מרגרט פולר

מרגרט פולר (Margaret Fuller)

שרה מרגרט פולר (23 במאי 1810 – 19 ביולי 1850), המכונה לעיתים מרגרט פולר אוסולי, הייתה עיתונאית, עורכת, מבקרת, מתרגמת ופעילה למען זכויות נשים אמריקאית, המזוהה עם תנועת הטרנסצנדנטליזם האמריקאית. היא הייתה האישה האמריקאית הראשונה ששימשה ככתבת מלחמה ומבקרת ספרים במשרה מלאה בתחום העיתונות. ספרה "אישה במאה התשע-עשרה" (Woman in the Nineteenth Century) נחשב ליצירה הפמיניסטית המשמעותית הראשונה בארצות הברית.

היא נולדה בקיימברידג'פורט, מסצ'וסטס, וקיבלה חינוך מוקדם מקיף מאביה, טימותי פולר, עורך דין שנפטר ב-1835 ממחלת הכולרה. מאוחר יותר זכתה להשכלה פורמלית יותר ועבדה כמורה, לפני שב-1839 החלה להוביל את סדרת ה"שיחות" (Conversations) שלה: שיעורים לנשים שנועדו לפצות על היעדר נגישותן להשכלה גבוהה. ב-1840 היא הפכה לעורכת הראשונה של כתב העת הטרנסצנדנטליסטי "הדיאל" (The Dial), השנה שבה קריירת הכתיבה שלה החלה לשגשג, בטרם הצטרפה לצוות ה"ניו יורק טריביון" (New-York Tribune) תחת הוראס גרילי ב-1844.

כשהייתה בשנות ה-30 לחייה, פולר רכשה מוניטין כדמות המשכילה ביותר בניו אינגלנד, גבר או אישה, והפכה לאישה הראשונה שקיבלה אישור להשתמש בספריית מכללת הרווארד. עבודתה המכוננת, "אישה במאה התשע-עשרה", פורסמה ב-1845. שנה לאחר מכן, נשלחה לאירופה עבור ה"טריביון" ככתבת החוץ הראשונה שלו. היא החלה להיות מעורבת במהפכות באיטליה וקשרה את גורלה עם ג'וזפה מציני (Giuseppe Mazzini). היא ניהלה מערכת יחסים עם ג'ובאני אוסולי (Giovanni Ossoli), שעימו הביאה ילד לעולם. שלושת בני המשפחה נספו בתאונת ספינה מול חופי פייר איילנד, ניו יורק, בעת שנסעו לארצות הברית ב-1850. גופתה של פולר מעולם לא נמצאה.

פולר דגלה בזכויות נשים ובפרט בחינוך נשים ובזכותן לתעסוקה. פולר, יחד עם סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge), ביקשה להתרחק ממה שכינתה "הניחוח המנטלי החריף" של מורות נשים. היא עודדה רפורמות רבות נוספות בחברה, כולל רפורמה בבתי הכלא ושחרור עבדים בארצות הברית. פעילות רבות למען זכויות נשים ופמיניזם, כולל סוזן ב. אנתוני (Susan B. Anthony), ציינו את פולר כמקור השראה. עם זאת, רבים מבני דורה לא תמכו בה, כולל חברתה לשעבר הרייט מרטינו (Harriet Martineau), שאמרה כי פולר הייתה דברנית יותר מאשר פעילה. זמן קצר לאחר מותה, חשיבותה דעכה. העורכים שהכינו את מכתביה לפרסום, מתוך אמונה שתהילתה תהיה קצרת מועד, צנזרו או שינו חלקים רבים מעבודתה לפני הפרסום.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים ומשפחה

שרה מרגרט פולר נולדה ב-23 במאי 1810 בקיימברידג'פורט, מסצ'וסטס, כבתם הבכורה של חבר הקונגרס טימותי פולר ומרגרט קריין פולר. היא נקראה על שם סבתה מצד אביה ואמה, אך בגיל תשע ויתרה על השם "שרה" והתעקשה שייקראו לה "מרגרט". בית מרגרט פולר, שבו נולדה, עודנו עומד על תילו. אביה לימד אותה קריאה וכתיבה בגיל שלוש וחצי, זמן קצר לאחר מות בתם השנייה של הזוג, ג'וליה אדלייד, בגיל 14 חודשים. הוא העניק לה חינוך קפדני לא פחות מזה של נער באותה תקופה ואסר עליה לקרוא את הספרות הנשית המקובלת בזמנו, כגון ספרי נימוסים ורומנים סנטימנטליים. הוא שילב לימודי לטינית בחינוכה זמן קצר לאחר הולדת בנם יוג'ין במאי 1815, ועד מהרה החלה מרגרט לתרגם קטעים פשוטים מכתבי ורגיליוס (Virgil).

מאוחר יותר בחייה, האשימה מרגרט את אהבתו התובענית של אביה ואת הערכתו לדיוק ולדקדקנות בסיוטי הלילה שלה ובהליכה מתוך שינה. במהלך היום בילתה מרגרט זמן עם אמה, שלימדה אותה עבודות בית ותפירה. ב-1817 נולד אחיה ויליאם הנרי פולר, ואביה נבחר כנציג לקונגרס של ארצות הברית. במשך שמונה השנים הבאות, הוא בילה ארבעה עד שישה חודשים בשנה בוושינגטון די.סי. בגיל עשר, כתבה פולר פתק חידתי שאביה שמר: "ב-23 במאי 1810, נולדה אחת שנגזר עליה צער וכאב, וכמו אחרות לחוות חוסר מזל."

