> באופן כללי, המדינה חכמה, אך המפלגות הפוליטיות אינן כאלו. אלו הן, ורק אלו הן, שיש לנו לחשוש מפניהן. רק מפניהן עלינו להישמר.
מארי ז'וזף לואי אדולף תייר (Marie Joseph Louis Adolphe Thiers) היה מדינאי והיסטוריון צרפתי. הוא היה הנשיא השני שנבחר לצרפת, והנשיא הראשון של הרפובליקה הצרפתית השלישית.
תייר היה דמות מפתח במהפכת יולי 1830, שהפילה את מלוכת בית בורבון, ובמהפכת 1848 בצרפת, שהקימה את הרפובליקה הצרפתית השנייה. הוא כיהן כראש ממשלה בשנים 1836, 1840 ו-1848, חנך את שער הניצחון וארגן את השבת אפרו של נפוליאון מאי סנט הלנה לצרפת. הוא היה בתחילה תומך, ולאחר מכן מתנגד קולני, של לואי-נפוליאון בונפרטה (שכיהן בשנים 1848 עד 1852 כנשיא הרפובליקה השנייה ולאחר מכן מלך כקיסר נפוליאון השלישי מ-1852 עד 1871). כאשר נפוליאון השלישי תפס את השלטון, תייר נעצר וגורש לזמן קצר מצרפת. לאחר מכן חזר והפך למתנגד הממשל.
בעקבות תבוסת צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה, שבה התנגד תייר, הוא נבחר למנהיג הממשל הצרפתי החדש וניהל את המשא ומתן לסיום המלחמה. כאשר הקומונה הפריזאית תפסה את השלטון במרץ 1871, נתן תייר הוראות לצבא לדכא אותה. בגיל שבעים וארבע, הוא מונה לנשיא הרפובליקה על ידי האספה הלאומית הצרפתית באוגוסט 1871. הישגו העיקרי כנשיא היה השגת עזיבת החיילים הגרמנים מרוב השטח הצרפתי שנתיים לפני המועד המתוכנן. עקב התנגדות המלוכנים באספה הצרפתית והאגף השמאלי של הרפובליקנים, הוא התפטר ב-24 במאי 1873, והוחלף כנשיא על ידי פטריס דה מק-מהון, דוכס מג'נטה. כאשר מת ב-1877, הלווייתו הפכה לאירוע פוליטי מרכזי; בתהלוכה צעדו שניים ממנהיגי התנועה הרפובליקנית, ויקטור הוגו ולאון גמבטה, שבעת מותו היו בעלי בריתו נגד המלוכנים השמרנים.
הוא היה גם דמות ספרותית בולטת, מחבר היסטוריה מצליחה מאוד בת עשרה כרכים של המהפכה הצרפתית (Histoire de la Révolution française) והיסטוריה בת עשרים כרכים של הקונסוליה והאימפריה של נפוליאון בונפרטה (Histoire du Consulat et de l'Empire). בשנת 1834 הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie Française).
**חיים מוקדמים**
אדולף תייר נולד ב-15 באפריל 1797, במהלך תקופת הדירקטוריון. סבו, לואי-שארל תייר, היה עורך דין באקס-אן-פרובאנס, שעבר למרסיי כדי להפוך לאוצר ארכיון העיר ומזכיר כללי של מינהל העיר, אם כי איבד את משרתו במהלך המהפכה הצרפתית. אביו היה איש עסקים ופקיד ממשל מזדמן תחת נפוליאון, שלעתים קרובות הסתבך עם החוק. אביו נטש את אדולף ואת אמו זמן קצר לאחר שנולד. (ראו פרק להלן בנושא משפחה וחיים אישיים.) לאמו היה מעט כסף, אך תייר הצליח לקבל חינוך טוב בזכות סיוע כספי מדודה וסנדקית. הוא התקבל לליסיאום של מרסיי לאחר בחינה תחרותית, ולאחר מכן, בעזרת קרוביו, הצליח להיכנס לפקולטה למשפטים באקס-אן-פרובאנס בנובמבר 1815. במהלך לימודיו בפקולטה למשפטים החל את ידידותו ארוכת השנים עם פרנסואה מינייה (François Mignet). שניהם התקבלו ללשכת עורכי הדין ב-1818, ותייר התפרנס בקושי כעורך דין במשך שלוש שנים. הוא גילה עניין רב בספרות וזכה בפרס אקדמי של חמש מאות פרנק עבור מסה על המרקיז דה וובנארג (marquis de Vauvenargues). עם זאת, הוא לא היה מאושר מחייו באקס. הוא כתב לידידו טולון, "אני חסר הון, חסר מעמד וחסר כל תקווה להשיג אחד מאלה כאן". הוא החליט לעבור לפריז ולנסות לפתח קריירה כסופר.
