שלא קיבל פקודות מפורשות מפריז. הצבא הושאר באחריותו של ז'אן-בטיסט קלבר.