ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו
הגנרל ג'ון צ'רצ'יל (John Churchill), הדוכס הראשון ממרלבורו, הנסיך הראשון ממינדלהיים, הרוזן הראשון מנלנבורג, נסיך האימפריה הרומית הקדושה (26 במאי 1650 – 16 ביוני 1722 לפי הלוח היוליאני), היה קצין צבא ומדינאי בריטי. הוא הגיע ממשפחת אצולה זוטרה, שירת כנער חצר בחצרו של בית סטיוארט תחת ג'יימס (James, Duke of York), דוכס יורק, לאורך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, וזכה לקידום צבאי ומדיני בזכות אומץ ליבו וכישוריו הדיפלומטיים. הוא ידוע בכך שמעולם לא הפסיד בקרב.
תפקידו של צ'רצ'יל בתבוסת מרד מונמות' ב-1685 סייע להבטיח את כס המלוכה לג'יימס, אך הוא היה דמות מפתח בקשר הצבאי שהוביל להדחת ג'יימס במהלך המהפכה המהוללת. הוא זכה לתואר רוזן מרלבורו מידי ויליאם השלישי, אך האשמות מתמשכות ביועקוביטיות הובילו לנפילתו מהשלטון ולמאסרו הזמני במצודת לונדון. ויליאם הכיר ביכולותיו ומינה אותו לסגנו בארצות השפלה הדרומיות (בלגיה של ימינו) לפני פרוץ מלחמת הירושה הספרדית ב-1701, אך רק עם עלייתה לכס המלוכה של המלכה אן ב-1702 הוא הבטיח את תהילתו ועושרו.
נישואיו לשרה ג'נינגס (Sarah Jennings) והקשר שלה עם אן הבטיחו את עלייתו של מרלבורו, תחילה לתפקיד הקפטן-גנרל של הכוחות הבריטיים, ולאחר מכן לתואר דוכס. כמנהיג בפועל של כוחות בעלות הברית בארצות השפלה, ניצחונותיו בקרבות בלנהיים (1704), ראמיאי (1706), אאודנארדה (1708) ומאלפלאקה (1709) הבטיחו את מקומו בהיסטוריה כאחד מגנרליו הדגולים של אירופה. מערכת היחסים הסוערת של אשתו עם המלכה, ופיטוריה מהחצר לאחר מכן, היו מרכזיים לנפילתו שלו. בעקבות איבוד חסדה של אן, ותוך שהוא לכוד בין סיעות הוויגים והטורים, נאלץ מרלבורו לפרוש מתפקידו ויצא לגלות מרצון. הוא חזר לחסדי השלטון עם עלייתו של ג'ורג' הראשון לכס המלוכה ב-1714, אך שבץ מוחי ב-1716 סיים את הקריירה שלו.
מנהיגותו של מרלבורו בצבא בעלות הברית העיקרי נגד לואי ה-14 מ-1701 עד 1711 סייעה לבסס את הופעתה של בריטניה כמעצמה מדרגה ראשונה, בעוד יכולתו לשמור על אחדות בקואליציה המפולגת הדגימה את כישוריו הדיפלומטיים. היסטוריונים צבאיים זוכרים אותו לעיתים קרובות בשל כישוריו הארגוניים והלוגיסטיים לא פחות מאשר בשל יכולותיו הטקטיות. מעלליו הצבאיים הביאו לכך שהיסטוריונים לאורך הדורות תיארו אותו כאחד המפקדים הצבאיים הטובים ביותר בהיסטוריה.
חיים מוקדמים (1650–1678)
### משפחה
צ'רצ'יל היה הבן השני, אך הבכור ששרד, של סר וינסטון צ'רצ'יל (Sir Winston Churchill) מגלאנווילס ווטון, דורסט, ואליזבת דרייק (Elizabeth Drake), שמשפחתה הגיעה מאש, דבון. אמו הייתה נכדתה מצד אמה של ג'ון בוטלר, ברון בוטלר הראשון מברנטפילד. וינסטון שירת בצבא המלוכני במלחמות שלוש הממלכות; הוא נקנס בכבדות בשל כך, מה שאילץ את משפחתו לחיות באש האוס עם חמותו. ג'ון צ'רצ'יל היה גם צאצא של אדוארד הראשון דרך בתו, ג'ואן מעכו.