**עיתונאות**
דוכס לה רושפוקו (La Rochefoucauld), מעסיקו הראשון של תייר בפריז
בשנת 1821, תייר בן ה-24 עבר לפריז עם 100 פרנק בלבד בכיסו. הודות למכתבי ההמלצה שלו, הוא הצליח להשיג משרה כמזכיר של הפילנתרופ והרפורמטור החברתי הבולט, דוכס לה רושפוקו-ליאנקור (Duke of La Rochefoucault-Liancourt); האיש שבשנת 1789, כשהמלך לואי השישה עשר שאל אם יש מרד בפריז, השיב: "לא, הוד מעלתך, זוהי מהפכה". הוא נשאר רק שלושה חודשים אצל הדוכס, שדעותיו הפוליטיות היו שמרניות יותר משלו, ושעמו לא ראה דרך מהירה לקידום. לאחר מכן הוצג בפני שארל-גיום אטיין (Charles-Guillaume Étienne), עורך ה-Le Constitutionnel, העיתון הפוליטי והספרותי המשפיע ביותר בפריז באותה עת. העיתון היה עיתון האופוזיציה המוביל נגד הממשל המלוכני; היו לו 44,000 מנויים, לעומת 12,800 מנויים בלבד לעיתונות המלוכנית, או הלגיטימיסטית. הוא הציע לאטיין מסה על הדמות הפוליטית פרנסואה גיזו (François Guizot), יריבו לעתיד של תייר, שהייתה מקורית, פולמוסית ותוקפנית, ועוררה הדים בחוגים הספרותיים והפוליטיים בפריז. אטיין מינה את תייר ככותב קבוע. באותו זמן שבו החל תייר לכתוב, ידידו מבית הספר למשפטים באקס, מינייה, נשכר ככותב עבור עיתון אופוזיציה מוביל אחר, ה-Courier Français, ולאחר מכן עבד עבור מוציא לאור ספרים גדול בפריז. בתוך ארבעה חודשים מהגעתו לפריז, היה תייר אחד העיתונאים הנקראים ביותר בעיר.
הנסיך טלייראן (Talleyrand), המנטור הפוליטי של תייר, ב-1828
הוא כתב על פוליטיקה, אמנות, ספרות והיסטוריה. המוניטין הספרותי שלו הכניס אותו לחוגים הספרותיים והפוליטיים המשפיעים ביותר בפריז. הוא פגש את סטנדל (Stendhal), הגיאוגרף הפרוסי אלכסנדר פון הומבולדט, הבנקאי המפורסם ז'אק לאפיט (Jacques Laffitte), הסופר וההיסטוריון פרוספר מרימה (Prosper Mérimée), הצייר פרנסואה ז'ראר; הוא היה העיתונאי הראשון שכתב ביקורת נלהבת עבור צייר חדש וצעיר, אז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix). כאשר פרצה מהפכה בספרד ב-1822, הוא נסע עד לפירנאים כדי לכתוב עליה. עד מהרה הוא אסף ופרסם כרך ממאמריו, הראשון על הסלון של 1822, השני על מסעו לפירנאים. הוא קיבל שכר גבוה מאוד מיוהאן פרידריך קוטה (Johann Friedrich Cotta), בעלים חלקי של ה-Constitutionnel. חשוב מכל לעתידו המקצועי, הוא הוצג בפני טלייראן, שר החוץ לשעבר של נפוליאון, שהפך למדריכו ולמנטור הפוליטי שלו. תחת חסותו של טלייראן, הפך תייר לחבר פעיל במעגל מתנגדי משטר הבורבונים, שכלל את איש הכספים לאפיט והמרקיז דה לה פאייט (Marquis de Lafayette).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →**היסטוריון**
הוא החל בכתיבת ספרו המפורסם "היסטוריה של המהפכה הצרפתית" (Histoire de la Révolution française), שביסס את המוניטין הספרותי שלו והזניק את הקריירה הפוליטית שלו. שני הכרכים הראשונים הופיעו ב-1823, שני האחרונים (מתוך עשרה) ב-1827. העבודה המלאה בת עשרה כרכים מכרה עשרת אלפים סטים, מספר עצום לתקופה ההיא. היא עברה ארבע מהדורות נוספות, שהכניסו לו 57,000 פרנק (שווה ערך ליותר ממיליון פרנק של 1983). ההיסטוריה של תייר הייתה פופולרית במיוחד בחוגים ליברליים ובקרב פריזאים צעירים. היא שיבחה את העקרונות, המנהיגים והישגי המהפכה של 1789 (אם כי לא את הטרור המאוחר יותר), וגינתה את המלוכה, האריסטוקרטיה והכמורה על חוסר יכולתם להשתנות. הספר מילא תפקיד בולט בערעור הלגיטימיות של משטר הבורבונים של שארל העשירי, והבאת מהפכת יולי 1830.
