ג'ורג' ויליירס, הרוזן הרביעי מקלרנדון
ג'ורג' ויליאם פרדריק ויליירס (George William Frederick Villiers), הרוזן הרביעי מקלרנדון (12 בינואר 1800 – 27 ביוני 1870) היה דיפלומט ומדינאי אנגלי ממשפחת ויליירס. הוא שירת בשורה של ממשלות ויגיות וליברליות. תפקידיו כללו משנה למלך באירלנד מוכת הרעב, וכן, בראשונה מבין שלוש פעמים כשר החוץ, הנציג הראשי של הממלכה המאוחדת בוועידת פריז שסיימה את מלחמת קרים.
רקע וחינוך
ויליירס נולד בלונדון להונורבל ג'ורג' ויליירס, חבר הפרלמנט, ולהונורבל תרזה פארקר, בתו של ג'ון פארקר, ברון בורינגדון הראשון. הוא היה בנם השני, אך הראשון ששרד מבין עשרת ילדיהם. אביו היה בנו השלישי של תומאס ויליירס, הרוזן הראשון מקלרנדון (שהיה בעצמו בנו השני של ויליאם ויליירס, הרוזן השני מג'רזי). לאחר מות אביו ב-1827, ג'ורג' הפך ליורש התואר הרוזן, לאחר מות דודו תומאס ויליירס, הרוזן השני מקלרנדון (1753–1824), שמת ללא נישואים; ודודו ג'ון ויליירס, הרוזן השלישי מקלרנדון (1757–1838), שמת ללא יורש.
ויליירס התחנך בבית הספר כרייסט הוספיטל ובסנט ג'ונס קולג', קיימברידג', אליו נכנס בגיל צעיר, 16, ב-29 ביוני 1816. בשנת 1820, כבנו הבכור של אחיו של רוזן ממוצא מלכותי, הוא היה זכאי לקבל תואר שני (MA) לפי תקנוני האוניברסיטה שהיו בתוקף באותה עת.
קריירה
באותה שנה מונה ויליירס לנספח בשגרירות הבריטית בסנקט פטרבורג. הוא נשאר שם שלוש שנים ורכש ידע מעשי בדיפלומטיה, אשר ישמש אותו בהמשך חייו. האנציקלופדיה בריטניקה ציינה כי הוא "קיבל מהטבע הופעה נאה באופן יוצא דופן, נימוסים מלוטשים ומושכים, שליטה מהירה בשפות וכוח כתיבה מרשים". עם שובו לאנגליה ב-1823, הוא מונה לנציב מכס, תפקיד בו החזיק כעשר שנים. בשנת 1831 נשלח לצרפת בניסיון עקר לנהל משא ומתן על חוזה מסחרי.
### שר בספרד
ב-16 באוגוסט 1833 מונה לשר בחצר המלוכה הספרדית. פרננדו השביעי מת בתוך חודש מהגעתו למדריד, והמלכה התינוקת איזבלה, שהייתה אז בת שנתיים, הועלתה על כס המלוכה לפי המנהג הספרדי העתיק של ירושה נשית – אך זכותה לירושה אותגרה על ידי דון קרלוס, אחיו של המלך המנוח, מכוח החוק הסאלי של בית בורבון, שפרננדו ויתר עליו לפני לידת בתו. איזבלה השנייה ואמה המלכה העוצרת כריסטינה הפכו לנציגות המלוכה החוקתית, ודון קרלוס לנציג האבסולוטיזם הקתולי. הסכסוך, שפילג את המעצמות הדספוטיות והחוקתיות של אירופה מאז המהפכה הצרפתית ב-1830, התפרץ למלחמת אזרחים בספרד, ועל פי האמנה המרובעת, שנחתמה ב-22 באפריל 1834, צרפת ואנגליה התחייבו להגן על כסאות המלוכה החוקתיים של ספרד ופורטוגל. במשך שש שנים, מטעם הממשלה הבריטית, המשיך ויליירס לסייע לממשלה הליברלית של ספרד. הוא הואשם שלא בצדק בתמיכה במהפכת לה גראנחה, שהובילה לגירוש המלכה האם כריסטינה מהממלכה והעלתה את אספרטרו לעוצרות. הוא ללא ספק תמך בראשי המפלגה הליברלית, כמו אספרטרו, נגד תככי החצר הצרפתית; אך מטרת הממשלה הבריטית הייתה לבסס את איזבלה כמלכה על בסיס לאומי וליברלי אמיתי ולהגן עליה מפני ההשפעה הזרה שבסופו של דבר ערערה את משטרה.
העבדות הוכרזה כבלתי חוקית במושבות ספרד משנת 1820, אך טרם מוגרה. ויליירס פעל בעזרת כתב העיתון "הטיימס" דיוויד טרנבול כדי להביא לביטול העבדות במושבות הספרדיות. בשנת 1835 אישרו הספרדים מחדש את מחויבותם לסיים את העבדות.