לאחר הרסטורציה של צ'ארלס השני ב-1660, הפך וינסטון לחבר פרלמנט עבור ויימות', ומ-1662 שירת כנציב תביעות הקרקע האיריות בדבלין. עם שובו ללונדון ב-1663, הוא קיבל תואר אבירות ותפקיד בווייטהול, בעוד ג'ון למד בבית הספר סנט פול.
הונו של המשפחה נוצר ב-1665 כאשר אחותו של ג'ון, ערבלה צ'רצ'יל (Arabella Churchill), הפכה לבת לוויה של אן הייד והחלה ברומן עם בעלה, ג'יימס, דוכס יורק (לימים ג'יימס השני). זה נמשך מעל עשור; לג'יימס נולדו ממנה ארבעה ילדים מוכרים, ביניהם ג'יימס פיצג'יימס, הדוכס הראשון מברוויק. מערכת היחסים שלהם הובילה למינויים עבור אחיה: ג'ון מונה לנער חצר של ג'יימס, ובספטמבר 1667 הועלה לדרגת אנסיין במשמר הרגלים.
### כניסה לצבא
טענות שצ'רצ'יל שירת עם חיל המצב בטנג'יר אינן ניתנות לאישור, אך הוא מתועד כמי שהיה עם סר תומאס אלין בים התיכון ממרץ עד נובמבר 1670. הוא חזר ללונדון, שם בפברואר 1671 השתתף בדו-קרב עם סר ג'ון פנוויק. הוא ניהל לכאורה רומן עם ברברה ויליירס, פילגשו של צ'ארלס השני, וייתכן שהיה אביה של בתה ברברה פיצרוי, אם כי מעולם לא הכיר בה רשמית.
באמנת דובר מ-1670 הסכים צ'ארלס השני לתמוך בהתקפה צרפתית על הרפובליקה ההולנדית ולספק חטיבה בריטית של 6,000 חיילים לצבא הצרפתי. לואי ה-14 שילם לו 230,000 ליש"ט בשנה עבור כך. כאשר פרצה המלחמה הפרנקו-הולנדית ב-1672, צ'רצ'יל נכח בקרב סולביי ב-28 במאי, ככל הנראה על סיפון ספינת הדגל של ג'יימס, ה'פרינס', שניזוקה קשות.
זמן קצר לאחר מכן, צ'רצ'יל הוסמך כקפטן ברגימנט הרגלים הימי של דוכס יורק ואלבני, שהיה חלק מהחטיבה הבריטית בפיקודו של דוכס מונמות', שנועדה להילחם נגד ההולנדים בארצות השפלה. הברית עם צרפת הקתולית הייתה מאוד לא פופולרית ורבים הטילו ספק באמינותה של החטיבה נגד ההולנדים. כתוצאה מכך, היא שירתה בחבל הריין נגד האימפריה הרומית הקדושה, אם כי צ'רצ'יל, מונמות' ומתנדבים אחרים השתתפו במצור הצרפתי על מאסטריכט.
אנגליה נסוגה מהמלחמה עם אמנת וסטמינסטר ב-1674, אך כדי לשמור על הסובסידיות שלו, צ'ארלס עודד את חברי הכוח האנגלו-סקוטי להישאר בשירות הצרפתי; רבים עשו זאת, כולל מונמות' וצ'רצ'יל, שהפך לקולונל של אחד הרגימנטים הללו, תחת פיקודו של המרשל טורן (Marshal Turenne). הוא נכח בזינסהיים ביוני 1674, באנצהיים באוקטובר, ואולי בזאסבך ביולי 1675, שם נהרג טורן.