היצירה זכתה לשבחים מהסופרים הצרפתים שאטובריאן (Chateaubriand), סטנדל וסנט-בב (Sainte-Beuve), תורגמה לאנגלית (1838) וספרדית (1889), וזיכתה אותו במושב באקדמיה הצרפתית ב-1834. היא הוערכה פחות על ידי מבקרים בריטים, במידה רבה בשל השקפתו החיובית על המהפכה הצרפתית ועל נפוליאון בונפרטה. ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל (Thomas Carlyle), שכתב היסטוריה משלו על המהפכה הצרפתית, התלונן שהיא "רחוקה מלהיות ראויה למוניטין הגבוה שלה", אם כי הודה שתייר הוא "אדם נמרץ בדרכו, ויספר לכם הרבה אם אינכם יודעים דבר". ההיסטוריון ג'ורג' סיינטסברי (George Saintsbury) כתב במהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה (1911): "עבודתו ההיסטורית של תייר מסומנת בחוסר דיוק קיצוני, בדעות קדומות העוברות את גבולות חוסר ההגינות המקרית, ובאדישות כמעט מוחלטת לערכים בהשוואה להצלחות של גיבוריו."
**מהפכת יולי (1830)**
מלך חדש, שארל העשירי, עלה לכס המלכות הצרפתי ב-1824 עם אמונה חזקה בזכות האלוהית של מלכים ובחוסר הערך של שלטון פרלמנטרי. תייר תכנן קריירה ספרותית, אך באוגוסט 1829, כאשר המלך מינה את האולטרה-מלוכן פוליניאק (Polignac) לראש ממשלתו החדש, החל תייר לכתוב התקפות עזות יותר ויותר על הממשל המלוכני. במאמר מפורסם הוא כתב כי "המלך מולך, אך אינו שולט", וקרא למונרכיה חוקתית. אם המלך לא יקבל זאת, הוא הציע פשוט להחליף את המלך, כפי שהאנגלים עשו ב-1688. כאשר ה"קונסטיטוסיאנל" היסס לפרסם כמה מהתקפותיו האנרגטיות יותר על הממשלה, תייר, יחד עם ארמאן קארל (Armand Carrel), מינייה, סטנדל ואחרים, הקים עיתון אופוזיציה חדש, ה"נשיונל" (National), שגיליונו הראשון הופיע ב-3 בינואר 1830. הממשלה הגיבה בהעמדת העיתון לדין, באשמת התקפות על דמותו של המלך ועל זו של משפחת המלוכה. הוא נקנס בשלושת אלפים פרנק.
המשטרה תופסת את מכבשי הדפוס של עיתונו של תייר, ה"נשיונל" (יולי 1830)
הסופר למרטין (Lamartine) השאיר תיאור חי של תייר, שאיתו סעד באותה עת: "הוא דיבר ראשון; הוא דיבר אחרון; הוא בקושי הקשיב לתגובות; אבל הוא דיבר בדיוק, בתעוזה, בפוריות של רעיונות, שפטרה את שטף המילים מפיו מהצורך בתירוצים. זו הייתה רוחו וליבו שדיברו.... היה מספיק אבק שרפה בטבעו כדי לפוצץ שש ממשלות."
