ג'. רוברט אופנהיימר
ג'. רוברט אופנהיימר (J. Robert Oppenheimer; נולד בשם יוליוס רוברט אופנהיימר /ˈɒpənhaɪmər/; 22 באפריל 1904 – 18 בפברואר 1967) היה פיזיקאי תיאורטי אמריקאי שכיהן כמנהל מעבדת לוס אלמוס של פרויקט מנהטן במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי פצצת האטום" בשל תפקידו בפיקוח על פיתוח כלי הנשק הגרעיניים הראשונים.
אופנהיימר נולד בעיר ניו יורק, קיבל תואר בכימיה מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1925 ותואר דוקטור בפיזיקה מאוניברסיטת גטינגן בגרמניה בשנת 1927, שם למד תחת מקס בורן. לאחר מחקר במוסדות אחרים, הצטרף לסגל הפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם מונה לפרופסור מן המניין בשנת 1936.
אופנהיימר תרם תרומות משמעותיות לפיזיקה בתחומי מכניקת הקוונטים והפיזיקה הגרעינית, כולל קירוב בורן-אופנהיימר לפונקציות גל מולקולריות; עבודה על תיאוריית הפוזיטרונים, אלקטרודינמיקה קוונטית ותורת השדות הקוונטית; ותהליך אופנהיימר-פיליפס בהיתוך גרעיני. יחד עם תלמידיו, הוא תרם תרומות מרכזיות לאסטרופיזיקה, כולל תיאוריית מקלחי קרינה קוסמית, ותיאוריית כוכבי נייטרונים וחורים שחורים.
בשנת 1941 קיבל אופנהיימר תדרוך על תכנון נשק גרעיני מהפיזיקאי האוסטרלי מארק אוליפנט. בשנת 1942 גויס אופנהיימר לעבודה בפרויקט מנהטן, ובשנת 1943 מונה למנהל מעבדת לוס אלמוס של הפרויקט בניו מקסיקו, והוטלה עליו המשימה לפתח את כלי הנשק הגרעיניים הראשונים. מנהיגותו ומומחיותו המדעית היו חיוניות להצלחת הפרויקט, וב-16 ביולי 1945 הוא נכח בניסוי הראשון של פצצת האטום, "טריניטי". באוגוסט נעשה שימוש בנשק נגד יפן בהפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, שהן עד היום השימושים היחידים בנשק גרעיני בעימות צבאי.
בשנת 1947 מונה אופנהיימר למנהל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, וליו"ר הוועדה המייעצת הכללית של הוועדה לאנרגיה אטומית (AEC) החדשה של ארצות הברית. הוא פעל למען פיקוח בינלאומי על אנרגיה ונשק גרעיני כדי למנוע מרוץ חימוש עם ברית המועצות, ומאוחר יותר התנגד לפיתוח פצצת המימן, בין היתר מסיבות אתיות. במהלך הבהלה האדומה השנייה, עמדותיו, יחד עם קשריו בעבר עם המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב, הובילו לשימוע ביטחוני של ה-AEC בשנת 1954 ולביטול הסיווג הביטחוני שלו. הוא המשיך להרצות, לכתוב ולעבוד בפיזיקה, ובשנת 1963 קיבל את פרס אנריקו פרמי על תרומות לפיזיקה תיאורטית. ההחלטה משנת 1954 בוטלה בשנת 2022.
חיים מוקדמים
### ילדות וחינוך
אופנהיימר נולד בשם יוליוס רוברט אופנהיימר למשפחה יהודית לא דתית בעיר ניו יורק ב-22 באפריל 1904, לאלה (לבית פרידמן), ציירת, וליוליוס זליגמן אופנהיימר, יבואן טקסטיל מצליח. לרוברט היה אח צעיר, פרנק, שגם הוא הפך לפיזיקאי. אביו נולד בהנאו, כשהייתה עדיין חלק ממחוז הסן-נסאו של ממלכת פרוסיה, ובהיותו נער עשה את דרכו לארצות הברית בשנת 1888, ללא כסף, השכלה גבוהה או שליטה באנגלית. הוא התקבל לעבודה בחברת טקסטיל ובתוך עשור הפך למנהל בה, ובסופו של דבר צבר הון. בשנת 1912 עברה המשפחה לדירה בריברסייד דרייב ליד רחוב 88 מערב, באפר וסט סייד, ניו יורק. אוסף האמנות שלהם כלל יצירות של פבלו פיקאסו, אדואר וויאר ווינסנט ואן גוך.
