ארתור קומפטון

ארתור קומפטון

ארתור הולי קומפטון (Arthur Holly Compton; 10 בספטמבר 1892 – 15 במרץ 1962) היה פיזיקאי אמריקאי שחלק את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1927 עם צ'ארלס תומסון ריס וילסון (C. T. R. Wilson) על גילוי אפקט קומפטון, שהדגים את האופי החלקיקי של קרינה אלקטרומגנטית. מדובר היה בתגלית משמעותית באותה תקופה; האופי הגלי של האור הוכח היטב, אך הרעיון שלאור יש תכונות של גל ושל חלקיק גם יחד לא התקבל בקלות.

בשנת 1919, הוענקה לקומפטון אחת משתי המלצות המחקר הראשונות של המועצה הלאומית למחקר (National Research Council) שאפשרו לסטודנטים ללמוד בחוץ לארץ. הוא בחר לנסוע למעבדת קוונדיש (Cavendish Laboratory) באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, שם חקר את הפיזור והבליעה של קרני גמא. מחקר נוסף בכיוון זה הוביל לגילוי אפקט קומפטון.

קומפטון השתמש בקרני רנטגן כדי לחקור פרומגנטיות, והסיק כי מדובר בתוצאה של יישור ספינים של אלקטרונים, וכן חקר קרניים קוסמיות, וגילה שהן מורכבות בעיקר מחלקיקים טעונים חיובית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, קומפטון היה דמות מפתח בפרויקט מנהטן (Manhattan Project) שפיתח את הנשק הגרעיני הראשון. הדוחות שלו היו חשובים בהשקת הפרויקט. בשנת 1942, הוא הפך לחבר בוועד המנהל S-1, ולאחר מכן לראש פרויקטי ה-"X" שפיקחו על המעבדה המטלורגית (Metallurgical Laboratory), עם אחריות לייצור כורים גרעיניים להמרת אורניום לפלוטוניום, מציאת דרכים להפרדת הפלוטוניום מהאורניום ותכנון פצצה אטומית. קומפטון פיקח על יצירתו של אנריקו פרמי (Enrico Fermi) את "שיקגו פייל-1" (Chicago Pile-1), הכור הגרעיני הראשון, שהגיע למצב קריטי ב-2 בדצמבר 1942. המעבדה המטלורגית הייתה אחראית גם לתכנון ולהפעלה של כור הגרפיט X-10 באוק רידג', טנסי. פלוטוניום החל להיות מיוצר בכורי מתקן הנפורד (Hanford Site) ב-1945.

לאחר המלחמה, קומפטון הפך לקנצלר של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. במהלך כהונתו, האוניברסיטה ביטלה רשמית את ההפרדה הגזעית בחטיבות התואר הראשון שלה, מינתה את האישה הראשונה לדרגת פרופסור מן המניין, ורשמה מספר שיא של סטודנטים לאחר שיוצאי המלחמה חזרו לארצות הברית.

השכלה

ארתור הולי קומפטון נולד ב-10 בספטמבר 1892, בוסטר, אוהיו, בנם של אליאס קומפטון ואוטליה קתרין אוגסבורגר, אשר נבחרה ל"אם השנה האמריקאית" בשנת 1939 והייתה ממוצא מנוניטי גרמני. הם היו משפחה אקדמית. אליאס היה דקאן אוניברסיטת וסטר (כיום קולג' וסטר), שבו למד גם ארתור. אחיו הבכור של ארתור, קארל, שלמד גם הוא בוסטר, קיבל דוקטורט בפיזיקה מאוניברסיטת פרינסטון ב-1912, והיה נשיא המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) מ-1930 עד 1948. אחיו השני, וילסון, למד גם הוא בוסטר, קיבל את הדוקטורט שלו בכלכלה מפרינסטון ב-1916 והיה נשיא המכללה המדינתית של וושינגטון (כיום אוניברסיטת המדינה של וושינגטון) מ-1944 עד 1951. כל שלושת האחים היו חברים באחוות אלפא טאו אומגה.

