ג'. ר. ר. טולקין: הפרופסור שבנה עולם ממילים

זה התחיל עם דף ריק ומשפט פתאומי, שלא הוזמן. בתיקון עבודות בחינה ביום קיץ אחד באוקספורד, פרופסור עייף לבלשנות הפך דף ריק של מועמד, ומסיבות שהוא לעולם לא יכול היה להסביר, כתב: "בחור באדמה חי לו הוביט." לא היה לו מושג מה זה הוביט. הוא יבלה את רוב שארית חייו בבירור. מהשורה הבודדת ההיא, ששורבטה בשולי עבודת אקדמיה משעממת, צמחה הארץ התיכונה – העולם הדמיוני הממומש ביותר בהיסטוריה של הספרות.

שפה תחילה, סיפור שני

כדי להבין את הגאונות של טולקין, עליך להבין שהוא היה, מעל הכל, בלשן – חוקר של ההיסטוריה והמבנה של השפה. הוא החזיק בשניים מהכיסאות הבכירים ביותר של אוקספורד ובילה את הקריירה שלו בין אנגלו-סכסית, נורדית עתיקה, גותית, פינית וולשית. עבור טולקין, שפות לא היו כלים אלא דברים חיים של יופי, ומילדות הוא המציא משלו להנאה. זהו ההיפוך בלב עבודתו: הוא לא יצר שפות כדי לקשט עולם פנטזיה. הוא יצר את העולם כדי לתת לשפות שלו מקום לחיות בו.

הוא בנה את קווניה וסינדארין – שתי לשונות אלפיות שלמות, עם דקדוק משלהן, מערכות צלילים ומאות שנים של היסטוריה פנימית – ואז הסיק שלשפה דרושים דוברים, לדוברים דרושה היסטוריה, ולהיסטוריה דרושה מיתולוגיה. הארץ התיכונה הייתה, במובן מסוים, התוצאה ההכרחית של הבלשנות שלו. אף אחד לפני או אחרי לא ייסד עולם דמיוני על מצע בלשני כה עמוק, וזו הסיבה שהארץ התיכונה מרגישה פחות מומצאת ויותר מתונה: כל שם נושא את המשקל של אטימולוגיה אמיתית.

המלחמה שהטילה צל על הפלך

הדמיון של טולקין עוצב בקטסטרופה. הוא נלחם בקרב על הסום ב-1916, אחד הקרבות העקובים מדם בהיסטוריה האנושית, ואיבד את רוב חבריו הקרובים במלחמה. החוויה של טבח ממוכן, של אנשים רגילים הסובלים את הבלתי נסבל, רצה מתחת לכל מה שכתב. ההוביטים – קטנים, אוהבי בית, לא הרואיים מטבעם – הם המחווה שלו לחייל הפשוט, וסם גמג'י, הוא אמר, צויר מהטוראים והמשרתים ששירת לצידם, אנשים שהוא החשיב לעליונים עליו באומץ. ביעור הפלך, השחיתות של הארץ, המשא הבלתי נסבל שנישא צעד אחר צעד לעבר מורדור: אלו הם הרהורים של אדם שראה את הגרוע ביותר שהמאה העשרים יכולה לעשות.

עשור בארץ התיכונה

ההוביט, שפורסם ב-1937, התחיל כסיפורי לילה לארבעת ילדיו והפך להצלחה בלתי צפויה. המוציא לאור שלו ביקש עוד על הוביטים. טולקין, אז בשנות הארבעים לחייו, ניגש לעבודה – וההמשך צרך שתים-עשרה שנים. שר הטבעות צמח הרבה מעבר לסיפור ילדים לאפוס עצום ורציני של חברות, פיתוי והקרבה, שפורסם בשלושה כרכים ב-1954 וב-1955. הוא כמעט לא הופיע; הוא היה ארוך, מוזר ומסוכן מסחרית, והתעקשותו של טולקין על נספחים, מפות ותסריטים מומצאים בלבלה את המוציאים לאור שלו. הם הדפיסו אותו בזהירות. הוא הפך לאחת מיצירות הסיפורת הנמכרות ביותר שנכתבו אי פעם.

לאורך כל הדרך, טולקין עבד בסבלנות נזירית, משכתב ללא הרף, מחזיק את כל הארכיטקטורה של עידן דמיוני בראשו. הוא היה פרפקציוניסט מפורסם ודחיין מפורסם, מוסח על ידי המיתולוגיה העמוקה יותר שאכפת לו ממנה ביותר – סיפורי הימים הקדמונים שמעולם לא סיים ושבנו כריסטופר הרכיב לאחר מותו כ-סילמריליון.

חוקר ומאמין

עבודת היום של טולקין הפיקה מהפכה משלה. ההרצאה שלו מ-1936, "ביאוולף: המפלצות והמבקרים", הצילה את השיר האנגלי העתיק מחוקרים שהתייחסו אליו כמסמך היסטורי והתעקשו שהוא ייקרא כיצירת אמנות. זה נותר אחד הקטעים המשפיעים ביותר של ביקורת ספרותית של המאה. הוא היה גם קתולי אדוק שאמונתו מחלחלת בשקט לסיפורת שלו – לא כאלגוריה, שהוא לא אהב, אלא כאווירה מוסרית של חסד, רחמים וכבוד של מעשים קטנים. זה היה טולקין ש, בשיחה לילית ארוכה, עזר לשכנע את חברו ועמיתו לאוקספורד סי. אס. לואיס בחזרה לנצרות, שיחה שעיצבה עוד אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של המאה.

מדוע זה משנה

לפני טולקין, פנטזיה הייתה אגדה וקטע. אחריו, זה היה ז'אנר עם חוקים, עומק ושאפתנות משלו. כמעט כל עולם דמיוני שבא בעקבותיו – ברומנים, במשחקים, בסרט – עומד בצל הארץ התיכונה, לעיתים קרובות שואל את הרהיטים עצמם של אלפים, גמדים ומשימות. עם זאת, מחקים לוכדים את פני השטח ומחמיצים את היסוד: הקפדנות הלשונית, העומק ההיסטורי, הרצינות המוסרית שנרכשה בחפירות.

טולקין משנה כי הוא הוכיח שעולם מומצא יכול לשאת את מלוא המשקל של משמעות אמיתית – צער, אומץ, תמותה, התבוסה הארוכה והחסד הפתאומי, הבלתי ראוי שהוא כינה יוקטסטרופה. הוא בילה עשורים בעבודה פרטית שרוב עמיתיו חשבו לאקסצנטרית, ובכך הוא נתן לדמיון המודרני את אחת ממולדותיו. שורה שנכתבה על דף בחינה ריק הפכה למיתולוגיה עבור עידן שאיבד את שלו. זה מה שבלשן אמיתי הבין הכי טוב: בראשית הייתה המילה.