אופנהיימר התחנך בתחילה בבית הספר המכין אלקווין. בשנת 1911 נכנס לבית הספר של החברה לתרבות אתית, שנוסד על ידי פליקס אדלר כדי לקדם הכשרה המבוססת על התנועה האתית, שהמוטו שלה היה "מעשה לפני אמונה". אביו של אופנהיימר היה חבר בחברה במשך שנים רבות, וכיהן בחבר הנאמנים שלה. אופנהיימר היה תלמיד רב-גוני, שהתעניין בספרות אנגלית וצרפתית, ובמיוחד במינרלוגיה. הוא סיים את כיתות ג' ו-ד' בשנה אחת ודילג על מחצית מכיתה ח'.
הוא לקח שיעורי מוזיקה פרטיים אצל החלילן הצרפתי המפורסם ז'ורז' בארר. במהלך שנת הלימודים האחרונה שלו, אופנהיימר החל להתעניין בכימיה. הוא סיים את לימודיו בשנת 1921, אך השכלתו הנוספת התעכבה בשנה עקב התקף קוליטיס שחלה בו בזמן שחיפש מינרלים ביאכימוב במהלך חופשה משפחתית בצ'כוסלובקיה. הוא החלים בניו מקסיקו, שם פיתח אהבה לרכיבה על סוסים ולדרום-מערב ארצות הברית.
אופנהיימר נכנס למכללת הרווארד בשנת 1922 בגיל 18. הוא התמחה בכימיה; הרווארד דרשה גם לימודים בהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה או מתמטיקה. כדי לפצות על העיכוב שנגרם ממחלתו, הוא לקח שישה קורסים בכל סמסטר במקום הארבעה הרגילים. הוא התקבל לאגודת הכבוד לתואר ראשון פי בטא קפא וקיבל מעמד של סטודנט לתואר מתקדם בפיזיקה על בסיס לימודים עצמאיים, מה שאפשר לו לעקוף קורסי יסוד לטובת קורסים מתקדמים. הוא נמשך לפיזיקה ניסויית על ידי קורס בתרמודינמיקה שלימד פרסי ברידג'מן. אופנהיימר סיים את לימודיו בהרווארד בשנת 1925 עם תואר ראשון, בהצטיינות יתרה (summa cum laude), לאחר שלוש שנות לימוד בלבד.
### לימודים באירופה
לאחר שהתקבל למכללת כרייסט, קיימברידג', בשנת 1924, כתב אופנהיימר לארנסט רתרפורד וביקש רשות לעבוד במעבדת קוונדיש, אם כי מכתב ההמלצה של ברידג'מן ציין כי חוסר המיומנות של אופנהיימר במעבדה מרמז שפיזיקה תיאורטית, ולא ניסויית, תהיה הצד החזק שלו. רתרפורד לא התרשם, אך אופנהיימר נסע לקיימברידג' בכל זאת; ג'. ג'. תומסון קיבל אותו בסופו של דבר בתנאי שישלים קורס מעבדה בסיסי.
אופנהיימר היה אומלל מאוד בקיימברידג' וכתב לחבר: "אני עובר תקופה רעה למדי. עבודת המעבדה היא שעמום נורא, ואני כל כך גרוע בה עד שבלתי אפשרי להרגיש שאני לומד משהו". הוא פיתח מערכת יחסים עוינת עם המנחה שלו, פטריק בלקט, חתן פרס נובל לעתיד. לדברי חברו של אופנהיימר, פרנסיס פרגוסון, אופנהיימר הודה פעם שהשאיר תפוח מורעל על שולחנו של בלקט, והוריו של אופנהיימר נאלצו לשכנע את רשויות האוניברסיטה לא לגרש אותו. אין תיעוד לאירוע הרעלה או לתקופת מבחן, אם כי אופנהיימר קיים פגישות קבועות עם פסיכיאטר ברחוב הארלי, לונדון: לדברי צ'ארלס אופנהיימר, נכדו, סיפור התפוח המורעל אינו מבוסס, והספר "פרומתאוס האמריקאי" הודה שהוא לא הוכח.
אופנהיימר היה מעשן כבד, גבוה ורזה, שלעיתים קרובות הזניח את האכילה בתקופות של ריכוז עז. חברים רבים אמרו שהוא עלול להיות הרסני כלפי עצמו. פרגוסון ניסה פעם להסיח את דעתו של אופנהיימר מדיכאון לכאורה על ידי סיפור על חברתו, פרנסס קילי, וכיצד הציע לה נישואין. אופנהיימר קפץ על פרגוסון וניסה לחנוק אותו. אופנהיימר היה מיוסר בתקופות של דיכאון לאורך כל חייו, ופעם אמר לאחיו: "אני זקוק לפיזיקה יותר מאשר לחברים".