קומפטון התעניין בתחילה באסטרונומיה, וצילם תמונה של שביט האלי בשנת 1910. בסביבות 1913, הוא תיאר ניסוי שבו בחינת תנועת המים בצינור עגול הדגימה את סיבוב כדור הארץ, מכשיר הידוע כיום כגנרטור קומפטון. באותה שנה, הוא סיים את לימודיו בוסטר עם תואר B.S. ונכנס לפרינסטון, שם קיבל את התואר השני שלו ב-1914. לאחר מכן למד קומפטון לדוקטורט בפיזיקה תחת הנחייתו של הרווארד לסטר קוק, וכתב את התזה שלו תחת הכותרת "עוצמת החזרת קרני רנטגן, והתפלגות האלקטרונים באטומים".

כאשר ארתור קומפטון קיבל את הדוקטורט שלו ב-1916, הוא, קארל ווילסון הפכו לקבוצה הראשונה של שלושה אחים שקיבלו דוקטורט מפרינסטון. מאוחר יותר, הם יהפכו לשלישייה הראשונה מסוגה שתעמוד בראש מכללות אמריקאיות בו-זמנית. אחותם, מרי, נישאה למיסיונר, סי. הרברט רייס, שהפך למנהל מכללת פורמן כריסטיאן בלאהור. ביוני 1916, קומפטון נשא לאישה את בטי צ'ריטי מคลוסקי, חברתו לספסל הלימודים בוסטר ובוגרת עמיתה. נולדו להם שני בנים, ארתור אלן קומפטון וג'ון ג'וזף קומפטון.

בשנת 1916, הפך קומפטון למדריך לפיזיקה באוניברסיטת מינסוטה. בשנת 1917, הוא הפך למהנדס מחקר בחברת וסטינגהאוס למפ (Westinghouse Lamp Company) בפיטסבורג, שם עבד על פיתוח נורת אדי הנתרן. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא פיתח מכשור למטוסים עבור חיל הקשר.

בשנת 1919, הוענקה לקומפטון אחת משתי המלצות המחקר הראשונות של המועצה הלאומית למחקר שאפשרו לסטודנטים ללמוד בחוץ לארץ. הוא בחר לנסוע למעבדת קוונדיש באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. בעבודה עם ג'ורג' פג'ט תומסון, בנו של ג'יי ג'יי תומסון, קומפטון חקר את הפיזור והבליעה של קרני גמא. הוא הבחין שהקרניים המפוזרות נבלעו בקלות רבה יותר מאשר המקור המקורי. קומפטון התרשם מאוד ממדעני קוונדיש – במיוחד ארנסט רתרפורד, צ'ארלס גלטון דרווין וארתור אדינגטון – ובסופו של דבר הוא קרא לבנו השני על שם ג'יי ג'יי תומסון.

בין השנים 1926 ל-1927, לימד קומפטון במחלקה לכימיה של אוניברסיטת פנג'אב, שם היה עמית גוגנהיים.

במשך תקופה מסוימת, קומפטון היה דיאקון בכנסייה בפטיסטית. "למדע לא יכולה להיות מחלוקת", אמר, "עם דת המניחה קיומו של אלוהים שעבורו בני האדם הם כילדיו."

קריירה ומחקר

### אפקט קומפטון

בשובו לארצות הברית, מונה קומפטון לפרופסור לפיזיקה על שם ויימן קרו, ולראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס בשנת 1920. בשנת 1922, הוא מצא שקוונטה של קרני רנטגן המפוזרות על ידי אלקטרונים חופשיים היו בעלות אורכי גל ארוכים יותר, ובהתאם ליחס של פלאנק, אנרגיה נמוכה יותר מאשר קרני הרנטגן הנכנסות, כאשר עודף האנרגיה הועבר לאלקטרונים. תגלית זו, הידועה בשם "אפקט קומפטון" או "פיזור קומפטון", הדגימה את המושג החלקיקי של קרינה אלקטרומגנטית.

בשנת 1923, פרסם קומפטון מאמר ב-Physical Review שהסביר את השינוי בקרני הרנטגן על ידי ייחוס תנע דמוי חלקיק לפוטונים, דבר שאיינשטיין השתמש בו להסבר שלו לאפקט הפוטואלקטרי שזיכה אותו בפרס נובל בשנת 1905. אלו הוצעו לראשונה על ידי מקס פלאנק בשנת 1900, והם הומשגו כאלמנטים של אור "מקוונטטים" על ידי הכלה של כמות ספציפית של אנרגיה שתלויה רק בתדר האור. במאמרו, קומפטון גזר את הקשר המתמטי בין השינוי באורך הגל לבין זווית הפיזור של קרני הרנטגן בהנחה שכל פוטון קרן רנטגן מפוזר עקף עם אלקטרון אחד בלבד. מאמרו מסתיים בדיווח על ניסויים שאימתו את הקשר שגזר:

λ ′

− λ =

h

m

e

c

( 1 − cos ⁡

θ

) ,

{\displaystyle \lambda '-\lambda ={\frac {h}{m_{e}c}}(1-\cos {\theta }),}

כאשר

λ

{\displaystyle \lambda }

הוא אורך הגל הראשוני,

λ ′

{\displaystyle \lambda '}

הוא אורך הגל לאחר הפיזור,

h

{\displaystyle h}

הוא קבוע פלאנק,

m

e

{\displaystyle m_{e}}

הוא מסת המנוחה של האלקטרון,

c

{\displaystyle c}

היא מהירות האור, ו-

θ

{\displaystyle \theta }

היא זווית הפיזור.

הכמות h⁄mec ידועה כ"אורך גל קומפטון" של האלקטרון; היא שווה ל-2.43×10 מטר. השינוי באורך הגל λ′ − λ נמצא בין אפס (עבור θ = 0°) לבין פעמיים אורך גל קומפטון של האלקטרון (עבור θ = 180°). הוא מצא שחלק מקרני הרנטגן לא חוו שינוי באורך הגל למרות שפוזרו בזוויות גדולות; בכל המקרים הללו הפוטון לא הצליח להוציא אלקטרון. לפיכך עוצמת השינוי אינה קשורה לאורך גל קומפטון של האלקטרון, אלא לאורך גל קומפטון של האטום כולו, שיכול להיות קטן פי 10,000.

"כאשר הצגתי את התוצאות שלי בפגישה של האגודה האמריקאית לפיזיקה ב-1923", נזכר קומפטון מאוחר יותר, "זה יזם את המחלוקת המדעית השנויה ביותר במחלוקת שהכרתי אי פעם". האופי הגלי של האור הוכח היטב, והרעיון שיכול להיות לו אופי כפול לא התקבל בקלות. היה בולט במיוחד שדיפרקציה בסריג גבישי ניתנת להסבר רק בהתייחס לאופי הגלי שלו. זה זיכה את קומפטון בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1927. קומפטון ואלפרד וו. סיימון פיתחו את השיטה לצפייה בו-זמנית בפוטונים מפוזרים בודדים של קרני רנטגן ובאלקטרוני הרתיעה. בגרמניה, ולטר בותה והנס גייגר פיתחו באופן עצמאי שיטה דומה.

### קרני רנטגן

בשנת 1923, עבר קומפטון לאוניברסיטת שיקגו כפרופסור לפיזיקה, תפקיד שימלא במשך 22 השנים הבאות. בשנת 1925, הוא הדגים שפיזור קרני רנטגן של 130,000 וולט משש-עשרה היסודות הראשונים בטבלה המחזורית (מימן עד גופרית) היו מקוטבים, תוצאה שחזה ג'יי ג'יי תומסון. ויליאם דואן מאוניברסיטת הרווארד הוביל מאמץ להוכיח שהפרשנות של קומפטון לאפקט קומפטון הייתה שגויה. דואן ביצע סדרה של ניסויים כדי להפריך את קומפטון, אך במקום זאת מצא הוכחות לכך שקומפטון צדק. בשנת 1924, דואן הודה שזה אכן המקרה.

קומפטון חקר את השפעת קרני הרנטגן על גרעיני נתרן וכלור במלח. הוא השתמש בקרני רנטגן כדי לחקור פרומגנטיות, והסיק כי מדובר בתוצאה של יישור ספינים של אלקטרונים. בשנת 1926, הוא הפך ליועץ עבור מחלקת המנורות בג'נרל אלקטריק. בשנת 1934, חזר לאנגליה כפרופסור אורח של איסטמן באוניברסיטת אוקספורד. בזמן שהיה שם, ג'נרל אלקטריק ביקשה ממנו לדווח על פעילויות במעבדת המחקר של חברת ג'נרל אלקטריק בוומבלי. קומפטון סוקרן מהאפשרויות של המחקר שם על נורות פלואורסצנטיות. הדו"ח שלו הניע תוכנית מחקר באמריקה שפיתחה אותן.