### נישואין וצאצאים
בסביבות 1675 פגש צ'רצ'יל את שרה ג'נינגס בת ה-15, שהגיעה מרקע דומה של אצולה מלוכנית זוטרה שירדה מנכסיה עקב המלחמה. המשפחה עברה ללונדון לאחר מות אביה וב-1673 הצטרפו שרה ואחותה פרנסס למשק הבית של מריה ממודנה, אשתו הקתולית השנייה של ג'יימס. למרות התנגדות אביו, שרצה שישא את קתרין סדלי העשירה, צ'רצ'יל נשא את שרה לאישה בחורף 1677–78, בסיועה של מריה.
לזוג היו חמישה ילדים ששרדו את הינקות:
- הנרייטה צ'רצ'יל, הדוכסית השנייה ממרלבורו (1681-1733), שירשה את אביה כדוכסית מרלבורו, נישאה לפרנסיס גודולפין, הרוזן השני מגודולפין
- ליידי אן צ'רצ'יל (1683–1716), נישאה לצ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד, בנה ירש את דודתה כדוכס השלישי ממרלבורו
- ג'ון צ'רצ'יל, המרקיז מבלנדפורד (1686-1703), מת בצעירותו
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- אליזבת צ'רצ'יל (1687–1714), נישאה לסקרופ אגרטון, הדוכס הראשון מברידג'ווטר
- מרי צ'רצ'יל (1689–1751), נישאה לג'ון מונטגיו, הדוכס השני ממונטגיו
שירות מוקדם (1678–1700)
### משבר
בנובמבר 1677 נישא ויליאם מאורנז' לבתו הבכורה של ג'יימס, מרי, ובמרץ 1678 ניהל הרוזן מדרבי משא ומתן על ברית הגנה אנגלו-הולנדית. צ'רצ'יל נשלח להאג כדי לעשות סידורים עבור כוח משלוח, אם כי כוחות אנגליים לא הגיעו במספרים משמעותיים אלא לאחר ששלום ניימכן סיים את המלחמה ב-10 באוגוסט.
ג'יימס אישר בפומבי את התנצרותו הקתולית ב-1673; כיורש העצר, הדבר הוביל למשבר פוליטי ששלט בפוליטיקה האנגלית מ-1679 עד 1681. בבחירות הכלליות של 1679 נבחר צ'רצ'יל כחבר פרלמנט עבור ניוטאון; הרוב תמך בהדרת ג'יימס והוא בילה את שלוש השנים הבאות בגלות, כאשר צ'רצ'יל פעל כאיש הקשר שלו עם החצר.
צ'ארלס הביס את תומכי ההדרה ופיזר את הפרלמנט ב-1681, מה שאפשר לג'יימס לחזור ללונדון. ב-1682 הוענק לצ'רצ'יל תואר לורד צ'רצ'יל מאיימות' באצולה הסקוטית, ובשנה שלאחר מכן הפך לקולונל של רגימנט הדרגונים המלכותי של המלך. פרסים אלו אפשרו לו לחיות בסטייל ובנוחות מסוימים; בנוסף לבית בלונדון, הוא קנה את הוליול האוס, ליד סנט אלבנס. הוא גם השיג שליטה על מחוז הבחירה הפרלמנטרי של סנט אלבנס; אחיו ג'ורג' צ'רצ'יל החזיק במושב מ-1685 עד 1708.
אחיו צ'ארלס צ'רצ'יל שירת בחצר הדנית, שם התיידד עם הנסיך ג'ורג' מדנמרק, שנישא לבתו הצעירה של ג'יימס, אן, ב-1683. עוזרו הבכיר היה קולונל צ'ארלס גריפין, גיסה של שרה, שמונתה לליידי מחדר השינה של אן. הצ'רצ'ילים וקרוביהם היוו חלק מרכזי ממה שכונה 'חוג הקוקפיט' (Cockpit circle) של חברי אן, שנקרא על שם דירתה בווייטהול. צ'רצ'יל דווח כמודאג מכך שהוא מקושר קשר הדוק מדי לג'יימס, במיוחד מכיוון שאחותה של שרה, פרנסס, הייתה נשואה לאירי הקתולי ריצ'רד טלבוט, שמונה ללורד סגן של אירלנד ב-1687. הדבר אוזן על ידי הקשר שלהם עם אן הפרוטסטנטית, בעוד ששרה עצמה הייתה ידועה כמי שהיא אנטי-קתולית ארסית.