בשנת 1926 עזב אופנהיימר את קיימברידג' לאוניברסיטת גטינגן כדי ללמוד תחת מקס בורן; גטינגן הייתה אחד המרכזים המובילים בעולם לפיזיקה תיאורטית. אופנהיימר רכש חברים שהגיעו להצלחה גדולה, בהם ורנר הייזנברג, פסקל יורדן, וולפגנג פאולי, פול דיראק, אנריקו פרמי ואדוארד טלר. הוא היה נלהב בדיונים עד כדי כך שלעיתים השתלט עליהם. מריה גופרט הגישה לבורן עצומה חתומה על ידה ועל ידי אחרים המאיימת להחרים את השיעור אלא אם כן יגרום לאופנהיימר להשתתק. בורן השאיר אותה על שולחנו במקום שבו אופנהיימר יוכל לקרוא אותה, וזה היה יעיל מבלי שנאמרה מילה.
אופנהיימר קיבל את תואר הדוקטור לפילוסופיה במרץ 1927 בגיל 23, בהנחיית בורן. לאחר הבחינה בעל פה, ג'יימס פרנק, הפרופסור שניהל אותה, אמר כביכול: "אני שמח שזה נגמר. הוא עמד לחקור אותי". אופנהיימר פרסם יותר מתריסר מאמרים בזמן שהותו באירופה, כולל תרומות חשובות רבות לתחום החדש של מכניקת הקוונטים. הוא ובורן פרסמו מאמר מפורסם על קירוב בורן-אופנהיימר, המפריד בין תנועה גרעינית לתנועה אלקטרונית בטיפול המתמטי במולקולות, מה שמאפשר להזניח את התנועה הגרעינית כדי לפשט חישובים. זו נותרה עבודתו המצוטטת ביותר.
קריירה מוקדמת
### הוראה
אופנהיימר זכה במלגת המועצה הלאומית למחקר של ארצות הברית למכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) בספטמבר 1927. ברידג'מן רצה אותו גם בהרווארד, ולכן הושגה פשרה שבה פיצל את המלגה שלו לשנת הלימודים 1927–28 בין הרווארד ב-1927 ל-Caltech ב-1928. ב-Caltech, הוא יצר חברות קרובה עם לינוס פאולינג; הם תכננו לפתוח במתקפה משותפת על טבע הקשר הכימי, תחום שבו פאולינג היה חלוץ, כאשר אופנהיימר מספק את המתמטיקה ופאולינג מפרש את התוצאות. שיתוף הפעולה, והחברות ביניהם, הסתיימו לאחר שאופנהיימר הזמין את אשתו של פאולינג, אווה הלן פאולינג, להצטרף אליו למפגש רומנטי במקסיקו. אופנהיימר הזמין מאוחר יותר את פאולינג לעמוד בראש מחלקת הכימיה של פרויקט מנהטן, אך פאולינג סירב, באומרו שהוא פציפיסט.
בסתיו 1928 ביקר אופנהיימר במכון של פאול ארנפסט באוניברסיטת ליידן שבהולנד, שם הרשים במתן הרצאות בהולנדית, למרות שהיה לו ניסיון מועט בשפה. שם ניתן לו הכינוי "אופיה" (Opje), שאוחר יותר עבר אנגליזציה על ידי תלמידיו ל-"אופי" (Oppie). מליידן המשיך למכון הטכנולוגי הפדרלי השוויצרי בציריך כדי לעבוד עם וולפגנג פאולי על מכניקת הקוונטים והספקטרום הרציף. אופנהיימר העריך ואהב את פאולי ואולי חיקה את סגנונו האישי כמו גם את גישתו הביקורתית לבעיות.