ספרו הראשון של קומפטון, "קרני רנטגן ואלקטרונים", פורסם בשנת 1926. בו הוא הראה כיצד לחשב את הצפיפות של חומרים דיפרקטיביים מדפוסי עקיפת קרני הרנטגן שלהם. הוא עדכן את ספרו בעזרת סמואל ק. אליסון כדי להפיק את "קרני רנטגן בתאוריה ובניסוי" (1935). עבודה זו נותרה התייחסות סטנדרטית לשלושת העשורים הבאים.

### קרניים קוסמיות

עד תחילת שנות ה-30, קומפטון התעניין בקרניים קוסמיות. באותה תקופה, קיומן היה ידוע אך מקורן וטבען נותרו ספקולטיביים. נוכחותן יכלה להתגלות באמצעות "פצצה" כדורית המכילה אוויר דחוס או גז ארגון ומדידת המוליכות החשמלית שלה. טיולים לאירופה, הודו, מקסיקו, פרו ואוסטרליה העניקו לקומפטון את ההזדמנות למדוד קרניים קוסמיות בגבהים ובקווי רוחב שונים. יחד עם קבוצות אחרות שביצעו תצפיות ברחבי העולם, הם מצאו שקרניים קוסמיות היו עזות ב-15% בקטבים מאשר בקו המשווה. בספטמבר 1932, קומפטון ייחס זאת להשפעה של קרניים קוסמיות המורכבות בעיקר מחלקיקים טעונים, במקום פוטונים כפי שהציע רוברט מיליקן, כאשר אפקט קו הרוחב נבע מהשדה המגנטי של כדור הארץ. זה הוביל לעימות פומבי בין מיליקן לקומפטון בדצמבר. בסופו של דבר, הוכח שקומפטון צדק.

פרויקט מנהטן

באפריל 1941, ואנוואר בוש, ראש הוועדה הלאומית למחקר הגנה (NDRC) בזמן המלחמה, יצר ועדה מיוחדת בראשות קומפטון שתדווח על תוכנית האורניום של ה-NDRC. הדו"ח של קומפטון, שהוגש במאי 1941, חזה את הסיכויים לפיתוח נשק רדיולוגי, הנעה גרעינית לספינות, ונשק גרעיני באמצעות אורניום-235 או פלוטוניום שהתגלה לאחרונה. באוקטובר הוא כתב דו"ח נוסף על המעשיות של פצצה אטומית. עבור דו"ח זה, הוא עבד עם אנריקו פרמי על חישובים של המסה הקריטית של אורניום-235, בהערכה שמרנית של בין 20 קילוגרם ל-2 טונות. הוא גם דן בסיכויים להעשרת אורניום עם הרולד יורי, שוחח עם יוג'ין ויגנר על האופן שבו ניתן לייצר פלוטוניום בכור גרעיני, ועם רוברט סרבר על האופן שבו ניתן להפריד את הפלוטוניום המיוצר בכור מהאורניום. הדו"ח שלו, שהוגש בנובמבר, קבע שפצצה היא ישימה, אם כי הוא היה שמרני יותר לגבי כוח ההרס שלה מאשר מארק אוליפנט ועמיתיו הבריטים.

הטיוטה הסופית של הדו"ח של קומפטון מנובמבר לא הזכירה שימוש בפלוטוניום, אך לאחר דיון במחקר העדכני ביותר עם ארנסט לורנס, קומפטון השתכנע שגם פצצת פלוטוניום היא ישימה. בדצמבר, קומפטון הועמד בראש פרויקט הפלוטוניום. הוא קיווה להשיג תגובת שרשרת מבוקרת עד ינואר 1943, ולקבל פצצה עד ינואר 1945. כדי להתמודד עם הבעיה, הוא ריכז את קבוצות המחקר שעבדו על פלוטוניום ותכנון כורים גרעיניים באוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, יחד כמעבדה המטלורגית בשיקגו. מטרותיה היו לייצר כורים להמרת אורניום לפלוטוניום, למצוא דרכים להפריד כימית את הפלוטוניום מהאורניום, ולתכנן ולבנות פצצה אטומית.

ביוני 1942, חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית קיבל שליטה על תוכנית הנשק הגרעיני והמעבדה המטלורגית של קומפטון הפכה לחלק מפרויקט מנהטן. באותו חודש, קומפטון הטיל על רוברט אופנהיימר את האחריות על תכנון הפצצה. על קומפטון הוטל להחליט אילו מסוגי תכנוני הכורים השונים שמדעני המעבדה המטלורגית הגו צריכים להמשיך, אף על פי שטרם נבנה כור מוצלח.