### ירושת תואר הרוזן, משרות מדינה בבריטניה
ויליירס קיבל את אות מסדר האמבט בשנת 1838 כהוקרה על שירותיו בספרד, וירש, עם מות דודו, את תואר הרוזן מקלרנדון; בשנה שלאחר מכן, לאחר שעזב את מדריד, נשא לאישה אלמנה צעירה, ליידי קתרין פוסטר-ברהאם (לבית גרימסטון), בתו הבכורה של ג'יימס גרימסטון, הרוזן הראשון מוורולם.
בינואר 1840 הצטרף לממשלתו הוויגית של לורד מלבורן כשומר החותם הפרטי, וממותו של לורד הולנד באותו סתיו החזיק גם במשרת קנצלר דוכסות לנקסטר עד סוף כהונת הממשלה ב-1841. קלרנדון והולנד האמינו שיחסים ידידותיים בין אנגליה לצרפת חשובים לקידום השלום והליברליזם באירופה. הוא תמך בחוסר רצון בגירושו של מוחמד עלי ממצרים, הפרו-צרפתי, מסוריה על ידי שר החוץ לורד פלמרסטון, אך לא התפטר מכיוון שהדבר עלול היה לפרק ממשלה שאליה הצטרף רק לאחרונה.
במהלך ממשלתו השמרנית של סר רוברט פיל (1841–1846) גילה לורד קלרנדון עניין רב בניצחון הסחר החופשי ובביטול חוקי הדגן, מדיניות שאחיו הצעיר צ'ארלס פלהאם ויליירס היה מראשוני תומכיה. קלרנדון קיבל את משרת נשיא מועצת הסחר בממשלתו הראשונה של לורד ג'ון ראסל ב-1846.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### הלורד לוטננט של אירלנד
לקלרנדון הוצע פעמיים תפקיד המושל הכללי של הודו, ופעם אחת המושל הכללי של קנדה, אך הוא סירב מכיוון שהדבר היה מחייב לעזוב את הפוליטיקה הבריטית והאירופית לכמה שנים.
בשנת 1847 שוכנע קלרנדון לקבל את תפקיד הלורד לוטננט של אירלנד, שהממשלה רצתה לבטל ולהפוך למשרת מזכיר מדינה לענייני אירלנד. הוא הגיע במהלך השנה השנייה של הרעב הגדול. הדיווחים שלו על היקף המשבר זכו להתעלמות מצד ממשלה שהסתמכה על העומד בראש משרד האוצר, סר צ'ארלס טרווליאן.
מתוך ייאוש מאמצעי סיוע יעילים לרעב, הציע קלרנדון לראסל כי "אין עוד בית מחוקקים באירופה שיתעלם מסבל כזה כפי שקיים כעת במערב אירלנד, או שיתמיד בקור רוח במדיניות של השמדה". לורד ראסל השיב: "נתיב החמלה האנגלית קפוא בשל עלבונות, השמצות ומרד". בלונדון שררה תדהמה מהתסיסה האירית לביטול חוק האיחוד, מדיווחים על אלימות המופנית כלפי בעלי קרקעות ומהמרד המתוכנן של "אירלנד הצעירה".
בעוד שהוא המתיק את עונשם של קושרי "אירלנד הצעירה" מתלייה להגליה לכל החיים, קלרנדון נקט אמצעי ביטחון מחמירים, הכריז על משטר צבאי בחלקים גדולים של המדינה ושכנע את וסטמינסטר להשעות את ה-Habeas Corpus (צו הביאס קורפוס). במקביל, המשיך לטעון את מה שראה כעניינה של אירלנד.
בתקווה לזכות באהדה אנגלית גדולה יותר, אירח ב-1849 את המלכה ויקטוריה באירלנד. ביקורה נחשב ל"הצלחה ציבורית גדולה". אך נראה שלא הותיר רושם על המדיניות כלפי אירלנד. טרווליאן, תלמידו של תומאס מלתוס, התעקש שאירלנד תושאר ל"פעולתם של גורמים טבעיים" (והיה מודאג שלוות כספים למימון מאמצי הסיוע באירלנד עלולים להבהיל את השווקים).
הוא ניסה לנקוט מדיניות של פיוס עם הכנסייה הרומית-קתולית באירלנד. בשנת 1849, הוא צידד בבישופים קתוליים בהתנגדותם לתוכנית לא-דתית ("חסרת אלוהים") להשכלה גבוהה, וכאשר חקירה רשמית לא הצליחה להאשים את מסדר אורנג' במותם של 20 קתולים במהומות ב-Dolly's Brae, הוא פיטר את השופט הנוגע בדבר, לורד רודן, וסייע בהעברת חוק תהלוכות המפלגות (1850) כדי להגביל את האגודה הפרוטסטנטית. עם זאת, אנשי אורנג' האשימו את קלרנדון – שבעבר סיפק להם נשק – בדו-פרצופיות. הטענה נתמכה בפומבי על ידי אייזק באט, חבר פרלמנט, איש אורנג' לשעבר שהרעב המיר אותו למען מטרה של ממשל עצמי אירי. כשחזר לאנגליה לאחר נפילת ממשלת ראסל בפברואר 1852, "הוא לא זכה לאמון מאף צד באירלנד".
