ג'ון קוקקרופט
סר ג'ון דאגלס קוקקרופט (27 במאי 1897 – 18 בספטמבר 1967) היה פיזיקאי ניסויי בריטי שחלק את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1951 עם ארנסט וולטון (Ernest Walton) על פיצול גרעין האטום, מה שהוביל לפיתוח אנרגיה גרעינית וכלי נשק גרעיניים.
לאחר שירות בחזית המערבית עם רגימנט הארטילריה המלכותי (Royal Field Artillery) במהלך המלחמה הגדולה, קוקקרופט למד הנדסת חשמל במכללה הטכנולוגית העירונית של מנצ'סטר (Manchester Municipal College of Technology) בזמן שהיה חניך בחברת מטרופוליטן ויקרס (Metropolitan Vickers) בטראפורד פארק, והיה גם חבר בצוות המחקר שלהם. לאחר מכן הוא זכה במלגה לקולג' סנט ג'ון (St John's College) בקיימברידג', שם ניגש לבחינות הטרייפוס ביוני 1924 והפך ל-Wrangler. ארנסט רתרפורד (Ernest Rutherford) קיבל את קוקקרופט כסטודנט מחקר במעבדת קוונדיש (Cavendish Laboratory), וקוקקרופט השלים את הדוקטורט שלו תחת הנחייתו של רתרפורד בשנת 1928. יחד עם וולטון ומארק אוליפנט (Mark Oliphant), הוא בנה את מה שנודע כמאיץ קוקקרופט-וולטון. קוקקרופט וולטון השתמשו במכשיר זה כדי לבצע את הפירוק המלאכותי הראשון של גרעין אטומי, הישג שזכה לכינוי העממי "פיצול האטום".
במהלך מלחמת העולם השנייה, קוקקרופט הפך לעוזר מנהל המחקר המדעי במשרד האספקה, ועבד על מכ
לאחר המלחמה הפך קוקקרופט למנהל מוסד המחקר לאנרגיה אטומית (AERE) בהארוול, שם הפך ה-GLEEP בעל ההספק הנמוך, הממותן בגרפיט, לכור הגרעיני הראשון שפעל במערב אירופה כאשר הופעל ב-15 באוגוסט 1947. בעקבותיו הגיע ה-BEPO הבריטי ב-1948. הארוול הייתה מעורבת בתכנון הכורים ובמפעל ההפרדה הכימית בווינדסקייל (Windscale). תחת הנהגתו הוא לקח חלק במחקר היתוך גבול, כולל תוכנית ZETA. התעקשותו להתקין מסננים על ארובות כורי וינדסקייל זכתה ללעג כ"שטות של קוקקרופט" (Cockcroft's Folly) עד שליבת אחד הכורים התלקחה ושחררה רדיונוקלידים במהלך השריפה בווינדסקייל בשנת 1957.
מ-1959 עד 1967 הוא היה המאסטר הראשון של קולג' צ'רצ'יל בקיימברידג'. הוא היה גם נגיד האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה בין 1961 ל-1965.
חיים מוקדמים וחינוך
ג'ון דאגלס קוקקרופט נולד ב-27 במאי 1897 בטודמורדן, אנגליה, בנם הבכור של ג'ון ארתור קוקקרופט, בעל מפעל, ואנני מוד פילדן. היו לו ארבעה אחים צעירים: אריק, פיליפ, קית' וליונל. השכלתו המוקדמת הייתה בבית הספר של כנסיית אנגליה בוולסדן בין 1901 ל-1908, בבית הספר היסודי של טודמורדן מ-1908 עד 1909, ובבית הספר התיכון של טודמורדן מ-1909 עד 1914, שם שיחק כדורגל וקריקט. בין הבנות בבית הספר הייתה אשתו לעתיד, יוניס אליזבת קראבטרי. בשנת 1914 זכה במלגת מחוז מזרח ריידינג של יורקשייר, לאוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר, שם למד מתמטיקה.