פולר החלה את השכלתה הפורמלית בבית הספר "פורט סקול" בקיימברידג'פורט ב-1819, לפני שלמדה ב"בוסטון לייסאום לנערות צעירות" בין השנים 1821–1822. ב-1824 נשלחה לבית הספר לנערות צעירות בגרוטון, לפי עצת דודותיה ודודיה, למרות שהתנגדה לרעיון בתחילה. בזמן שהייתה שם, טימותי פולר לא התמודד לבחירה מחדש, כדי לסייע לג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams) בקמפיין הנשיאותי שלו ב-1824; הוא קיווה שאדמס ישיב לו טובה במינוי ממשלתי. ב-17 ביוני 1825, פולר השתתפה בטקס שבו הניח גיבור מלחמת העצמאות האמריקאית, המרקיז דה לה פאייט (Marquis de Lafayette), את אבן הפינה לאנדרטת באנקר היל, 50 שנה לאחר הקרב. פולר בת ה-15 הציגה את עצמה בפני לה פאייט במכתב שסיכם: "אם שנינו נחיה, והדבר אפשרי לאישה, שעבורה דרכי התהילה נגישות לעיתים רחוקות, אעלה את שמי שוב בזיכרונך." בשלב מוקדם חשה פולר שהיא אדם והוגה משמעותית. פולר עזבה את בית הספר בגרוטון לאחר שנתיים ושבה לביתה בגיל 16. בבית, היא למדה קלאסיקות, הכשירה את עצמה במספר שפות מודרניות וקראה ספרות עולמית.

עד אז, הבינה כי אינה משתלבת עם נשים צעירות אחרות בנות גילה. היא כתבה: "חשתי שלא נולדתי לגורל הנשי המקובל." אליזה פארר (Eliza Farrar), אשתו של פרופסור הרווארד ג'ון פארר ומחברת הספר "חברתה של העלמה הצעירה" (1836), ניסתה להדריכה בנימוסים נשיים עד גיל 20, אך ללא הצלחה מלאה.

### קריירה מוקדמת

פולר הייתה קוראת נלהבת, הידועה בתרגום ספרות גרמנית והבאת הרומנטיקה הגרמנית לארצות הברית. כשהייתה בשנות ה-30 לחייה, רכשה מוניטין כאדם המשכיל ביותר, גבר או אישה, בניו אינגלנד. היא השתמשה בידיעותיה כדי להעביר שיעורים פרטיים על בסיס סגנון ההוראה של אליזבת פאלמר פיבודי (Elizabeth Palmer Peabody). פולר קיוותה להשתכר מעיתונאות ותרגום; עבודתה המפורסמת הראשונה, תגובה להיסטוריון ג'ורג' בנקרופט (George Bancroft), הופיעה בנובמבר 1834 ב"נורת' אמריקן ריוויו" (North American Review).

כשהייתה בת 23, משרד עורכי הדין של אביה נכשל והוא העביר את המשפחה לחווה בגרוטון. ב-20 בפברואר 1835, ביקשו ממנה פרדריק הנרי הדג' (Frederic Henry Hedge) וג'יימס פרימן קלארק (James Freeman Clarke) לתרום לכתבי העת שלהם. קלארק סייע לה לפרסם את ביקורת הספרות הראשונה שלה ב"וסטרן מסנג'ר" (Western Messenger) ביוני: ביקורות על ביוגרפיות אחרונות של ג'ורג' קראב (George Crabbe) וחנה מור (Hannah More). בסתיו של אותה שנה, היא פיתחה מיגרנה נוראית עם חום שנמשך תשעה ימים. פולר המשיכה לחוות כאבי ראש כאלה לאורך כל חייה. בעודה מחלימה, נפטר אביה מכולרה ב-2 באוקטובר 1835. היא הושפעה עמוקות ממותו: "דמותו של אבי עוקבת אחריי ללא הרף", כתבה. היא נדרה להיות לראש המשפחה ולדאוג לאמה האלמנה ולאחיה הצעירים. אביה לא השאיר צוואה, ושניים מדודיה קיבלו שליטה על רכושו וכספיו, שהוערכו מאוחר יותר ב-18,098.15 דולר (~579,325 דולר ב-2024), והמשפחה נאלצה להסתמך עליהם לשם תמיכה. מושפלת מהאופן שבו דודיה טיפלו במשפחה, כתבה פולר כי היא מתחרטת על היותה "מהמין החלש, ומעולם לא יותר מאשר עכשיו".

בסביבות תקופה זו, פולר קיוותה להכין ביוגרפיה של יוהאן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe), אך חשה שהיא יכולה לעבוד עליה רק אם תיסע לאירופה. מות אביה ואחריותה הפתאומית כלפי משפחתה גרמו לה לנטוש רעיון זה. ב-1836, פולר קיבלה עבודה בהוראה בבית הספר "טמפל סקול" של ברונסון אלקוט (Bronson Alcott) בבוסטון, שם נשארה שנה. לאחר מכן קיבלה הצעה ללמד תחת היירם פולר (ללא קשר משפחתי) בבית הספר "גרין סטריט" בפרובידנס, רוד איילנד, באפריל 1837, עם שכר גבוה באופן חריג של 1,000 דולר (~28,456 דולר ב-2025) בשנה. משפחתה מכרה את החווה בגרוטון ופולר עברה עימם לג'מייקה פליין, מסצ'וסטס. ב-6 בנובמבר 1839, קיימה פולר את הראשונה מבין ה"שיחות" שלה, דיונים בקרב נשים מקומיות שנפגשו בביתם של משפחת פיבודי בבוסטון. פולר ביקשה לפצות על היעדר השכלת נשים באמצעות דיונים וויכוחים שהתמקדו בנושאים הכוללים אמנויות יפות, היסטוריה, מיתולוגיה, ספרות וטבע.