באוגוסט 1829 החליט שארל העשירי להפגין את סמכותו על לשכת הנבחרים הסוררת, ומינה מלוכן נלהב, ז'ול דה פוליניאק, לראש ממשלתו החדש. ב-19 במרץ 1830, הוא העלה את הטמפרטורה באזהרה שאם הנבחרים יציבו מכשולים בדרכו, הוא "ימצא את הכוח להתגבר עליהם בהחלטתי לשמור על השלום הציבורי, מתוך ביטחון מלא של הצרפתים והאהבה שהם הפגינו גם כלפי מלכם". הוא גם פתח במשלחת מעבר לים לכיבוש אלג'יריה, שהיה משוכנע שתגדיל את הפופולריות שלו בבית, וקרא לבחירות חדשות, שהיה משוכנע שינצח בהן. הדגל הצרפתי הונף מעל אלג'יר ב-5 ביולי 1830, ובחירות חדשות נערכו מה-13 עד ה-19 ביולי. הבחירות היו אסון למלך; האופוזיציה זכתה ב-270 מושבים, מול 145 תומכי המלך. המתנגדים היו, ברובם, לא רפובליקנים; הם פשוט רצו מונרכיה חוקתית. המלך הגיב, עם זאת, ב-25 ביולי בצווי חירום חדשים שפיזרו את לשכת הנבחרים, שינו את חוקי הבחירות והטילו הגבלות על העיתונות. המלך, בטוח בפופולריות שלו, הזניח להציב את הצבא בכוננות או להביא חיילים כדי לשמור על הסדר.
תייר הגיב מיד ובעוצמה. בעמוד הראשון של עיתונו, ה"נשיונל", הוא הצהיר: "המשטר החוקי הסתיים; זה של הכוח החל; במצב שבו אנו נמצאים, ציות חדל להיות חובה". הוא שכנע את עורכי העיתונים הליברליים הגדולים האחרים לפרסם הצהרת אופוזיציה משותפת, שפורסמה בבוקר ה-27 ביולי. מאוחר יותר באותו בוקר, הגיע מפקד המשטרה ל"נשיונל" עם הוראות להוציא את העיתון מהעסקים. הוא הביא פועלים שתפסו חלקים מכניים מרכזיים של מכבשי הדפוס, ונעל את הבניין. ברגע שהמפקד עזב, אותם פועלים שננעלו את הבניין ונטרלו את המכבשים פתחו אותו מחדש והחזירו את המכבשים לפעולה. הפגנות אנטי-מלוכניות פרצו בחלקים רבים של פריז. תייר ובני בריתו עזבו את העיר לזמן קצר כדי להימנע ממעצר, אך עד מהרה חזרו. תייר הבחין שהמפגינים האנטי-מלוכניים תקפו חנויות שהציגו שלטים המעידים כי הן בחסות שארל העשירי, אך לא את אלו שפרסמו כי הן בחסות בן דודו של המלך, לואי-פיליפ, דוכס אורליאן, שמשפחתו גילתה אהדה למהפכה הצרפתית. ללא התייעצות עם לואי-פיליפ, שאותו מעולם לא פגש, תייר דאג מיד להדפיס כרזות ולתלות אותן ברחבי פריז, המכריזות כי דוכס אורליאן הוא ידיד העם, וכי עליו לקחת את הכתר.
דוכס אורליאן מגיע לבית העירייה (31 ביולי 1830)
יחד עם הצייר ארי שפר (Ary Scheffer), ידידו של לואי-פיליפ, הוא רכב מיד על סוס למעונו של הדוכס בניי-סיר-סן (Neuilly), אך גילה שהדוכס עזב והסתתר בטירה אחרת ברנסי (Raincy). תייר דיבר במקום זאת עם אשתו של הדוכס, מארי-אמלי, וגיסתו, מאדאם אדלייד. תייר הסביר שהם רוצים מונרכיה ייצוגית ושושלת חדשה, ושכולם ידעו שלואי-פיליפ אינו שאפתן ולא ביקש את הכתר לעצמו. מאדאם אדלייד הסכימה להעביר את ההצעה לדוכס. הדוכס חזר לניי-סיר-סן בשעה עשר בלילה ולמד מה קרה מאשתו. הוא ענד סרט טריקולור, סמל האופוזיציה, ורכב לפאלה-רויאל, שם המתינו תייר, המרקיז דה לה פאייט וז'אק לאפיט. יחד, הם שכנעו אותו לקחת את הכתר ודנו כיצד זה ייעשה. באותו אחר צהריים, הם רכבו לבית העירייה (Hotel de Ville). לואי-פיליפ, עטוף בדגל טריקולור, הוצג בפני הקהל העצום ומריע מול בית העירייה על ידי לה פאייט. המלך שארל העשירי חזר בו מהממשלה החדשה שהציע והציע לנהל משא ומתן, אך היה מאוחר מדי. הוא ובנו עזבו את טירת סן-קלוד ויצאו מצרפת לגלות באנגליה.