עם חזרתו לארצות הברית, קיבל אופנהיימר משרת פרופסור חבר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם ריימונד תאייר בירג' רצה אותו כל כך עד שהביע נכונות לחלוק אותו עם Caltech.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לפני שהחל את משרת הפרופסור בברקלי, אופנהיימר אובחן עם מקרה קל של שחפת ובילה כמה שבועות עם אחיו פרנק בחווה בניו מקסיקו, אותה חכר ובסופו של דבר רכש. כששמע שהחווה זמינה להשכרה, קרא "Hot dog!", ומאוחר יותר כינה אותה "Perro Caliente" ("נקניקייה" בספרדית). מאוחר יותר נהג לומר ש"פיזיקה וארץ מדבר" היו "שתי אהבותיו הגדולות". הוא החלים משחפת וחזר לברקלי, שם שגשג כיועץ ומשתף פעולה של דור פיזיקאים שהעריצו אותו על הווירטואוזיות האינטלקטואלית ותחומי העניין הרחבים שלו. תלמידיו ועמיתיו ראו אותו כפנומנלי: מהפנט באינטראקציה פרטית, אך לעיתים קרובות קר במסגרות ציבוריות יותר. עמיתיו התחלקו לשני מחנות: אחד ראה בו גאון ואסתטיקן מרוחק ומרשים, השני ראה בו פוזאיסט יומרני וחסר ביטחון. תלמידיו השתייכו כמעט תמיד לקטגוריה הראשונה, ואימצו את הליכתו, דיבורו ומניירות אחרות שלו, ואפילו את נטייתו לקרוא טקסטים שלמים בשפות המקור שלהם. הנס בתה אמר עליו:
> כנראה המרכיב החשוב ביותר שהביא להוראתו היה הטעם המעודן שלו. הוא תמיד ידע מהן הבעיות החשובות, כפי שהוכיחה בחירת הנושאים שלו. הוא באמת חי עם הבעיות האלה, נאבק למצוא פתרון, והוא העביר את הדאגה שלו לקבוצה. בשיאה, היו בקבוצה שלו כשמונה או עשרה סטודנטים לתארים מתקדמים וכשישה פוסט-דוקטורנטים. הוא פגש את הקבוצה הזו פעם ביום במשרדו ודן עם אחד אחרי השני על מצב בעיית המחקר של הסטודנט. הוא התעניין בהכל, ובאחר צהריים אחד הם יכלו לדון באלקטרודינמיקה קוונטית, קרניים קוסמיות, יצירת זוגות אלקטרונים ופיזיקה גרעינית.
אופנהיימר עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הפיזיקאי הניסויי זוכה פרס נובל ארנסט לורנס וחלוצי הציקלוטרון שלו, ועזר להם להבין את הנתונים שהמכונות שלהם הפיקו במעבדת הקרינה של ברקלי, שהתפתחה בסופו של דבר למעבדה הלאומית לורנס ברקלי של ימינו. בשנת 1936 קידמה אותו ברקלי לפרופסור מן המניין בשכר שנתי של 3,300 דולר (שווה ערך ל-77,000 דולר ב-2025). בתמורה, התבקש לצמצם את הוראתו ב-Caltech, ולכן הושגה פשרה שבה ברקלי שחררה אותו לשישה שבועות בכל שנה, מספיק כדי ללמד סמסטר אחד ב-Caltech.
אופנהיימר ניסה שוב ושוב להשיג לרוברט סרבר משרה בברקלי אך נחסם על ידי בירג', שחש ש"יהודי אחד במחלקה זה מספיק".
### עבודה מדעית
אופנהיימר ביצע מחקר חשוב באסטרופיזיקה (במיוחד כפי שקשור ליחסות כללית ותיאוריה גרעינית), פיזיקה גרעינית, ספקטרוסקופיה ותורת השדות הקוונטית, כולל הרחבתה לאלקטרודינמיקה קוונטית. עבודתו המשמעותית ביותר כללה תחזיות לגבי כוכבי נייטרונים שלא נצפו עד 1967.
בתחילה, העניין העיקרי שלו היה תיאוריית הספקטרום הרציף. מאמרו הראשון שפורסם, בשנת 1926, עסק בתורת הקוונטים של ספקטרום פסים מולקולריים. הוא פיתח שיטה לביצוע חישובים של הסתברויות המעבר שלו. הוא חישב את האפקט הפוטואלקטרי עבור מימן וקרני רנטגן, וקיבל את מקדם הבליעה בקצה ה-K. חישוביו תאמו לתצפיות על בליעת קרני רנטגן של השמש, אך לא של הליום. שנים לאחר מכן, התברר שהשמש מורכבת ברובה ממימן ושהחישובים שלו היו נכונים.
אופנהיימר תרם תרומות חשובות לתיאוריית מקלחי הקרינה הקוסמית. הוא עבד גם על בעיית פליטת אלקטרונים מהשדה. עבודה זו תרמה לפיתוח המושג של מנהור קוונטי. בשנת 1931 כתב מאמר משותף, "תיאוריה יחסותית של האפקט הפוטואלקטרי", עם תלמידו הארווי הול, שבו, בהתבסס על ראיות אמפיריות, הוא ערער בצדק על טענתו של פול דיראק ששתיים מרמות האנרגיה של אטום המימן הן בעלות אותה אנרגיה. לאחר מכן, אחד מתלמידי הדוקטורט שלו, ויליס לאמב, קבע שזו הייתה תוצאה של מה שנודע כהסטת לאמב, שעליה הוענק ללאמב פרס נובל לפיזיקה בשנת 1955.