בתפקידה כ"גרעין השיחה", פולר ביקשה גם לענות על ה"שאלות הגדולות" העומדות בפני נשים ולעודד נשים "לתהות, להגדיר, לציין ולבחון את דעותיהן". היא שאלה את המשתתפות שלה, "למה נולדנו? כיצד נעשה זאת? שאלות שאלו כל כך מעטות מציבות לעצמן עד ששנותיהן הטובות ביותר חולפות". בשיחותיה, פולר סוף סוף מצאה חברים אינטלקטואליים שווים בקרב בנות דורה. מספר דמויות משמעותיות בתנועה לזכויות נשים השתתפו במפגשים אלו, כולל סופיה דנה ריפלי (Sophia Dana Ripley), קרוליין סטרג'יס (Caroline Sturgis) ומריה וייט לוול (Maria White Lowell).

### הדיאל (The Dial)

באוקטובר 1839, ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) חיפש עורך לכתב העת הטרנסצנדנטליסטי שלו, "הדיאל". לאחר שרבים דחו את המשרה, הוא הציע אותה לפולר, בהתייחסו אליה כאל "ידידתי מלאת החיים". אמרסון פגש את פולר בקיימברידג' ב-1835; על פגישה זו הודה: "היא גרמה לי לצחוק יותר ממה שרציתי". בקיץ הבא, פולר בילתה שבועיים בביתו של אמרסון בקונקורד. פולר קיבלה את הצעת אמרסון לערוך את "הדיאל" ב-20 באוקטובר 1839, והחלה בעבודה בשבוע הראשון של 1840. היא ערכה את כתב העת מ-1840 עד 1842, אם כי השכר השנתי המובטח של 200 דולר מעולם לא שולם לה. בשל תפקידה, היא הוכרה עד מהרה כאחת הדמויות החשובות בתנועה הטרנסצנדנטליסטית והוזמנה ל"ברוק פארם" (Brook Farm) של ג'ורג' ריפלי, ניסוי קהילתי. פולר מעולם לא הצטרפה רשמית לקהילה אך הייתה מבקרת תדירה, שלעיתים קרובות בילתה שם את ערב השנה החדשה. בקיץ 1843 נסעה לשיקגו, מילווקי, מפלי ניאגרה ובאפלו, ניו יורק; בעת שהותה שם, היא באה במגע עם מספר אינדיאנים, כולל חברים משבטי אוטווה (Ottawa) וצ'יפווא (Chippewa). היא דיווחה על חוויותיה בספר שנקרא "קיץ על האגמים" (Summer on the Lakes), אותו סיימה לכתוב ביום הולדתה ה-34 ב-1844. המבקר אוורט אוגוסטוס דוינקינק (Evert Augustus Duyckinck) כינה אותו "הספר האותנטי היחיד, שאני יכול לחשוב עליו, בעונה זו". פולר השתמשה בספריית מכללת הרווארד כדי לבצע מחקר על אזור הימות הגדולות, והפכה לאישה הראשונה שקיבלה אישור להשתמש בספריית הרווארד.

המאמר "התביעה המשפטית הגדולה" (The Great Lawsuit) של פולר נכתב במתכונת של סדרת מאמרים עבור "הדיאל". היא התכוונה במקור לקרוא ליצירה "התביעה המשפטית הגדולה: גבר 'מול' גברים, אישה 'מול' נשים"; כאשר הורחבה ופורסמה באופן עצמאי ב-1845, היא נקראה "אישה במאה התשע-עשרה". לאחר סיומה, כתבה לידיד: "השקעתי בה חלק טוב מעצמי האמיתי, כאילו, אני מניחה שאם אלך עכשיו, מידת עקבותיי תישאר על פני האדמה." היצירה דנה בתפקידן של נשים בדמוקרטיה האמריקאית ובדעתה של פולר על אפשרויות לשיפור. מאז הפכה לאחד המסמכים המרכזיים בפמיניזם האמריקאי. הוא נחשב לראשון מסוגו בארצות הברית. זמן קצר לאחר הפרסום האמריקאי של "אישה במאה התשע-עשרה", הספר הועתק ופורסם באופן פיראטי על ידי ה.ג'. קלארק באנגליה. למרות שמעולם לא קיבלה עמלות בשל חוסר בחוקי זכויות יוצרים בינלאומיים, פולר הייתה "שמחה מאוד לגלות שהוא ייקרא על ידי נשים" ברחבי העולם.