### מרד
למרות קתוליותו, ירש ג'יימס את צ'ארלס כמלך בפברואר 1685 בתמיכה רחבה. רבים חששו שהדרתו תוביל לחזרה על מלחמות שלוש הממלכות בשנים 1638–1651, אך הסובלנות לאמונותיו האישיות לא חלה על הקתוליות בכלל. תמיכתו קרסה כאשר מדיניותו נראתה כמאיימת על עליונות הכנסייה של אנגליה ויצרה את חוסר היציבות שתומכיו רצו למנוע.
העדפה זו ליציבות הובילה לתבוסה המהירה ביוני 1685 של מרידת ארגייל בסקוטלנד ומרד מונמות' במערב אנגליה. במערכה נגד מונמות', הוביל צ'רצ'יל את חיל הרגלים, תחת פיקודו של הרוזן מפיברשם, בסדג'מור ב-6 ביולי 1685, והביס את המורדים ובכך שם קץ למרד. למרות שהיה כפוף לפיברשם, יכולתו האדמיניסטרטיבית, הטקטית ואומץ ליבו בקרב היו מכריעים בניצחון.
בהכרה בתרומתו, הוא הועלה לדרגת מייג'ור גנרל וקיבל את הפיקוד על הרגימנט השלישי של משמר החיים. במאי הוא הועלה לברון צ'רצ'יל מסנדרידג', מה שהעניק לו מושב בבית הלורדים, מה שהוביל לקרע הפתוח הראשון עם ג'יימס; לורד דלאמיר הואשם במעורבות במרד ונשפט על ידי 30 חברי בית הלורדים, כולל צ'רצ'יל. כעמית הצעיר ביותר, הוא הצביע ראשון והצבעתו לזיכוי נתפסה כמי שנותנת כיוון לאחרים; דלאמיר שוחרר, למורת רוחו הרבה של ג'יימס.
כבר ב-1682, צ'רצ'יל תועד כחש אי-נוחות בשל עקשנותו של ג'יימס. השכנוע שהוא תמיד צודק הוביל לעיתים קרובות למה שרבים ראו כהתנהגות נקמנית, כולל הוצאתו להורג המגושמת של מונמות' ורדיפת תומכיו על ידי השופט ג'פריז. זה מספק את ההקשר המיידי לזיכויו של דלאמיר, אך זמן קצר לאחר ההכתרה, צ'רצ'יל אמר כנראה לפרוטסטנטי הצרפתי אנרי דה מסו: "אם המלך ינסה לשנות את דתנו, אני אעזוב מיד את שירותו".
### מהפכה
צ'רצ'יל יצא ממערכת סדג'מור עם קרדיט רב, אך הוא היה מודאג מכך שלא יתפסו אותו כמי שמגלה אהדה כלפי הלהט הדתי הגובר של המלך נגד הממסד הפרוטסטנטי. קידום הקתולים במוסדות המלכותיים על ידי ג'יימס השני – כולל הצבא – עורר תחילה חשד, ובסופו של דבר הסתה אצל נתיניו הפרוטסטנטיים בעיקרם; אפילו בני משפחתו הביעו דאגה מלהט המלך לנצרות הקתולית.
כאשר המלכה ילדה בן, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, הדבר פתח את האפשרות למלכים קתולים עוקבים. כמה בשירות המלך, כמו הרוזן מסולסברי והרוזן ממלפורט, התנצרו לקתוליות ונתפסו כמי שבגדו בחינוכם הפרוטסטנטי כדי לזכות בטובות הנאה בחצר. צ'רצ'יל נותר נאמן למצפונו, ואמר למלך: "חונכתי כפרוטסטנטי, ואני מתכוון לחיות ולמות באותה אמונה", אם כי הוא הונע גם על ידי אינטרס אישי. מתוך אמונה שמדיניות המלך או שתהרוס את הקריירה שלו או שתייצר התקוממות רחבה יותר, הוא לא התכוון, כמו אביו חסר המזל לפניו, להיות בצד המפסיד.