יחד עם מלבה פיליפס, הסטודנטית הראשונה לתואר מתקדם שהחלה את הדוקטורט שלה בהנחיית אופנהיימר, עבד אופנהיימר על חישובים של רדיואקטיביות מלאכותית תחת הפצצה על ידי דאוטרונים. כאשר ארנסט לורנס ואדווין מקמילן הפציצו גרעינים בדאוטרונים הם מצאו שהתוצאות תואמות מקרוב את התחזיות של ג'ורג' גאמוב, אך כאשר היו מעורבות אנרגיות גבוהות יותר וגרעינים כבדים יותר, התוצאות לא תאמו את התחזיות. בשנת 1935 פיתחו אופנהיימר ופיליפס תיאוריה – שנודעה לאחר מכן כתהליך אופנהיימר-פיליפס – כדי להסביר את התוצאות. תיאוריה זו עדיין בשימוש כיום.
כבר בשנת 1930 כתב אופנהיימר מאמר שחזה למעשה את קיומו של הפוזיטרון. זאת לאחר מאמר של דיראק שהציע שלאלקטרונים יכולים להיות גם מטען חיובי וגם אנרגיה שלילית. המאמר של דיראק הציג משוואה, שנודעה מאוחר יותר כמשוואת דיראק, שאיחדה את מכניקת הקוונטים, היחסות הפרטית והמושג החדש דאז של ספין אלקטרוני, כדי להסביר את אפקט זימן. בהתבסס על גוף הראיות הניסוייות, אופנהיימר דחה את הרעיון שהאלקטרונים בעלי המטען החיובי שנחזו הם פרוטונים. הוא טען שיהיה עליהם להיות בעלי אותה מסה כמו אלקטרון, בעוד ניסויים הראו שפרוטונים כבדים בהרבה מאלקטרונים. שנתיים לאחר מכן, קארל דייוויד אנדרסון גילה את הפוזיטרון, שעליו קיבל את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1936.
בסוף שנות ה-30, אופנהיימר החל להתעניין באסטרופיזיקה, ככל הנראה דרך חברותו עם ריצ'רד טולמן, מה שהוביל לסדרת מאמרים. בראשון שבהם, "על היציבות של ליבות נייטרונים כוכביות" (1938), שנכתב במשותף עם סרבר, חקר אופנהיימר את התכונות של ננסים לבנים. בעקבותיו הגיע מאמר שנכתב במשותף עם אחד מתלמידיו, ג'ורג' וולקוף, "על ליבות נייטרונים מסיביות", שהדגים שיש גבול, הידוע כגבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף, למסה של כוכבים שמעבר לו הם לא יישארו יציבים ככוכבי נייטרונים ויעברו קריסה כבידתית. בשנת 1939 הפיקו אופנהיימר ותלמיד נוסף שלו, הארטלנד סניידר, את המאמר "על התכווצות כבידתית מתמשכת", שחזה את קיומם של מה שנודע מאוחר יותר כחורים שחורים. לאחר המאמר על קירוב בורן-אופנהיימר, מאמרים אלו נותרו המצוטטים ביותר שלו, והיו גורמי מפתח בהתחדשות המחקר האסטרופיזי בארצות הברית בשנות ה-50, בעיקר על ידי ג'ון א. וילר.
מאמריו של אופנהיימר נחשבו לקשים להבנה אפילו לפי הסטנדרטים של הנושאים המופשטים שבהם היה מומחה. הוא אהב להשתמש בטכניקות מתמטיות אלגנטיות, אם כי מורכבות ביותר, כדי להדגים עקרונות פיזיקליים, אם כי לעיתים ספג ביקורת על טעויות מתמטיות, ככל הנראה מתוך חופזה. "הפיזיקה שלו הייתה טובה", אמר תלמידו סניידר, "אבל החשבון שלו נורא".
לאחר מלחמת העולם השנייה, פרסם אופנהיימר רק חמישה מאמרים מדעיים, אחד מהם בביופיזיקה, ואף לא אחד אחרי 1950. מארי גל-מאן, חתן פרס נובל מאוחר יותר, שעבד איתו כמדען אורח במכון למחקר מתקדם בשנת 1951, הציע את הדעה הבאה:
> לא היה לו Sitzfleisch, "בשר ישיבה", כשיושבים על כיסא. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא כתב מאמר ארוך או ביצע חישוב ארוך, שום דבר מסוג זה. לא הייתה לו סבלנות לכך; עבודתו שלו הורכבה מ-aperçus (תובנות) קטנים, אך מבריקים למדי. אבל הוא עורר אנשים אחרים לעשות דברים, וההשפעה שלו הייתה פנטסטית.