### הניו יורק טריביון (New-York Tribune)

פולר עזבה את "הדיאל" ב-1844 בין היתר בשל בריאות לקויה אך גם בשל אכזבתה מרשימת המנויים המידלדלת של הפרסום. היא עברה לניו יורק בסתיו ההוא והצטרפה ל"ניו יורק טריביון" של הוראס גרילי כמבקרת ספרות, והפכה למבקרת הספרים במשרה מלאה הראשונה בעיתונאות האמריקאית, ועד 1846, לעורכת הראשונה של הפרסום. מאמרה הראשון, ביקורת על אוסף מסות מאת אמרסון, הופיע בגיליון ה-1 בדצמבר 1844. באותה עת, ל"טריביון" היו כ-50,000 מנויים ופולר השתכרה 500 דולר בשנה עבור עבודתה. בנוסף לספרים אמריקאיים, היא סקרה ספרות זרה, קונצרטים, הרצאות ותערוכות אמנות. במהלך ארבע שנותיה בפרסום, היא פרסמה יותר מ-250 טורים, רובם חתומים ב-"*" כשם כותב. בטורים אלו דנה פולר בנושאים שנעו בין אמנות וספרות ועד סוגיות פוליטיות וחברתיות כגון מצב העבדים וזכויות נשים. היא פרסמה גם שירה; שיריה, המעוצבים על פי עבודתו של אמרסון, לא ניחנו באותה עוצמה אינטלקטואלית של ביקורותיה.

בסביבות תקופה זו, היא הייתה מעורבת בשערורייה שכללה את עמיתה מבקר הספרות אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), שניהל פלרטוט פומבי עם המשוררת הנשואה פרנסס סרג'נט אוסגוד (Frances Sargent Osgood). משוררת אחרת, אליזבת פ. אליט (Elizabeth F. Ellet), התאהבה בפו וקינאה באוסגוד, ורמזה שמערכת היחסים בין פו לאוסגוד הייתה יותר מאשר פלרטוט תמים. אוסגוד שלחה אז את פולר ואת אן לינץ' בוטה (Anne Lynch Botta) לקוטג' של פו בשמה, כדי לבקש ממנו להחזיר את המכתבים האישיים ששלחה לו. כועסים על התערבותן, פו כינה אותן "מרחרחות" (Busy-bodies). שערורייה ציבורית פרצה ונמשכה עד שבעלה בנפרד של אוסגוד, סמואל סטילמן אוסגוד, התערב ואיים לתבוע את אליט.

### שליחות באירופה

ב-1846 שלח ה"ניו יורק טריביון" את פולר לאירופה, ספציפית לאנגליה ואיטליה, ככתבת החוץ הראשונה שלו. היא נסעה מבוסטון לליברפול באוגוסט על גבי ה"קמבריה" (Cambria), כלי שיט שהשתמש גם במפרש וגם בקיטור כדי לבצע את המסע בעשרה ימים ו-16 שעות. במהלך ארבע השנים הבאות היא סיפקה ל"טריביון" 37 דיווחים. היא ראיינה סופרים בולטים רבים כולל ג'ורג' סאנד (George Sand) ותומאס קרלייל (Thomas Carlyle) – אותם מצאה מאכזבים בגלל הפוליטיקה הריאקציונרית שלו, בין היתר. ג'ורג' סאנד הייתה בעבר דמות נערצת עליה, אך פולר התאכזבה כשסאנד בחרה לא לרוץ לאסיפה הלאומית הצרפתית, באומרה שנשים אינן מוכנות להצביע או להחזיק במשרה פוליטית. לפולר ניתן גם מכתב היכרות לאליזבת בארט (Elizabeth Barrett) על ידי קורנליוס מתיוס (Cornelius Mathews), אך היא לא פגשה אותה באותה עת, מכיוון שבאד עתה ברחה עם רוברט בראונינג (Robert Browning).

באנגליה באביב 1846, פגשה את ג'וזפה מציני, שחי שם בגלות מאיטליה מאז 1837. פולר פגשה גם את הפטריוט הרומאי המרקיז ג'ובאני אנג'לו אוסולי (Giovanni Angelo Ossoli), אציל בעל אמצעים צנועים, שהועסק במשרד מסחרי של דודו, והתנדב במשמר האזרחי (אז המשמר הלאומי). פולר ואוסולי עברו לגור יחד בפירנצה, איטליה, ככל הנראה לפני שנישאו; האם נישאו אי פעם אינו ברור. פולר התנגדה במקור להינשא לו, בין היתר מכיוון שהייתה פרוטסטנטית והוא קתולי. אמרסון שיער שהזוג "נישאו אולי באוקטובר, נובמבר או דצמבר" של 1847, אם כי לא הסביר את נימוקיו. ביוגרפים שיערו שהזוג נישא ב-4 באפריל 1848, כדי לחגוג את יום השנה למפגש הראשון שלהם, אך ביוגרף אחד סיפק עדות לכך שנפגשו לראשונה ב-1 באפריל במהלך הטקס שנקרא "Lavanda degli Altari" (רחיצת מזבחות). עד שהזוג עבר לפירנצה, הם הוצגו כבעל ואישה, אם כי לא ברור אם נערך טקס רשמי כלשהו. נראה ודאי שבזמן שילדם נולד, הם לא היו נשואים.

בסביבות ראש השנה האזרחית 1848, חשדה שהיא בהיריון, אך הסתירה זאת מאוסולי במשך מספר שבועות. ילדם, אנג'לו יוג'ין פיליפ אוסולי (Angelo Eugene Philip Ossoli), נולד בתחילת ספטמבר 1848 וכונה אנג'לינו. הזוג היה מאוד סודי לגבי מערכת היחסים שלהם, אך לאחר שאנג'לינו סבל ממחלה לא ידועה, הם הפכו לפחות סודיים. פולר הודיעה לאמה על אוסולי ואנג'לינו באוגוסט 1849 במכתב שהסביר כי שמרה על שתיקה כדי לא להעציב אותה "אך הפך הדבר להכרחי, בשל הילד, עבורנו לחיות בגלוי ובקביעות יחד". תגובת אמה מרמזת שהייתה מודעת לכך שהזוג לא היה נשוי כחוק. היא הייתה בכל זאת מאושרת עבור בתה, וכתבה: "אני שולחת את נשיקתי הראשונה עם ברכתי הלוהטת לנכדי."