### שר החוץ
למרות מה שהחשיב כ"כישלון" באירלנד, קלרנדון המשיך ליהנות מאהדת השלטון. שירותיו זכו להכרה מפורשת בנאום המלכה בפני שני בתי הפרלמנט בספטמבר 1848 – הפעם הראשונה שבה עובד ציבור זכה לכבוד זה; והוא מונה לאביר מסדר הבירית (תוך שמירה גם על אות מסדר האמבט בצו מיוחד) ב-23 במרץ 1849.
בינואר 1853 ירש קלרנדון את לורד ג'ון ראסל כשר החוץ בממשלת הקואליציה של לורד אברדין, המורכבת מוויגים ופילייטים, שהוקמה בדצמבר הקודם. המדינה כבר "נסחפה" למלחמת קרים, ביטוי של קלרנדון שהפך למפורסם. קלרנדון לא היה אחראי לפתיחת המלחמה, אך הוא תמך בה ושמר על יחסים קרובים עם הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי, והקיסרית אז'ני, אותה הכיר בספרד מילדותה. הצאר ניקולאי הראשון לא האמין שצרפת ובריטניה יכולות לשתף פעולה בהצלחה נגד רוסיה.
כשמלחמת קרים הסתיימה ב-1856, לורד קלרנדון היה הנציג הבריטי הראשון בוועידת פריז שכונסה למשא ומתן על הסכם שלום, הפעם הראשונה מאז השתתפותו של לורד קאסלריי בוועידת וינה ששר חוץ בריטי נכח אישית בוועידה כזו. העדיפות הראשונה של קלרנדון הייתה להבטיח שפיימונטה-סרדיניה תתקבל לוועידה כמעצמה בעלת ברית, אך שפרוסיה, שנשארה נייטרלית, תוחרג. קלרנדון הבטיח שהבעלות ברית יתעקשו על נטרול הים השחור ושהניסיון הרוסי לשמור על דרום בסרביה יובס. הוועידה מיהרה לפנות לנושאים אחרים, ואולי הישגה החשוב ביותר היה הצהרת המעצמות הימיות הנודעת, שביטלה את הפריבטיירינג (שוד ימי בחסות המדינה), הגדירה את זכות ההסגר, והגבילה את הזכות לתפוס רכוש אויב על ספינות אויב. קלרנדון הואשם בנטישת זכויות הלוחמה של בריטניה, שהתבססו על חוקי הים העתיקים של אירופה. אך הוא פעל בהסכמת הממשלה הבריטית, שסברה כי אין זה לטובת בריטניה לדבוק במנהגים החושפים את צי הסוחר העצום של בריטניה להתקפה, אפילו על ידי סיירות של מעצמה ימית משנית, ואשר, אם ייאכפו במרץ נגד נייטרלים, יגררו את בריטניה לסכסוך עם כל מדינה ימית בעולם.
כאשר לורד פלמרסטון הקים ממשלה ליברלית ב-1859, לורד ג'ון ראסל הסכים לשרת רק אם יקבל את משרד החוץ, מה שלא השאיר משרה בכירה מתאימה לקלרנדון. בין השנים 1861–1864, הוא עמד בראש ועדת קלרנדון שחקרה את מצבם של תשעה בתי ספר מובילים באנגליה. קלרנדון חזר לממשלה במאי 1864 כקנצלר דוכסות לנקסטר. הוא כיהן כשר החוץ פעם שנייה בממשלתו השנייה של ראסל (1865–1866), ופעם שלישית בשנים הראשונות של ממשלת גלדסטון שהוקמה ב-1868. הוא מת כשהוא מוקף בקופסאות ומסמכי משרדו ב-27 ביוני 1870.
נישואים וצאצאים
ב-4 ביוני 1839 נשא ויליירס לאישה את האלמנה ליידי קתרין פוסטר-ברהאם (בתו של ג'יימס גרימסטון, הרוזן הראשון מוורולם) ולזוג היו שמונה ילדים:
- ליידי קונסטנס ויליירס (1840–1922), נישאה לפרדריק סטנלי, הרוזן ה-16 מדרבי
- ליידי אליס ויליירס (1841–1897), נישאה לאדוארד בוטל-וילברהאם, הרוזן הראשון מלת'ום
- ליידי אמילי תרזה (1843–1927), נישאה לאודו ראסל, הברון הראשון מאמפטהיל
- אדוארד הייד, לורד הייד (30 בינואר 1845 – 26 בפברואר 1846), מת בילדותו
- אדוארד ויליירס, הרוזן החמישי מקלרנדון (1846–1914)
- הונורבל ג'ורג' פטריק הייד (27 בספטמבר 1847 – 10 בינואר 1892), נישא ללואיזה מריה מקוואי, בתו של ג'ורג' דיסני מקוואי, ב-9 באוקטובר 1884
- ליידי פלורנס מרגרט ויליירס (21 בספטמבר 1850 – 25 באוגוסט 1851), מתה בינקותה
- הונורבל סר פרנסיס הייד ויליירס (1852–1925), נישא לווירג'יניה קתרין סמית', בתו של אריק קרינגטון סמית' ומרי מברלי, ב-28 ביוני 1876