המלחמה הגדולה פרצה באוגוסט 1914. קוקקרופט השלים את שנתו הראשונה במנצ'סטר ביוני 1915. הוא הצטרף לחיל ההכשרה של הקצינים שם, אך לא רצה להיות קצין. במהלך חופשת הקיץ עבד בקנטינה של ימק"א במחנה קינמל בוויילס. הוא התגייס לצבא הבריטי ב-24 בנובמבר 1915. ב-29 במרץ 1916 הצטרף לחטיבת האימון ה-59 של הארטילריה המלכותית, שם הוכשר כאיתותן. לאחר מכן הוצב בסוללה B של חטיבת הארטילריה ה-92, אחת מיחידות הדיוויזיה ה-20 (הקלה), בחזית המערבית.
קוקקרופט השתתף בהתקדמות לעבר קו הינדנבורג ובקרב איפר השלישי. הוא הגיש בקשה לקצונה והתקבל. הוא נשלח לברייטון בפברואר 1918 ללמוד על תותחנות, ובאפריל 1918 לבית הספר לקצינים בוידון בק בנורת'המפטונשייר, שם הוכשר כקצין ארטילריה שדה. הוא הוסמך כסגן ברגימנט הארטילריה המלכותי ב-17 באוקטובר 1918.
לאחר סיום המלחמה שוחרר קוקקרופט מהצבא בינואר 1919. הוא בחר לא לחזור לאוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר, אלא ללמוד הנדסת חשמל תחת מיילס ווקר במכללה הטכנולוגית העירונית של מנצ'סטר. מכיוון שקוקקרופט סיים שנה באוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר, הורשה לו לדלג על השנה הראשונה של הקורס וסיים בשנת 1922 תואר B.Sc בטכנולוגיה. לאחר סיום לימודיו שכנע אותו ווקר לקחת התמחות של שנתיים בחברת מטרופוליטן ויקרס.
ווקר הציע אז לקוקקרופט להיבחן למלגה לקולג' סנט ג'ון בקיימברידג', האוניברסיטה שבה למד ווקר. קוקקרופט הצליח וזכה במלגת 30 ליש"ט ובמענק של 20 ליש"ט שהוענק לסטודנטים מעוטי יכולת. מטרופוליטן ויקרס נתנה לו 50 ליש"ט בתנאי שיחזור לאחר סיום התואר. ווקר ודודה כיסו את יתרת שכר הלימוד בסך 316 ליש"ט. כבוגר אוניברסיטה אחרת הורשה לו לדלג על השנה הראשונה של הטרייפוס. הוא ניגש לבחינת הטרייפוס ביוני 1924, השיג ציון B* כ-wrangler, וקיבל את התואר B.A.
קוקקרופט נישא לאליזבת קראבטרי ב-26 באוגוסט 1925 בטקס בכנסייה המתודיסטית בברידג' סטריט בטודמורדן. נולדו להם שישה ילדים. הראשון, בן שנקרא טימותי, מת בינקותו. לאחר מכן נולדו להם ארבע בנות: ג'ואן דורותיאה (תיאה), ג'וסלין, אליזבת פילדן וקתרין הלנה; ובן נוסף, כריסטופר יו ג'ון.
מחקר
ארנסט רתרפורד קיבל את קוקקרופט כסטודנט מחקר במעבדת קוונדיש בהמלצת מיילס ווקר ומנהל המחקר במטרופוליטן ויקרס. קוקקרופט נרשם כסטודנט לדוקטורט בשנת 1924, עם מלגת יסוד של קולג' סנט ג'ון ומלגת מדינה. תחת הנחייתו של רתרפורד הוא כתב את תזה הדוקטורט שלו, "על תופעות המתרחשות בעיבוי זרמים מולקולריים על משטחים", שפורסמה ב-Proceedings of the Royal Society. הוא קיבל את הדוקטורט ב-6 בספטמבר 1928. בתקופה זו היה עוזר לפיזיקאי הרוסי פיוטר קפיצה (Pyotr Kapitsa), שעבד על פיזיקה של שדות מגנטיים בטמפרטורות נמוכות במיוחד. קוקקרופט עזר בתכנון ובנייה של נזילים להליום.