הזוג תמך בתנועתו של ג'וזפה מציני להקמת הרפובליקה הרומית שהוכרזה ב-9 בפברואר 1849, לאחר שהצביעה עליה האסיפה המכוננת, שנבחרה בבחירות כלליות לגברים בינואר 1849. הצו הבסיסי של הרפובליקה הרומית קבע:

> סעיף 1. - האפיפיור איבד בפועל ובדין את השלטון הזמני על מדינת רומא. סעיף 2. - האפיפיור יקבל את כל הערבויות הדרושות לעצמאות בהפעלת כוחו הרוחני. סעיף 3 - צורת השלטון של מדינת רומא תהיה דמוקרטיה טהורה, ותיקח על עצמה את השם המפואר רפובליקה רומית. סעיף 4. - הרפובליקה הרומית תקיים עם שאר איטליה את היחסים הנדרשים לפי הלאום המשותף.

האפיפיור התנגד להצהרה זו וביקש התערבות בינלאומית כדי להשיב לו את כוחו הזמני. גיוס קתולי למען ריבונות אפיפיורית הוצת כך. הזואבים הצרפתים היו הראשונים להגיב לקריאתו והטילו מצור על רומא. אוסולי נלחם על חומות הוותיקן בעוד פולר התנדבה בשני בתי חולים תומכים. כאשר הפטריוטים בהם תמכו ספגו תבוסה, הזוג האמין שזה בטוח יותר לברוח מרומא והחליט לעבור לפירנצה, וב-1850 לארצות הברית. בפירנצה הם פגשו סוף סוף את אליזבת בארט בראונינג. פולר השתמשה בניסיונה באיטליה כדי להתחיל ספר על ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית – יצירה שאולי החלה כבר ב-1847 – וקיוותה למצוא מוציא לאור אמריקאי לאחר שבריטי דחה אותה. היא האמינה שהיצירה תהיה החשובה ביותר שלה, בהתייחסה אליה במכתב ממרץ 1849 לאחיה ריצ'רד כאל "משהו טוב שעשוי לשרוד את קיומי הסוער."

### מוות

בתחילת 1850, כתבה פולר לידיד: "נראה כבר זמן רב שבשנת 1850 אעמוד על רמה חשובה כלשהי בעליית החיים... עם זאת, אני מרגישה שטרם חל שינוי בולט וחשוב." גם באותה שנה כתבה: "אני פוחדת בצורה אבסורדית וסימנים שונים התחברו כדי לתת לי תחושה אפלה... נראה לי שעתידי על פני האדמה ייסגר בקרוב... יש לי ציפייה מעורפלת למשבר כלשהו – אינני יודעת איזה". ימים ספורים לאחר כתיבת שורות אלו, פולר, אוסולי וילדם החלו מסע חזרה בן חמישה שבועות לארצות הברית על סיפון האונייה "אליזבת" (Elizabeth), ספינת משא אמריקאית שהובילה מטען שכלל בעיקר שיש מקררה. הם הפליגו ב-17 במאי. בלב ים, קפטן האונייה, סת' הייסטי (Seth Hasty), מת מאבעבועות שחורות. אנג'לינו נדבק במחלה והחלים.

ייתכן שבשל הקצין הראשון חסר הניסיון ששימש כעת כקפטן, האונייה התנגשה בשרטון חול במרחק של פחות מ-100 יארד מפייר איילנד, ניו יורק, ב-19 ביולי 1850, בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. רבים מהנוסעים ואנשי הצוות האחרים נטשו את האונייה. הקצין הראשון, מר באנגס, הפציר בפולר ובאוסולי לנסות להציל את עצמם ואת ילדם כשהוא עצמו קפץ למים, וטען מאוחר יותר שהוא מאמין שפולר רצתה להישאר מאחור כדי למות. על החוף הגיעו אנשים עם עגלות בתקווה להציל מטען שנסחף לחוף. איש לא עשה שום מאמץ להציל את הצוות או הנוסעים של ה"אליזבת", למרות שהיו במרחק של 50 יארד בלבד מהחוף. רוב אלו שעל הסיפון ניסו לשחות לחוף, והותירו את פולר ואוסולי ואנג'לינו כאחרונים על האונייה. אוסולי נזרק מהסיפון על ידי גל עצום, ולאחר שהגל עבר, איש צוות שהיה עד לאירוע אמר שלא ניתן היה לראות את פולר.

הנרי דייוויד תורו (Henry David Thoreau) נסע לעיר ניו יורק בדחיפתו של אמרסון כדי לחפש בחוף, אך גופתה של פולר ושל בעלה מעולם לא נמצאו. גופתו של אנג'לינו נסחפה לחוף. מעט מחפציהם נמצאו מלבד חלק מבגדי הילד ומעט מכתבים. כתב היד של פולר על עלייתה ונפילתה של הרפובליקה הרומית ב-1849, אותו תיארה כ"מה שיקר לי ביותר אם אחיה מכל דבר אחר", אבד גם הוא. אנדרטה לפולר הוקמה על החוף בפייר איילנד ב-1901 הודות למאמציה של ג'וליה וורד האו (Julia Ward Howe). קנוטף (מצבת זיכרון) לפולר ואוסולי, שמתחתיו קבור אנג'לינו, נמצא בבית הקברות מאונט אובורן בקיימברידג', מסצ'וסטס. הכתובת קוראת, בחלקה:

> מלידה בת ניו אינגלנד באימוץ אזרחית רומא בגאונות שייכת לעולם

בתוך שבוע ממותה, הציע הוראס גרילי לאמרסון להכין ביוגרפיה של פולר, שתיקרא "מרגרט וחבריה", במהירות "לפני שהעניין שעוררה פטירתה העצובה יחלוף". רבות מכתביה נאספו עד מהרה על ידי אחיה ארתור כ"בבית ובחוץ" (1856) ו"חיים מחוץ וחיים בפנים" (1858). הוא גם ערך גרסה חדשה של "אישה במאה התשע-עשרה" ב-1855. בפברואר 1852 פורסמו "זיכרונות מרגרט פולר אוסולי", בעריכת אמרסון, ג'יימס פרימן קלארק וויליאם הנרי צ'אנינג (William Henry Channing), אם כי חלק גדול מהעבודה צונזר או נוסח מחדש. הספר השמיט פרטים על הרומן שלה עם אוסולי ומערכת יחסים מוקדמת יותר עם גבר בשם ג'יימס נתן. שלושת העורכים, מתוך אמונה שהעניין הציבורי בפולר יהיה קצר מועד ושהיא לא תשרוד כדמות היסטורית, לא דאגו לדיוק. למשך זמן מה, זו הייתה הביוגרפיה הנמכרת ביותר של העשור ועברה 13 מהדורות לפני סוף המאה. הספר התמקד באישיותה ולא בעבודתה. מתנגדי הספר התעלמו ממעמדה כמבקרת ובמקום זאת ביקרו את חייה האישיים ואת יהירותה ה"לא נשית".

מאז מותה, רוב הניירות שנותרו מפולר מוחזקים בספריית הוטון ובספרייה הציבורית של בוסטון. היא נבחרה גם למקום השישי בסקר מגזין המוני לבחירת 20 נשים אמריקאיות ל"היכל התהילה של אמריקאים דגולים" באוניברסיטת הייטס בניו יורק ב-1902.

אמונות

פולר הייתה תומכת מוקדמת בפמיניזם ובמיוחד האמינה במתן חינוך לנשים. ברגע שיוענקו לנשים זכויות חינוך שוות, האמינה, הן יוכלו לדחוף גם לזכויות פוליטיות שוות. היא דגלה בכך שנשים יחפשו כל תעסוקה שיחפצו בה, במקום להיענות לתפקידים ה"נשיים" הסטריאוטיפיים של התקופה, כגון הוראה. היא אמרה פעם, "אם אתם שואלים אותי איזו משרה צריכות נשים למלא, אני עונה – כל אחת... תנו להן להיות קפטניות של אוניות אם תרצו. אינני מפקפקת בכך שיש נשים המתאימות היטב למשרה כזו". היא נתנה אמון רב בכל הנשים אך פקפקה בכך שאישה תייצר יצירת אמנות או ספרות מתמשכת בתקופתה וסלדה מהמשוררות הנשיות הפופולריות של תקופתה. פולר גם הזהירה נשים להיזהר מנישואים ולא להפוך לתלויות בבעליהן. כפי שכתבה, "אני רוצה שהאישה תחיה, קודם כל למען אלוהים. אז היא לא תהפוך גבר לא מושלם לאל שלה וכך תשקע לעבודת אלילים. אז היא לא תיקח את מה שלא מתאים לה מתוך תחושת חולשה ועוני". עד 1832, היא קיבלה על עצמה מחויבות אישית להישאר רווקה. פולר גם הטילה ספק בקו מוחלט בין גבר לאישה: "אין גבר גברי לחלוטין... אין אישה נשית טהורה" אלא ששניהם נוכחים בכל אדם. היא הציעה גם שבתוך אישה יש שני חלקים: הצד האינטלקטואלי (אותו כינתה מינרווה) והצד ה"לירי" או ה"נשיות" (המוזה). היא העריצה את עבודתו של עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg), שהאמין שגברים ונשים חולקים "שירות מלאכי", כפי שכתבה, וכן את שארל פורייה (Charles Fourier), שהציב "אישה בשוויון מוחלט עם גבר". בניגוד למספר סופרות בנות דורה, כולל "גברת סיגורני" ו"גברת סטואו", היא כונתה באופן משפחתי פחות רשמי כ"מרגרט".

פולר דגלה גם ברפורמה בכל רמות החברה, כולל בתי כלא. באוקטובר 1844 ביקרה בבית הכלא "סינג סינג" (Sing Sing) וראיינה את האסירות, אפילו לנה לילה במתקן. סינג סינג פיתח מערכת אנושית יותר עבור האסירות שלו, שרבות מהן היו זונות. פולר הייתה מודאגת גם לגבי חסרי בית ואלו החיים בעוני מחפיר, במיוחד בניו יורק. היא גם הודתה, למרות שחונכה להאמין "שהאינדיאני סירב בעקשנות להיות מתורבת", שמסעותיה במערב אמריקה גרמו לה להבין שהאדם הלבן התייחס לאינדיאנים באופן לא הוגן; היא החשיבה את האינדיאנים כחלק חשוב מהמורשת האמריקאית. היא תמכה גם בזכויותיהם של אפרו-אמריקאים, בהתייחסה ל"סרטן העבדות הזה", והציעה שאלו שהיו מעוניינים בתנועה לביטול העבדות ילכו באותה דרך מחשבה כאשר שוקלים את זכויות הנשים: "כפי שחברו של הכושי מניח שאדם אחד אינו יכול בצדק להחזיק אחר בשעבוד, כך צריך חברו של האישה להניח שאדם אינו יכול בצדק להטיל אפילו הגבלות בעלות כוונות טובות על האישה." היא הציעה שאלו שדיברו נגד שחרור העבדים דמו לאלו שלא תמכו בשחרור איטליה.