שבעה גברים נפגשו כדי לנסח את ההזמנה לסטאדהולדר ההולנדי הפרוטסטנטי, ויליאם, הנסיך מאורנז', לפלוש לאנגליה ולתפוס את כס המלוכה. החותמים על המכתב כללו וויגים, טורים והבישוף של לונדון, הנרי קומפטון, שהבטיח לנסיך כי: "תשעה-עשר חלקי עשרים מהאנשים... חפצים בשינוי".
ויליאם לא נזקק לעידוד נוסף. אף על פי שההזמנה לא הייתה חתומה על ידי צ'רצ'יל (הוא לא היה, עדיין, בדרגה פוליטית מספקת), הוא הצהיר על כוונתו דרך איש הקשר האנגלי העיקרי של ויליאם בהאג: "אם אתה חושב שיש משהו אחר שאני צריך לעשות, אתה רק צריך לצוות עליי".
ויליאם נחת בבריקסהאם ב-5 בנובמבר 1688 (לפי הלוח היוליאני); משם, הוא הניע את צבאו לאקסטר. כוחותיו של ג'יימס – שוב בפיקודו של לורד פיברשם – עברו לסולסברי, אך מעטים מהקצינים הבכירים שלו היו להוטים להילחם – אפילו הנסיכה אן כתבה לוויליאם כדי לאחל לו "הצלחה רבה ביוזמה הצודקת הזו". צ'רצ'יל, שהועלה לדרגת לוטננט-גנרל ב-7 בנובמבר (יוליאני), היה עדיין לצדו של המלך, אך הפגנת "גילויי השמחה הגדולים ביותר שניתן לדמיין" שלו על עריקתו של לורד קורנברי הובילה את פיברשם לקרוא למעצרו. צ'רצ'יל עצמו עודד בגלוי עריקה למען המטרה האורנג'יסטית, אך ג'יימס המשיך להסס. עד מהרה היה מאוחר מדי לפעול. לאחר ישיבת מועצת המלחמה בבוקר ה-24 בנובמבר (יוליאני), צ'רצ'יל, מלווה בכ-400 קצינים וחיילים, חמק מהמחנה המלכותי ורכב לעבר ויליאם באקסמינסטר, כשהוא מותיר מאחוריו מכתב התנצלות והצדקה עצמית:
> אני מקווה שהיתרון הגדול שאני נהנה ממנו תחת הוד מלכותך, שלדברי אני לעולם לא אצפה לו בכל שינוי אחר של השלטון, עשוי לשכנע באופן סביר את הוד מלכותך ואת העולם שאני מונע על ידי עיקרון גבוה יותר...
כאשר ראה המלך שהוא לא יכול להחזיק אפילו בצ'רצ'יל – במשך זמן כה רב משרתו הנאמן – הוא התייאש. ג'יימס השני, שבמילותיו של הארכיבישוף מריימס, "ויתר על שלוש ממלכות עבור מיסה", ברח לצרפת, כשהוא לוקח איתו את בנו ויורשו.
הגנרל של ויליאם
כחלק מהכיבודים של הכתרת ויליאם השלישי ומרי השנייה, צ'רצ'יל הועלה לדרגת רוזן מרלבורו ב-9 באפריל 1689 (יוליאני); הוא גם הושבע כחבר במועצה המלכותית והפך לג'נטלמן מחדר השינה של המלך. עם זאת, עלייתו הובילה לשמועות מאשימות מצד תומכיו של המלך ג'יימס כי מרלבורו בגד בצורה מבישה במלכו הקודם למען רווח אישי; ויליאם עצמו החזיק בספקות לגבי האיש שנטש את ג'יימס. אפולוגטיקנים של מרלבורו, כולל הביוגרף שלו וצאצאו הבולט ביותר, וינסטון צ'רצ'יל, התאמצו לייחס מניעים פטריוטיים, דתיים ומוסריים לפעולתו; אך, במילותיו של דייוויד ג. צ'נדלר, קשה לנקות את מרלבורו מאכזריות, כפיות טובה, תככים ובגידה באדם שחב לו כמעט הכל בחייו ובקריירה שלו עד כה.