בשנת 1919 הצליח רתרפורד לפרק אטומי חנקן באמצעות חלקיקי אלפא שנפלטו מאטומי רדיום מתפרקים. ניסוי זה וניסויים עוקבים רמזו על מבנה גרעיני האטום. כדי לחקור זאת עוד, הוא נזקק לאמצעי מלאכותי ליצירת חלקיקים במהירות גבוהה מספיק כדי להתגבר על המטען החשמלי של הגרעין. זה פתח קו מחקר חדש במעבדת קוונדיש. הוא הטיל את המשימה על קוקקרופט, תומאס אליבון (Thomas Allibone) וארנסט וולטון. הם בנו את מה שנודע כמאיץ קוקקרופט-וולטון. מארק אוליפנט עיצב עבורם מקור פרוטונים. רגע מכריע הגיע כשקוקקרופט קרא מאמר של גיאורגי גאמוב (George Gamow) על מנהור קוונטי. קוקקרופט הבין שכתוצאה מתופעה זו ניתן להשיג את האפקט הרצוי במתחים נמוכים בהרבה ממה שחשבו בתחילה. למעשה, הוא חישב שפרוטונים בעלי אנרגיה של 300,000 אלקטרון-וולט בלבד יוכלו לחדור לגרעין בורון. קוקקרופט וולטון עבדו על המאיץ שלהם בשנתיים הבאות. רתרפורד השיג עבורם מענק של 1,000 ליש"ט מאוניברסיטת קיימברידג' לקניית שנאי וציוד אחר שהיו זקוקים לו.
קוקקרופט נבחר לעמית בקולג' סנט ג'ון ב-5 בנובמבר 1928. הוא ווולטון החלו להפעיל את המאיץ שלהם במרץ 1932, כשהם מפציצים ליתיום ובריליום בפרוטונים בעלי אנרגיה גבוהה. הם ציפו לראות קרני גמא, עליהן דיווחו מדענים צרפתים, אך לא נמצאו כאלה. בפברואר 1932 הוכיח ג'יימס צ'דוויק (James Chadwick) שמה שנצפה היה למעשה נייטרונים. קוקקרופט וולטון עברו לחפש חלקיקי אלפא. ב-14 באפריל 1932 הפציץ וולטון מטרה של ליתיום והבחין במה שחשב שעשוי להיות חלקיקי אלפא. קוקקרופט ואז רתרפורד נקראו למקום, ואישרו שזה אכן המקרה. באותו ערב נפגשו קוקקרופט וולטון בביתו של רתרפורד וכתבו מכתב לכתב העת Nature שבו הכריזו על תוצאותיהם, הפירוק המלאכותי הראשון של גרעין אטומי, אותו ניתן לתאר כך:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →3Li + p → 2 2He + 17.2 MeV
הישג זה זכה לכינוי העממי "פיצול האטום". על הישג זה הוענקו לקוקקרופט וולטון במשותף מדליית יוז בשנת 1938, ופרס נובל לפיזיקה בשנת 1951. הם המשיכו לפרק פחמן, חנקן וחמצן באמצעות פרוטונים, דאוטרונים וחלקיקי אלפא. הם הדגימו כי יצרו איזוטופים רדיואקטיביים, כולל פחמן-11 וחנקן-13.