פולר הסכימה עם הדאגה הטרנסצנדנטליסטית לרווחה הפסיכולוגית של הפרט, אם כי מעולם לא הרגישה בנוח להיות מתויגת כטרנסצנדנטליסטית. למרות זאת, היא כתבה, שאם להיות מתויגת כטרנסצנדנטליסטית פירושו "שיש לי מוח פעיל עסוק לעיתים קרובות בנושאים גדולים אני מקווה שזה כך". היא ביקרה אנשים כגון אמרסון, עם זאת, על התמקדות רבה מדי בשיפור עצמי ולא מספיק ברפורמה חברתית. כמו חברים אחרים ב"מועדון הטרנסצנדנטליסטי", היא מרדה נגד העבר והאמינה באפשרות לשינוי. עם זאת, בניגוד לאחרים בתנועה, המרד שלה לא התבסס על דת. למרות שפולר פקדה לעיתים קרובות קהילות יוניטריות, היא לא הזדהתה לחלוטין עם דת זו. כפי שציין הביוגרף צ'ארלס קאפר (Charles Capper), היא "הייתה שמחה להישאר בשוליים היוניטריים."

פולר צוינה כצמחונית מכיוון שביקרה את שחיטת בעלי החיים למזון בספרה "אישה במאה התשע-עשרה". עם זאת, הביוגרפית מרגרט ונדרהאר אלן (Margaret Vanderhaar Allen) כתבה שפולר לא תמכה באופן מלא בצמחונות שכן היא סלדה מהפנאטיות ומהקפדנות המוסרית של הצמחונים.

מורשת וביקורת

מרגרט פולר הייתה ידועה במיוחד בזמנה בשל אישיותה, ובפרט בשל היותה בעלת ביטחון עצמי מופרז ובעלת מזג רע. אישיות זו הייתה ההשראה לדמותה של הסטר פרין (Hester Prynne) ברומן של נתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne) "האות השנייה" (The Scarlet Letter), במיוחד חשיבתה הרדיקלית על "כל גזע הנשיות". היא עשויה להיות גם הבסיס לדמותה של זנוביה ביצירה אחרת של הות'ורן, "הרומנטיקה של בליתדייל" (The Blithedale Romance). הות'ורן וארוסתו דאז סופיה פגשו את פולר לראשונה באוקטובר 1839.

היא הייתה גם השראה למשורר וולט ויטמן (Walt Whitman), שהאמין בקריאתה לכינון זהות לאומית חדשה וספרות אמריקאית באמת. אליזבת בארט בראונינג הייתה גם מעריצה מושבעת, אך האמינה שדעותיה הלא קונבנציונליות של פולר לא זכו להערכה בארצות הברית ולכן מוטב היה לה שהיא מתה. היא גם אמרה שההיסטוריה של הרפובליקה הרומית של פולר הייתה הופכת ליצירתה הגדולה ביותר: "העבודה שהכינה על איטליה הייתה כנראה מתאימה יותר ליכולתה מכל דבר שיוצר בעבר על ידי עטה (כתביה האחרים נחותים באופן מוזר מהרשמים שהשיחה שלה הותירה)". אוסף מסות מ-1860, "תמונות היסטוריות מרוטשות" (Historical Pictures Retouched), מאת קרוליין היילי דאל (Caroline Healey Dall), כינה את "אישה במאה התשע-עשרה" של פולר "ללא ספק ההצהרה המבריקה, השלמה והמלומדת ביותר שנעשתה אי פעם בנושא". למרות הבעיות האישיות שלו עם פולר, מבקר הספרות הקשוח בדרך כלל אדגר אלן פו כתב על היצירה כ"ספר שמעט נשים במדינה היו יכולות לכתוב, ואף אישה במדינה לא הייתה מפרסמת, למעט מיס פולר", בציינו את ה"עצמאות" וה"רדיקליות הבלתי מתפשרת" שלה. תורו חשב גם הוא רבות על הספר, והציע שחוזקו נבע בחלקו מיכולת השיחה של פולר, וכינה אותו "כתיבה עשירה ללא הכנה, דיבור עם עט ביד".

מעריצה נוספת של פולר הייתה סוזן ב. אנתוני, חלוצה לזכויות נשים, שכתבה שפולר "החזיקה בהשפעה רבה יותר על מחשבתן של נשים אמריקאיות מכל אישה לפני זמנה". יצירתה של פולר עשויה הייתה להוות השראה חלקית לועידת סנקה פולס (Seneca Falls Convention) ב-1848. אנתוני, יחד עם אליזבת קיידי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton) ומטילדה גוסלין גייג' (Matilda Joslyn Gage), כתבו ב"היסטוריה של זכות הבחירה לנשים" שלהן שפולר "הייתה מבשרת התסיסה לזכויות נשים". חוקרים מודרניים הציעו ש"אישה במאה התשע-עשרה" הייתה היצירה החשובה הראשונה לזכויות נשים מאז "הגנה על זכויות האישה" (A Vindication of the Rights of Woman) של מרי וולסטונקראפט (1792), אם כי השוואה מוקדמת בין שתי הנשים הגיעה מג'ורג' אליוט (George Eliot) ב-1855. לא ברור אם פולר הכירה את עבודותיה של וולסטונקראפט; בילדותה, אביה מנע ממנה לקרוא אותן. ב-1995, פולר הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