כאשר סכסוכי עבודה עיכבו את בניית ביתה החדש של המעבדה המטלורגית בשמורת יער ארגון, החליט קומפטון לבנות את "שיקגו פייל-1", הכור הגרעיני הראשון, מתחת ליציעים בסטאג פילד. תחת הדרכתו של פרמי, הוא הגיע למצב קריטי ב-2 בדצמבר 1942. קומפטון ארגן שחברת מלינקרודט תבצע את טיהור עפרות האורניום, ועם חברת דופונט לבנות את מתקני הפלוטוניום באוק רידג', טנסי.

משבר גדול עבור תוכנית הפלוטוניום התרחש ביולי 1943, כאשר הקבוצה של אמיליו סגרה אישרה שהפלוטוניום שנוצר בכור הגרפיט X-10 באוק רידג' הכיל רמות גבוהות של פלוטוניום-240. הביקוע הספונטני שלו שלל את השימוש בפלוטוניום בנשק גרעיני מסוג תותח. מעבדת לוס אלמוס של אופנהיימר עמדה באתגר על ידי תכנון ובנייה של נשק גרעיני מסוג קריסה.

קומפטון היה באתר הנפורד בספטמבר 1944 כדי לצפות בכור הראשון שנכנס לפעולה. המנה הראשונה של גושי אורניום הוזנה לכור B בהנפורד בנובמבר 1944, ומשלוחי פלוטוניום ללוס אלמוס החלו בפברואר 1945. לאורך המלחמה, קומפטון נותר יועץ מדעי ומנהל בולט. בשנת 1945, הוא שירת, יחד עם לורנס, אופנהיימר ופרמי, בוועדה המדעית שהמליצה על שימוש צבאי בפצצה אטומית נגד יפן. הוא זכה במדליית הכבוד על שירותיו לפרויקט מנהטן.

חיים מאוחרים

לאחר סיום המלחמה, התפטר קומפטון מתפקידו כפרופסור לפיזיקה על שם צ'ארלס ה. סוויפט באוניברסיטת שיקגו וחזר לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם הוכתר כקנצלר התשיעי של האוניברסיטה בשנת 1946. במהלך תקופתו של קומפטון כקנצלר, האוניברסיטה ביטלה רשמית את ההפרדה הגזעית בחטיבות התואר הראשון שלה ב-1952, מינתה את האישה הראשונה לדרגת פרופסור מן המניין, ורשמה מספר שיא של סטודנטים כאשר יוצאי המלחמה חזרו לארצות הברית. המוניטין והקשרים שלו בחוגים מדעיים לאומיים אפשרו לו לגייס לאוניברסיטה חוקרים מדעיים בעלי שם לאומי. למרות הישגיו של קומפטון, הוא ספג ביקורת אז, ולאחר מכן על ידי היסטוריונים, על כך שפעל לאט מדי לקראת אינטגרציה גזעית מלאה, מה שהפך את אוניברסיטת וושינגטון למוסד הגדול האחרון להשכלה גבוהה בסנט לואיס שפתח את שעריו לאפרו-אמריקאים.

במהלך תקופה זו, בשנת 1953, הוא נחשב למי שיצר אב-טיפוס של "פס האטה", קודמו של במפר ההאטה, כדי להאט את התנועה ליד האוניברסיטה ולהפוך את הכבישים לבטוחים יותר על ידי האטת כלי רכב.

קומפטון פרש מתפקיד הקנצלר בשנת 1954, אך נותר בפקולטה כפרופסור מכובד לפילוסופיה של הטבע עד לפרישתו מהפקולטה במשרה מלאה ב-1961. בפרישתו הוא כתב את "המסע האטומית" (Atomic Quest), דין וחשבון אישי על תפקידו בפרויקט מנהטן, שפורסם ב-1956.

קומפטון מת מדימום מוחי ב-15 במרץ 1962, בברקלי, קליפורניה, בגיל 69. הוא הותיר אחריו את אשתו (שמתה בשנת 1980) ובניו. קומפטון קבור בבית הקברות וסטר בוסטר, אוהיו. לפני מותו, הוא היה פרופסור כללי באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, לאביב 1962.