בשנת 1929 מונה קוקקרופט למפקח במדעי מכניקה בקולג' סנט ג'ון. הוא מונה למפקח בפיזיקה בשנת 1931, וב-1933 הפך לבורסאר זוטר, מה שהטיל עליו את האחריות לתחזוקת הבניינים, שרבים מהם סבלו מהזנחה. בית השער של הקולג' נאלץ לעבור פירוק חלקי כדי לתקן נזקים שנגרמו על ידי חיפושיות עץ, וקוקקרופט פיקח על החיווט מחדש של החשמל. בשנת 1935 מינה אותו רתרפורד למנהל מחקר במעבדת מונד (Mond Laboratory) לאחר קפיצה, שחזר לברית המועצות. הוא פיקח על התקנת ציוד קריוגני חדש ועל מחקר בטמפרטורות נמוכות. הוא נבחר לעמית החברה המלכותית בשנת 1936, וב-1939 מונה לפרופסור ג'קסוניאני לפילוסופיה של הטבע.
קוקקרופט וולטון היו מודעים היטב למגבלות המאיץ שלהם. תכנון טוב בהרבה פותח בארצות הברית על ידי ארנסט לורנס (Ernest Lawrence), שאותו כינה ציקלוטרון. מעבדת קוונדיש הצליחה להקדים את האמריקאים למרות שהחזיקה במאיץ נחות בזכות פיזיקה חכמה, אך קוקקרופט לחץ על רתרפורד להשיג ציקלוטרון למעבדת קוונדיש. רתרפורד היסס בגלל המחיר, אך מתנה של 250,000 ליש"ט מלורד אוסטין אפשרה לבנות ציקלוטרון בגודל 36 אינץ' (910 מ"מ), המבוסס על התכנון של לורנס, יחד עם אגף חדש שיאכלס אותו. קוקקרופט פיקח על העבודה. הציקלוטרון היה בפעילות באוקטובר 1938, והאגף החדש הושלם ב-1940. אוליפנט הרגיש שהציקלוטרון אינו גדול מספיק והחל בבניית ציקלוטרון גדול יותר של 60 אינץ' באוניברסיטת ברמינגהאם. בנייתו עוכבה על ידי פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה ב-1939, וגם הוא יהיה מיושן כשיסתיים לאחר המלחמה.
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נטל קוקקרופט את תפקיד עוזר מנהל המחקר המדעי במשרד האספקה ועבד על מכ"ם. בשנת 1938 הראה סר הנרי טיזארד (Henry Tizard) לקוקקרופט את רשת Chain Home, טבעת תחנות המכ"ם המוקדמות לאורך החוף שנבנו על ידי חיל האוויר המלכותי (RAF) כדי לאתר ולעקוב אחר מטוסים. כעת, הוא עזר בפריסת מדענים כדי לעזור למערכת להפוך למבצעית מלאה. בשנת 1940 הפך לחלק מהמועצה המייעצת למחקר מדעי ופיתוח טכני. באפריל 1940 הפך לחבר בוועדה למחקר מדעי של לוחמה אווירית שהוקמה כדי לטפל בבעיות שעלו מתזכיר פריש-פיירלס (Frisch–Peierls memorandum), שחישב כי פצצת אטום יכולה להיות אפשרית מבחינה טכנית. ועדה זו הוחלפה על ידי ועדת MAUD, שקוקקרופט היה גם חבר בה, ביוני 1940. ועדה זו ניהלה את המחקר המוקדם פורץ הדרך בבריטניה.
באוגוסט 1940 נסע קוקקרופט לארצות הברית כחלק ממשימת טיזארד (Tizard Mission). מכיוון שבריטניה פיתחה טכנולוגיות חדשות רבות אך חסרה את היכולת התעשייתית לנצל אותן במלואן, הוחלט לשתף אותן עם ארצות הברית, למרות שהמדינה עדיין לא הייתה במלחמה. המידע שסיפקה משימת טיזארד הכיל כמה מההישגים המדעיים הגדולים ביותר שנעשו במהלך המלחמה. הטכנולוגיה המשותפת כללה טכנולוגיות מכ"ם, ובפרט המגנטרון החלול המשופר מאוד שתוכנן על ידי קבוצתו של אוליפנט בברמינגהאם, שההיסטוריון האמריקאי ג'יימס פיני בקסטר השלישי תיאר כ"מטען היקר ביותר שהובא אי פעם לחופינו", התכנון למרעום הקרבה, פרטים על מנוע הסילון של פרנק ויטל (Frank Whittle) ותזכיר פריש-פיירלס המתאר את היתכנות פצצת אטום. למרות שאלו עשויים להיחשב כמשמעותיים ביותר, פריטים רבים אחרים הועברו גם הם, כולל תכנונים לטילים, מגדשי-על, כוונות תותחים ומכשירים לזיהוי צוללות. הוא חזר לבריטניה בדצמבר 1940.