פעולתו הרשמית הראשונה של מרלבורו הייתה סיוע בארגון מחדש של הצבא: הכוח לאשר או לטהר קצינים וחיילים אפשר לרוזן לבנות רשת חסות חדשה שתוכיח את עצמה כמשתלמת בשני העשורים הבאים. משימתו הייתה דחופה, שכן פחות משישה חודשים לאחר עזיבתו של ג'יימס השני, אנגליה הצטרפה למלחמה נגד צרפת כחלק מקואליציה עוצמתית שנועדה להגביל את שאיפותיו של לואי ה-14. עם ניסיונו היה זה הגיוני שמרלבורו ייקח פיקוד על 8,000 החיילים האנגלים שנשלחו לארצות השפלה באביב 1689; ובכל זאת, לאורך מלחמת תשע השנים (1688–97) הוא ראה רק שלוש שנים של שירות בשטח, וגם אז בעיקר בפיקודים כפופים. עם זאת, בקרב וולקור ב-25 באוגוסט 1689 זכה מרלבורו לשבחים ממפקד בעלות הברית, הנסיך ולדק – "למרות גילו הצעיר הוא הציג יכולת צבאית גדולה יותר ממה שמציגים רוב הגנרלים לאחר סדרה ארוכה של מלחמות... הוא בוודאי אחד האנשים האמיצים שאני מכיר".
מאז וולקור, עם זאת, הפופולריות של מרלבורו בחצר דעכה. ויליאם ומרי לא סמכו על השפעתו של לורד וליידי מרלבורו כבני שיח ותומכים של הנסיכה אן (שתביעתה לכס המלוכה הייתה חזקה יותר מזו של ויליאם). שרה תמכה באן בסדרה של סכסוכי חצר עם המלכים המשותפים, מה שהכעיס את מרי, שכללה את הרוזן בחוסר החסד שלה כלפי אשתו. עם זאת, לרגע זה, התנגשות המזגים הועמלה על ידי אירועים דחופים יותר באירלנד, שם נחת ג'יימס במרץ 1689 בניסיון להחזיר לעצמו את כסאותיו. כאשר עזב ויליאם לאירלנד ביוני 1690, מרלבורו הפך למפקד כל הכוחות והמיליציות באנגליה ומונה לחבר במועצת התשעה כדי לייעץ למרי בעניינים צבאיים בהיעדרו של המלך, אך היא עשתה מאמץ מועט להסתיר את סלידתה מהמינוי שלו – "אני לא יכולה לסמוך עליו או להעריך אותו", כתבה לוויליאם.
ניצחונו של ויליאם השלישי בקרב הבוין ב-1 ביולי 1690 (יוליאני) אילץ את ג'יימס השני לנטוש את צבאו ולברוח חזרה לצרפת. באוגוסט יצא מרלבורו עצמו לאירלנד, עוסק בפיקוד העצמאי הראשון שלו – מבצע יבשתי/ימי על נמלי הדרום של קורק וקינסייל. זה היה פרויקט נועז ודמיוני שמטרתו לשבש את נתיבי האספקה היעקוביטיים, פרויקט שהרוזן הגה וביצע בהצלחה יוצאת דופן. קורק נפלה ב-27 בספטמבר (יוליאני), וקינסייל הלכה בעקבותיה באמצע אוקטובר. אף על פי שהמערכה לא סיימה את המלחמה באירלנד כפי שקיווה מרלבורו, היא לימדה אותו את המשמעות של פרטי הלוגיסטיקה, ואת החשיבות של שיתוף פעולה וטאקט בעבודה לצד מפקדים בכירים אחרים של בעלות הברית. עם זאת, יעברו יותר מעשר שנים עד שהוא יקח שוב פיקוד בשטח.