חיים פרטיים ופוליטיים
אמו של אופנהיימר נפטרה בשנת 1931, ולאחר מכן הוא התקרב לאביו, שלמרות שעדיין התגורר בניו יורק, הפך למבקר תדיר בקליפורניה. כשנפטר אביו בשנת 1937, והותיר 392,602 דולר (שווה ערך ל-8.6 מיליון דולר ב-2024) לחלוקה בין אופנהיימר לאחיו פרנק, כתב אופנהיימר מיד צוואה המורישה את עזבונו לאוניברסיטת קליפורניה למימון מלגות לתארים מתקדמים.
### פוליטיקה
במהלך שנות ה-20, אופנהיימר נותר לא מעודכן בענייני העולם. הוא טען שהוא לא קרא עיתונים או מגזינים פופולריים ונודע לו על קריסת וול סטריט ב-1929 רק בזמן שטייל עם ארנסט לורנס שישה חודשים לאחר שהקריסה התרחשה. הוא ציין פעם שמעולם לא הצביע עד הבחירות לנשיאות ב-1936. משנת 1934 ואילך, הוא החל להיות מודאג יותר ויותר מפוליטיקה ומעניינים בינלאומיים. בשנת 1934, הוא הקצה שלושה אחוזים משכרו השנתי – כ-100 דולר (שווה ערך ל-2,400 דולר ב-2025) – במשך שנתיים כדי לתמוך בפיזיקאים גרמנים שנמלטו מגרמניה הנאצית. במהלך שביתת הנמל בחוף המערבי ב-1934, הוא וכמה מתלמידיו, כולל מלבה פיליפס ורוברט סרבר, השתתפו בעצרת של סוורי הנמל.
לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ב-1936, אופנהיימר אירח אירועי התרמה למען הרפובליקנים הספרדים. בשנת 1939 הצטרף לוועדה האמריקאית לדמוקרטיה וחופש אינטלקטואלי, שקיימה קמפיין נגד רדיפת מדענים יהודים בגרמניה הנאצית. כמו רוב הקבוצות הליברליות של התקופה, הוועדה סומנה מאוחר יותר כחזית קומוניסטית.
רבים מעמיתיו הקרובים ביותר של אופנהיימר היו פעילים במפלגה הקומוניסטית בשנות ה-30 או ה-40, כולל אחיו פרנק, אשתו של פרנק ג'קי, קיטי, ג'ין טטלוק, בעלת הבית שלו מרי אלן וושבורן, וכמה מתלמידיו לתארים מתקדמים בברקלי. האם אופנהיימר היה חבר מפלגה – זה נושא שנוי במחלוקת. קאסידי קובע שהוא מעולם לא הצטרף בגלוי למפלגה הקומוניסטית של ארה"ב (CPUSA), אך היינס, קלר וואסילייב קובעים שהוא "היה, למעשה, חבר סמוי ב-CPUSA בסוף שנות ה-30". מ-1937 עד 1942, אופנהיימר היה חבר בברקלי במה שכינה "קבוצת דיון", שחבריה האקון שבלייה וגורדון גריפית'ס אמרו מאוחר יותר שהייתה יחידה "סגורה" (סודית) של המפלגה הקומוניסטית עבור סגל ברקלי.
הבולשת הפדרלית (FBI) פתחה תיק על אופנהיימר במרץ 1941. הוא תיעד שהוא השתתף בפגישה בדצמבר 1940 בביתו של שבלייה שבה נכחו גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית במדינת קליפורניה, ויליאם שניידרמן, והגזבר שלה, אייזק פולקוף. ה-FBI ציין שאופנהיימר היה בוועד המנהל של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרח, שאותו החשיב כארגון חזית קומוניסטי. זמן קצר לאחר מכן, הוסיף ה-FBI את אופנהיימר למדד המעצר המשמורתי שלו, למעצר במקרה של חירום לאומי.
כשגויס לפרויקט מנהטן ב-1942, כתב אופנהיימר בשאלון הביטחון האישי שלו שהוא היה "חבר בכמעט כל ארגון חזית קומוניסטי בחוף המערבי". שנים לאחר מכן, טען שהוא לא זוכר שכתב זאת, שזה לא היה נכון, ואם כתב משהו ברוח זו, זו הייתה "הגזמה חצי-בדיחית". הוא היה מנוי ל-"People's World", עיתון של המפלגה הקומוניסטית, והעיד ב-1954: "הייתי קשור לתנועה הקומוניסטית".
בשנת 1953 היה אופנהיימר בוועדת החסות של ועידה בנושא "מדע וחופש" שאורגנה על ידי הקונגרס לחופש תרבותי, ארגון תרבות אנטי-קומוניסטי.