**ציר ושר (1830–1836)**
כשהוקמה הממשלה החדשה, תייר, ללא ניסיון ממשלתי, קיבל תפקיד זוטר, זה של תת-שר האוצר, תחת לאפיט, אך זכה גם בלגיון הכבוד ובתפקיד יועץ המדינה, שהיה לו שכר נכבד. הוא דורג כאחד התומכים הרדיקליים של השושלת החדשה, בניגוד למפלגה שבה היה יריבו פרנסואה גיזו איש הספרות הראשי, ופטרונו של גיזו, הדוכס דה ברויי (duc de Broglie), היה העמוד התווך. כדי להיות בעל השפעה ועצמאות אמיתית, תייר ידע שהוא זקוק למושב בלשכת הנבחרים, לא רק לתפקיד ממשלתי. אך כדי להיות זכאי להתמודד, הוא היה צריך להיות בעל רכוש משמעותי מספיק כדי לשלם מיסים של לפחות אלף פרנק בשנה. ידידתו הקרובה, מאדאם דון (Madame Dosne), דיברה עם בעלה, איש עסקים עשיר. דון ארגן הלוואה של מאה אלף פרנק לתייר כדי שיוכל לקנות מגרש ולבנות בית בפרויקט נדל"ן חדש בכיכר סן-ז'ורז'. בתמורה, קיבל דון את תפקיד הגובה הכללי בברסט. מושב לאקס-אן-פרובאנס בלשכת הנבחרים התפנה. עכשיו כשהיה זכאי, תייר התמודד ונבחר ב-21 באוקטובר 1830. עשר שנים לאחר הגעתו לפריז, החל את הקריירה הפוליטית שלו.
אדולף תייר בשנות ה-30 של המאה ה-19
הוא נשא את נאומו הראשון בלשכת הנבחרים, על המצב הפיננסי של המדינה, חודש לאחר בחירתו. לא היה לו ניסיון כנואם; בגלל קומתו הנמוכה, ראשו בקושי הופיע מעל הדוכן, והוא דיבר במבטא פרובאנסלי חזק, שגרם לפריזאים לחייך. הנאום הארוך והמוכן בקפידה התקבל בסוף בשתיקה, אם כי התוכן אושר. תייר עבד קשה מאוד כדי לשפר את סגנון הדיבור שלו, ובסופו של דבר הפך לנואם יעיל מאוד.
הממשלה החדשה התמודדה עם קשיים רבים. היא התחלקה בהדרגה לשתי מפלגות בלתי רשמיות: מה שנקרא "מפלגת התנועה", שאליה השתייך תייר, שרצתה את המספר המקסימלי של רפורמות בהקדם האפשרי; ו"מפלגת הסדר" השמרנית, שברגע שהממשלה החדשה הותקנה, לא רצתה עוד מהומות. לואי-פיליפ הפך את ז'אק לאפיט, תומך ברפורמה מהירה, לשר הראשי שלו, בציפייה שהוא ייכשל בקרוב ויצטרך להיות מוחלף, שזו הייתה בדיוק התוצאה. לאחר ארבעה חודשים וחצי של מהומה, פיטר המלך את לאפיט והחליף אותו בתומך בסדר, קזימיר פרייה (Casimir Périer). תייר היה מחוץ לממשלה, ונותר רק עם תפקידו כציר, שלא היה לו שכר.