### פיטורין וחרפה
ויליאם השלישי הכיר באיכויותיו של מרלבורו כחייל ואסטרטג, אך הסירוב להעניק לו את מסדר הבירית והכישלון למנות אותו למפקד הכללי של החימוש הציקו לרוזן השאפתן; ומרלבורו לא הסתיר את אכזבתו המרה מאחורי שיקול דעתו המתון הרגיל. תוך שימוש בהשפעתו בפרלמנט ובצבא, עורר מרלבורו אי-שביעות רצון בנוגע להעדפותיו של ויליאם למפקדים זרים, תרגיל שנועד לאלץ את ידו של המלך. מודע לכך, החל ויליאם בתורו לדבר בגלוי על חוסר האמון שלו במרלבורו; שליחו של הנסיך הבוחר מברנדנבורג ללונדון שמע את המלך מעיר שהוא טופל – "בצורה כל כך מבישה על ידי מרלבורו, שאילולא היה מלך, היה מרגיש צורך לאתגר אותו לדו-קרב".
מאז ינואר 1691 היה מרלבורו בקשר עם ג'יימס השני הגולה בסן-ז'רמן, להוט להשיג את סליחתו של המלך הקודם על כך שנטש אותו ב-1688 – סליחה חיונית להצלחת הקריירה העתידית שלו במקרה הלא כל כך בלתי סביר של רסטורציה יעקוביטית. ג'יימס עצמו שמר על קשר עם תומכיו באנגליה שמטרתם העיקרית הייתה להחזירו לכס המלוכה שלו. ויליאם היה מודע היטב לקשרים הללו (כמו גם לאחרים כגון הברון גודולפין והדוכס משרוסברי), אך דו-פרצופיותם נתפסה יותר כפוליסת ביטוח, ולא כהתחייבות מפורשת. מרלבורו לא רצה ברסטורציה יעקוביטית, אך ויליאם היה מודע לאיכויותיו הצבאיות והפוליטיות, ולסכנה שהרוזן הציב: "ויליאם לא היה נוטה לפחד", כתב תומאס מקולי, "אבל אם היה מישהו עלי אדמות שפחד ממנו, זה היה מרלבורו".
עד שוויליאם ומרלבורו חזרו ממערכה חסרת אירועים בארצות השפלה הספרדיות באוקטובר 1691, מערכת היחסים ביניהם הידרדרה עוד יותר. בינואר 1692, המלכה, שכעסה על תככיו של מרלבורו בפרלמנט, בצבא, ואפילו עם סן-ז'רמן, הורתה לאן לפטר את שרה מביתה – אן סירבה. סכסוך אישי זה האיץ את פיטוריו של מרלבורו. ב-30 בינואר 1692 (20 בינואר 1691 יוליאני), הורה הרוזן מנוטינגהאם, מזכיר המדינה, למרלבורו להיפטר מכל תפקידיו ומשרותיו, האזרחיות והצבאיות כאחד, ולראות את עצמו מפוטר מכל המינויים ונאסר עליו להיכנס לחצר. לא ניתנו סיבות, אך שותפיו העיקריים של מרלבורו היו מזועזעים: שרוסברי הביע את אי-שביעות רצונו וגודולפין איים לפרוש מהממשלה. האדמירל ראסל, כעת מפקד העליון של הצי, האשים אישית את המלך בכפיות טובה לאיש ש"הניח את הכתר על ראשו".
### בגידה במדינה
השפל של ענייניו של מרלבורו טרם הגיע. אביב 1692 הביא איומים מחודשים על פלישה צרפתית והאשמות חדשות בבגידה יעקוביטית. בהתבסס על עדותו של רוברט יאנג, המלכה עצרה את כל החותמים על מכתב שהתיימר להשיב את ג'יימס השני ולתפוס את ויליאם השלישי. מרלבורו, כאחד החותמים הללו, נשלח למצודת לונדון ב-4 במאי (יוליאני), שם שהה חמישה שבועות; ייסוריו גברו בשל הידיעה על מותו של בנו הצעיר צ'ארלס ב-22 במאי (יוליאני). המכתבים של יאנג הופרכו בסופו של דבר כמזויפים ומרלבורו שוחרר ב-15 ביוני (יוליאני), אך הוא המשיך בהתכתבותו עם ג'יימס, מה שהוביל לתקרית המפורסמת של "מכתב מפרץ קאמארט" ב-1694.