בשימועי הסיווג הביטחוני שלו ב-1954, הכחיש אופנהיימר שהוא חבר במפלגה הקומוניסטית אך הגדיר את עצמו כ"נוסע בדרך" (fellow traveler), שאותו הגדיר כמי שמסכים עם רבות ממטרות הקומוניזם אך אינו מוכן לציית בעיוורון לפקודות של מנגנון מפלגה קומוניסטית כלשהו. לדברי הביוגרף ריי מונק: "הוא היה, במובן מעשי וממשי מאוד, תומך של המפלגה הקומוניסטית. יתרה מכך, במונחים של זמן, מאמץ וכסף שהושקעו בפעילויות המפלגה, הוא היה תומך מחויב מאוד".
### מערכות יחסים וילדים
בשנת 1936 החל אופנהיימר קשר עם ג'ין טטלוק, בתו של פרופסור לספרות בברקלי וסטודנטית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד. לשניים היו דעות פוליטיות דומות; היא כתבה עבור ה-"Western Worker", עיתון של המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1939, לאחר מערכת יחסים סוערת, טטלוק נפרדה מאופנהיימר. באוגוסט של אותה שנה, הוא פגש את קתרין ("קיטי") פונינג, חברה לשעבר במפלגה הקומוניסטית. נישואיה הראשונים של קיטי נמשכו חודשים ספורים בלבד. בעלה השני, בחיים משותפים (common-law) מ-1934 עד 1937, היה ג'ו דאלט, חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית שנהרג ב-1937 במלחמת האזרחים בספרד.
קיטי חזרה מאירופה לארה"ב, שם קיבלה תואר ראשון בבוטניקה מאוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1938 נישאה לריצ'רד הריסון, רופא וחוקר רפואי, וביוני 1939 עברה איתו לפסדינה, קליפורניה, שם הפך לראש מחלקת רדיולוגיה בבית חולים מקומי והיא נרשמה כסטודנטית לתואר מתקדם באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. היא ואופנהיימר יצרו שערורייה קטנה כששכבו יחד אחרי אחת המסיבות של טולמן, ובקיץ 1940 היא שהתה עם אופנהיימר בחווה שלו בניו מקסיקו. כשנכנסה להריון, קיטי ביקשה מהריסון גט והוא הסכים לכך. ב-1 בנובמבר 1940 היא קיבלה גט מהיר ברינו, נבדה, ונישאה לאופנהיימר.
ילדם הראשון, פיטר, נולד במאי 1941, ובתם השנייה, קתרין ("טוני"), נולדה בלוס אלמוס, ניו מקסיקו, ב-7 בדצמבר 1944. במהלך נישואיו, אופנהיימר חידש את הרומן שלו עם טטלוק. מאוחר יותר, הקשר המתמשך ביניהם הפך לנושא בשימועי הסיווג הביטחוני שלו בגלל הקשרים הקומוניסטיים של טטלוק.
לאורך כל פיתוח פצצת האטום, אופנהיימר היה תחת חקירה הן של ה-FBI והן של הזרוע הביטחונית הפנימית של פרויקט מנהטן בשל קשריו השמאליים בעבר. הוא נעקב על ידי סוכני ביטחון של הצבא במהלך טיול לקליפורניה ביוני 1943 כדי לבקר את טטלוק, שסבלה מדיכאון. אופנהיימר בילה את הלילה בדירתה. טטלוק התאבדה ב-4 בינואר 1944, והותירה את אופנהיימר שרוי באבל עמוק.
בלוס אלמוס, אופנהיימר החל רומן רגשי עם רות טולמן, פסיכולוגית ואשתו של חברו ריצ'רד טולמן. הרומן הסתיים לאחר שאופנהיימר חזר מזרחה כדי להפוך למנהל המכון למחקר מתקדם, אך לאחר מותו של ריצ'רד באוגוסט 1948, הם התחברו מחדש ונפגשו מדי פעם עד מותה של רות ב-1957. מעט ממכתביהם שרדו, אך אלו ששרדו משקפים מערכת יחסים קרובה ואוהבת, כאשר אופנהיימר מכנה אותה "אהובתי".
### מיסטיקה
תחומי העניין המגוונים של אופנהיימר קטעו לעיתים את התמקדותו במדע. הוא אהב דברים שהיו קשים, ומכיוון שרוב העבודה המדעית נראתה לו קלה, הוא פיתח עניין במיסטי ובחידתי. לאחר שהגיע להרווארד, הוא החל להתוודע לטקסטים ההינדואיים הקלאסיים דרך תרגומיהם לאנגלית. הוא גם התעניין בלימוד שפות ולמד סנסקריט, אצל ארתור ו. ריידר בברקלי ב-1933. בסופו של דבר הוא קרא יצירות ספרותיות כמו הבהגווד גיטה ומגהדוטה בשפת הסנסקריט המקורית, והרהר בהן עמוקות. מאוחר יותר הוא ציטט את הגיטה כאחד הספרים שעיצבו ביותר את פילוסופיית החיים שלו.
