ג'ון קולטריין: החיפוש שלא עצר
בראיון ביפן ב-1966 כשנשאל מה הוא מקווה להיות בעוד חמש שנים, ענה ג'ון קולטריין: "קדוש". הוא מת תוך שמונה-עשר חודשים, בגיל ארבעים. קהילה בסן פרנסיסקו לקחה את התשובה כפשוטה; כנסיית סנט ג'ון קולטריין האורתודוקסית האפריקאית עדיין משתמשת במוזיקה שלו כליטורגיה, והכומר המייסד שלה הסביר את התיאולוגיה בפשטות: "אנחנו מודעים לקולטריין. אלוהים שוכן בהוד המוזיקלי של צליליו."
היי פוינט
קולטריין נולד ב-23 בספטמבר 1926 בהיימלט, צפון קרוליינה, לג'ון ר. קולטריין ואליס בלייר, וגדל בהיי פוינט. שני סביו היו כמרים בכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית ציון. בין דצמבר 1938 לתחילת 1939 מתו אביו, דודתו ושני סביו בתוך כמה חודשים זה מזה, והותירו אותו עם אמו ובת דודה. ביוני 1943 עברה המשפחה לפילדלפיה. הוא לקח שיעורי סקסופון בבית הספר למוזיקה אורנשטיין (Ornstein School of Music) מ-1944 עד 1945 אצל מייק גוארה (Mike Guerra), מאוחר יותר למד תיאוריה בבית הספר גרנוף (Granoff School) במסגרת ה-G.I. Bill, ועבד עם הגיטריסט דניס סנדול (Dennis Sandole) מ-1946 ועד תחילת שנות ה-50.
הצי ו"הסככה"
הוא התגייס לצי ב-6 באוגוסט 1945, היום שבו נפלה הפצצה על הירושימה, והוצב בפרל הארבור, שם ניגן כאורח עם להקת הצי הפסיפי הטקסית הלבנה; הקלטותיו הראשונות נעשו באופן לא רשמי בהוואי ב-13 ביולי 1946, על סקסופון אלט. הוא כבר שמע את הדבר שיארגן את חייו. ב-5 ביוני 1945 הוא ראה את צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מנגן: "בפעם הראשונה ששמעתי את בירד מנגן, זה פגע בי ישר בין העיניים." הוא עבר לטנור ב-1947 בזמן שעבד עם אדי וינסון (Eddie Vinson), והתאמן בפראות שעמיתיו מצאו מדאיגה - הערכתו של הסקסופוניסט ג'ימי הית' (Jimmy Heath) הייתה עשרים וחמש שעות ביממה.
מיילס, מונק ו"יריעות הצליל"
מיילס דייוויס (Miles Davis) קרא לו לחמישייה החדשה שלו ב-1955. קולטריין נשאר מאוקטובר 1955 עד אפריל 1957, והקליט את אלבומי פרסטיז' (Prestige) Cookin', Relaxin', Workin' ו-Steamin', עד שהלהקה התפרקה בחלקה בגלל התמכרותו להרואין. הוא השתמש מאז 1948; ב-1957 התעוררות דתית סיימה גם את ההרואין וגם את השתייה, והוא תיאר זאת שבע שנים מאוחר יותר בהערות האלבום ל-A Love Supreme כ"התעוררות רוחנית שהובילה אותי לחיים עשירים, מלאים ופרודוקטיביים יותר." הוא בילה את המחצית השנייה של אותה שנה במועדון ה-Five Spot עם תלוניוס מונק (Thelonious Monk), חינוך שנשמר רק בסשן אולפן רשמי אחד בגלל סכסוכי חוזים, והקליט את Blue Train עבור בלו נוט (Blue Note), שממנו "Moment's Notice" ו-"Lazy Bird" הפכו לסטנדרטים. באוקטובר 1957 טבע המבקר איירה גיטלר (Ira Gitler) את המונח "יריעות צליל" (sheets of sound) למה שהוא עשה, וההסבר של קולטריין עצמו חושף את המכניקה: "גיליתי שיש מספר מסוים של התקדמויות אקורדים לנגן בזמן נתון, ולפעמים מה שניגנתי לא הסתדר בשמיניות, שש-עשריות או טריולות. הייתי צריך להכניס את התווים לקבוצות לא אחידות כמו חמישיות ושביעיות כדי להכניס את כולם." הוא חזר לדייוויס בדצמבר ההוא ונשאר עד אפריל 1960, מנגן ב-Milestones וב-Kind of Blue.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צעדי ענק (Giant Steps)
אלבום האטלנטיק (Atlantic) הראשון שלו כמוביל, Giant Steps (1960), הכיל רק יצירות משלו. רצף האקורדים של שיר הנושא - מחזור של מרכזי סולם הנעים בשלישים מז'וריים - היה כל כך שונה מכל דבר ברפרטואר הסטנדרטי שהוא רכש את שמו. "שינויי קולטריין" נותרו אמת מידה לקושי עבור מוזיקאים עובדים ותוספת קבועה לתיאוריה של המוזיקה.