במשך מספר חודשים בעלות הברית תכננו התקפה על ברסט, הנמל הצרפתי במערב בריטני. הצרפתים קיבלו מודיעין שהתריע בפניהם על התקיפה הממשמשת ובאה, מה שאפשר למרשל וובאן לחזק את הגנותיה ומבצריה. באופן בלתי נמנע, התקיפה ב-18 ביוני בראשות תומאס טולמאש הסתיימה באסון; רוב אנשיו נהרגו או נשבו, וטולמאש מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. למרות היעדר ראיות, מתנגדיו של מרלבורו טענו שהוא זה שהתריע בפני האויב. מקולי קובע כי במכתב ב-3 במאי 1694 מרלבורו בגד בתוכניות בעלות הברית לג'יימס, ובכך הבטיח שהנחיתה תיכשל ושטולמאש, יריב מוכשר, ייהרג או יושפל כתוצאה ישירה מכך. היסטוריונים כגון ג'ון פאג'ט ו-סי. טי. אטקינס מסיקים שהוא כנראה כתב את המכתב, אך עשה זאת רק כשידע שהוא יתקבל מאוחר מדי מכדי שהמידע שבו יהיה בעל שימוש מעשי (תוכנית התקיפה על ברסט הייתה ידועה ברבים, והצרפתים כבר החלו לחזק את הגנותיהם באפריל). עבור ריצ'רד הולמס, הראיות המקשרות את מרלבורו למכתב מפרץ קאמארט (שאינו קיים עוד), הן דלות, והוא מסיק: "קשה מאוד לדמיין אדם זהיר כמו מרלבורו, שרק לאחרונה שוחרר מחשד לבגידה, כותב מכתב שיהרוג אותו אם יפול לידיים הלא נכונות". עם זאת, דייוויד צ'נדלר משער כי "כל הפרק כל כך עמום ולא חד-משמעי שעדיין לא ניתן לקבוע קביעה סופית".
### פיוס
מותה של מרי ב-28 בדצמבר 1694 (יוליאני) הוביל בסופו של דבר לפיוס רשמי אך קר בין ויליאם השלישי לאן, שהייתה כעת יורשת העצר. מרלבורו קיווה שההתקרבות תוביל לחזרתו לתפקיד, אך למרות שהותר לו ולליידי מרלבורו לחזור לחצר, הרוזן לא קיבל הצעה לעבודה.
ב-1696 מרלבורו, יחד עם גודולפין, ראסל ושרוסברי, סובך שוב במזימת בגידה עם ג'יימס השני, הפעם בהסתת הלוחם היעקוביטי ג'ון פנוויק. ההאשמות נדחו בסופו של דבר כבדיה ופנוויק הוצא להורג – המלך עצמו נותר ספקן – אך רק ב-1698, שנה לאחר שאמנת ריסווייק הביאה קץ למלחמת תשע השנים, חל השינוי סוף סוף במערכת היחסים בין ויליאם למרלבורו. בהמלצתו של לורד סנדרלנד (שאשתו הייתה חברה קרובה של ליידי מרלבורו), ויליאם הציע בסופו של דבר למרלבורו את תפקיד המושל של הדוכס מגלוקסטר, בנה הבכור של אן; הוא גם הוחזר למועצה המלכותית, יחד עם דרגתו הצבאית. כאשר ויליאם יצא להולנד ביולי, מרלבורו היה אחד הלורדים השופטים שהושארו לנהל את הממשלה בהיעדרו; אך המאמץ לפייס בין קשריו הקרובים עם הטורים לבין היותו משרת מלכותי חובב היה קשה, מה שהוביל את מרלבורו להתלונן – "הקור של המלך כלפיי עדיין נמשך".