הוא כתב לאחיו שהגיטה "קלה מאוד ומופלאה למדי". מאוחר יותר כינה אותה "השיר הפילוסופי היפה ביותר הקיים בכל לשון ידועה", והעניק עותקים ממנה כמתנות לחבריו ושמר עותק אישי ושחוק על מדף הספרים ליד שולחנו. הוא המשיך להתייחס אליה בזמן שניהל את מעבדת לוס אלמוס, וציטט קטע מהגיטה בטקס האזכרה של הנשיא פרנקלין רוזוולט בלוס אלמוס. הוא כינה את מכוניתו "גארודה", ציפור הרכיבה של האל ההינדואי וישנו.
אופנהיימר מעולם לא הפך להינדואי במובן המסורתי; הוא לא הצטרף לאף מקדש ולא התפלל לאף אל. "הוא באמת נשבה בקסם ובחוכמה הכללית של הבהגווד גיטה", אמר אחיו. משערים שהעניין של אופנהיימר במחשבה ההינדואית החל במהלך התקשרותו המוקדמת עם נילס בוהר. גם בוהר וגם אופנהיימר היו אנליטיים וביקורתיים מאוד לגבי סיפורי המיתולוגיה ההינדואית העתיקה והמטאפיזיקה הטמונה בהם.
בשיחה אחת עם דייוויד הוקינס לפני המלחמה, בזמן שדיברו על הספרות של יוון העתיקה, ציין אופנהיימר: "קראתי את היוונים; אני מוצא את ההינדואים עמוקים יותר". אופנהיימר ישב בחבר העורכים של סדרת הספרים "World Perspectives", שפרסמה מגוון ספרים על פילוסופיה. במהלך שנות ה-30, בזמן שלימד בברקלי, הפך אופנהיימר לחלק מקבוצה באזור המפרץ שהפסיכולוג זיגפריד ברנפלד כינס כדי לדון בפסיכואנליזה.
איזידור אייזק רבי, איש סודו ועמיתו הקרוב, שראה את אופנהיימר לאורך שנותיו בברקלי, לוס אלמוס ופרינסטון, ותהה "מדוע אנשים בעלי כישרונות כמו של אופנהיימר אינם מגלים כל דבר שראוי לגלות", הרהר בכך ש:
> אופנהיימר היה משכיל מדי בתחומים שנמצאים מחוץ למסורת המדעית, כגון העניין שלו בדת, בדת ההינדואית בפרט, מה שהוביל לתחושה של מסתורין היקום שעטפה אותו כמעט כמו ערפל. הוא ראה את הפיזיקה בבירור, כשהוא מסתכל לעבר מה שכבר נעשה, אך בגבול הוא נטה להרגיש שיש הרבה יותר מהמסתורי והחדש ממה שהיה בפועל... [הוא פנה] הרחק מהשיטות הקשות והגולמיות של הפיזיקה התיאורטית אל תחום מיסטי של אינטואיציה רחבה.... אצל אופנהיימר אלמנט הארציות היה חלש. עם זאת, איכות רוחנית זו, עידון זה כפי שבא לידי ביטוי בדיבור ובנימוסים, היו הבסיס לכריזמה שלו. הוא מעולם לא ביטא את עצמו במלואו. הוא תמיד הותיר תחושה שיש עומקים של רגישות ותובנה שטרם נחשפו. אלו עשויים להיות התכונות של המנהיג מלידה שנראה שיש לו רזרבות של כוח לא מחויב.
למרות זאת, צופים כמו הפיזיקאים לואיס אלוורז וג'רמי ברנשטיין הציעו שאילו אופנהיימר היה חי מספיק זמן כדי לראות את תחזיותיו מאומתות על ידי ניסוי, ייתכן שהיה זוכה בפרס נובל על עבודתו על קריסה כבידתית, הנוגעת לכוכבי נייטרונים וחורים שחורים. במבט לאחור, כמה פיזיקאים והיסטוריונים רואים בכך את תרומתו החשובה ביותר, אם כי היא לא אומצה על ידי מדענים אחרים במהלך חייו. הפיזיקאי וההיסטוריון אברהם פייס שאל פעם את אופנהיימר מה הוא מחשיב כתרומותיו המדעיות החשובות ביותר – אופנהיימר ציטט את עבודתו על אלקטרונים ופוזיטרונים, לא את עבודתו על התכווצות כבידתית. אופנהיימר היה מועמד לפרס נובל לפיזיקה ארבע פעמים, ב-1946, 1951, 1955 ו-1967, אך מעולם לא זכה.