הרביעייה הקלאסית
הוא הקים להקה משלו ב-1960 והתיישב על מקוי טיינר (McCoy Tyner) בפסנתר, ג'ימי גאריסון (Jimmy Garrison) בבס ואלווין ג'ונס (Elvin Jones) בתופים. My Favorite Things (1961) היה התקליט הראשון שלו בסקסופון סופרן, כלי שזוהה אז עם סגנונות ישנים בהרבה. אימפולס! (Impulse!) קנו את החוזה שלו במאי 1961, והרזידנסי המפורסם ב-Village Vanguard הציג לקהל ראגה הודית, כתיבה מודאלית ואלתור חופשי שהגיעו באותו סט. התגובה התפצלה באלימות: דאון ביט (DownBeat) כינה את קולטריין ואת נגן הקרן השני שלו אריק דולפי (Eric Dolphy) נגני "אנטי-ג'אז" ב-1961, האשמה שהביכה את שני הגברים. מטרתו המוצהרת של קולטריין הייתה שכל הופעה תהיה "ביטוי שלם של הווייתו של האדם."
A Love Supreme, והפריצה
התקליט הנמכר ביותר של הרביעייה, שנעשה ב-1964 בביתו בדיקס הילס (Dix Hills) בלונג איילנד, היה סוויטה בת ארבעה חלקים שהוצעה כאודה לאמונתו; התנועה הסוגרת שלה, "מזמור" (Psalm), מציבה שיר משלו כמעט בתו אחד לכל הברה, כך שהקרן מדקלמת במקום לשיר. הם ביצעו אותו בשידור חי רק שלוש פעמים. אז הוא עבר מעבר למה שהלהקה שלו יכלה לעקוב אחריו. Ascension, שהוקלט ביוני 1965, הוא שלושים ושמונה דקות עם עשרה נגנים נוספים כולל פארואה סנדרס (Pharoah Sanders), פרדי האברד (Freddie Hubbard) וארצ'י שפ (Archie Shepp), רובו אלתור קולקטיבי. ראשיד עלי (Rashied Ali) נכנס כמתופף שני. טיינר עזב אחרי Meditations, באומרו שהוא כבר לא יכול לשמוע את עצמו מעל שתי מערכות תופים; ג'ונס עקב בתחילת 1966. "רק משוררים יכולים להבין את זה," אמר ג'ונס. הוא גם אמר זאת: "ובכן, כמובן שזה רחוק, כי זה מוח עצום שמעורב כאן. לא היית מצפה מאיינשטיין לשחק בג'קס, נכון?" קולטריין מת מסרטן הכבד ב-17 ביולי 1967 בבית החולים הנטינגטון, בגיל ארבעים. מיילס דייוויס: "מותו של קולטריין זעזע את כולם, תפס את כולם בהפתעה. ידעתי שהוא לא נראה טוב מדי, אבל לא ידעתי שהוא כל כך חולה - או אפילו חולה בכלל." ההלוויה נפתחה על ידי רביעיית אלברט איילר (Albert Ayler) ונסגרה על ידי רביעיית אורנט קולמן (Ornette Coleman).
מדוע ג'ון מכונה גאון
המקרה של קולטריין נתמך בצורה יוצאת דופן מכיוון שהוא טכני וניתן לבדיקה. הוא לא רק ניגן את צורת האמנות שלו טוב יותר מבני דורו; הוא הוסיף לה פיסת תיאוריה. "שינויי קולטריין" של Giant Steps הם מבנה הרמוני בעל שם שנכנס לאוצר המילים הקבוע של הג'אז, והתיאור שלו עצמו על יריעות הצליל מתאר בעיה אנליטית שנפתרה בזמן אמת - יותר מדי צלילי אקורד עבור החלוקות הזמינות, אז קבץ אותם בחמישיות ושביעיות. זו אריתמטיקה תחת לחץ אלתורי, לא אינטואיציה בלבד. אלווין ג'ונס, שניגן לצידו מדי לילה, הושיט יד להשוואה הברורה ולא התנצל עליה: "זה מוח עצום שמעורב כאן." מועצת הפוליצר לשנת 2007 ציטטה "אלתור מופתי, מוזיקליות עליונה ומרכזיות איקונית בהיסטוריה של הג'אז."
המקרה הנגדי הוא אמיתי ומגיע מתוך הלהקה. דאון ביט הגיש את אישום ה"אנטי-ג'אז" ב-1961; טיינר וג'ונס, שני המוזיקאים שבנו איתו את הרביעייה הקלאסית, שניהם התרחקו כי העבודה המאוחרת הפכה לבלתי ניתנת לנגינה עבורם, והאמירה של ג'ונס "רק משוררים יכולים להבין את זה" לא הייתה מחמאה. הטענות המיסטיות של השנים האחרונות - שהשיר הנכון עשוי להביא גשם או לרפא חבר חולה - מרמזות על חיפוש שעקף את שיקול דעתו שלו. ההצהרה הכנה ביותר היא שהגאונות של קולטריין הייתה הרמונית ומבנית, שהוא הרחיב באופן מוכח את התיאוריה של המוזיקה שלו, ואז בילה את שנותיו האחרונות בפירוק ההישג הזה בציבור. האם זה היה אומץ אינטלקטואלי או קריסה שלו היא שאלה שההקלטות אינן מיישבות.
מורשת
Giant Steps זכה בפרס אדיסון באמסטרדם ב-1961, וקולטריין נכנס להיכל התהילה של הג'אז של דאון ביט ב-1965 בעודו מקליט. גראמי לאחר המוות הגיע ב-1982, גראמי על מפעל חיים ב-1997, ופרס פוליצר מיוחד ב-2007. ביתו בפילדלפיה הוגדר כאתר היסטורי לאומי ב-1999 והבית בדיקס הילס שבו כתב את A Love Supreme הצטרף למרשם הלאומי ב-2007. הכנסייה בסן פרנסיסקו עדיין שם.