פילוסופיה

קומפטון היה אחד ממספר קטן של מדענים ופילוסופים שהציעו מודל דו-שלבי של רצון חופשי. אחרים כוללים את ויליאם ג'יימס, אנרי פואנקרה, קרל פופר, הנרי מרגנאו ודניאל דנט. בשנת 1931, קומפטון צידד ברעיון החופש האנושי המבוסס על אי-ודאות קוונטית, והמציא את המושג של הגברה של אירועים קוונטיים מיקרוסקופיים כדי להביא מזל לעולם המאקרוסקופי. במנגנון המוזר משהו שלו, הוא דמיין מקלות דינמיט מחוברים למגבר שלו, מה שצפה את הפרדוקס של החתול של שרדינגר, שפורסם ב-1935.

בתגובה לביקורות שרעיונותיו הפכו את המזל לסיבה ישירה לפעולותיהם של אנשים, קומפטון הבהיר את האופי הדו-שלבי של הרעיון שלו במאמר ב-Atlantic Monthly בשנת 1955. ראשית יש טווח של אירועים אקראיים אפשריים, ואז מוסיפים גורם מכריע בפעולת הבחירה.

> מערכת של תנאים פיזיקליים ידועים אינה מספקת כדי לציין במדויק מה יהיה אירוע עתידי. תנאים אלו, ככל שניתן לדעת אותם, מגדירים במקום זאת טווח של אירועים אפשריים שמתוכם יתרחש אירוע מסוים. כאשר אדם מפעיל חופש, על ידי פעולת הבחירה שלו הוא מוסיף בעצמו גורם שלא סופק על ידי התנאים הפיזיקליים ובכך קובע בעצמו מה יקרה. העובדה שהוא עושה זאת ידועה רק לאדם עצמו. מבחוץ ניתן לראות בפעולתו רק את עבודת החוק הפיזיקלי. הידע הפנימי שהוא אכן עושה את מה שהוא מתכוון לעשות הוא זה שאומר לשחקן עצמו שהוא חופשי.

השקפות דתיות

קומפטון היה פרסביטריאני. אביו אליאס היה כומר פרסביטריאני מוסמך.

קומפטון הרצה על "מקומו של האדם בעולמו של אלוהים" באוניברסיטת ייל, בסמינר התאולוגי המערבי ובאוניברסיטת מישיגן בשנים 1934–35. ההרצאות היוו את הבסיס לספרו "חירותו של האדם". הפרק שלו "מוות, או חיי נצח?" טען למען אלמוות נוצרי וציטט פסוקים מהתנ"ך. מ-1948 עד 1962, קומפטון היה זקן בכנסייה הפרסביטריאנית השנייה בסנט לואיס. בשנותיו המאוחרות, הוא חיבר יחד את הספר "גורל האדם בנצח". קומפטון הציב את ישו כמרכז אמונתו בתוכניתו הנצחית של אלוהים. הוא העיר פעם שהוא יכול לראות את רוחו של ישו פועלת בעולם כהיבט של אלוהים החי בקרב גברים ונשים.

הכרה

### חברויות

### פרסים

הנצחה

מכתש קומפטון (Compton) על הירח קרוי על שמו של קומפטון ושל אחיו, קארל. בניין המחקר הפיזיקלי באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס קרוי על שמו, וכך גם המלגה המובילה של האוניברסיטה לסטודנטים לתואר ראשון הלומדים מתמטיקה, פיזיקה או מדע פלנטרי. קומפטון המציא גרסה עדינה, מוארכת ומשופעת יותר של במפר ההאטה שנקראה "דבשת הולי" (Holly hump), שרבות מהן הותקנו בכבישי הקמפוס של אוניברסיטת וושינגטון. עם זאת, הן הוסרו מאוחר יותר. אוניברסיטת שיקגו זכרה את קומפטון ואת הישגיו על ידי הקדשת בית ארתור ה. קומפטון לכבודו. הוא רשום כעת כאתר היסטורי לאומי. לקומפטון יש גם כוכב בשדרת התהילה של סנט לואיס. מצפה כוכבי הגמא קומפטון של נאס"א נקרא לכבודו של קומפטון. אפקט קומפטון הוא מרכזי במכשירי גילוי קרני הגמא על סיפון המצפה.