זמן קצר לאחר חזרתו מונה קוקקרופט למפקח הראשי של מוסד המחקר והפיתוח להגנה אווירית (ADRDE) בכרייסטצ'רץ', המפשייר. המיקוד שלו היה בשימוש במכ"ם להפלת מטוסי אויב. מכ"ם ה-GL Mk. III פותח כמכ"ם למעקב וחיזוי מטרות, אך עד 1942 הפך מכ"ם ה-SCR-584 שפותח לאותה מטרה בארצות הברית לזמין, וקוקקרופט המליץ לרכוש אותו במסגרת השאל-החכר (Lend-Lease). ביוזמתו רכש מכשירי SCR-584 לצורך בדיקה, וניסויים שנערכו באי שפי (Isle of Sheppey) באוקטובר 1943 הוכיחו באופן חד משמעי שה-SCR-584 עדיף. זה הפך את קוקקרופט ללא פופולרי מאוד במשרד האספקה, אך היה בידיו מידע מודיעיני שהגרמנים מתכננים לפרוס את הפצצה המעופפת V-1. ב-1 בינואר 1944 שלח לוטננט-גנרל סר רונלד ויקס בקשה דחופה לוושינגטון ל-134 מכשירי SCR-584.
מרעום הקרבה פותח על ידי אלן ביוטמנט (Alan Butement). הרעיון היה שאם פגז יכול להתפוצץ כאשר הוא קרוב למטוס אויב, החטאה קרובה תהיה כמעט אפקטיבית כמו פגיעה ישירה. הבעיה הטכנית הייתה למזער מכשיר מכ"ם, ולהפוך אותו לחזק מספיק כדי להיורה מקנה תותח. הבעיה השנייה נפתרה על ידי הגרמנים; פצצה גרמנית לא תקינה שחולצה הכילה שסתומים שיכלו לעמוד בתאוצה. תוכניות הועברו לאמריקאים על ידי משימת טיזארד, אך העבודה נמשכה בבריטניה, שם הוקם צוות בכרייסטצ'רץ' תחת צ'ארלס דראמונד אליס (Charles Drummond Ellis) בפברואר 1942. העבודה התקדמה באיטיות, ועד 1943 הייצור היה עדיין במרחק שנתיים. בביקור בארצות הברית בנובמבר 1943 דן קוקקרופט בהתאמת מרעום הקרבה האמריקאי לשימוש בריטי עם מרל טיווה (Merle Tuve). כתוצאה מכך הוזמנו 150,000 מרעומים לתותחי נ"מ QF 3.7 אינץ' ב-16 בינואר 1944. המרעומים הגיעו בזמן כדי להתמודד עם הפצצות המעופפות V-1 באוגוסט 1944, והפילו 97 אחוז מהן. על שירותיו הוענק לו תואר מפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) ביוני 1944.