הלווייתו של דמות אנטי-ממשלתית, הגנרל למארק (General Lamarque), ביוני 1832, שהונצחה מאוחר יותר על ידי ויקטור הוגו ב"עלובי החיים", הפכה למרד יוני נגד המלוכה, עם בריקדות שהוקמו ברובע סן-מרי. לאחר דיכויו, הוחזר תייר לממשלה כשר הפנים. הוא עזר לדכא מרד מזוין דון-קישוטי של הלגיטימיסטים תחת הדוכסית דה ברי (Duchess de Berry) שרצתה להחזיר את שושלת בורבון לכס המלוכה. היא התחבאה בחדר סודי מאחורי אח בנאנט, ונתפסה כאשר המשטרה שחיפשה אחריה, מתוך רצון להתחמם, הדליקה אש, ואילצה אותה להיכנע. ב-1833 הצהיר כי אינו רוצה להיות ז'וזף פושה (Joseph Fouché) של המשטר (שמו של ראש המשטרה החשאית של נפוליאון) והפך לשר המסחר והעבודות הציבוריות. כציר, הוא התנגד להצעה למס הכנסה על העשירים, בטענה שזהו רעיון יעקוביני של המהפכה הצרפתית. עמדה זו זיכתה אותו בתמיכת מעמד העסקים הצרפתי הצומח.
בשנת 1833, הוא היה מועמד למושב פנוי באקדמיה הצרפתית, על בסיס עבודתו בת עשרה כרכים "היסטוריה של המהפכה הצרפתית", וספרים אחרים שכתב על חוק ומימון ציבורי, על מלוכת 1830 ועל קונגרס ורונה. הוא נבחר בסיבוב הראשון, עם עשרים וחמישה קולות; בגיל שלושים ושישה, הוא היה החבר הצעיר ביותר שנבחר במאה ה-19. ביולי 1833 חנך תייר ציון דרך פריזאי חדש, העמוד בכיכר ונדום. לאחר 1833, הקריירה שלו חוזקה על ידי נישואיו לבתו של ידידו הקרוב, מאדאם דון, מה שאפשר לו לפרוע את הלוואת מאה אלף הפרנק שלו מאביה, ובסופו של דבר העניק לו ביטחון כלכלי. זה גם גרם לו לבעיות, כיוון שהאריסטוקרטיה של פריז סירבה לקבל אותה, שכן היא לא הייתה אחת משלהם.
הוא חזר למשרד הפנים ב-1834–1836, ונאלץ להתמודד עם חוסר שביעות הרצון של מעמד הפועלים הצומח בערים הגדולות של צרפת. מרד פועלים בליון ב-9 באפריל 1834, שנגרם כתוצאה מהפחתת שכר, הוביל למהומות ולמותם של 170 פועלים ו-130 שוטרים וחיילים. זמן קצר לאחר מכן, ב-13 באפריל, הוקמו בריקדות ברובע המארה בפריז. הצבא זומן ושיגר ארבעים אלף חיילים נגד הבריקדות. ברחוב טרנונן (rue Transnonain), סמל נפצע מירי מנשק חם מבניין. החיילים תקפו את הבניין, והרגו את שנים-עשר הדיירים. תייר הואשם לאחר מכן על ידי רפובליקנים וסוציאליסטים ב"טבח רחוב טרנונן".
תייר מילא גם תפקיד פעיל בעיטור פריז; הוא פינה את המרחב מול העמודים המזרחיים של הלובר, כדי שהמבקרים יוכלו ליהנות מתצפית ברורה, והורה על שיקום סלון אפולו, שהפך לתפאורה לתערוכות האמנות המפורסמות של סלון פריז. הוא הזמין את תבליטי הבסיס לשער הניצחון, ובחר באז'ן דלקרואה לצייר ציורי קיר עבור ספריית הסנאט הצרפתי ופרסקו על קירות כנסיית סן-סולפיס, למרות התנגדותו של לואי-פיליפ, שלא אהב את ציוריו של דלקרואה.
**ראש ממשלה (1836)**
בינואר 1836, ממשלתו הלא פופולרית של הדוכס דה ברויי איבדה את הרוב שלה בלשכת הנבחרים, והמלך היה זקוק לראש ממשלה חדש. כפי שעשה ב-1830, הוא בחר באדם שהיה בטוח שייכשל בקרוב; אדולף תייר. בנושא תייר, אמר לואי-פיליפ לוויקטור הוגו, "יש לו (לתייר) רוח, אך הוא מפונק על ידי רוח של מתעשר חדש; הוא הראה את עצמו כחסר שובע"