פולר לא הייתה חסרה מבקרים. חברה לשעבר, הסופרת האנגלית הרייט מרטינו, הייתה אחת ממבקריה הקשים ביותר לאחר מותה של פולר. מרטינו אמרה שפולר הייתה דברנית ולא פעילה, שהיו לה "יהירות שטחית" ולעיתים קרובות "הביטה מלמעלה על אנשים שפעלו במקום לדבר בצורה יפה... וזלזלה באלו, כמוני, שלא יכלו לאמץ את סולם הערכים שלה". העורך המשפיע רופוס וילמוט גריזוולד (Rufus Wilmot Griswold), שהאמין שהיא פעלה נגד מושג הצניעות הנשית שלו, התייחס ל"אישה במאה התשע-עשרה" כאל "ביטוי רהוט למורת רוחה על כך שנולדה נקבה". הסופר הניו יורקי צ'ארלס פרדריק בריגס (Charles Frederick Briggs) אמר שהיא "מבזבזת את זמנם של קוראיה", במיוחד מכיוון שהייתה אישה לא נשואה ולכן לא יכלה "באמת לייצג את האופי הנשי". הסופר והמבקר האנגלי מתיו ארנולד (Matthew Arnold) לעג גם לשיחות של פולר, באומרו, "אלוהים אדירים, איזה זבל דיברו היא ושאר הכלבות מבוסטון על מיתולוגיה יוונית!" סופיה הות'ורן, שהייתה בעבר תומכת של פולר, ביקרה אותה לאחר פרסום "אישה במאה התשע-עשרה":

> הרושם שהיא הותירה היה לא נעים. לא אהבתי את הטון שלה – ולא הסכמתי איתה בכלל לגבי השינוי בנסיבותיה החיצוניות של האישה... כמו כן אינני מאמינה באופי כזה של גבר כפי שהיא נותנת. זה לגמרי לא אציל מדי... אני חושבת שמרגרט מדברת על דברים רבים שלא צריך לדבר עליהם.

פולר הרגיזה את עמיתה המשורר והמבקר ג'יימס ראסל לוול (James Russell Lowell) כשסקרה את עבודתו, בכינויה אותו "חסר לחלוטין את הרוח והטון האמיתיים של השירה... פסוקיו סטריאוטיפיים, מחשבתו אינה נשמעת בעומק; והדורות הבאים לא יזכרו אותו." בתגובה, לוול נקם בסאטירה שלו "משל למבקרים" (A Fable for Critics), שפורסמה לראשונה באוקטובר 1848. בתחילה שקל להשמיט אותה לחלוטין, אך בסופו של דבר העניק לה את מה שכונה "האפיון השלילי לחלוטין" ביצירה. בהתייחסו אליה כאל מירנדה, כתב לוול שהיא גנבה רעיונות ישנים והציגה אותם כשלה, היא הייתה אותנטית רק ברוע ליבה ו"כשהיא פועלת כצנזור, היא מנפנפת לעצמה ביהירות מתחת לאפה".

זמן קצר לאחר מותה של פולר, חשיבותה דעכה. ההספד שלה בעיתון שערכה פעם, ה"דיילי טריביון", אמר שלעבודותיה היו כמה רגשות נהדרים, "אבל ככלל הן חייבות להמליץ על עצמן בעיקר בזכות עוצמת המחשבה והפחדנות המורגלת שלהן ולא בזכות חופש הביטוי". כפי שכתבה הביוגרפית אבי סלייטר (Abby Slater), "מרגרט הורדה ממקום של חשיבות בזכות עצמה למקום שבו חשיבותה היחידה הייתה בחברה שבה התרועעה". שנים לאחר מכן, בנו של הות'ורן, ג'וליאן, כתב, "רוב הקוראים, אני חושב, לא יתנחמו בכך שמרגרט פולר המסכנה תפסה סוף סוף את מקומה עם אינספור הונאות קודרות אחרות הממלאות את הלימבו של היומרה והכישלון האנושיים." תומאס ר. מיטשל (Thomas R. Mitchell) טוען שג'וליאן הות'ורן הציג במכוון מצג שווא של רישומי היומן של אביו נתניאל הנוגעים לפולר, כדי להועיל למוניטין הספרותי של אביו על חשבונה של פולר. במאה העשרים, הסופרת האמריקאית אליזבת הרדוויק (Elizabeth Hardwick) כתבה מסה בשם "הגאונות של מרגרט פולר" (1986). היא השוותה את המעבר שלה מבוסטון לניו יורק למעבר של פולר, באומרה שבוסטון לא הייתה מקום טוב לאינטלקטואלים, למרות ההנחה שזה המקום הטוב ביותר לאינטלקטואלים.

ב-1995, פולר הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ב-21 ביוני 2016, הוצב שלט היסטורי לכבוד פולר בפארק פולהיל בביקון, ניו יורק, כדי להנציח את שהותה בפנסיון ואן וליט. לטקס ההקדשה, השיר של פולר, "אמת וצורה" (Truth and Form), הולחן על ידי דברה קיי (Debra Kaye) ובוצע על ידי הזמרת קלי אלנווד (Kelly Ellenwood).