באוגוסט 1943 בלע הסכם קוויבק את פרויקט "Tube Alloys" הבריטי לתוך פרויקט מנהטן, והקים את הוועדה המדינית המשולבת כדי לשלוט בפרויקט מנהטן. הסכם סופי גובש ב-20 במאי 1944. על פיו, האמריקאים יסייעו בבניית כור גרעיני ממותן במים כבדים בקנדה, ויספקו סיוע טכני בנושאים כמו קורוזיה והשפעות הקרינה על חומרים. הם לא יספקו פרטים על כימיה או מטלורגיה של פלוטוניום, אם כי תרמילי אורניום מוקרנים הועמדו לרשות הבריטים כדי שיבינו זאת בעצמם. נקודת מחלוקת הייתה מנהל מעבדת מונטריאול, הנס פון האלבאן (Hans von Halban), שהיה מנהל גרוע, לא עבד היטב עם הקנדים, ונתפס כסיכון ביטחוני על ידי האמריקאים. באפריל 1944 הסכימה ישיבת הוועדה המדינית המשולבת בוושינגטון שמדעני מעבדת מונטריאול שאינם נתינים בריטיים יעזבו, וקוקקרופט יהפוך למנהל החדש של מעבדת מונטריאול במאי 1944.
ב-24 באוגוסט 1944 התקבלה ההחלטה לבנות כור קטן כדי לבדוק את החישובים של מעבדת מונטריאול בנושאים כמו מידות סריג, חומרי חיפוי ומוטות בקרה, לפני שממשיכים לכור NRX בקנה מידה מלא. כור זה נקרא ZEEP, עבור Zero Energy Experimental Pile. בניית כורים במרכז העיר מונטריאול לא באה בחשבון; הקנדים בחרו, וגרובס (Groves) אישר, אתר בצ'וק ריוור (Chalk River), אונטריו, על הגדה הדרומית של נהר אוטווה כ-110 מייל (180 ק"מ) מצפון-מערב לאוטווה. מעבדות צ'וק ריוור נפתחו בשנת 1944, ומעבדת מונטריאול נסגרה ביולי 1946. ZEEP הגיע למצב קריטי ב-5 בספטמבר 1945, והפך לכור הגרעיני המפעיל הראשון מחוץ לארצות הברית. ה-NRX הגדול יותר בא אחריו ב-21 ביולי 1947. עם שטף נייטרונים הגדול פי חמישה מכל כור אחר, הוא היה כור המחקר החזק ביותר בעולם. תוכנן במקור ביולי 1944 בהספק של 8 מגה-וואט, ההספק הועלה ל-10 מגה-וואט באמצעות שינויים בתכנון כגון החלפת מוטות אורניום מצופים נירוסטה ומקוררים במים כבדים במוטות מצופים אלומיניום מקוררים במים קלים.
קוקקרופט נדהם כאשר קיבל הודעה ב-10 בספטמבר 1945 שהפיזיקאי הבריטי אלן נאן מיי (Alan Nunn May), שעבד במעבדות צ'וק ריוור, הוא מרגל סובייטי. באוגוסט 1947 היה קוקקרופט אחד המדענים שחתמו על עצומה הקוראת להפחית את עונש המאסר של עשר שנים של נאן מיי, מעשה שחרט עליו מאוחר יותר.
לאחר המלחמה
באפריל 1945 סקרו קוקקרופט ואוליפנט אתר לממסד דומה בבריטניה, והחליטו על בסיס ה-RAF בהארוול. לקוקקרופט הוצע ניהול מוסד המחקר לאנרגיה אטומית (AERE) בהארוול ב-9 בנובמבר 1945. ההודעה הרשמית פורסמה ב-29 בינואר 1946, אך הידיעה דלפה חודשיים לפני ההודעה, ולפני שהממשלה הקנדית עודכנה, מה שיצר תקרית דיפלומטית. הוסכם שקוקקרופט לא יעזוב עד שיימצא יורש, והוא לא עזב את צ'וק ריוור להארוול עד 30 בספטמבר 1946. בינתיים הוא גייס צוות למעבדה החדשה. קלאוס פוקס (Klaus Fuchs) ממעבדת לוס אלמוס של פרויקט מנהטן הפך לראש הפיזיקה התיאורטית; רוברט ספנס (Robert Spence), סגנו של קוקקרופט במעבדת מונטריאול, הפך לראש הכימיה; ה.ו.ב. סקינר (H.W.B. Skinner) לפיזיקה כללית; אוטו פריש (Otto Frisch) לפיזיקה גרעינית; וג'ון דאנוורת' (John Dunworth) לפיזיקת כורים. פוקס נעצר מאוחר יותר כמרגל סובייטי ב-3 בפברואר 1950.
ה-GLEEP בעל ההספק הנמוך, הממותן בגרפיט, שפירושו Graphite Low Energy Experimental Pile, תוכנן על ידי מעבדת מונטריאול, והפך לכור הגרעיני הראשון שפעל במערב אירופה כאשר הופעל ב-15 באוגוסט 1947. אחריו הגיע ה-BEPO, כור מחקר של 6 מגה-וואט שתוכנן על ידי AERE, ב-3 ביולי 1948. מכיוון שמים כבדים לא היו זמינים בבריטניה, BEPO תוכנן ונבנה ככור ממותן בגרפיט. הארוול הייתה מעורבת בתכנון הכורים בווינדסקייל, ובמפעל ההפרדה הכימית שם. העברת חוק האנרגיה האטומית של 1946 (חוק מקמהון) באוגוסט 1946 הבהירה כי בריטניה לא תורשה עוד לגשת למחקר האטומי של ארצות הברית. זה נבע בחלקו ממעצרו של אלן נאן מיי בפברואר 1946 בגין ריגול. קוקקרופט עזר לנהל משא ומתן על הסכם חדש, בלתי פורמלי ולא חתום עם האמריקאים שהוכרז ב-7 בינואר 1948, הידוע כ-Modus Vivendi. שיתוף הפעולה המחודש שקיווה לו במסגרת ההסכם התברר כאשליה. פיתוח ההרתעה הגרעינית הבריטית העצמאית הוביל לתיקון חוק האנרגיה האטומית ב-1958, ולחידוש היחסים המיוחדים בתחום הגרעין בין אמריקה לבריטניה במסגרת הסכם ההגנה המשותף של ארה"ב-בריטניה משנת 1958.
תחת הנהגתו של קוקקרופט לקחה AERE חלק במחקר היתוך גבול בשנים שלאחר המלחמה, כולל תוכנית ZETA. סר ג'ורג' פאג'ט תומסון (George Paget Thomson) החל מחקר בהיתוך גרעיני באימפריאל קולג' לונדון ב-1946. זה הועבר לאחר מכן למעבדת Associated Electrical Industries באלדרמסטון, תחת הנהגתו של אליבון. מחקר החל באופן עצמאי באוניברסיטת אוקספורד תחת פיטר תונמן (Peter Thonemann). בשנת 1951 סידר קוקקרופט את העברת קבוצת אוקספורד להארוול. קוקקרופט אישר את בניית ZETA (Zero Energy Thermonuclear Assembly) על ידי קבוצת הארוול של תונמן, ואת ה-Sceptre הקטן יותר על ידי קבוצת AEI של אליבון. הקבוצה של ג'יימס ל. טאק (James L. Tuck) במעבדת לוס אלמוס חקרה גם היא היתוך, וקוקקרופט הגיע להסכם עם האמריקאים שהם יפרסמו את תוצאותיהם יחד, מה שנעשה בשנת 1958. למרות האופטימיות הנצחית של קוקקרופט שפריצת דרך קרובה, כוח היתוך נותר מטרה חמקמקה.
### השטות של קוקקרופט
כמנהל ה-AERE, קוקקרופט התעקש באופן מפורסם שארובות כורי ייצור הפלוטוניום בווינדסקייל יצוידו, בהוצאה גדולה, במסננים בעלי ביצועים גבוהים. זאת בתגובה לדיווח שנמצא תחמוצת אורניום בסביבת הכור הגרפיטי X-10 באוק רידג', טנסי. מכיוון שהוחלט להתקין אותם לאחר שהארובות כבר תוכננו, המסננים הפכו לגושים בולטים בראש הארובות.
הכורים תוכננו להישאר נקיים ולא קורוזיביים במהלך השימוש, ולכן חשבו שלא יהיה חומר חלקיקי שהמסננים יתפסו. כמו כן, התברר שתחמוצת האורניום באוק רידג' הגיעה מהמפעל הכימי ולא מהכור. לפיכך, המסננים הפכו למה שנודע כ"שטות של קוקקרופט". עם זאת, כאשר ליבת אחד משני הכורים התלקחה בשריפה בווינדסקייל ב-1957, המסננים מנעו שחרור גרוע בהרבה של חומר רדיואקטיבי. טרנס פרייס, יועץ מדעי עתידי במשרד ההגנה בשנות ה-60, ציין כי "המילה שטות לא נראתה מתאימה לאחר התאונה".
חיים מאוחרים
ב-24 בינואר 1959 הוכר קולג' צ'רצ'יל, קיימברידג', רשמית על ידי האוניברסיטה. יומיים לאחר מכן הודיעו הנאמנים שקוקקרופט יהיה המאסטר הראשון שלו. למרות שהוא ילמד גם מדעי הרוח ומדעי החברה, 70 אחוז מגוף הסטודנטים ילמדו נושאים הקשורים למדע וטכנולוגיה. הוא מינה את העמיתים הראשונים, ופיקח על הבנייה הראשונית. מחלוקת התעוררה לגבי הקפלה. תוכנית מ-1961 לבנות אותה בכניסה לקולג', כפי שהיה נהוג בקיימברידג', הובילה להתפטרות מיידית של פרנסיס קריק (Francis Crick), אתאיסט מושבע, כעמית. הסטודנטים הראשונים הגיעו ב-1961, והקולג', שעדיין לא הושלם, נפתח רשמית על ידי הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, ב-5 ביוני 1964.
קוקקרופט היה נשיא המכון לפיזיקה מ-1954 עד 1956, ונשיא האגודה הבריטית לקידום המדע. הוא כיהן כנגיד האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה מ-1961 עד 1965, תפקיד סמלי ברובו שכלל ביקור פעם בשנה לטקסי הענקת תארים. הוא נשא את הרצאת רתרפורד לזכרו בשנת 1944. הוא היה הנציג הבריטי במועצת CERN וכן יו"ר תת-הוועדה לפיזיקה גרעינית של המחלקה למחקר מדעי ותעשייתי.
קוקקרופט מת מהתקף לב בביתו בקולג' צ'רצ'יל, קיימברידג', ב-18 בספטמבר 1967 בגיל 70. הוא קבור בבית הקברות של קהילת העלייה בקיימברידג', באותו קבר של בנו טימותי. טקס אזכרה נערך במנזר וסטמינסטר ב-17 באוקטובר 1967.
הכרה
### חברויות
### פרסים
### תואר אבירות
הנצחה
מספר בניינים בממלכה המאוחדת נקראים על שמו: בניין קוקקרופט באתר המוזיאונים החדש של אוניברסיטת קיימברידג', הכולל אולם הרצאות ומספר מעבדות חומרה; מכון קוקקרופט במעבדת דרסבורי (Daresbury Laboratory) בצ'שייר; בניין קוקקרופט של אוניברסיטת ברייטון; ובניין קוקקרופט של אוניברסיטת סלפורד. הבניין העתיק ביותר בבית הספר למחקר למדעי הפיזיקה וההנדסה, האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, בניין קוקקרופט, קרוי על שמו. מכתש קוקקרופט בצד הרחוק של הירח נקרא על שמו בשנת 1970.
מסמכיו של קוקקרופט מוחזקים במרכז הארכיונים צ'רצ'יל בקיימברידג', ונגישים לציבור. הם כוללים את יומני המעבדה שלו, התכתבויות, תצלומים (עם עשרות המתארים את בניית צ'וק ריוור, CKFT 26/4), תזות ומסמכים פוליטיים.